ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא הדין שהלסטים חייבים, שהרי כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו [שמשכוה והוציאוה הרי היא עומדת מעתה ברשותם] לכל מילי [דבר] כאילו היא שלהם, ובכלל זה גם אחריות לנזקים שהזיקה!

ומתרצים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקמו [שעמדו] לה באפה [בפניה] ועל ידי כך הוציאוה מהדיר וכיוונו אותה לתבואה של אדם אחר והזיקה, אבל לא משכוה בידיים ממש. כי הא [כמו זו] שאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב: המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו ואכלתה — חייב. ותהו על דבר זה: מעמיד פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שחייב! והשיבו: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקם לה באפה [שעמד בפניה] וגרם לה שתעלה על קמת חבירו בלי למושכה ממש, ואף על פי כן חייב.

ומסופר, אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הכישה (היכה אותה) אמרת לן [לנו] כאשר הסברת לנו את דברי רב מתנה, ולסטים נמי [גם כן] מדובר שהכישוה במקל, אף שלא משכוה בידיים.

א שנינו במשנה שאם מסרה לרועה — נכנס הרועה תחתיו. אמרי [אומרים] ודנים בשאלה: תחתיו דמאן [של מי]? אילימא [אם תאמר] כי הרועה נכנס תחתיו של בעל הבהמה — הלא תנינא חדא זמנא [שנינו זאת כבר פעם אחת]: מסרו לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר — כולן נכנסו באחריות תחת הבעלים. ואין חידוש במה שאמרו שאחריות מוטלת על הרועה שנמסרה לו! אלא הכוונה היא תחתיו של השומר, שהשומר אינו חייב כיון שמסרה לרועה.

ותוהים: מכלל הדברים נשמע כי השומר קמא אפטר ליה [הראשון נפטר לו] על ידי כך לגמרי, ושוב אין עליו אחריות כלל. לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על דברי רבא, שאמר רבא: שומר שמסר לשומר — חייב השומר הראשון?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא בתשובה לכך: מאי [מה] פירוש "מסרו לרועה" שנאמר במשנה — לברזיליה [לעוזרו], דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה [שדרכו של הרועה למסור לעוזרו] את מה שנמסר לו לשמירה, ולכן, כל הנותן בהמה לרועה — נותן הוא לו בידיעה שהרועה עשוי למוסרה לעוזריו השונים.

איכא דאמרי [יש שאומרים] דבר זה בלשון אחרת: מדקתני [ממה ששנה] במשנה בלשון "מסרה לרועה", ולא קתני [שנה] סתם "מסרה לאחר", שמע מינה [למד מכאן] כי מאי [מה] פירוש "מסרה לרועה" — מסר רועה לברזיליה [לעוזרו], וטעם הדבר שנכנס עוזרו תחתיו — דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה [שדרכו של הרועה למסור לעוזרו] אבל לאחר — לא נפטר בכך הרועה.

ואם כן, לימא [האם לומר] שמסייע ליה [לו] הדבר לרבא, שאמר רבא: שומר שמסר לשומר חייב? אמרי [אומרים] בדחיה: לא, אין לדייק מלשון המשנה שהכוונה דווקא כשמסר לעוזרו, כי דלמא אורחא דמילתא קתני [שמא בדרך הדברים הרגילה שנה] שכרגיל מוסר הרועה לעוזרו, ואולם הוא הדין לאחר, ואין להביא מכאן הוכחה לשיטת רבא.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה עקרונית זו: שומר אבידה, מי שמצא אבידה, ועד שהוא מחזירה הרי הוא שומר אותה אצלו, מה היא מידת האחריות שלו כלפי האבידה? רבה אמר: כשומר חנם דמי [הוא נחשב]. רב יוסף אמר: כשומר שכר דמי [הוא נחשב].

ומסבירים את שיטותיהם: רבה אמר שכשומר חנם דמי [הוא נחשב], ומדוע — מאי [מה] הנאה קא מטי ליה [מגיעה לו] על ידי שמירה זו? ואם כן הרי הוא כשאר שומרי חנם. ואילו רב יוסף אמר שכשומר שכר דמי [הוא נחשב], ומדוע — בההיא [באותה] הנאה שהוא לא בעיא [צריך] עתה, כאשר הוא עוסק בשמירת האבידה למיתבי ליה ריפתא לעניא [לתת לו פת לעני] בצדקה, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה, הוי [הריהו] כשומר שכר, שנמצא שהוא מרוויח דברמה על ידי השמירה על האבידה.

זה הוא אופן פירוש אחד, ואולם איכא דמפרשי הכי [יש שמפרשים דבר זה כך], רב יוסף אמר: כשומר שכר דמי [הוא נחשב], וטעם הדבר: כיון דרחמנא שעבדיה [שהתורה שיעבדה אותו] לשמור על האבידה בעל כורחיה [כורחו] ואין הדבר תלוי בדעתו, הלכך [על כן] כשומר שכר דמי [נחשב] שבוודאי הטילה עליו התורה חובת שמירה מעולה.

(סימן להלכות ולקושיות הבאות: החזירה לעולם השב חייא אמרת נשבר שכר).

איתיביה [הקשה לו] רב יוסף לרבה ממה ששנינו בברייתא זו: