שבת פה ע"א

וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי ומנלן דהא דקים להו לרבנן (דחמשא בשיתא) מילתא היא דא''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן מאי דכתיב {דברים יט-יד} לא תסיג גבול רעך [אשר גבלו ראשונים] גבול שגבלו ראשונים לא תסיג מאי גבלו ראשונים אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן (מאי) דכתיב {בראשית לו-כ} אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה לזית מלא קנה זה לגפנים מלא קנה זה לתאנים וחורי שמריחים את הארץ וחוי אמר רב פפא שהיו טועמין את הארץ כחויא רב אחא בר יעקב אמר חורי שנעשו בני חורין מנכסיהן אמר רב אסי ערוגה תוכה ו' חוץ מגבוליה תניא נמי הכי ערוגה תוכה ששה גבוליה בכמה כדתנן רבי יהודה אומר רוחב כמלא רוחב פרסה א''ר זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא מ''ט דר' יהודה דכתיב {דברים יא-י} והשקית ברגלך כגן הירק מה רגל טפח אף גבול נמי טפח אמר רב ערוגה בחורבה שנינו והאיכא מקום קרנות אמרי בי רב משמיה דרב בממלא את הקרנות וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - א

וקים להו לרבנן, דחמשא זרעים המחולקים בערוגה בשיתא, בששה על ששה טפחים, ובצורה שנתבארה - לא ינקי מהדדי.

והוינן בה: ומנלן דהא דקים להו לרבנן בשיעור יניקה - מילתא היא? והיינו, האם יש לקביעה הזאת של שיעור היניקה אסמכתא מן הכתוב, או שהוא השערה בעלמא, שאפשר לתהות ולהסתפק אם אכן היא נכונה.

ואמרינן: יש לה מקור מן הכתוב.

מהא דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דכתיב [דברים יט] "לא תסיג גבול רעך ליטע עץ ליד גבולו של רעך, להכחיש את קרקעו על ידי יניקת האילן שלך מהקרקע שלו, גבול אשר גבלו יושבי הארץ הראשונים" -

גבול שגבלו ראשונים על ידי שהכירו את יניקת העצים - לא תסיג.

מאי גבלו ראשונים?

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן:

מאי דכתיב [בראשית לו] "אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ".

אטו, האם כולי עלמא אינם יושבי הארץ, אלא "יושבי רקיע נינהו"?

אלא, בא הכתוב ללמד שהיו בקיאין בישובה של ארץ. שהיו אומרים: מלא אורך קנה מדידה זה באדמה זו, הוא מקום גידול, והוא שיעור הרחקה ליניקת הזית. מלא קנה זה - לגפנים, מלא קנה זה - לתאנים.

ו"חורי" - שמריחים את הארץ, ומכירים לאיזו נטיעה היא ראויה.

ו"חוי" - אמר רב פפא: שהיו טועמין את עפר הארץ כחויא, כנחש המלחך עפר, ומכירים בטיבה לפי טעמה.

רב אחא בר יעקב אמר: "חרי" - שנעשו "בני חורין" מנכסיהן, שאבדום לטובת בני עשו שכבשו אותם.

אמר רב אסי: ערוגה שאמרנו, שאפשר לזרוע בה חמשה מיני זרעונים, צריך שיהיה תוכה של הערוגה עצמה לפחות ששה על ששה טפחים, חוץ מגבוליה סביב. והיינו שלא אמרו דין זה של ערוגה אלא אם היא ערוכה בצורת ערוגה, שיש לה גבולות מסומנים סביב על ידי משטח אדמה ריק מסביב, שאז ניכר שאין כאן עירבוב מינים אלא ערוגה מסודרת בשיטה של חלוקה נפרדת לזרעים שונים [עיין ריטב"א].

וצריך שיהיו גבולות הערוגה מחוץ לששת הטפחים, כי אם יהיו הגבולות חלק ממנה, נמצא שרוחב הערוגה עצמה הוא רק ארבעה טפחים, ואז לא יהיה רווח של שלשה טפחים בין הזרעים שמסביב לבין הזרע שבמרכז.

תניא נמי הכי:

ערוגה - תוכה ששה טפחים.

גבוליה - בכמה?

ומבאר רש"י שהכונה היא לרוחב הגבולין המעניקים לה דין ערוגה ביחס למבואר לקמן שיש מושג של "ראש תור" היוצא מן הערוגה או הנכנס אליה, שאינו כלאים. והמושג הזה יבואר לקמן.

כדתנן, רבי יהודה אומר: רוחב גבולי הערוגה צריך שיהיה כמלא רוחב פרסה של רגל.

אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב [דברים יא] "והשקית ברגלך כגן הירק". למה נאמר שישקה ברגלו, לומר לך: מה רגל טפח - אף גבול של הליכה סביב הערוגה כדי להשקותה במים - נמי טפח.

אמר רב: דין זה של ערוגה - בחורבה שאין מסביבה ערוגות נוספות שנינו. כי אם יהיו ערוגות נוספות יהיה המרחק בין הזרעים הקיצוניים של שתי הערוגות הסמוכות רק שני טפחים, כשיעור הגבולות שביניהם.

ופרכינן: והאיכא "מקום קרנות", זויות של פינות הערוגות הללו שאינן זרועות ומבדילות בין שורות הערוגות. ויכול לעשות כל שורה בצורה מאונכת לשורה שבערוגה השניה, וייראה היטב ההבדל ביניהם.

אמרי בי רב משמיה דרב: בממלא את הקרנות, שאז אין סימן במקום החיבור.

ופרכינן: מאי דוחקיה דרב להעמיד בממלא את הקרנות, ובחורבה דוקא? וליזרע מאבראי, מחוץ למקום הקרנות, ולא לימלי מגואי, ולא ימלאם.

וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי [ומוחזק להם לחכמים שחמישה זרעים בששה טפחים אינם יונקים זה מזה].

א ושואלים: ומנלן דהא דקים להו לרבנן מילתא היא [ומנין לנו שמה שמוחזק להם לחכמים דבר הוא], ואפשר לסמוך על מסורותיהם לענין זה? שאמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל" (דברים יט, יד), כוונתו: גבול שגבלו ראשונים וקבעו מה הם התחומים הדרושים לכל צמח, אותו לא תסיג, ושואלים: מאי [מה משמעות] הלשון "גבלו ראשונים"? אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מה משמעות זה שנאמר] "אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה" (בראשית לו, כ), אטו כולי עלמא [וכי כל שאר העולם] יושבי רקיע נינהו [הם]? שמודגש באלה שהם יושבי הארץ?! אלא לומר שהיו בקיאין יותר מאחרים בישובה של ארץ, שהיו אומרים: קרקע מלא אורכו של קנה זה יפה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים. ו"חרי" נקראו בני שבט זה בשיכול אותיות ללמד שמריחים את הארץ וקובעים מה ראוי לגדל בה. וכהסבר לכך שנקראו יושבי שעיר הקדמונים בשם "חוי" (עיין בראשית לו, ב) אמר רב פפא: משום שהיו טועמין את הארץ כחויא [כנחש], ולפי הפעם היו קובעים לאיזה גידול היא ראוייה. רב אחא בר יעקב אמר שלא משום כך נקראו "חורי", אלא משום שנעשו בני חורין מנכסיהן, כלומר, שגירשו אותם בני עשו מנחלתם, ועיקר שמם היה "חיוי".

