ושואלים: אי הכי, שפיר קשיא ליה [אם כך, יפה קשה לו]! שלפי האופן שהעמדנו והסברנו את מהלך הברייתא, יפה הקשה התנא "המצא תמצא" למה לי, ומה התירוץ לדבר?

ומשיבים: משום דאית ליה פירכא [שיש לו שבירה, תשובה] לקושיה זו, כי לרבות כל דבר מהיכא קמייתי ליה [מהיכן הוא מביא, לומד אותו]? — מכלל בתרא [האחרון], אולם באותו כללא גופיה [הכלל עצמו] "חיים" כתיב ביה [נאמר בו] ואי אפשר ללמוד ממנו גם לדברים שאינם בעלי חיים!

ואם כן כלל ופרט וכלל שיש לפנינו מאי קא מהני ליה [מה מועיל לו, מה נדרש ממנו]? אי לאתויי [אם להביא] לרבות כל דבר — הא [הרי] "חיים" כתיב [נאמר], ולכן לא ניתן היה לרבות מכאן אלא כך: בעלי חיים — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא. משום הכא [כך] איצטריך [הוצרך] לומר גם "אם המצא תמצא". שצמד המלים "המצא תמצא" הוא עצמו שני הכללים, שכוונתם — כל מה שיימצא, מכל סוג. ומן הכללים הללו ומן הפרטים (שור, חמור ושה) למדים בדרך כלל ופרט וכלל לרבות כל דבר.

אמרי [אומרים] ומקשים: והא [והרי] שני כללות (כללים) דסמיכי אהדדי נינהו [שסמוכים זה לזה הם], שהכלל הראשון והשני ("אם המצא" "תמצא") סמוכים זה לזה, ואין הפרט נמצא ביניהם, ואם כן אין זה כלל ופרט וכלל, אלא כלל וכלל ופרט! אמר רבינא: כדאמרי במערבא [כפי שאומרים בענין זה בארץ ישראל]: כל מקום במקרא שאתה מוצא בו שני כללות הסמוכים זה לזה — הטל פרט המופיע לצידם והציבהו ביניהם, כלומר, דרוש כאילו היה הפרט כתוב באמצע בין הכללים, ודונם בכלל ופרט וכלל.

ובפירוט הדברים שואלים: שדי [זרוק, הטל] את המלה "שור" בין "המצא" ל"תמצא", לאתויי מאי [להביא, לרבות מה], אלו דברים נוספים נלמדים לחיוב תשלומי כפל על ידי כך? אי לאתויי [אם להביא, לרבות] וללמוד מכאן כל בעלי חיים — הלא מהמלה "חיים" נפקא [יוצא] הדבר! אלא לאתויי [להביא] דבר כעין הפרט שאין הוא בכלל בעלי חיים, ודרוש הכי [כך]: מה הפרט ("שור") מפורש שהוא דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון.

ותו [ועוד] שואלים: שדי [הטל] את הפרט "חמור" בין "המצא" ל"תמצא", לאתויי מאי [להביא מה] על ידי כך? אי לאתויי [אם להביא] דבר שאין בעלי חיים — הלא מ"שור" נפקא [יוצא] הדבר! אלא נאמר שבא לאתויי [להביא] דבר מסויים, שאי אפשר לחייב גנב בתשלומי כפל על דבר שאינו מוגדר בסימניו ובמידותיו.

אי הכי [אם כך] המלה "שה" למה לי? אלא יש לחזור מכל אופן הסברה זה, ולומר כי במקום בו שני כללים סמוכים ופרט בצידם, אין זה לימוד בשיטת כלל ופרט וכלל, אלא בדרך הלימוד של ריבה ומיעט וריבה הוא, וכדרך תנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לענין אחר.

דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בענין סימני דגים טהורים: "במים" "במים" שתי פעמים האמורות בכתוב ("את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים...", ולאחריהם מופיע הפרט "בימים ובנחלים". ויקרא יא, ט) — אין זה כלל ופרט, אלא ריבה ומיעט וריבה, ועל ידי ריבוי זה ריבה הכל. ואף הכתוב שלנו בענין גניבה נדרש לשיטה זו בדרך ריבוי ומיעוט וריבוי.

ושואלים: לדרך זו מאי רבי [מה ריבה] — רבי כל מילי [ריבה כל דבר]? אי הכי, כל הני פרטי [אם כך, כל אותם הפרטים] הכתובים באמצע למה לי, אם ריבה הכל? ומשיבים: הפרטים באים לכך: חד למעוטי [אחד למעט] גונב קרקע, וחד למעוטי [ואחד למעט] גונב עבדים, וחד למעוטי [ואחד למעט] גונב שטרות, שבכל אלה אין דין כפל, ומה שנאמרו בכתוב זה גם לשונות כלליים "גניבה" ו"חיים" לא לצורך מיעוט לענין כפל נאמרו אלא לדרשה אחרת, לכדרב [לכמו שאמר רב], שאמר: אחייה [החייה, השאר בעינו] לקרן כעין שגנב, שצריך הדיין להשאיר את הקרן, את ערכו המקורי של הדבר הנגנב כמו שהיה בשעת הגניבה, ואם פחת בינתיים שוויו — צריך הגנב לשלם כשוויו בזמן הגניבה. עד כאן עסקנו במקור לחיוב כפל בגנב עצמו, לדעת הברייתא הראשונה הסבורה כי שני הפסוקים "אם ימצא הגנב" (שמות כב, ו) "אם לא ימצא הגנב" (שמות כב, ז) עוסקים בטוען טענת גנב.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר], הברייתא השניה, כי חד [פסוק אחד] בגנב עצמו, וחד [ופסוק אחד] בטוען טענת גנב, וגנב עצמו נפקא ליה [יוצא לו] מ"אם ימצא הגנב", אם כן האי [כתוב זה] "אם המצא תמצא" מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? הלא אינו לומד ממנו דבר!

ומשיבים: מבעי ליה [נצרך לו] לכפי שאמר רבא בר אהילאי, שאמר רבא בר אהילאי: מאי טעמא [מה הטעם] של רב, שאמר כלל בדיני קנסות: מודה בקנס שהוא עצמו הודה שחייב בדבר שיש בו קנס. אף שאחר כך באו עדים והעידו בו על המעשה — פטור? — דכתיב [שנאמר]: "אם המצא תמצא בידו הגניבה... שנים ישלם" (שמות כב, ג), וכך יש להבין: "אם המצא" פירושו בעדים שבאו עדים שגנב, "תמצא" פירושו בדיינים, כלומר, אז הריהו חייב בתשלומי כפל, פרט למרשיע את עצמו, שהודה בעצמו על אשמתו. שכיון שהרשיע עצמו והמציא בעצמו את הגניבה — אינו בדין תשלומי כפל, וכיוצא בזה כל תשלומי הקנס האמור בתורה.

ושואלים: ולמאן דאמר תרוייהו [ולדעת מי שאומר ששניהם], שני הכתובים, מדברים בטוען טענת גנב, דהאי [שזה] "אם המצא תמצא" מפיק ליה [מוציא לומד אותו] לגנב עצמו, שגם הגנב (שלשיטה זו לא נתפרש בכתוב) משלם כפל, דין זה של מרשיע את עצמו שפטור מכפל (ושאר קנסות) מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: מדיוק הכתוב "אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו" (שמות כב, ח), לומר: דווקא זה שהרשיעו הדיינים משלם כפל (ושאר קנסות), ולא המרשיע את עצמו.

