"ארך אפים" (שמות לד, ו) ולא כתיב [נאמר] "ארך אף"? ללמד מצורת הרבים של הלשון "אפיים" שמאריך אפו הן לצדיקים והן לרשעים מלהיפרע מהם מיד על מעשיהם הרעים.

א ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יסקל אדם אבנים מרשותו לרשות הרבים. ומסופר מעשה באדם אחד שהיה מסקל אבנים מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד, אמר לו החסיד: ריקה (פוחז, אדם שפל), מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו אותו האיש, שלא הבין מה אומר לו.

לימים נצרך למכור את שדהו זה שסקלו, והיה מהלך באותו רשות הרבים שהשליך אליה אבנים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך, שהרי הרשות שהיתה שלו בסוף היתה של אחרים, לרשות שלך רשות הרבים, שלעולם יש לו חלק בה.

ב משנה החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור — חייב החופר את הבור. דין אחד לזה החופר בור או שיח (שהוא צר וארוך) וכן מערה (שהיא מרובעת ובעלת תקרה), או חריצין ונעיצין (תעלות) — חייב בכל אלה. אם כן למה נאמר בתורה דווקא "בור" — ללמדנו: מה בור שסתמו שיש בו כדי להמית בנפילה לתוכו, עומקו לפחות עשרה טפחים, אף כל צורת חפירה אחרת אין חייב על נזקים שאירעו בגללה, אלא רק באופן שיש בו כדי להמית — שעומקו עשרה טפחים ולא פחות. היו הבור או החפירות האחרות שמנינו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, ואולם אם הוזק בו ולא מת — חייב לשלם את הנזק.

ג גמרא אמר רב: בור שחייבה עליו התורה לשלם על נזקיו — הרי זה דווקא לנזק שנגרם על ידי הבלו של הבור מחמת מחנק באווירו של הבור, ולא לחבטו, לנזק שנגרם מחמת החבטה בקרקעיתו של הבור, שעליו אינו משלם. ומסבירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רב כי בענין חבטה קרקע עולם הוא דמזקא ליה [שמזיקה אותו] ועל כך אין חופר הבור אחראי.

ושמואל אמר: להבלו חייבה תורה על נזקי בור וכל שכן לחבטו. ומוסיף: ואם תאמר כי דווקא לחבטו אמרה תורה שחייב ולא להבלו כלל. על כך יש להשיב: הרי התורה העידה בסתם על הבור שחייב עליו והכוונה לכל בור ואפילו זה שהוא מלא בתחתיתו ספוגין של צמר שאין אפשרות להיחבל מחמת החבטה בקרקע.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם בין רב ושמואל] לגבי חיוב בנזקי הבור? והרי בכל בור יש גם הבל וגם חבטה! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה דעבד [שעשה] גובה (מקום מוגבה) ברשות הרבים בלא חפירה, שגובהו עשרה טפחים, ונפלה בהמה ממקום מוגבה זה ומתה. לדעת רב — על גובה לא מיחייב [מתחייב] בחיוב בור שהרי לא היה כאן נזק של הבל, לדעת שמואל — על גובה נמי מיחייב [גם כן מתחייב] משום בור, שהרי אף כאן היתה חבטה.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הוכחתו] של רב שאין לחייב באופן זה? — שאמר קרא [הכתוב] "ונפל" — ללמדנו שאין חייב בנזקי בור אלא עד שיפול דרך נפילה ולא באופן אחר כגון זה, שעלה לגובה ומשם נפל. ולדעת שמואל מה שנאמר "ונפל" — כל דהו [שהוא] משמע, כלומר, כל אופן שנפל, בלי להבדיל אם נפל למקום עמוק, או ממקום גבוה.

ומקשים על רב ממה ששנינו במשנתנו, תנן [שנינו] במשנה: אם כן למה נאמר בתורה דווקא "בור"? — מה בור שיש בו כדי להמית — עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית — עשרה טפחים. ומעתה נאמר: בשלמא [נניח] לשיטת שמואל "אף כל" שאמרו בא לאתויי [להביא, להוסיף] מקרה זה שנפל מגובה עשרה טפחים, שאף הוא חייב. אלא לשיטת רב שפוטר במקרה זה, "אף כל" שאמרו לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]?

ומשיבים: לדעתו "אף כל" בא לאתויי [להביא, להוסיף] חריצין ונעיצין. ותוהים: הלא חריצין ונעיצין בהדיא קתני להו [במפורש שנה אותם במשנה] קודם, ואם כן מה טעם לחזור ולרמוז עליהם שוב? ומשיבים: תני והדר מפרש [שנה וחזר ופירש], שקודם שנה את ההלכה ואחר כך חזר ופירש את מקורה בתורה.