ב ולגופה של ההלכה אמר רב אסי: ערוגה שאמרו במשנה ששטחה ששה על ששה טפחים, הכוונה היא שתוכה ששה על ששה טפחים חוץ מגבוליה, שאותם ששה טפחים אינם כוללים את גבוליה, ולשטח כל ערוגה יש להוסיף גם את המקום שתופס גבולה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] ערוגה תוכה ששה. ושואלים: וגבוליה בכמה? מה שטחם? ומשיבים, כדתנן [כפי ששנינו במשנה], שר' יהודה אומר: רוחב הגבול כמלא רוחב פרסה (כף רגל). ואמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא בר פפא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שכן נאמר]: "והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים יא, י), ומכאן למדים: מה רגל רוחבה טפח אף גבול שבין ערוגה לערוגה שבו יש לשים את כף הרגל בזמן ההשקאה נמי [גם כן] רוחבו טפח.

ג אמר רב: כשלמדנו במשנה שניתן לזרוע בתוך ערוגה חמש מיני זרעים ולא לעבור על איסור כלאיים — בערוגה הנמצאת בחורבה (מקום שאין סביבו צמחים) שנינו. אבל אם היתה ערוגה בין הערוגות אסור לזרוע בה מינים מרובים כל כך, שהזרעים מן הערוגות האחרות מתערבים עם הצומח בערוגה. ושואלים: אם מדובר בערוגה בודדת, והאיכא [והרי יש] את מקום הקרנות, ואפשר לזרוע אף בקרנות ולהוסיף מינים אחרים בלא חשש (גאונים)! אמרי בי [אמרו בני בית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב : דברי רב היו בממלא את הקרנות, כאשר זרע את חמשת מיני הזרעים בערוגה ושוב אין להוסיף בה זרעים. על הסבר זה מקשים: וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי [ושיזרע מבחוץ ולא ימלא מבפנים] ויוכל להרבות במינים במקום למלא את הקרנות!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the Sages have an accepted tradition that five seeds in a six-handbreadth space do not draw sustenance from one another.

The Gemara asks: And from where do we derive that when the Sages have an accepted tradition it is a substantial matter, meaning that the tradition is reliable? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “You shall not cross your neighbor’s border, which they of the old times have set in your inheritance that you shall inherit” (Deuteronomy 19:14)? It means that you shall not cross the border that the early generations set, establishing the parameters necessary for each plant. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: The early generations set? Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which was written: “These are the sons of Seir the Horite who inhabit the land, Lotan and Shoval and Zibeon and Ana” (Genesis 36:20)? And is everyone else inhabitants of the heavens, that it was necessary for the verse to emphasize that these inhabit the land? Rather, it means that they were experts in the settlement of the land, as they would say: This tract of land that is the full length of a rod is fit for olive trees; this full length of a rod is fit for grapes, this full length of a rod is fit for figs. And the members of this tribe were called Horites [ḥori] since they smelled [heriḥu] the earth to determine what is fit to be grown there. The allusion is based on a transposition of the letters ḥet and reish. And in explanation of why the early inhabitants of Seir were called Hivites [ḥivi] (see Genesis 36:2), Rav Pappa said: Because they would taste the earth like a snake [ḥivya] and determine what should be grown there according to the taste. Rav Aḥa bar Ya’akov said that they were called Horites [ḥori] because they became free [benei ḥorin] of their possessions when the children of Esau drove them from their lands. Their primary name was actually Hivites.

With regard to the halakha itself, Rav Asi said: The garden bed in the mishna whose area is six by six handbreadths is one whose internal area is six by six handbreadths excluding the area of its boundaries, which must be added to the total area. That was also taught in a baraita: The internal area of a garden bed is six by six handbreadths. The Gemara asks: How much is the size of its boundaries? The Gemara answers, as we learned in a mishna that Rabbi Yehuda says: The width of the border is like the width of a foot. And Rabbi Zeira said, and some say it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: What is the reason for the statement of Rabbi Yehuda? As it is written: “And you water it with your foot like a garden of herbs” (Deuteronomy 11:10), meaning that just as one’s foot is a handbreadth wide, so too, the boundary between garden beds where one walks to water plants is also a handbreadth wide.

Rav said: When we learned in the mishna that one may plant five kinds of seeds within a garden bed without violating the prohibition of diverse kinds, we learned this with regard to a garden bed in a desolate area not surrounded by other plants. However, if the garden bed is among other garden beds, it is prohibited to plant that many species there because seeds from the different beds will intermingle. The Gemara asks: If the mishna is dealing with a solitary garden bed, isn’t there space in the corners, where more species of seeds could be planted without encountering the prohibition of diverse seeds? The school of Rav taught in the name of Rav: Rav’s statement is referring to a case where one fills the corners of the flowerbed with the five species of seeds, leaving no room in the corners for other varieties. The Gemara asks: And let him plant on the outside and not fill up the inside, to increase the different seed types instead of filling up the corners.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עיקרה דמילתא דקים להו לרבנן דה' זרעונים בו' טפחים לא ינקי להדדי וכל דקים להו לרבנן מילתא היא.

ואיכא יושבי הארץ שבקיאין בישיבתה של ארץ דברירין להון אלין מילוי וסליקא דהני ששה דערוגה הן מקום זרעונים ואיכא סביביהון גבול טפח ומפרש במתני' היה לו גובל טפח זורע לתוכה י"ג זרעונין. ומפרש' הכא רב אשי דהא ערוגה ו' על ו' חוץ מגבולה. ועיקר דהא מילתא דלא מפק למהוה בין ירק לירק טפח אחד דהאי הוה מפיק בין ירק לירק טפח אחד. אפילו ערוגה שהיא ה' על ה' הוה אפשר למזרע ח' על ד' רוחותיה וד' באמצע משום דהויא כ"ה טפחים. י"ב מהן הן נזרעין. ודאיצטריכין למימר הכין. דחזינן מרב סעדיה גאון מחסיא דאיסתברא ליה כמן הכין ולאו כי דאיסתברא ליה בהאי אלא קים להו לרבנן דה' זרעונים כל אחד אין פחות מטפח על טפח בו' על ו' לא ינקי מהדדי. והיכי דמי כל זוית טפח ומחצה על טפח ומחצה חרב. ובכל רוח ג"ט אורך רק ברוחב טפח ובאמצע [מין] אחד טפח על טפח דמשכחת בין כל אחד ואחד טפח ומחצה באורך. וכן צורתו למראית עין. ודבר זה (טמן) [בזמן] שהזרעונים החמשה נזרעין כולן בתוך הערוגה שהיא ו' על ו' שנמצא הזרעונים גופן של ד' רוחות אוכלין בהן ג' ג' טפחי' באמצע נשארו ג' טפחים. א' ומחצה מיכן וא' ומחצה מיכן ונמצא ד' הקרנות פנויין ולא אפשר למיהוי טפי מן הכי בזמן שארבעה הקרנות פנויין והוא (איכיר) שיעור ו' על ו' והזרעונין בתוכן. אבל אם הזרעונין חוץ לששה אפשר שיהא בה ט' זרעונין שבין כל א' לחבירו טפח ומחצה וד' הקרנות פנויין כי היכי דאיתא בערוגה ומן הכין כי אמרו בתלמוד א"י כהנא בשם ריש לקיש כולהן חוץ לששה אקשו עליה.

