אכלה הבהמה את הענבים בעודם סמדר (מיד בתחילת גידולם) — ר' יהושע אומר: רואין אותן את הענבים שניזוקו כאילו הן ענבים העומדות ליבצר, ולפי שיעור זה מעריכים את הנזק, ואילו חכמים אומרים: רואין את החלקה כמה היתה יפה (שווה) קודם לכן וכמה היא יפה לאחר הנזק, ואת ההפרש ישלם, ואין מעריכים את הפירות לעצמם. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: במה דברים אמורים שמעריכים את החלקה שניזוקה — בזמן שאכלה לולבי גפנים (ענפים צעירים של גפנים) או יחורי (שתילי) תאנים, אבל כאשר אכלה פגים של תאנים שעדיין לא הבשילו, או בוסר של ענבים — רואין אותן כאילו היו ענבים עומדות ליבצר.

קתני מיהת [שנה מכל מקום], וחכמים אומרים: רואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה, ולא קתני [שנה] שמעריכים זאת בששים.

אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] — שהכוונה בלשון זו היא שמעריכים בששים, הכא נמי [כאן גם כן] בברייתא העוסקת באדם הגורם נזק בעצמו, יש להבין את הלשון "רואים כמה היתה יפה" וכו', שמעריכים את הנזק בששים.

אגב שהובאה ברייתא זו דנים במה שנאמר בה. אמר אביי: ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, כלומר, שניהם הולכים בשיטה אחת לגבי אומדן הנזקים, שמעריכין לפי שארית הפירות שלא נאכלו באותו שדה, כמה הם שווים לאחר שהבשילו.

ר' יוסי הגלילי — הא דאמרן [זו שאמרנו] בברייתא, שנידון במשוייר שבו.

ר' ישמעאל — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד), וכוונתו: מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, שהמזיק משלם ממיטב שדהו וכרמו, שאם משלם לו בקרקעות נותן לו מן העידית שבקרקעותיו, וקל וחומר להקדש, שאם הזיק להקדש משלם מן העידית.

ולא תימא [תאמר, תפרש] את דברי ר' ישמעאל כהסברו של רב אידי בר אבין, שאמר רב אידי בר אבין: כאן מדובר כגון שאכלה הבהמה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן [יודעים אנו] אי [אם] ערוגה זו כחושה [רזה ופחותה] הואי [היתה], אי [אם] שמינה הואי [היתה], דאמר [שאומר] הכתוב: קום שלים [עמוד ושלם] שמינה במיטב דאיכא השתא [שיש עכשיו], ואין אומרים שערוגה זו שניזוקה לא היתה מטופחת כל כך. דהכי לא אמרינן [שכך אין אנו אומרים],

מאי טעמא [מה טעם] לא ניתן לפרש כך? לפי הכלל הגדול: המוציא מחבירו עליו הראיה, שצריך הניזק להוכיח שהערוגה שניזוקה היתה מן המיטב. אלא כוונת ר' ישמעאל לפרש "מיטב שדהו" של ניזק — במיטב דלקמיה [שלפניו], ומאי ניהו [ומה הוא] — כי היאך דסליק [כמו זה שהוא צומח ועולה] לאחר מכן, דהיינו המשוייר שבו, שלפי זה מעריכים את תשלום הנזק.

ועוד בברייתא: אמר מר [החכם], ר' שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר' שמעון: במה דברים אמורים שמעריכים את חלקת השדה שניזוקה, כמה היתה יפה וכמה היא יפה — שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם אכלה סמדר — רואין אותן כאילו היו ענבים עומדות ליבצר. ואולם, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: אכלה פגים או בוסר שהוא שלב מאוחר יותר בהבשלה הוא שרואין אותן כאילו היו ענבים עומדות ליבצר, הא [הרי] אם אכלה סמדר — רואין אותן כמה היא יפה וכמה היתה יפה, ואם כן יש סתירה מן הדיוקים של התחלת הדברים ושל סופם!

אמר רבינא: כרוך את הדברים ותני [ושנה] אותם יחד וכך תשנה: במה דברים אמורים שמעריכים כמה שווה השדה בזמן הנזק — בזמן שאכלה הבהמה לולבי גפנים ויחורי תאנים, אבל אכלה סמדר פגין או בוסר, רואין אותן כאילו היו אלה ענבים עומדות ליבצר, שדין הסמדר כדין הפגים והבוסר.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, נמצא כי שיטת ר' שמעון בן יהודה היינו [הוא] כשיטת ר' יהושע לענין סמדר, ואין כל הבדל בין השיטות!

ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] לגבי כחש גופנא [פחת של הגפן עצמה] שהגפן שניזוקה היתה נחלשת על ידי הענבים הצומחות בה, ועתה שנאכלו הענבים לא נחלשה הגפן, שלשיטה אחת מתחשבים בפחת הזה (ומנכים אותו מתשלום הנזק), ולשיטה אחרת אין מחשיבים אותו, ולא מסיימי [ואין הם מוגדרים], כלומר, נראה לנו כי בנושא זה חלקו ר' יהושע ור' שמעון בן יהודה, אלא שלא ברור לנו מה דעת כל אחד מהם בענין זה.

ואילו אביי אמר: מסיימי ומסיימי [מוגדרים ומוגדרים הם] ויש אפשרות לברר מי האומר כשיטה זו ומי האומר כשיטה האחרת, שכן מאן [מיהו] התנא דחייש לכחש גופנא [החושש לפחת של הגפן עצמה] — ר' שמעון בן יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] בענין אחר: ר' שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר' שמעון בן מנסיא: אונס אינו משלם לאנוסה (בתולה) את תשלום הצער שגרם לה במעשהו, מפני שסופה להצטער תחת בעלה, שאם היתה נישאת היתה סובלת אותו צער עצמו, ואם כן אין לחשב צער זה בתשלומים שמשלם האונס. ואמרו לו חכמים: אינו דומה צערה של הנבעלת ברצון (אשה נשואה) לצערה של הנבעלת באונס, שנבעלת באונס יש לה צער גדול יותר. על כל פנים רואים שר' שמעון בן יהודה מנכה מן התשלומים של עכשיו כל פחת שהיה בא ממילא לאחר מכן, והוא הסבור כן לענין פחת הגפן.

אמר אביי: הני תנאי [תנאים אלה] שיבואר הלאה מי הם, ור' שמעון בן יהודה, אמרו דבר אחד לענין זה. ר' שמעון בן יהודה — הא דאמרן [זו שאמרנו] לגבי אונס ופחת הגפן. הני תנאי מאי היא [תנאים אלה מה הוא] —

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדין אדם המזיק אשה הרה וגורם לה להפיל את עוברה, שאמרה תורה שחייב לשלם לבעלה את דמי הוולדות, ר' יוסי אומר: תשלום זה הוא דמי הוולדות נכי [פחות] התשלום שהיו מוציאים עבור חיה (מילדת), שכיון שהפילה שוב אין הבעל צריך לשלם למילדת, ומנכים דמים אלה. בן עזאי אומר: נכי [פחות] דמי מזונות, שצריך היה הבעל להוסיף לאשתו בזמן הריונה. ואגב הבאת ברייתא זו מסבירים את טעם המחלוקת.

מאן דאמר נכי [מי שאומר פחות] דמי חיה, כל שכן שהוא מסכים כי נכי [פחות] דמי המזונות, ומאן דאמר נכי [ומי שאומר פחות] דמי מזונות, אבל נכי [פחות] דמי חיה — לא, דאמר ליה [שיכול הבעל לומר לו] למזיק: אתתא דידי פקיחא [אשתי שלי פיקחת וזריזה] היא ולא מבעיא [צריכה] חיה כדי ללדת.

א ושוב לעיקר הענין כיצד מעריכים, מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עבוד עובדא כוותיה [עשו מעשה כשיטתו של] רב נחמן והעריכו דקל שניזוק בששים אגב הקרקע.

והלכה זו נאמרה בלישנא אחרינא [לשון אחרת]: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שמו (העריכו) את הנזק שנגרם לדקלא [דקל] אגב הערכת קטינא דארעא [חלקת האדמה] שבה עמד הדקל, כמה היתה שווה עם הדקל וכמה בלעדיו.

ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע בדקלא דארמאה [בדקל ארמי] שאיננו משובח, שנאמד אגב הקרקע, והלכתא כוותיה דריש גלותא [והלכה כשיטתו של ראש הגולה] בדקלא פרסאה [בדקל פרסי] שהוא משובח, ויש לו חשיבות לעצמו, ואין מעריכים אותו אגב הקרקע.

ובענין זה מסופר: אליעזר זעירא [הקטן]