ותני [ושנה] בברייתא זו במקום "זכה" — "זכתה". כלומר, לא זכה המכה, אלא זכתה האשה.

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי מחלוקת רבה ורב חסדא היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בשאלה זו, שכך שנינו: בת ישראל שנישאת לגר ונתעברה ממנו, וחבל בה אדם בחיי הגר ויצאו ממנה הוולדות — נותן דמי ולדות לגר, בעלה. חבל בה לאחר מיתת הגר, תני חדא [שנוייה ברייתא אחת]: חייב, ותני חדא [ושנויה ברייתא אחת]: פטור, מאי לאו תנאי נינהו [האם לא במחלוקת תנאים שנויות הן] ברייתות אלה? לפי שיטת רבה ודאי חייבים לומר כי תנאי [מחלוקת תנאים] היא. אלא לשיטת רב חסדא מי לימא תנאי [האם יש לומר כי מחלוקת תנאים] היא?

ומשיבים: לדעת רב חסדא אפשר לומר כי שתי הברייתות סבורות כמוהו, ומה שנחלקו הברייתות לא קשיא [קשה] לרב חסדא, שכן ניתן לפרש דבר זה לא בדמי ולדות, אלא בשבח ולדות — בשבח שהשביח גוף האשה מחמת היותה מעוברת, שנחלקו בו במשנתנו; הא [זו] ששנה פטור — כדברי רבנן [חכמים], שלדעתם שבח ולדות לבעל, והא [וזו] ששנה חייב — כדברי רבן שמעון בן גמליאל שאשה זוכה בשבח שהשביח גופה מחמת הוולדות, וזה נותן המזיק לאשה גם אם חבל בה לאחר מיתת הבעל.

ושואלים: אי [אם] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, מאי אריא [מדוע דווקא] נאמר דין זה לאחר מיתה? אפילו מחיים של הבעל נמי אית [גם כן יש] לה פלגא [מחצה] (כפי שנאמר בסוגיה הקודמת)! ומשיבים: מחיים אית לה פלגא [יש לה חצי], לאחר מיתה יש לה כוליה [הכל].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], יכול אתה לפרש כי הא והא [זו וזו], שתי הברייתות כדעת רבן שמעון בן גמליאל, אלא מדובר בעניינים שונים: כאן ששנינו חייב — מדובר בשבח ולדות ששייך בחלקו לאשה, ואם מת בעלה — זוכה היא בכולו. וכאן ששנינו פטור — מדובר בדמי ולדות ששייכים לבעל, ולאחר מיתת בעלה הגר פטור המזיק מן התשלום.

אמרי [אומרים]: ומדוע יש הבדל בין הדברים? — משבח ולדות, כלומר, חלקו של הבעל שהאשה זוכה בו לאחר מותו לישמע [נלמד] גם את הדין לגבי דמי ולדות, שתזכה האשה גם בהם אם נחבלה לאחר מיתת הבעל, לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ומדעת רבן שמעון בן גמליאל לישמע לרבנן [נלמד לדעת חכמים] שהרי לגבי דמי ולדות בחיי הבעל אין ביניהם מחלוקת!

אמרי [אומרים]: לא, אין מקום להנחה הראשונה של קושיה זו, ומדוע — שבח ולדות דשייכא [ששייכת] ידה (חזקתה) בגוייהו [בהם] כבר מתחילה — זכיא בהו בכולהו [זוכה בהם בכולם] לאחר מות בעלה, משום שהיתה לה כבר מקצת זכיה בהם, ואילו דמי ולדות שלא שייכא [שייכת] ידה בגוייהו [בהם] מתחילה לא זכיא בהו [זוכה בהם] כלל, לפי שלענין זה אין לה יותר זכות מאשר לכל אדם אחר.