גבוליה כמה. פי' כמה הוא חשוב גבול להפרישה משאר השדה ולקרות זאת ערוגה בפ"ע כדתנן לענין כלאים כמלא רוחב פרסה וכיון דלענין כלאים הוי הפרש למראית העין ולהוציא מדין ערבוב לענין גבול נמי הפרש הוא וטעמי' דר"י נמי מדכתיב והשקית ברגליך כגן הירק דכיון דחשוב והוי גבול אלמא הפרש הוי, ומגיהי ספרים מיעברי קולמס א"מאי טעמא דר"י" ללא צורך:

זהו ביאור המשנה אלא שאנו צריכין להשלים ביאור הסוגיא על הסדר כדי להסדירה לתלמידים בקצרה מתוך בלבולים שנתבלבלו בה רוב מפרשים והוא שאמרו בגמרא ערוגה ששה חוץ מגבוליה והוא שהיו מניחין בערוגה טפח קרקע סביבותיה למקום דישה שיהלך דרך שם כשישקה את הזרעים ואמר שלמנהג הגננים שנוהגים לזרוע חמשה מינים בערוגה צריך שיהא תוכה ששה על ששה ולא שיהו גבוליה בכלל שיעור זה ופירשו בגבולין אלו שהם כמלא רחב פרסה ר"ל רחב פרסת הרגל והיא טפח וכל שהוא כשיעור זה חשוב הפרש לדונה ערוגה בפני עצמה מופרשת משאר שדות ומה שאמרו כדתנן ר' יהודה אומר כמלא רחב פרסה לענין כלאים אמרה להיות שיעור זה חשוב הפרש למראית העין ומוציאו מדין ערבוב ואח"כ חזר בביאור דין הערוגה ואמר א"ר ערוגה בחורבה שנינו כלומר זה שהתרנו לזרוע ברוחות הערוגה דוקא בערוגה בחורבה ר"ל שאין סביבותיה ערוגות שאלו היתה ערוגה סביבותיה היאך הוא זורע לכל שפת ערוגה שבשדה והרי כשזרע בשפת ערוגה זו מכאן ובשפת ערוגה זו מכאן אין כאן אלא טפח של גבול בנתים שאע"פ שדין כל ערוגה להיות לה גבול טפח מ"מ כל שסומכין שתי ערוגות זו לזו אין מניחין לגבול אלא טפח והוא משמש לשתיהן ואע"פ שאמרו זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן אע"פ שיונקים הואיל ונראין כמובדלים גדר שאני שהפרשתו נכרת או שמא הואיל ולשני בני אדם היא הפרשתו ידועה ונכרת לכל והקשה והא איכא מקום קרנות כלומר ויזרע באחת באמצע ובאחרת יזרע בקרנות ותרצה בממלא את הקרנות והוא שאינו זורע על הדרך שביארנו אלא שהוא מתחיל זריעתו בקרנות וממשיכה שלשה טפחים ומחצה ונמצא טפח ומחצה חלק ביניהם כגון זו:

ואף הוא חוזר ומקשה ולמה אתה מפרשה כן וכדי לאסור זריעה של סביבותיה ולזרע מאבראי ולא למלייה כלומר נתיר זריעה של סביבותיה ולא ימלא קרנותיה של זו אלא כעין שציירנוה תחלה ותירץ שאפילו לא ימלא את הקרנות אנו חוששין שמא ימלא ויבא אח"כ לזרוע סביבותיה ומתוך כך אסור ואף בשאינו ממלא את הקרנות וחזר והקשה ואפי' נתמלאו הקרנות יהא טפח גבול שבנתים הבדל ביניהם וכבר הקדמנו שכל שהזרעים מובדלות זו מזו בהבדל הניכר אפי' היו יונקות זו מזו מותר שהרי כיוצא בה שנינו היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר מפני שנראה כסוף שדה והוא הבדל הניכר כגון זו ותירץ שאין היתר ראש תור או כיוצא בו בערוגה שמאחר שהכל שדה אחד אין הרואים מחזיקים אותו בשדה אחר ואין זה הבדל הניכר:

ושמואל מתיר אף בערוגה בין הערוגות אע"פ שאין ביניהם אלא טפח ואע"פ שהצמחים מתערבים ויש כאן יניקה ומראית העין אינו מתירה אלא בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן כלומר שהופך צמחים אלו לצד זה והאחרים לצד האחר כגון זו והרי נסתלק מכאן מראית העין ואין היניקה מעכבת כמו שהקדמנו וחזרו ושאלו הפקיע תלם אחד על פני כלה מהו ושאלה זו בין לרב בין לשמואל היא כלומר אם בערוגה בין הערוגות שאין הגבול מפסיק לדעת רב אף עם נטיית השורות או לשמואל בשלא הטה את השורות ומ"מ הפקיע תלם אחד ביניהם והניחו בטל בלא זריעה אם דיו בכך אם לאו ואמר רב ששת בא ערבוב ר"ל שגדלו העשבים ונתערבו זו בזו ובטל את השורה ורב אמר אין ערבוב מבטל את השורה ודיו בכך והקשו על רב ממה שאמרו הנוטע שתי שורות של קשואים שתי שורות של דלועים שתי שורות של פול המצרי מותר אע"פ ששלשתם כלאים זה בזה שמאחר שיש שתי שורות מכל מין כל מין מהם נקרא שדה בפני עצמו והבדל הנכר הוא שלא בערוגה אחת הוא זורעם אלא בשדה גדולה אבל שורה א' קשואין ושורה אחת דלועין ושורה אחת פול המצרי אסור שאין כל אחת מהן חשובה בפני עצמה ליקרא שדה ומאחר שהוא אומר אסור סתמא אלמא אין כאן תקנה ואף בהפקעת תלם ותירץ שאני התם דאיכא שדאכא כלומר שענפיהם ארוכים והוא ערבוב גדול אבל ירק שאינו גדל כל כך אין ערבובו מבטל את השורה:

ויש מפרשים בשמועה זו שהקשואים והדלועים או דלועים ופול המצרי אינם כלאים זה בזה אבל קשואים ופול המצרי הם כלאים זה בזה ומתוך כך כשיש ביניהם שתי שורות של דלועים מפסיקין ביניהם ושתי שורות של קשואין ושל פול המצרי לאו דוקא אלא מתוך שהוצרך לשנות שתים בדלועים שנה שתים בכלם אבל שורה אחת של קשואים ואחת של דלועים ואחת של פול המצרי אסור ששורת הדלועין שביניהם אינה מפסקת ויש כאן מראית העין ויניקה ושורה אחת של קשואין ושל פול המצרי לאו דוקא אלא מתוך שהוצרך לשנות אחת בדלועים שנה בשלשתם כן:

בד"ה וקים להו כו' וא"ת אכתי ינקי מהדדי כו' דחסר מקום הזרעים כו' וא"ת יזרעו ט' מינין בערוגה ד' בד' קרנות כו' עכ"ל ואין להקשות לדבריהם לתרץ ב' הקושיות חדא בחדא דד' זרעים היינו בד' קרנות שיש מקום לזרעים אבל הד' שבאמצע לא יזרעו משום דחסר מקום הזרעים די"ל דמשמע ליה לתלמודא ה' זרעונין ד' על ד' רוחות כו' האי לישנא לא משמע קרנות אלא ברוחות שבאמצע וק"ל:

בא"ד יכול לזרוע מד' מינים הרבה לכל רוח כו' עכ"ל ר"ל כשיעור רוחב טפח וג' חומשין כפי' ר"ת לקמן אבל לא לכל רוח כפירש"י דס"ל לתוספות דבעי הרחקה ג':

בד"ה לא תסיג וגו' וא"ת הזורע כלאים ילקה שתים משום כו' עכ"ל הכי משמע להו הכא ובתוס' פרק אותו ואת בנו דלענין כלאים מידרש הכא האי קרא לא תסיג גבול רעך וגו' ויהיה רעך נאמר כאן ע"ש שישראל הם ריעים לה' אבל מפירש"י גבול רעך ליטע סמוך למיצר כו' נראה דהכא ה"נ לענין השגת גבול ממש מידרש ולא לענין כלאים ותו לא מידי וק"ל:

בד"ה אמר רב כו' והא איכא מקום קרנות שיכול לעשות שם ערוגות כו' עכ"ל וציורו כזה:

בא"ד בממלא את הקרנות של מזרח ומערב וברוח צפון וכו' כאשר תצייר כזה:

בא"ד גרעין אחד בכל זרע החיצונות כו' עכ"ל וציורו כזה כן נראה לצייר דבריהם ואין להקשות לצייר לשון התלמוד והאיכא מקום קרנות בפשיטות טפי וציורו כזה די"ל דמה שמדמה לקמן לראש תור לא משמע כציור זה אלא כציור שכתבו לעיל דראש תור משמע שהקרן הולך כנגד הרבוע כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

בא"ד שיוכל עדיין לזרוע גרעין אחד בכל קרן החיצונות כו' עכ"ל. כי החיצונות עומדות באלכסון נגד הפנימית והאלכסון הולך מן סוף הקרן החיצונות עד חמשה טפחים אשר שם הוא מכוון כנגד קצה הפנימית וכיון דאלכסונו ה' טפחים נמצא המרובע ממנו ג' טפחים הרי לך דמקץ הפנימית עד סוף קרן החיצונות שלשה טפחים במכוון וק"ק ומאי קושיא שהרי כתבו לעיל דבענין זה אסור פן לא ידקדק לזרוע ממש בסוף הקרן ויש ליישב דהכא אין לחוש שמא לא ידקדק רק בשנים שהם הקרן הסמוך לפנימית ומצד הפנימית ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בממלא את הקרנות כו' אבל המזרחי והמערבי זורע מעט כו' עכ"ל במתני' פירש"י בפשיטות טפי דבכל הרוחות בשוה ממלא כל הרוח עד סמוך לקרן עכ"ל. ור"ל שבקרנות לא יזרע כלום והרי יש כאן היכר בשזו הרוח זרועה צפון ודרום וזו זרועה מזרח ומערב אבל הכא דמוקי לה בממלא את הקרנות שגם הקרנות זרועים ברוח צפון ודרום מן המזרח למערב הוצרך לפרש דרוח מערב ומזרח לא נזרע רק מעט ולא נזרע עד הקרנות דאל"כ לא הוי היכר כיון דגם הקרנות נזרעו וק"ל:

יושבי הארץ אטו כ"ע יושבי רקיע כו' בכמה מקראות מצינו כיוצא בו יושב הארץ היינו כשמזכיר בפירוש הארץ מיוחדת משא"כ הכא דכתיב יושבי הארץ סתם ולא פי' איזהו ארץ דמשמע יושב ארץ עולם התחתון ולכך פריך אטו כ"ע יושבי רקיע כו' וק"ל:

וחורי שהיו מריחין את הארץ כו' ממלות הפוכות כמו כשב כבש שמלה שלמה ולכך לא הביא רש"י בחומש דרשה זו אלא כמ"ד הכא חורי מלשון בן חורין שהוא יותר פשוט ודרשו כן מהחורי שהוא שם משום דלא מצינו ה' הידיעה בשמות אלא בשם היתום כמו הראובני השמעוני הכנעני החוי בשמות שכבר נזכרו בקרא אבל החורי לא נזכר כבר בקרא ולכך לא נראה להם לפרש שהוא שם היחוס אלא להך דרשות וק"ל:

כחויא כו' וכתבו התוס' דלאו החוי הנזכר בז' אומות קדריש דהא לא דריש כולם אלא בני שעיר אקרי חוי כדכתיב בת צבעון החוי עכ"ל ונראה שהוציאו הכא החוי מפשוטו שהוא שם המיוחס לאחד מבני כנען בכמה מקומות לפי שאהליבמה הנזכרת היא יהודית הנזכרת בפרשה תולדות כפירש"י בחומש וכמפורש בדברי הרא"ם ולפי שבפרשה תולדות ייחסה למשפחת חתי דכתיב יהודית בת בארי החתי והכא יחסה למשפחת חוי דכתיב אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי ע"כ דרשו הכא דלא נתייחסה הכא למשפחת החוי אלא שהוא שם התואר שהיו טועמין כו' והרא"ם כתב על פירש"י בחומש ונתייחסה לחתי וחוי כמו כו' שבאו חתי וחוי על אשה אחת ונולד ממנה צבעון ואין דבריו מובנים שהרי צבעון בן שעיר היה והחתי והחוי אינן אלא שם הייחום לו ועוד דא"כ גם צבעון ממזר היה ולא חשיב בב"ר ובתנחומא רק ג' דהיינו ענה ואהליבמה ותמנע וי"א אף קרח כמפורש בפירש"י בחומש גם נעלם מעיני הרב סוגיא דשמעתין דלכך דרשו החוי אבל החתי ודאי שם הייחוס הוא כמ"ש ודו"ק:

