א משנה גץ (ניצוץ) שיצא מתחת הפטיש של הנפח והזיק — חייב הנפח על הנזק שגרם.

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני שהיה בחנות, ועל ידי הפשתן הבוער הדליק את הבירה (הבית) ומה שבתוכו — בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ וגרם על ידי כך לדליקת הפשתן שעל גבי הגמל ולשריפת הבית — החנוני חייב. ר' יהודה אומר: במקרה שהיה הנר המונח בחוץ נר חנוכה — פטור החנווני שמצווה היא שיהא נר חנוכה בחוץ.

ב גמרא אמר רבינא משמיה [משמו] של רבא: שמע מינה [למד מכאן] מדברי ר' יהודה כי נר חנוכה מצוה להניחה בתוך גובה עשרה טפחים מן הקרקע, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שגם למעלה מעשרה טפחים מצווה היא, אמאי [מדוע] אמר ר' יהודה שבנר חנוכה המונח בחוץ פטור החנווני? לימא ליה [שיאמר לו] בעל הגמל לחנווני: הוה ליה לאנוחה [היה לו להניחה, את הנר] למעלה מגובה גמל ורוכבו באופן שלא יידלק בו פשתנם של גמלים! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים ולא גבוה יותר?

אמרי [אומרים] ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, לעולם אימא [אומר] לך שאפילו למעלה מעשרה טפחים ניתן להניח נר חנוכה, מאי אמרת [מה אומר אתה], שיכול בעל הגמל לטעון: אבעי לך לאנוחה [היה לך להניחה] בגובה שלפחות למעלה מגמל ורוכבו, על כך יש להשיב: כיון שבמצוה קא עסיק [הוא עוסק] כולי האי לא אטרחוה רבנן [וכל כך לא הטריחו חכמים להגביה נרו].

ועוד בענין גובה נר חנוכה אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה [משמו] של ר' תנחום: נר חנוכה שהניחה במקום שהוא למעלה מעשרים אמה מן הקרקע — פסולה משום שאין אנשים מסתכלים בגובה זה, ועיקר עניינו של נר חנוכה שיראוהו. דין נר חנוכה כמוהו כדין סוכה וכדין קורה של מבוי שכאשר הם למעלה מעשרים אמה הרי אלו פסולים.

א משנה מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה, שהיקף עבירות הגניבה שחייבים לשלם עבורן כפל מרובה יותר מאלה שחייבים לשלם עליהן פי ארבעה וחמישה. שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בגונב דבר שיש בו רוח חיים ובין בגונב דבר שאין בו רוח חיים, ואילו מדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה חיים בלבד, שנאמר: "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה"(שמות כא, לז).

ועוד הגבלה של קנסות אלה: אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל לגנב או לבעלים על גניבה זו, ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב אם גנב ממנו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אלא קרן בלבד.

ב גמרא על דברי המשנה מעירים: שנינו ענין אחד בו מרובה מידת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמישה, ואילו הבחנה אחרת שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בגנב בין בטוען טענת גנב, כלומר, אף באדם שהפקידו אצלו פקדון וטען שנגנב ממנו ונמצא שהוא בעצמו גנבו, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בגנב בלבד — לא קתני [שנה] במשנה.

וזה שלא נשנתה הבחנה זו הריהו מסייע ליה [לו] לר' חייא בר אבא, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון, אם התברר שגנבו הוא עצמו — משלם תשלומי כפל, אם טבח ומכר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואין הבדל בין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמישה בטוען טענת גנב.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ענין זה באופן אחר: לימא [האם לומר] כי דין זה השנוי במשנתנו מסייע ליה [לו] לר' חייא בר אבא, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה? שכיון שהמשנה אינה מחלקת בענין זה, הרי זו הוכחה שלענין זה אין הבדל בין גונב לטוען טענת גנב.

ומשיבים: מכאן אין ראיה, שכן מי קתני [האם שנה] במשנה בניסוח כולל: "אין בין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמישה אלא..." הבדל זה? הלא לשון "מרובה" קתני [שנה] ומביא דוגמא לכך שאכן מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמישה, ואולם תנא [שנה] ושייר דברים אחרים שלא שנה, ואין להוכיח איפוא ממה שלא נזכר דין זה.

ג שנינו במשנה שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] בפרשה העוסקת בתשלומי כפל: "על כל דבר פשע" (שמות כב, ח) — הרי זה כלל, "על שור על חמור על שה ועל שלמה" — הרי זה פרט, "על כל אבדה" — חזר וכלל, אם כן הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי המדות שהתורה נדרשת בהן, במקום בו יש

כלל ופרט וכלל אי (אין) אתה דן את הכלל אלא כעין הפרט ואינך מכליל בו דברים שונים מן הפרט לגמרי, ולענייננו נאמר: מה הפרט (שור, חמור, שה, שלמה) מפורש — דבר המטלטל וגופו (הוא עצמו) שווה ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון הריהו נדון בתשלומי כפל,

יצאו מכלל זה קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו (הושוו) בכתוב לכמה עניינים לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהם מטלטלין — אין גופן ממון אלא הם רק הוכחה לתביעת ממון, וכן גם יצא הקדש מכלל זה, שכן "רעהו" כתיב [נאמר] בענין זה ("ישלם שנים לרעהו". שמות כב, ח), והקדש אינו בכלל רעהו.

ושואלים: אי [אם] למדים רק כעין הפרט, נאמר אם כן: מה הפרט מפורש — דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא כגון שור וחמור אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות שאין נבלתם מטמאה במגע ובמשא לא יהיו בכלל זה, ויהיה פטור עליהם מתשלומי כפל!

ודוחים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כך]? והא [והרי] "שלמה" כתיב [נאמר] ועליה אי אפשר לדון בדיני טומאת נבילה! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אנן [אנו] בבעלי חיים קאמרינן [אומרים אנו], אימא [אמור] שבבעלי חיים שנגנבו, רק אם גנב דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא — אין [כן] משלם כפל, דבר שאין נבלתו מטמא במגע ובמשא — לא ישלם עליו כפל,