ושואלים, ומכאן יש לדייק: הא [אבל] שור שהוא פקח שנפל לבור — פטור?

אמר ר' ירמיה: בלשון "לא מבעיא" [נצרכה] קאמר [אמר במשנה], וכך יש להבין: לא מבעיא [נצרכה] לומר שאם נפל לשם שור שהוא פקח שחייב, אבל אם נפל שור שהוא חרש שוטה וקטן, אימא [אמור] שלא מפני הבור בלבד נפל, אלא חרשותו גרמה לו, קטנותו גרמה לו, וליפטר [ושייפטר] איפוא בעל הבור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחייב גם על אלה.

אמר ליה [לו] רב אחא לרבינא, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נפל לתוכו בר דעת — פטור. מאי לאו [האם לא] הכוונה לשור בר דעת? אמר ליה [לו]: לא, הכוונה היא לאדם. והקשה לו: אלא מעתה, אם כך אתה מפרש, תדייק איפוא: אדם בן דעת הוא שפטור בעל הבור על נזקיו, הא לאו [הרי מכאן, אם לא] בן דעת הוא נאמר שחייב עליו? והרי "שור" — ולא אדם כתיב [נאמר], שכך פירשנו את הכתוב!

אמר לו רבא: אלא מאי [מה פירוש] "בן דעת" — כוונתו מין בן דעת, כלומר, כל מין האדם, שיש בו דעת — אין חייבים עליו. אמר ליה [לו] רב אחא: והתניא [והרי שנינו בברייתא במפורש]: נפל לתוכו שור בן דעת — פטור!

אלא אמר רבא: יש לדחות את הסברו של ר' ירמיה, ולפרש כפשוטו: שור והוא חרש, שור והוא שוטה, שור והוא קטן דוקא חייב, אבל שור והוא פקח — פטור, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דבעי ליה עיוני ומיזל [שהיה צריך לו להתבונן וללכת] ואם לא התבונן — השור גרם לעצמו. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: בור שנפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן וסומא (עיוור) וכן שור שהיה מהלך בלילה ואינו יכול לראות — חייב בעל הבור. היה השור פקח ומהלך ביום — פטור, לפי שהיה השור צריך להסתכל.

א משנה אחד שור ואחד כל בהמה דינם שווה לענין חיוב נזקים בנפילת הבור, ולענין הפרשת (הרחקת) הר סיני שאסור היה לכל בהמה לעלות בהר בזמן מתן תורה, ולתשלומי כפל של גנב, ולחובת השבת אבידה, ולענין פריקה של משאו מעליו, ולענין חסימה שאסור לחסום אותו בדישו, לענין איסור הרבעה וחרישה בו בכלאים, ולענין איסור מלאכה בו בשבת,

וכן חיה ועוף כיוצא בהן, שכל הדינים הללו שייכים בהם. אם כן למה נאמר בתורה בכל אלה "שור" או "חמור"? אלא שדבר הכתוב בהווה, בדברים המצויים, ומהם נלמד גם לגבי דברים אחרים.

ב גמרא ומפרשים מניין לנו כל ההלכות השנויות במשנה — דין אחד לשור ולכל בהמה לענין נפילת הבור מניין לנו? — "כסף ישיב לבעליו" (שמות כא, לד) כתיב [נאמר], ומשמעו: כל בעל חיים דאית ליה [שיש לו] בעלים, כדאמרן [כפי שאמרנו] בעמוד הקודם. לענין הפרשת הר סיני למדים מן האמור "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יג) ואף חיה בכלל בהמה הויא [היא], כמפורש בתורה (ראה דברים יד, ד–ה), ו"אם" ("אם בהמה") שנאמר הרי זה בא לרבות את העופות.

