לימא [האם נאמר] כי הא [זו] הברייתא הראשונה היא כשיטת רבי שמחייב כל אחד מן החופרים, והא [וזו] האחרונה היא כשיטת רבנן [חכמים] שמחייבים רק את האחרון?

אמר רב זביד: הא והא [זו וזו] כשיטת רבנן [חכמים], אלא עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן [אמרו חכמים] שהאחרון הוא שחייב — אלא היכא [היכן] שלא עבד קמא [עשה הראשון] שיעור בור הגורם למיתה, שעשה בור פחות מעשרה טפחים, אבל היכא דעבד קמא [היכן שעשה הראשון] בור שיש בו שיעור מיתה (שהרי הראשון חפר עשרה והבאים אחריו רק העמיקו יותר את הבור), אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שכולן חייבין.

ומקשים: והא [והרי] בברייתא השניה של סייד וכייד דקא עבד קמא [שעשה הראשון] שיעור מיתה, ובכל זאת קתני [שנה]: אחרון חייב! אמרי [אומרים]: התם [שם] מדובר שלא היה בו בבור הבל למיתה לפי שהיה רחב מאד, ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה, שהצר אותו בסיוד וכיוד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שכך אמר רב זביד: הא והא [זו וזו], שתי הברייתות הן כשיטת רבי, הך דקתני [זו ששנה] בה: כולן חייבין — שפיר [יפה], שהוא ודאי כשיטתו, הא דקתני [וזו ששנה] בה: אחרון בלבד חייב — מדובר בה במקרה כגון שלא היה בו בבור הבל כשיעור המסוכן לא למיתה ולא לנזקין, ובא אחר והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין.

ועוד בענין זה אמר רבא: מי שהניח אבן על פי הבור שאין בו עומק עשרה טפחים ובכך השלימה, את הבור, לעומק עשרה, באנו למחלוקת רבי ורבנן מי האחראי עבור נזקי בור זה: האם שניהם, או רק האחרון.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שבכך הם חולקים, ומה השמיענו רבא במקרה מסויים זה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ותחלק כך: למטה, כאשר בא אדם נוסף והעמיק את הבור בתחתיתו הוא דהבלא דידיה קא קטיל ליה [שההבל שלו שהוסיף לבור הוא ההורג אותו], אבל אם מוסיף למעלה, שלא הבלא דידיה קא קטיל [ההבל שלו הוא שהורג] — אימא [אמור] שלא יהיה חייב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהאחרון חייב, ואף בזה נחלקו רבי וחכמים אם האחרון בלבד חייב או שניהם.

בעי [שאל] רבא שאלה זו: מי שמצא בור בעומק תשעה וחפר בו טפח והשלימו לעשרה טפחים, ולאחר מכן טם [סתם] אותו טפח בתוך הבור, וכן אם סילק אבניו של הבור, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] מאי דעבד שקליה [מה שעשה לקחו] והחזיר את המצב לכמות שהיה לפני שחפר את הטפח האחרון, והאחריות לנזקים מוטלת על חופר הבור הראשון.

או דלמא [שמא] נאמר כי על ידי הסתימה נסתלקו מעשה הראשון, שהרי כאשר סתמו שוב אין זה בור שחייבים עליו מיתה, וקמה ליה כוליה ברשותיה [ועומד עתה הבור כולו ברשותו] של השני, ועליו כל האחריות לבור זה של תשעה טפחים? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל בר מרתא: בור שעומקו שמונה טפחים ומהן שני טפחים מים — חייב עליו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל טפח דמיא [של מים] כתרי [כשני] טפחים של עומק יבשה דמי [נחשבים] ולכן נחשב זה כבור עשרה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים ] שאלה זו: בור תשעה טפחים ומהן טפח אחד מים, מהו הדין? האם תהא ההלכה במקרה זה דומה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שלא נפישי מיא [מרובים בו המים] כמו בדינו של רבה בר בר חנה — לית ביה הבלא [אין בו הבל] בבור, או דלמא [שמא] כיון דעמיק טפי [שהוא עמוק ביותר] — אית ביה הבלא [יש בו הבל] אף על פי שכמות המים קטנה יותר?

וכן יש לשאול: בור שבעה טפחים ומהן שלשה טפחים מים, מהו? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כיון דנפישי [שמרובים] המים טפי [ביותר] — אית ביה הבלא [יש בו הבל] כדי עשרה, או דלמא [שמא] כיון שלא עמקא [עמוק] — לית ביה הבלא [אין בו הבל]? לשאלות הללו לא נמצא פתרון, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב שיזבי מרבה: המוצא בור עמוק עשרה טפחים, אם הרחיבה את פי הבור מהו הדין? אמר ליה [לו] רבה: הרי בכך הוא מיעט הבלא [הבל], ולא עשה דבר של נזק ולמה יהיה חייב. אמר ליה [לו] רב שיזבי: אדרבה [להיפך], הרי על ידי הרחבת פתח הבור קירב הזיקא [את הנזק] יותר לזה שנפל בו!