ושואלים לצד שני: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] חד [פסוק אחד] בגנב, וחד [ופסוק אחד] בטוען טענת גנב, דאייתי ליה [שמביא, מוציא אותו] מן הכתוב "המצא תמצא" למעט מרשיע את עצמו, האי [כתוב זה] "אשר ירשיען" מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] לעצם הדין שמודה בקנס (ולא באו אחרי כן עדים) שפטור מן הקנס.

ומן הצד השני: ומאן דאמר תרוייהו [ולדעת מי שאומר כי שניהם], שני הכתובים, מדברים בטוען טענת גנב ומ"המצא תמצא" למד לגנב עצמו, קסבר [סבור]: שמודה בקנס ואחר כך באו עדים — חייב שלא כרב. ואם כן מ"ירשיעון" אין למדים אלא למודה בקנס ולא באו עדים שפטור.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי חד [פסוק אחד] מדבר בגנב וחד [ופסוק אחד] בטוען טענת גנב, דנפקא ליה גנב מהתם [שיוצא לו דין גנב משם], בשלמא [נניח] שהריבוי בכתוב זה "אם המצא תמצא" בא ללמדנו למה שאמר רבא בר אהילאי, שבא למעט מרשיע עצמו ואחר כך באו עדים. אבל כל הני פרטי [הפרטים הללו] (שור, חמור, שה, חיים) למה לי? שהרי לשיטה זו המיעוט של קרקעות עבדים ושטרות מכפל נלמד ממקור אחר!

ומשיבים: יש לתרץ זאת כדתנא דבי [כשיטה ששנה החכם שמבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה בתורה ונשנית (נאמרה פעם שנית), לא נשנית אלא לצורך דבר מסויים שנתחדש בה, ואגב חידוש זה ייתכן שחזרה התורה וכתבה גם שאר דברים שאין בהם חידוש. ואף כאן התחדש בפרשה מהמילים "המצא תמצא" הדין שמודה בקנס ואחר כך באו עדים שפטור.

ושואלים: כיון שאנו משווים גנב לטוען טענת גנב ואימא [ואמור] שאף גנב עצמו (כמו הטוען טענת גנב) לא יתחייב בתשלומי כפל אלא בשבועה. שרק כשייחשד בגניבה, וישבע שלא גנב, ויוכח שנשבע לשקר — ישלם כפל!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יכול אתה לעלות על דעתך] לומר כן, דתניא [שכן כבר שנינו בברייתא], שר' יעקב אומר: מה שנאמר בגנב "שנים ישלם" (שמות כב, ח) כוונתו — ישלם תמיד, אף שלא בשבועה. והוא דן: אתה אומר שישלם אף שלא בשבועה, או אינו משלם אלא דווקא בשבועה? אמרת לא כך היה, כלומר, אי אפשר לומר כך.

ושואלים: מה פירושה של ברייתא זו, מאי [מה] פירוש "לא כך היה", כלומר, מדוע אי אפשר לומר כך? אמר אביי, כך יש להבין: שלא לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] "שנים ישלם" בגנב, וליתי [ויבוא, ויילמד] דין זה בפשטות בקל וחומר מטוען טענת גנב. ונאמר כך: ומה טוען טענת גנב דבהיתירא אתא לידיה [שבהיתר בא לידו] החפץ כפקדון, אלא שלאחר זמן גנבו — אמר קרא לישלם תרי [אמר הכתוב שישלם שנים], גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה [שבאיסור בא החפץ לידו] לא כל שכן שמשלם כפל?

אלא "שנים ישלם" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בגנב עצמו למה לי? הרי זה בא להוסיף בדין הגנב ולומר שאפילו שלא בשבועה משלם תשלומי כפל.

ושואלים: והאי [וכתוב זה] "אם המצא" (שבסופו נאמר "ישלם שנים") להכי הוא דאתא [לדבר זה הוא שבא] ללמדנו? הא מיבעי ליה לכדתניא [הרי צריך הוא לענין אחר לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר "אם המצא תמצא בידו הגניבה" (שמות כב, ח), "ידו"