לענין תשלומי כפל — כדאמרינן [כפי שאמרנו] במדרש ההלכה: "על כל דבר פשע" (שמות כב, ח) הרי זה כלל כל דבר פשיעה — כל דבר שאפשר לפשוע בו. לענין השבת אבידה הרי נאמר בכתוב באופן כללי "לכל אבדת אחיך" (דברים כב, ג). לענין פריקה — יליף [לומד] בגזירה שווה "חמור" "חמור" משבת, שכשם שבדיני שבת נזכר "חמור" ("לא תעשה כל מלאכה... וחמורך". דברים ה, יד) והכוונה לכל בהמה — אף דין פריקה ("כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו". שמות כג, ה) בכל בהמה.

וכן לענין חסימה ("לא תחסום שור בדישו". שמות כה, ד) — יליף [לומד] הוא בגזירה שווה "שור" "שור" משבת ("ויום השביעי שבת... ושורך". דברים ה, יד).

לענין כלאים, אי [אם] מדובר כאן באיסור כלאים של חרישה ("לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". שמות כב, י) — יליף [לומד] בגזירה שווה "שור" "שור" משבת,

אי [אם] מדובר בכלאים שבהרבעה ("בהמתך לא תרביע כלאים", ויקרא יט, יט) — יליף [לומד] הוא גזירה שווה של המילים "בהמתך" "בהמתך" משבת ("ויום השביעי שבת... ובהמתך". שמות כ, י).

ושואלים: וגבי [ואצל] שבת עצמה מנלן [מניין לנו] הלכה זו ש"שור" ו"חמור" משמעם כל מיני חיה ובהמה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר משום [בשם] ר' ישמעאל: בדברות הראשונות שבספר שמות נאמר: "עבדך ואמתך ובהמתך" (שמות כ, י) ובדברות האחרונות בספר דברים נאמר: "ושורך וחמרך וכל בהמתך" (דברים ה, יד), והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו, ולמה יצאו לפרטם במיוחד? — לומר לך: מה שור וחמור האמור כאן גם חיה ועוף כיוצא בהן, אף כל מקום שנאמרו שור וחמור, חיה ועוף כיוצא בהן.

ומקשים: אימא [אמור] ופרש כך: לשון "בהמה" שנאמר בדברות הראשונות — כלל הוא, "שורך וחמרך" של דברות האחרונות — פרט, והרי כאן כלל ופרט, ולפי כללי מדרש ההלכה במקרה שכזה אין בכלל אלא מה שבפרט; ובענייננו: שור וחמור — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: "וכל בהמתך" שנאמר בדברות האחרונות לאחר "שורך וחמורך" הרי זה חזר וכלל, ואם כן יש כאן כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה במקרה שכזה אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, ובענייננו: מה הפרט מפורש בעלי חיים — אף כל בעלי חיים.

ומקשים: ואימא [ואמור] כך: מה הפרט מפורש שור וחמור הם דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות — לא!

אמרי [אומרים] בתשובה: אם כן, נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] חד פרטא [פרט אחד], או "שור" או "חמור", ודי היה בכך. וכיון שכתבה שניים הרי זה ללמד דבר שאינו שווה לגמרי לשניהם, דהיינו עוף. ודוחים: זאת אינה תשובה, שכן הי נכתוב רחמנא [איזה מהם תכתוב התורה] — אותו בלבד? אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] "שור" בלבד הוה אמינא [הייתי אומר]: מה שקרב לגבי מזבח — אין [כן], חייב בשביתה בשבת, ואולם זה שאינו קרב לגבי מזבח — לא. ולכן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם "חמור", שאף מה שאינו קרב על המזבח אסור במלאכה. ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] "חמור" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: מה שקדוש בבכורה — אין [כן], ואולם זה שאין קדוש בבכורה — לא, ולכן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם "שור". ואם כן, אין ייתור בפרטים אלה, וכל אחד מלמד לעניינו. וחזרה השאלה: מדוע לא נדייק באופן שאין האיסור כולל עופות?

אלא יש לומר כי "וכל בהמתך" לשון ריבויא [ריבוי] הוא, המרבה ומוסיף כל דבר הדומה בצד מסויים לפרט, אף שאינו ממש כעין הפרט.

ושואלים: וכל היכא דכתב רחמנא [מקום שכתבה התורה] "כל" לשון ריבויא [ריבוי] הוא? והא גבי [והרי אצל] מעשר, דכתיב [שנאמר] "כל", ובכל זאת קא דרשינן ליה [ואנו דורשים אותו] בכלל ופרט ולא בריבוי,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" (דברים יד, כו) — הרי זה כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" (דברים יד, כו) — הרי זה פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" (דברים יד, כו) — חזר וכלל, נמצא שיש בכתוב

כלל ופרט וכלל, ואז אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש שכל אחד מאלה הוא פרי מפרי, כלומר, דבר היוצא מדבר שיצא מדבר אחר, כגון יין ושיכר שעושים מן הפירות, וכן בעלי חיים, וכולם הם גידולי קרקע, כלומר, דבר הגדל או ניזון מן הקרקע, אף כל דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע בכלל זה. הרי שלמדים כאן רק בכלל ופרט, ואין למדים מ"כל" לריבוי!

אמרי [אומרים] ועונים: יש לחלק, "בכל" — לשון כללא [כלל] הוא, ואילו "כל" ("וכל בהמתך") — לשון ריבויא [ריבוי] הוא. איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: לשון "כל" נמי כללא הוא [גם כן לשון כלל היא], מיהו האי "כל" דהכא ריבויא הוא [ואולם "כל" זה של כאן לשון ריבוי היא], שכן מדהוה ליה למכתב [ממה שהיה לו לכתוב] "ובהמתך" כדכתיב [כפי שנאמר] בדברות הראשונות, וכתב "וכל בהמתך", שמע מינה ריבויא [למד מכאן שלשון ריבוי] הוא, להוסיף ולרבות על הנאמר קודם.

ושואלים: השתא [עכשיו] שאמרת: כי "כל" לשון ריבויא [ריבוי] הוא, אם כן "בהמתך" שנאמר בדברות הראשונות, ו"שור" ו"חמור" שנאמרו בדברות האחרונות למה לי? שהרי "וכל בהמתך" כולל את כל מיני בעלי חיים!

אמרי [אומרים]: יש בכך צורך, מה שנאמר "שור" — הרי זה בא לאגמורי [ללמד] בגזירה שווה "שור" "שור" לענין חסימה, ומה שנאמר

"חמור" — הרי זה בא לאגמורי [ללמד] בגזירה שווה "חמור" "חמור" לענין פריקה,

"בהמתך" — לאגמורי [ללמד] גזירה שווה "בהמתך" "בהמתך" לענין איסור כלאים.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמייתור זה למדים לענין כלאים, אפילו אדם ליתסר [ייאסר] לחרוש ביחד עם שור או בעל חיים אחר, אלמה תנן [ומדוע שנינו במשנה] במפורש: אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך, משמע שאיסור חרישה בכלאים חל רק על בהמות, ולא על בני אדם!

אמר רב פפא: פפונאי ידעי טעמא דהא מילתא [חכמי העיר פפוניא יודעים את טעם דבר זה], ומנו [ומי הוא] חכמים אלה שרמזנו להם — רב אחא בר יעקב שהיה בן פפוניא: אמר קרא [הכתוב] "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה, יד), ללמדנו: להנחה (למנוחה) הקשתיו (השוויתי אותו), שלענין זה יש דין אחד גם לאדם וגם לבהמה, ולא לדבר אחר.

כיון שהוזכר קודם לכן לימוד הנובע מהשוואת הכתוב בלוחות ראשונים ואחרונים מביאים דבר אחר הנוגע לנושא זה, שאל ר' חנינא בן עגיל את ר' חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם המלה "טוב", ובדברות האחרונות