וכיון שהוזכרו כל אלה הפרטים, שואלים: והני כולהו דקתני [ואלה הפרטים כולם ששנה במשנה] למה לי? ומסבירים: צריכא [צריך] שייאמרו כולם, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק בור, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא בור שעומקו עשרה טפחים הוא דאית ביה הבלא [שיש בו הבל] משום דקטין וכריכא [שהוא צר ועגול], אבל שיח דאריך [שהוא ארוך] אימא [אמור]: בעשרה טפחים לית ביה הבלא [אין בו הבל] הממית, ולא יהיה חייב עליו, על כן היה צריך לשנות גם חיוב בור בשיח.

ואי תנא [ואילו היה שונה] בנוסף לבור רק שיח, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא שיח שיש בו עשרה טפחים הוא דאית ביה הבלא [שיש בו הבל] משום דקטין [שהוא צר], אבל מערה דמרבעא [שהיא מרובעת] ואינה צרה, אימא [אמור]: בעשרה טפחים בלבד עדיין לית [אין] בה הבלא [הבל], על כן שנה גם מערה.

ואי תני [ואילו היה שונה] מערה הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא מערה בעשרה טפחים הוא דאית [שיש] בה הבלא [הבל] משום דמטללא [שהיא מכוסה], אבל חריצין שלא מטללי [מכוסים] — אימא [אמור]: בעשרה טפחים לית בהו הבלא [אין בהם הבל], על כן שנה גם חריצין.

ואי תנא [ואילו היה שונה] חריצין הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא חריצין בני עשרה טפחים הוא דאית בהו הבלא [שיש בהם הבל], משום דלית בהו רויחא מלעיל טפי מתתאי [שאין בהם רווח מלמעלה יותר מאשר מלמטה], אבל נעיצין דרויחי מלעיל טפי מתתאי [שמרווחים מלמעלה יותר מאשר מלמטה] אימא [אמור] כי בעשרה טפחים בלבד לית בהו הבלא [אין בהם הבל], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף נעיצין בכלל בור. ואם כן יש חידוש בכל אחד מן הפרטים שנמנו.

ומקשים עוד ממשנתנו, תנן [שנינו] במשנה: היו הבורות למיניהם פחותין מעשרה טפחים בעומק ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, ואם הוזק בו — חייב. ונדייק: נפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, מאי טעמא [מה הטעם], לאו [האם לא] משום דלית ביה [שאין בו] בגובה כזה חבטה אף שיש בו הבל?

ודוחים: לא, הריהו פטור משום דלית ביה הבלא [שאין בו הבל]. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, שאין בבור זה הבל, מדוע אם הוזק בו חייב? הא לית ביה הבלא [הרי אין בו הבל]! אמרי [אומרים] בתשובה: אין בו הבלא [הבל] למיתה, ואולם יש בו הבלא [הבל] מספיק כדי לגרום לנזקין.

מסופר: ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי [שור אחד נפל לאמת מים] שעומקה אמה (שהיא ששה טפחים), שחטיה מריה [שחטו בעליו] משום שהשור נחבט, וחשש שימות, וקדם ושחטו על מנת שאפשר יהיה לאכול את בשרו. טרפיה [הטריפו] רב נחמן שכן חוששים במקרה של נפילה לריסוק אברים, שאז הבהמה נחשבת טריפה ואסורה באכילה.

אמר רב נחמן: אי שקיל מריה דהאי תורא קבא דקמחא ואזל תנא בי מדרשא [אילו היה בעליו של שור זה לוקח קב קמח והולך ושונה בבית המדרש] שאף ששור שנפל ונחבט ושחטוהו מיד דינו כדין טריפה, מכל מקום אם לאחר הנפילה שהתה הבהמה מעת לעת (יממה) ונשארה בחיים ונשחטה — כשירה, הרי לא אפסדיה לתורא [היה מפסיד את השור] שהוא שוה כמה קבי [קבים של קמח], שאם היה ממתין מלשוחטו ייתכן שהיה יכול לאכול שור זה. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רב נחמן שיש חבטה אפילו בפחות מעשרה, שהרי בור זה פחות מעשרה טפחים היה, ובכל זאת חשש רב נחמן מחבטה שיש בה ריסוק אברים.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממשנתנו: היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, מאי טעמא [מה טעם] הדבר, לאו [האם לא] משום דלית ביה [שאין בו] חבטה הגורמת למיתה? ומדוע יש להטריף בהמה זו?