אלא אמר רב אשי בפתרון בעיה זו: ניחזי אנן [נראה אנו], אי בהבלא מיית [אם בהבל מת] — הרי מיעט הבלא [את ההבל] ונמצא שאינו חייב זה שהרחיב, אי [אם] בחבטה מיית [מת] — הרי קירב הזיקא [את הנזק] וחייב. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר רב אשי: ניחזי אנן [נראה אנו] באופן זה: אי מההיא גיסא [אם מהצד ההוא] שהרחיב נפל — הרי במעשהו הוא קירב הזיקא [את הנזק] ויהיה חייב, ואי מאידך גיסא [ואם מהצד האחר] שלא הרחיבו נפל — הרי במעשהו הוא מיעט הבלא [את ההבל] ואם כן אין עליו אחריות כלל.

איתמר [נאמר]: בור שעומקה כרחבה — רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] משמיה [משמו] של רבה בר בר חנה שאמר משמיה [משמו] של ר' מני, חד [אחד] מהם אמר: לעולם יש בה בכל בור הבל — עד שיהא רחבה יתר על עומקה שאז אין בו הבל. אבל בבור שאין רוחבו יתר על עומקו ואף אם שווים הם — יש בו הבל. וחד [ואחד] מהם אמר: לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רחבה. אבל בבור שעומקו שווה לרוחבו — אין בו הבל.

ב עוד שנינו במשנה שאם עבר עליו הראשון ולא כסהו ועבר השני ולא כיסהו — השני חייב. ושואלים: וראשון מאימת מיפטר [ממתי הוא נפטר] מן האחריות על הבור? ואף בהלכה זו, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] משמיה [משמו] של רבה בר בר חנה שאמר משמיה [משמו] של ר' מני, חד [אחד מהם] אמר: משמניחו משתמש, שעזב את הבור כשחבירו משתמש בו, וחד [ואחד מהם] אמר: לא די בכך כדי לפטור את הראשון, אלא רק משימסור לו דליו שבו ידלה מים מאותו בור.

ומעירים: מחלוקת זו היא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בשאלה זו, שכך שנינו: המדלה מים מן הבור, ובא חבירו שותפו לבור ואמר לו: הנח לי ואני אדלה מים, כיון שהניחו משתמש — הרי הראשון פטור אם לא כיסהו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אינו פטור אלא משימסור לו דליו.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ר' אליעזר בן יעקב סבר [סבור]: יש ברירה, שאנו אומרים שלאחר מעשה מתברר מצב שלא היה מוגדר מתחילה, כאילו היה מוגדר כבר מראשיתו.

ואף בענייננו, לכל אחד מן השותפים חלק מוגדר במים שבבור (אף שאיננו יכולים עתה להצביע עליו) באופן שהאי מדידיה קא [זה משלו הוא] ממלא והאי מדידיה קא [וזה משלו הוא] ממלא, ולכן כל עוד לא מסר הראשון את דליו לשני, אינו מסיר מעליו את האחריות שיש לו כבעל חלק מוגדר מן המים שיש בבור, ואף הוא שותף בדבר. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין ברירה, ומשעה שהשני משתמש בבור לבדו מוטלת עליו האחריות לבור ולכל המים שיש בו, ללא צורך למעשה מיוחד של העברת אחריות בדרך של מסירת הדלי.

אמר רבינא: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם בעקרון זה לשיטתם] שכן יש ביניהם מחלוקת מקבילה לכך, דתנן [שכן שנינו במשנה]: השותפין שנדרו הנאה זה מזה, שנדרו שלא יהנו זה משל חבירו — אסורין ליכנס לחצר המשותפת להם, שהרי היא שייכת לשניהם ועוברים הם על נדרם בכניסתם לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר: מותרים ליכנס לחצר, משום שזה נכנס לתוך החלק שלו וזה נכנס לתוך שלו.

ואף שם הסבירו: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ר' אליעזר בן יעקב סבר: יש ברירה, שאומרים שבכניסתו של כל אחד מהם לחצר מתברר למפרע איזה חלק בחצר שייך לו, ולכן אומרים כי האי לדנפשיה עייל והאי לדנפשיה עייל [זה לשלו נכנס וזה לשלו נכנס]. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין ברירה, וכל חלק מן החצר שייך לשניהם יחד.

ג אגב הזכרת דין זה של מסירת דלי בבור, מביאים מה שאמר ר' אלעזר: המוכר בור לחבירו, כיון שמסר לו דליו של הבור הרי זה קנה במסירה זו את הבור. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? לשם מה יש צורך במסירת הדלי כדי לקנות את הבור? אי בכספא [אם בכסף] קנה, ששילם לו כסף עבור הבור — ליקני בכספא [שיקנה אותו בכסף] ששילם! אי [אם] בחזקה קנה את הבור — ליקני [שיקנה אותו] בחזקה של שימוש בו!

ומשיבים: לעולם יש לפרש שמסר לו את הבור שיקנה אותו בחזקה, ובמקרה כזה בעי למימר ליה [וצריך המוכר לומר לו]: לך חזק וקני [החזק וקנה] את הבור שיהא שלך. ואולם כיון שמסר לו דליו, הרי זה כמאן [כמי] שאמר ליה [לו] בכך: לך חזק וקני [החזק וקנה] דמי [נחשב] הדבר, ומשהשתמש בו — קנאו בחזקה.

ואגב דין זה של קנין בחזקה על ידי דבר אחר, אמר ר' יהושע בן לוי: המוכר בית לחבירו,