א בעי מיניה [שאל אותו] רב ייבא סבא [הזקן] את רב נחמן: המחזיק בשטרותיו של גר מהו דינו לאחר מיתת הגר? האם נאמר כי מאן [מי] שמחזיק בשטרא [בשטר] — אדעתיה דארעא [על דעת הקרקע] המשועבדת בשטר אלה הוא שמחזיק, ובארעא הא [ובקרקע עצמה הרי] לא אחזיק [החזיק] ואותה בוודאי לא קנה, ושטרא נמי [ואם כן שטר עצמו גם כן] לא קנה אפילו את הנייר, משום דלאו דעתיה אשטרא [שאין דעתו על השטר לקנותו] אלא על הדבר הכתוב בו, וכיוון שמת הגר, בטל שעבודו ואינו יכול לגבות. או דלמא דעתיה נמי אשטרא [שמא דעתו גם כן על השטר], ונייר השטר שייך לו?

אמר ליה [לו]: עני מורי [ענה אדוני], וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, וכי דעתו על השטר שיוכל להשתמש בו כנייר, לכסות בו פי צלוחית? אמר ליה [לו]: לצור ולצור, שדעתו של האדם גם על שימוש פעוט זה.

ועוד בענייני גר שמת, אמר רבה: היה משכונו של ישראל ביד גר, ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו במשכון, שהרי אין יורשים לגר — מוציאין אותו, את המשכון מידו ומחזירים אותו לבעליו, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — כיון דמית ליה [שמת לו] הגר — פקע ליה שעבודיה [לו שיעבודו] על המשכון, וממילא חוזר המשכון לבעליו הראשונים, ואין רשות לאחר לקחתו.

ודין נוסף: אם היה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו — זה, המלווה קנה במשכון חלק כנגד מעותיו שהלווה לגר, וזה האחר שהחזיק במשכון קנה את השאר.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] לא נאמר שיזכה המלווה בכל המשכון? תקני ליה [תקנה לו] חצירו, כי מכיוון שהמשכון היה מונח ברשותו הרי רשותו קונה לו, דהאמר [שהרי אמר] ר' יוסי בר חנינא: חצירו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו!

אמרי: [אומרים]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] באופן דליתיה [שהמלווה איננו] ליד החצר, ומסבירים: כל היכא דאיתא לדידיה [מקום שהוא עצמו ישנו], דאי בעי מקני [שאילו היה רוצה לקנות], אם היה נוטל לידיו את המשכון, מצי קני [יכול היה לקנות בעצמו] — קניא ליה נמי [קונה לו גם כן] חצירו, ואולם כל היכא דליתיה לדידיה [מקום שהוא עצמו איננו] דאי בעי [שאם רוצה] הוא עצמו למיקני [לקנות] את המשכון לא מצי קני [אינו יכול לקנות] — חצירו נמי לא קניא [גם כן אינה קונה].

ומסכמים, והלכתא [והלכה] היא: במקרה דליתיה [שהמלווה אינו] בחצירו שלא קנה את שאר המשכון.

ב משנה החופר בור באופן שחללו ברשות היחיד ופתחו באופן שהכניסה לבור היא ברשות הרבים, או שחפר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד, או שחפר ברשות היחיד שלו ופתחו לרשות היחיד של אחר — הרי זה חייב בכל אלה בנזקי הבור.

ג גמרא באותו ענין ששנינו במשנה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: החופר בור שחללו ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים, (ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד) — חייב, וזהו בור האמור בתורה, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: מי שהפקיר רשותו שהבור נמצא בה ולא הפקיר בורו — זהו בור האמור בתורה.

ובהסבר מחלוקתם אמר רבה: בבור שחפר אדם ברשות הרבים או פתח את בורו לשם — כולי עלמא [הכל], ר' ישמעאל ור' עקיבא, לא פליגי [חלוקים] דמיחייב [שהוא מתחייב] בנזיקין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [הכתוב]: "וכי יפתח איש בור", והוסיף וכתב: "או כי יכרה איש בור" (שמות כא, לג), ויש לשאול: אם על פתיחה, כלומר, הסרת הכיסוי של בור החפור מכבר — חייב, על כרייה של בור חדש לא כל שכן שחייב?! ואם כן, מה בא הכתוב ללמדנו? אלא כך יש להבין שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו האחריות לבור, שאף אם אין הוא הבעלים של המקום — יש לו אחריות משום שעשה דבר המזיק. לא נחלקו אלא