לעולם יכנס אדם הנמצא בדרך לעיר ב"כי טוב", כלומר, בעוד החמה זורחת ויש אור, (כאמור: "וירא... את האור כי טוב". בראשית א, ד), וכן יצא מן העיר לדרך ב"כי טוב", שנאמר במכת בכורות במצרים: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב), לומר שאין ראוי להיות בחוץ בלילה שהוא עת סכנה.

ועוד מביאים, אגב דברים אלה תנו רבנן [שנו חכמים]: מגיפת דבר בעיר — כנס רגליך, כלומר, מעט ביציאה מן הבית, שנאמר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב), ואומר כיוצא בו: "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיהו כו, כ), ואומר: "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" (דברים לב, כה).

ושואלים: מאי [מה] צורך להביא "ואומר" פסוקים נוספים לראיה, כאשר לכאורה אפשר ללמוד הנהגה זו מפסוק ראשון בלבד? ומסבירים: גם כשהבאנו את הפסוק הראשון "ואתם לא תצאו... עד בקר", יש מקום לשאול: וכי תימא [ואם תאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים שלא יצא דווקא בליליא [בלילה] כאשר המשחית בעיר, אבל ביממא [ביום] — לא, תא שמע [בוא ושמע] מה שנאמר בכתוב "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך".

ואף על פסוק זה יש מקום לשאול: וכי תימא [ואם תאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דליכא [במקום שאין] אימה מגואי [מבפנים], ולכן ראוי להתחבא בבית. אבל היכא דאיכא [במקום שיש] אימה מגואי [מבפנים], כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי [כאשר האדם יוצא ויושב בין אנשים בחברה כללית — טוב הדבר יותר], על כן תא שמע [בוא ושמע] מן הכתוב "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" לומר: אף על גב [אף על פי] שמחדרים אימה, מכל מקום מחוץ תשכל חרב, ומוטב להישאר בבית.

ומסופר: רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי [בזמן דבר, היה סוגר את חלונות ביתו] דכתיב [שנאמר]: "כי עלה מות בחלונינו" (ירמיה ט, כ).

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם יש רעב בעיר — פזר רגליך, כלומר, סע מן העיר, שלא תמצא פתרון לדבר במקומך, שנאמר: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם" (בראשית יב, י), ואומר כיוצא בו: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם" (מלכים ב ז, ד).

ושואלים: מאי [מה] "ואומר", לשם מה מביא את הפסוק הנוסף? ומסבירים: אף שהבאנו את הכתוב מאברהם שירד בזמן הרעב למצרים, יש מקום לומר, וכי תימא [ואם תאמר]: הני מילי [דברים אלה] שצריך לצאת מן המקום אמורים דווקא היכא דליכא [במקום שאין] ספק סכנת נפשות מחוץ למקום בו הוא נמצא. אבל היכא דאיכא [במקום שיש] ספק סכנת נפשות מחוץ לעיר — לא יצא, לכן תא שמע [בוא ושמע] מה שנאמר שם "לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה" (מלכים ב ז, ד), ללמד שאף כשיש סכנת נפשות במקום אחר מוטב לברוח לשם מפני הרעב.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם יש דבר בעיר — אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלאך המות מהלך אז באמצע הדרכים, שכיון דיהיבא ליה רשותא מסגי להדיא [שניתנה לו רשות למשול בעיר הרי הוא הולך למישרין] ולא בצדדים. לעומת זאת אם שלום ושקט בעיר — אל יהלך בצדי דרכים, שכיון דלית ליה רשותא, מחבי חבויי ומסגי [שכיון שאין לו למלאך המוות רשות לשלוט, הוא מתחבא והולך בצד].

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם יש דבר בעיר — אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו, ומשום כך הוא מקום מסוכן. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שלא יכנס לבית הכנסת אמורים היכא דלא קרו ביה דרדקי [במקום שאין לומדים בו התינוקות מקרא] ולא מצלו ביה [מתפללים בו] עשרה, אבל אם היו בו דברים אלה — אין הוא מקום סכנה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם היו הכלבים בוכים בלי סיבה — סימן שהם מרגישים שמלאך המות בא לעיר, כלבים משחקים משמע שאליהו הנביא בא לעיר. ומעירים: והני מילי דלית בהו [ודברים אלה אמורים כשאין ביניהם] נקבה, שבזמן שיש ביניהם נקיבה בגללה שוחקים הם.

מסופר: יתיב [ישבו] רב אמי ורב אסי קמיה [לפני] ר' יצחק נפחא [הנפח] מר אמר ליה [חכם זה אמר לו]: לימא מר שמעתתא [יאמר אדוני דבר הלכה], ומר אמר ליה [וחכם זה אמר לו]: לימא מר אגדתא [יאמר אדוני דבר אגדה], פתח ורצה למימר אגדתא [לומר אגדה] ולא שביק מר [הניח לו חכם זה], פתח למימר שמעתתא [לומר הלכה] ולא שביק מר [הניח לו חכם זה].

אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? — לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה (צעירה) ואחת זקינה. ילדה מלקטת לו שערות לבנות מתוך שערו כדי שייראה צעיר, ואילו הזקינה מלקטת לו שחורות מתוך שערו כדי שלא ייראה צעיר ממנה, ועל ידי שתיהן נמצא קרח מכאן ומכאן, וכך אתם גורמים שלא אומר דבר.

אמר להן: אי הכי [אם כך] שאין אחד מכם מוכן לוותר, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו [אומר לכם דבר השווה לשניכם], שיש בו גם הלכה וגם אגדה, על הכתוב "כי תצא אש ומצאה קצים" יש לשאול: "תצא" משמעו לכאורה שתצא האש מעצמה ולא שהבעירה אדם, ומצד שני נאמר בהמשך הפסוק "שלם ישלם המבער את הבערה", ומשמע שדווקא אם אדם הבעיר את האש — עליו לשלם. ויש לפרשו כך, אמר הקדוש ברוך הוא: הגם שהבעירה יצאה מהם בגלל חטאיהם, עלי לשלם את הבערה שהבערתי.

אני הציתי אש בציון, שנאמר: "כלה ה' את חמתו... ויצת אש בציון ותאכל יסדתיה" (איכה ד, יא), ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" (זכריה ב, ט).

שמעתתא [דבר הלכה] שיש ללמוד מפסוק זה — פתח הכתוב כאן בלשון השייכת לנזקי ממונו "כי תצא אש", כדרך שבהמתו של אדם ההולכת ומזיקה, וסיים בנזקי גופו ("המבעיר את הבערה"), משמע שהנזק מיוחס אליו כמי שעשה בגופו, לומר לך: חיוב שחייב אדם על אשו הרי הוא משום חציו, כלומר, המשלח את האש הרי הוא כיורה חצים, שהוא ככוחו, ולא כנזק של ממונו.

ועוד דבר אגדה הקשור קצת בעניינים אלה, נאמר: "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבאר בית לחם אשר בשער" (שמואל ב כג, טו –טז) ונראה לחכמים שלא יתכן לפרש כפשוטו שרצה דוד לשם תאוותו לשתות מים. אלא "מים" האמורים כאן רמז הם לתורה, שמתחבט היה בשאלה בהלכה ולא יכול היה למצוא את פתרונה,

ושאלו: מאי קא מיבעיא ליה [מה היתה אותה השאלה שנשאלה לו]? אמר רבא אמר רב נחמן: השאלה בדבר חיובו של אדם על נזקים של דבר טמון באש קמיבעיא ליה [נשאלה לו], ולא ידע דוד המלך אי [אם] לפסוק כאותה שיטה של ר' יהודה שחייב על כך, אי כרבנן [אם כשיטת חכמים], ופשטו ליה מאי דפשטו ליה [ופתרו לו מה שפתרו לו], שהביאו תשובה לכך מן החכמים שבבית לחם.

רב הונא אמר: כך היה מעשה, גדישים של שעורים של ישראל הוו [היו שם] דהוו מטמרי [שהיו מתחבאים] פלשתים בהו [בהם], והדרך להינצל מהם היתה בשריפת הגדישים הללו עליהם, וקא מיבעיא ליה [ונשאלה לו לדוד] שאלה זו: מהו להציל עצמו בממון חבירו, ולמעשה — האם מותר לו לשרוף את הגדישים הללו כדי להציל עצמו מסכנה.

שלחו ליה [לו] חכמים בתשובה על כך: אמנם ככלל אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, וכלל הוא שמלך פורץ גדרות של אנשים על מנת לעשות לו דרך לצרכי מלכותו ואין מוחין בידו ומשום כוח המלכות מותר לך.

ואילו רבנן [חכמים], ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר מרי, אמרו: מעשה שהיה כך היה, גדישים של שעורין של ישראל הוו [היו] וגדישין של עדשים של פלשתים היו שם, שזמן הקציר היה אז, כנאמר שם "ויבאו אל קציר אל דוד" (שמואל ב, כג, יג), וקא מיבעיא להו [ונשאלה להם] שאלה זו: מהו הדין, האם מותר ליטול גדישין של שעורין של ישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם להם אחר כך מתוך הגדישין של עדשים השייכים לפלשתים?

שלחו ליה [לו] תשובה כעין דברי הכתוב: "חבל ישיב רשע גזלה ישלם" (יחזקאל לג, טו), לומר: אף על פי שגזילה שגזל משלם — רשע הוא, ומכאן שאסור לאדם לגזול אף אם כוונתו לשלם לאחר מכן, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהיתה השאלה האם רשאי לאחלופי [להחליף] גדיש בגדיש, היינו דכתיב חד קרא [זהו שכתוב בפסוק אחד]: "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים" (שמואל ב כג, יא), וכתיב חד קרא [וכתוב פסוק אחר]: "ותהי חלקת השדה מלאה שעורים" (דברי הימים א יא, יג), ובדרך זו מיישבים את ההבדל בין הפסוקים, ששתי שדות היו, שדה השעורים של ישראל היתה, והשדה האחרת של העדשים של פלשתים היתה.

אלא למאן דאמר למקלי, מאי איבעיא להו להני תרי קראי [לדעת מי שאומר שהשאלה היתה אם לשרוף אותם, לשם מה צריכים את שני הפסוקים הסותרים הללו]? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך בעל שיטה זו: דהוו נמי [שהיו שם גם] גדישים של עדשים של ישראל דהוו מיטמרו בהו [שהיו נחבאים בהם] פלשתים, כלומר, שני הדברים נכונים, שגם שעורים וגם עדשים היו שם.

ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר למקלי [נניח לשיטתו של מי שאומר שהיתה השאלה אם לשרוף] היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ויתיצב בתוך החלקה ויצילה" (שמואל ב כג, יב), שהתשובה היתה כי מעיקר הדין אסור לשרוף אותה על מנת להציל עצמו. אלא למאן דאמר לאחלופי [לדעת מי שאומר שהיתה השאלה אם להחליף], מאי [מה] פירוש "ויצילה"? הרי לא היה כאן נזק צפוי לשדה!

ומשיבים: שלא שבק להו לאחלופי [הניח להם להחליף אותה].

ועוד שואלים: בשלמא הני תרתי, היינו דכתיב תרי קראי [נניח לפי שתי שיטות הסבר אלה זהו הטעם שכתובים שני פסוקים], או משום שמדובר בהחלפה של שעורים ועדשים, או משום שאכן נשאלו שתי שאלות שונות.