בגמרא דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן מאי דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים גבול שגבלו ראשונים וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה והא איכא מקום קרנות וכו' ג' ערוגות שהן ח' וכו' וכן כולם אחת משוכה הנה ואחת הנה כזה* וק"ל הא לך הציור הערוגה לפי פירש"י:

בתוס' ד"ה וקים להו לרבנן וכו' ואם תאמר אכתי ינקי מהדדי וכו' דחסר מקום הזרעים וכו' נראה דעיקר קושית התוס' הוא מהזרע האמצעי דבינו ובין זרע ד' הרוחות אין כאן ג' טפחים אבל בין זרע שבמזרח ומערב ובין זרע שבדרום וצפון לא קשיא מידי דהא פירשו התוס' לקמן ד"ה אמר רב ערונה בחורבה שנינו דקס"ד השתא שאינו זורע בכל רוח אלא באמצע כל רוח טפח וג' חומשין ומניה לכל צד לצד הקרנות טפחיים וחומש חרב דהשתא זרעוני רוח זה רחוקים מזרעוני רוח אחרת אלכסון של טפחיים וחומש על טפחיים וחומש דהוי ג' טפחים ויותר שני חומשי חומש כדלקמן בתוספות הלכך קושיא זו של התוס' אינו אלא על זרע האמצעי דכי חסרת מקום הזרע אין בינו לזרע שבד' רוחות ג' טפחים:

בא"ד ואומר ר"י וכו' דהא נמי גמירי דחמשי בשיתא לא ינקי עם מקום הזרע כצ"ל והאי לישנא דכתבו ואומר ר"י אינו מדוקדק דהוה ליה למימר ור"י אומר כו' שהרי ר"י פליג אתירוצו של ר"ת:

בא"ד וא"ת יזרעו ט' וכו' אבל בחמשה זרעונים יכול לזרוע מד' מינים הרבה לכל רוח וכו' פירוש מכל אמצע רוח זורע מין אחד טפח וג' חומשין כדלקמן וראיתי שהקשה אותו המפרש הנזכר לתרץ הב' קושיות של התוס' חדא בקושיא השנית ר"ל דמה שהקשו התוס' לעיל מזה דחסר מקום הזרעים לתרץ דמשום קושיא זו לא זרעינן ט' זרעים דיחסרו מקום הזרעים אלא זרעינן ח' זרעים ד' גרעינין בד' הקרנות וגרעין אחד באמצע דהשתא כל הזרעים מופלגים זה מזה ביותר בלא מקום הזרעים ותירץ מה שתירץ אבל מי שיש לו עינים לראות יראה שקושיא זו טעות גמור הוא משום דס"ל להתוס' דליכא לפרש מתניתין דקתני שזורעים בה ה' זרעונים שר"ל ד' גרעינים בד' קרנות וא' באמצע דא"כ למה לי שיהא הערוגה ו' על ו' בה' על ה' סגי כמו שכתבו התוס' בסוף דבור זה ולכך ע"כ צריך לפרש מתניתין דה' זרעונים זורעים מכל מין הרבה באמצע בכל רוח לכך הקשו והא יחסר מקום הזרעים בין הזרע שבאמצע להזרעים שברוחות כאשר כתבתי למעלה ותירצו ר"ת לפי דרכו ור"י לפי דרכו אלא שאחר כך הקשו דיזרעו ט' מינים ולא יזרעו הרבה מכל מין ותירצו דה' מינים עדיף טפי ואח"כ הקשו והאי מתניתין ע"כ צריך לאוקמי דזורעים הרבה מכל מין באמצע כל רוח ורוח דאל"כ ל"ל ו' על ו' אבל יש להקשות מנלן לתנא דמתני' לאוקמי קרא בהכי נימא דאין ה"נ דקרא לא איירי בערוגה ו' על ו' אלא בערוגה ה' על ה' ולא יזרע אלא ד' בד' הקרנות ואחד באמצע ותירצו דליכא להעמיד המקרא בענין זה וכו' וק"ל:

ד"ה לא תסיג גבול רעך וכו' וא"ת א"כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול וכו' משום דס"ל להתוס' [הא] דדרשינן הכא מלא תסיג וכו' גבול שגבלו ראשונים לא תסיג לא הוי פירושו כפירש"י דאיירי לענין שלא יטע סמוך למיצר חבירו אלא לענין כלאים מדרש והכי פירושו לא תסיג גבול לזרוע שני מינים זה בתוך גבולו של זה בתוך שיעור היניקה אשר גבלו ראשונים:

בא"ד ובפ' אותו את בנו אמר הזורע כלאים וכו' פירוש שתי פעמים כלאים:

בא"ד דקרא נמי איירי בהשגת גבול וכו' פי' לענין ממון דאין לוקין עליו משום דניתן להישבון לכך אינו לוקה גם כן משום לאו זה ע"ל זריעת כלאים:

ד"ה דתנן רבי יהודה אומר וכו' אלא בהפסק שבין עבודת ירק לירק אחר וכו' והא דסגי לרבי יהודה בהפסק מלא רוחב פרסה אף על גב דשיעור היא ג' טפחים ע"ש בפ"ג דכלאים בפי' ר"ש ובפי' הרמב"ם:

ד"ה אמר רב ערוגה וכו' וד"ה כאשר תצייר וכו' וד"ה גזירה וכו' הכל דבור אחד:

בא"ד כשיעור אלכסון וכו' דהוה ג"ט ויותר שני חומשי וכו' פי' לפי חשבון כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא:

בא"ד ומשני בממלא את הקרנות של מזרח ומערב וכו' פירוש של ב' רוחות דהיינו מזרח ומערב מילא הקרנות ובשני רוחות האחרים דהיינו צפון ודרום לא מילא הקרנות רק שזרע ברוח צפון גרעין אחד באמצע הרוח כדי שיהא ג' טפחים מקרן רוח מזרח ומקרן מערב וכן ברוח דרום זרע גם כן גרעין אחר באמצע הרוח מטעם הנזכר דו"ק היטב נ"ל והא לך הציור לפירוש התוספות לפי דעת המקשן (ולפ"ז יהיה הציור שבמהר"ם כמו שהוא במהרש"א. והציורים במהרש"א לא נמצאו בכל ספרי מהרש"א ואף לא בספר חדושי הלכות שנדפס בחיו שנת שפ"א והמבין יבין מדעתו) והא לך הציור לפירוש התוס' כפי דעת התרצן שמשני בממלא הקרנות של מזרח ומערב וברוח צפון ודרום גרעין אחר וכמו שפירשתי לעיל:

גמ' ומנלן דהא דקים להו לרבנן מילתא היא כצ"ל ונמחק דחמשא בשיתא:

רש"י בד"ה וקים צ"ל קים כו' הנזרעת בחמשה זרעונים כו' ג' טפחים ומאלו השנים כו' כצ"ל והד"א עם הד"ה תוציא כו':

בא"ד מדלא קבע מקום לזרע הנזרע אצל גבול להמשיכו אצל כו' כצ"ל. ונ"ב פי' ולא לזרוע באמצע הרוח כלל וק"ל:

בא"ד היכרא הלכך כו' הד"א:

בד"ה חוי צ"ל וחוי למה נקרא חוי הס"ד:

בד"ה כחיויא כו' [עפר הס"ד ואח"כ מ"ה שנעשין כו'] יירשום הס"ד:

בד"ה והאיכא כו' צריך להמשיכן כו' כצ"ל:

בא"ד אלא הפרש טפח כו'. נ"ב ס"א מעט אבל בהיפוך הדף פירשו התוס' להדיא אליבא דרש"י טפח:

תוס' בד"ה לא תסיג גבול כו' הזורע כלאים כלאים לוקה שתים כו' בהשגת גבול ממש דאין לוקין כו' כצ"ל:

בד"ה דתנן כו' כדאי' בפ"ג דכלאים כו' כצ"ל. בד"ה אמר רב כו' כל רוח טפח כו' כצ"ל:

בא"ד כאשר תצייר כו' בצדו מצוייר כזה*:

רש"י ד"ה והאיכא מקום (בסה"ד). אלא הפרש טפח. עיין לקמן בעבר הב' בתד"ה והאיכא בסופו שתפסו עליו בזה:

רד"ה בממלא. אבל המזרח כו' זורע מעט ויניח הפרש כו'. נ"ל דר"ל הפרש מעט אצל הקרנות וזורע כל רוח המזרחי והמערבי עד סמוך לקרן בהפרש מועט ונראה לסרס התיבות ושכצ"ל זורע ויניח הפרש מעט מכאן ומכאן ועי' מהרש"א והציור הנדפס רק גרעין אחד ברוחי מזרח ומערב הוא בשיבוש ונאות לפי' התוס':

תוס' ד"ה וקים. אבל קשה לרשב"א כו' דהשתא יש באלכסונה ז' כצ"ל:

מַאי דִּכְתִיב: (דברים יט, יד) "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים" גְּבוּל שֶׁגָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים לֹא תַּסִּיג. יש להקשות למאי אצטריך לפרש דבר זה שאמר 'גְּבוּל שֶׁגָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים לֹא תַּסִּיג' והלא דבר זה הוא מפורש בכתוב להדיה, דכתיב לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים, ודי לומר כן מַאי גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי וכו' ונראה לי בס"ד כי פשטיה דקרא משמע דבא לומר על 'גְּבוּל' שיש בֵּין קַרְקַע שֶׁלְּךָ לְבֵין קַרְקַע רֵעֲךָ 'לֹא תַּסִּיג' אלא תהיה עושה כפי שיעור שֶׁגָּבְלוּ הָרִאשׁוֹנִים, ולפי זה נפקא מינה אם עוסק בקרקעותיו בלבד, דאין צריך לעשות הרחקה על פי הגבול שגבלו הראשונים מאחר דהכל שלו, אדם רשאי בשלו ואף על פי שהוא מכחיש באלו הנטיעות לנטיעות אחרים, ולא בא הכתוב להזהירו אלא רק על אשר בינו לבין רעהו. אך באמת הש"ס מפרש שהכתוב בא להזהירו גם על קַרְקְעוֹתָיו, והכי קאמר לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, כלומר גְּבוּל שֶׁגָּבְלוּ רֵעֲךָ הם הָרִאשׁוֹנִים שהיו גם כן בני אדם כמותך, שלא היו נביאים ולא עשו גבול ההרחקה בנבואה או ברוח הקודש, אלא רק עשו מדעתם וחכמתם אַל תַסִּיג, וחזר ופירש הכתוב מה הוא גבול רעך, ואמר זה הוא הגבול שֶׁגָּבְלוּ הָרִאשׁוֹנִים, ולפי זה הכתוב איירי גם בקרקעות של האדם שכולו שלו שגם כן מזהירו לעשות גבול ההרחקה שגבלו הראשונים, ולכן הביא הש"ס תחלה ראש הפסוק בלבד שהוא אַל תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, וקאמר עליה גְּבוּל שֶׁגָּבְלוּ הָרִאשׁוֹנִים לֹא תַסִּיג, רצונו לומר רעך קאי על הראשונים שחידשו זה הגבול. ונראה לי דקרו להו רִאשׁוֹנִים בשביל שהיו קודם מתן תורה, וקא משמע לן אף על פי שחדשו דבר זה מדעתם וחכמתם צריך לשמוע להם.

תוס' ד"ה לא תסיג וכו' וי"ל דלא לקי אהאי לאו. עי' יומא דף לו ע"ב בתוס' ד"ה לאו דנבילה:

בגמרא וקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי מהדדי ופרש"י משום דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה וכו' אלמא בהרחקת ג"ט סגי. כבר כתבתי דמשמע להו לרש"י והתוס' דקפדינן נמי שלא יתערבו מקום היניקות זו מזו אבל לשיטת הרמב"ם והר"ש שיעור הרחקה אינה אלא טפח ומחצה היינו משום דליכא קפידא אלא שלא ינק עיקר הזרע מיניקת חבירו וכמ"ש דלשון לא ינקי מהדדי הכי משמע ולכאורה אף לפי שיטת רש"י שכתבתי דמלישנא דמתני' הכי משמע ליה דשיעור הרחקה ג"ט אפ"ה הוי מצי לפרש דטעם שיעור הרחקה היינו דשיעור יניקת הזרע ג"ט ומש"ה צריך להרחיק ג"ט שלא ינק גוף הזרע מיניקת זרע שבצדה וכדמשמע נמי פשטא דמתני' דפ' לא יחפור דמרחיקין את הזרעים מן הכותל ג"ט והיינו משום שיניקות הזרעים מחלידין הקרקע אלמא דשיעור התפשטות יניקת הזרעים היינו עד ג"ט. ויותר יש לי לתמוה על רבינו שמשון בפי' המשניות שרצה להביא ראיה לשיטת רש"י מהך מתניתין דפ' לא יחפור דמשמע דשיעור יניקתן היינו ג"ט ולמאי דפרישית אדרבה מהך מתניתין הוי תיובתא לפרש"י דמ"ש כאן דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה א"כ אמאי מרחיקין ג"ט דהא התם לאו בשני מיני זרעים איירי ולענין כלאים אלא משום הרחקת נזקין דזרעים לכותל ודברי הר"ש צ"ע. מיהו בשיטת רש"י כבר כתבתי דמסברא משמע ליה הכי דקפדינן נמי שלא יתערבו מקום יניקת הזרעים זו בזו כיון דרש"י לא נחית לשיטת הירושלמי שכתבתי לעיל שהביאו הר"ש והרא"ש בפירושם ודו"ק:

שם אמר רב ערוגה בחורבה שנינו ופרש"י דאי בערוגה שסביבותיה ערוגות אסור לזרוע ה' זרעונין משום שאין כאן הרחקה בין אותן שברוחות מזו לזו אלא שיעור שני גבולין שהם ב' טפחים ואנן ג' בעינן. ואף לפ"ז משמע להדיא ממימרא דרב דשיעור הרחקה מזרע לחבירתה היינו ג"ט דאי לפי' הרמב"ם והר"ש וסייעתם שכתבו דבהרחקת טפח ומחצה סגי א"כ אפילו בערוגה שסביבותיה ערוגות מצינן לאוקמי מתניתין אלא שכבר הרגיש רבינו שמשון והרא"ש בזה וכתבו בין ערוגה לערוגה נמי לא בעינן שני גבולין אלא בגבול אחד של טפח סגי להו לתרווייהו ע"ש:

שם אמרו בי רב משמיה דרב בממלא את הקרנות עיין בפרש"י והתוספות שפירשו בפירושים שונים. ולכאורה דבריהם דחוקים בסתימת לשון הגמ' ועוד דפרש"י כאן אינו עולה בקנה אחד למה שמפרש רש"י בעצמו במשנתינו דלאו בממלא את כל הקרנות איירי אלא שממלא כל הרוח הסמוך לקרן וא"כ היינו דלא כרב וכשמואל נמי לא מתוקמי דאיהו לא איירי אלא בערוגה שבין ערוגות אבל לפי' הרמב"ם והר"ש וסייעתם א"ש טובא והיינו כמ"ש הכ"מ שם בשם רבי' יוסף הלוי דהא דאמרינן הכא אליבא דרב בממלא את הקרנות לאו בממלא ממש משתי רוחות איירי כמ"ש רש"י והתו' אלא דשפיר קאי על כל ד' רוחות דכיון דמשנתינו לאו לאורויי שיעור הרחקה אתי דבלא"ה מסברא ידעינן דשיעור יניקה טפח ומחצה דעיקר מתניתין לא אתי אלא לאשמעינן שיוכל לזרוע ה' זרעונין ואפ"ה לא הוי עירבוב כמו שהוצרכנו לפרש ג"כ לפי' רש"י והתו' א"כ מש"ה שפיר קאמר רב דע"כ בערוגה בחורבה שנינו משא"כ בערוגה שבין ערוגות לא פסיקא לן דזימנין דזרע בכל רוח ד' טפחים ומחצה ומניח טפח ומחצה פנוי לרוח שני וכה"ג בכל הרוחות כפי הציור שמצייר שם והוא בדרך פשוט א"כ בערוגה שבין ערוגות זימנין דנגעו זרעים להדדי ע"ש בל' הכ"מ פ"ג הל' יו"ד ובענין זה יש לי לפרש ג"כ פרש"י דלא תיקשי דידיה אדידיה והיינו משום דבמשנתינו ניחא ליה לפרש בפשיטות דזורע בכל הרוחות בשוה ואפ"ה יוכל לזרוע ה' זרעונין ולא הוי עירבוב והיינו למאי דמייתי לה מקרא דדברי קבלה דאפשר דבהאי שעתא אכתי לא גזרו הך גזירה דשמא ימלא את הקרנות וא"כ לא שני לן בין ערוגה שבחורבה לערוגה שבין ערוגות משא"כ במימרא דרב הכא מוקי למתני' בערוגה בחורבה דוקא משום הך גזירה דשמא ימלא את הקרנות כן נ"ל:

קים להו לרבנן דסתם ערוגה הנזרעת בה ה' זרעונין כך היא מדתה דחמשה זרעונין בשיתא טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות מהדדי דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע הרי מן הזרע הנזרע (סמוך לגבולה) [בגבול הערוגה] כנגד האמצעי ועד האמצעי ג''ט ומאלו השנים אנו למדים דסבר תנא דידן שיניקת הזרע טפח ומחצה מדלא קבע מקום לזרע הנזרע אצל הגבול להושיבו אצל הקרן אלא אפי' אם בא לזורעו כנגד אמצעיתה זורעו אלמא בהרחקת ג' טפחים סגי ואע''ג דלענין כלאים היכרא בעלמא בעינן ולא חיישינן ליניקה כדתנן לקמן בשמעתין גבי ראש תור וגבי ב' שורות מיהו הפרש זרעוני ערוגה דלא להוי ערבוב ליכא היכרא בבציר משיעור יניקה דגבי ראש תור ושתי שורות דלקמן איכא היכרא הלכך כי רמיז לן קרא ה' זרעונין בערוגה בשל ו' טפחים קאמר: ומנא לן דהא דקים להו לרבנן. בשיעור יניקה מילתא היא למיסמך עלה ולומר בקיאין הן החכמים בעבודת אדמה לידע כמה יונקים שלא תתמה לומר מי הודיע לבריות שיעור יניקה ואיך יוכלו לעמוד על כן: גבול רעך. ליטע סמוך למיצר להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים ומי הם ראשונים אמוריים וחויים שהיו בקיאים בכך כדאשכחן בבני שעיר: מלא קנה זה. קנה המדה שבו מודדין הקרקע: לזית. ראוי לגדל זיתים וזה לתאנה והיו יודעין להפריש את הארץ בין קנה לקנה בריחה וטעמה היכן לזיתים והיכן הוא לתאנים וממילא דבקיאים היו בשיעור יניקה: שמריחין. סרס את התיבה ודורשה: וחוי. למה נקרא חוי: שטועמין את הארץ. לאיזה דבר ראויה: כחיויא. כנחש שמאכלו עפר: שנעשין בני חורים מנכסיהם. שנטרדו מנחלתם ולא הוצרכו לעבוד אדמתן כדכתיב ובני עשו יירשום (דברים ב): אמר רב אשי ערוגה. שאמרו צריכה להיות ו' חוץ מגבוליה שהיו מניחין בערוגה קרקע חלק סביבות הזריעה למקום דישה כשהוא משקה הזרעים מהלך בגבולין ואשמעינן רב אשי דלא תימא ו' עם הגבולין וכשהניח טפח חלק לכאן וטפח חלק לכאן לא תהא ערוגה מקום יניקתה אלא ארבע ואין הפרש בין אמצעי לשכנגדו אצל הגבול אלא טפחיים: בכמה. כמה רחבן להיות ערוגה כהלכתה ותהא עליה תורת הערוגה לכל דבריה כדלקמן להתיר ראש תור ירק הנכנס לה והיוצא ממנה דכי ליתא כשיעורא לא חשיב למיהוי לה קולי שדה: פרסה. פרסת רגל: והשקית ברגלך. להטעין על כתפך מים ולהלך ברגלך סביבותיה להשקותה למ''ל ליה למכתב רגלך לומר שבמקום מהלכו להשקותה כשיעור רגל הוא: אמר רב ערוגה בחורבה שנינו. במשנתנו להתיר בה ה' זרעונין אבל לא שסביבותיה ערוגות שהרי לא פירשו לך אלא הפרש זרעונין שבתוכה ואם תזרע ערוגות סביבותיה לא תוכל להרחיק בין אותן שבתוכה ולזרוע אותן שברוחות הערוגה סמוך לגבול להרחיקה מן האמצעי כשיעורו לפי שאתה מקריבו אצל זרע הנזרע בחברתה אצל גבולה שאין ביניהן אלא שני טפחים של גבולי הערוגה ואנן ג' בעינן: והא איכא מקום קרנות. מאי דוחקיה דלא לאוקומיה בערוגה בין הערוגות מוקפת מכל צד ג' ערוגות שהן ח' כזה ולזרוע באמצע וכן בכולן ה' זרעונין והא איכא בכל ערוגה מקום קרנות זויותיה ואתה יכול להמשיך זרע גרעין שתזרע בצד גבולן של זו לצפון ושל זו לדרום של זו למזרח ושל זו למערב ולזרוע אותן גרעינין אצל הקרנות ואינך צריך להמשיכן מכנגד אותן שבחבירו מבפנים אלא הפרש טפח ואמאי אמר רב בערוגה שבחורבה שנינו: בממלא את הקרנות. רב מוקי מתניתין בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן (כזה) הלכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום מפני עירבוב של ב' הערוגות: וליזרע מאבראי. ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקמיה בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא:

וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי. ואומר ר''ת דמכל מקום איצטריך קרא דאי לאו קרא ה''א אע''ג דלא ינקי איכא עירבוב ואסור קמ''ל קרא דבכה''ג ליכא עירבוב ובקרא לחודיה נמי לא סגי דלא הוה ידעינן חמשא בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דחמשא בשיתא. לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא וא''ת אכתי ינקי מהדדי דאין כאן ג' טפחים בין זרע לזרע דחסר מקום הזרעים שכל הערוגה אינה רק ששה טפחים ואומר ר''ת דלא קשה מידי דאמות של כלאים שוחקות הן כדמוכח בריש עירובין (דף ג:) ואומר ר''י דה''נ גמירי דחמשא בשיתא לא ינקי עם מקום הזרעים וא''ת יזרעו ט' מינין בערוגה ד' בד' קרנות וד' באמצע כל רוח ואחד באמצע דכל אחד רחוק מחבירו ג' טפחים וי''ל דבכולי האי הוי עירבוב ועוד דאז לא היה יכול לזרוע אלא גרעין אחד מכל מין ומין אבל בחמשה זרעונים יכול לזרוע מארבע מינים הרבה לכל רוח ומיהו קשה לר''י דמנלן לאוקמי. קרא בערוגה ו' על ו' אפילו פחות נמי רק שיש באלכסונה ו' ויזרע ד' לד' קרנות ואחת באמצע דהשתא נמי לא ינקי מהדדי וי''ל דסברא דבענין זה אסור פן לא ידקדק לזרוע ממש בסוף הקרן ויש לחוש ליניקה אבל השתא אין צריך לדקדק אלא בגרעין האמצעית ומהאי טעמא נמי אתי שפיר שאין זורעין ט' בערוגה אבל קשה לרשב''א דלוקי בערוגה ה' על ה' דהשתא יש באלכסונה (ו') [ז] דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה ויכול לזרוע בקרנות בלא דקדוק ותירץ לו ר''י דאין להעמיד המקרא בענין זה שאינו שיעור לא ליניקה ולא לשום דבר: לא תסיג גבול רעך. וא''ת א''כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול ובפרק אותו ואת בנו (רולין סב:) אמר הזורע כלאים [כלאים] לוקה שתים משמע דבחד כלאים אינו לוקה אלא אחת וי''ל דלא לקי אהאי לאו משום דקרא נמי איירי בהסגת גבול ממש דאין לוקין בלאו דניתן להשבון ועוד דהוי לאו שבכללות: חוי. אור''ת דלאו היינו חוי דשבעה עממין שהרי אינו דורש כלום למה שמם כן אלא בני שעיר גופיה איקרו חוי כדכתיב בת צבעון החוי (בראשית לו): גבוליה בכמה. פירש בקונטרס דנפקא מינה לענין ראש תור והא דקאמר בסמוך דאין ראש תור בערוגה היינו מערוגה לערוגה ור''י אומר דנפקא מינה למקח וממכר אם מכר לו ערוגה וגבוליה: דתנן רבי יהודה אומר כו'. אף על גב דרבי יהודה לא מיירי. מידי בגבול אלא בהפסק שבין עבודת ירק לירק אחר כדאיתא בפ''ג דכלאים (משנה ג) דתנן היתה שדהו זרועה ירק ומבקש ליטע שם ירק אחר ר' שמעון אומר עד שיהא התלם מפולש ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב פרסה נראה להש''ס דכי היכי דחשיב הפסק לענין כלאים חשיב נמי להיות גבול לערוגה: . אמר רב ערוגה בחורבה שנינו. פירש ר''ת דקס''ד שאינו ממלא כל הרוח אלא זורע באמצע כל רוח טפח וג' חומשין ומניח מכל צד לצד קרנות טפחיים וחומש חרב דהשתא זרעוני רוח זה רחוקין מזרעוני רוח האחרת כשיעור אלכסון של טפחיים וחומש על טפחיים וחומש דהוי ג''ט ויותר שני חומשי חומש ופריך והא איכא מקום קרנות שיכול לעשות שם ערוגות אע''פ שלא ירחיק אלא שיעור ב' הגבולים דהשתא איכא טובא בין זרע הפנימית שבאמצע הרוחות ובין זרע החיצונה של צד הקרן דהא איכא ב' גבולין ומקום חרב שהוא ב' טפחים וחומש בכל קרן ומשני בממלא את הקרנות של מזרח ומערב וברוח צפון ודרום גרעין לכל רוח כאשר תצייר דבאותה ערוגה איכא הרחקה ג' (כזה) ואם באת לסבבה בערוגות (אפילו) במקום קרנות לא יהיו ג' טפחים בין זרעוני ערוגה אמצעי לזרעוני ערוגה שבקרנות שאין הפרש ביניהם אלא שיעור שני גבולין אע''פ שיוכל עדיין לזרוע גרעין אחד בכל קרן החיצונית הא מסיק דגזרינן שמא לא ידקדק וימלא קרנות הכי נמי גזרינן בחיצונות שמא ימלא: וליזרע מאבראי. וליזרע ערוגות לצד קרנות האמצעי כדפרישית ולא ימלא הקרנות דהכי עדיף טפי שיכול להרבות בערוגות:

שבת פה ע"א - טקסט הדף

דף פה - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד