ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית — פטור בעל הבית. נגח הוא, שורו, את שורו של בעל הבית — חייב. נפל השור שהוכנס שלא ברשות לבורו של בעל הבית, והבאיש (קלקל, הסריח) את מימיו של הבור — חייב בעל השור לשלם על קלקול המים. היה אביו או בנו של בעל הבית לתוכו (בתוך הבור) וכשנפל השור עליו הרגו — הרי זה משלם את הכופר. ואם הכניס את השור ברשות — בעל החצר חייב בנזקים.

רבי אומר: בכולן, בכל המקרים שנזכרו במשנה: בקדירות, בפירות ובשור — אינו חייב בעל החצר, ואף אם נתן לאותו אדם רשות להכניס, עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור את הדברים שהרשה להכניס לחצירו.

א גמרא ומבררים את שיטת משנתנו. בתחילת המשנה נאמר שהקדר שהכניס קדירות לחצר בעל הבית שלא ברשות חייב בנזקים שנגרמו לבעל הבית על ידי הקדירות, ואפשר לדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שהכניס שלא ברשות — חייב בעל הקדירות, הא [הרי] אם הכניס ברשות — לא מיחייב [מתחייב] בעל קדירות בנזקי בהמתו של בעל החצר, ולא אמרינן [אומרים אנו] כי קבולי קביל [קיבל על עצמו] בעל הקדירות נטירותא [שמירה] של בהמתו של בעל החצר שלא תוזק בקדירותיו.

מני [כשיטת מי היא] — כשיטת רבי היא, שאמר בסוף המשנה: כל נתינת רשות להכניס דבר לרשותו בסתמא [בסתם] וללא התנאה מפורשת לשמירה — לא קביל עליה נטירותא [קיבל עליו בכך בעל הבית שמירה]. והוא הדין למי שקיבל רשות להכניס דבר לחצר חבירו, שלא קיבל על עצמו יחד עם זה את שמירת הדבר שלא יוזק.

אימא סיפא [אמור את הסוף] של אותה הלכה, ושם נאמר: אם הכניס ברשות — בעל החצר חייב, אתאן לרבנן [באנו איפוא לשיטת חכמים] החולקים על רבי, דאמרי [שהם אומרים]: בסתמא נמי קבולי קביל עליה נטירותא [בסתם גם כן קיבל על עצמו שמירה], שהרי נתן לו רק רשות להכניס, ולא פירש שהוא שומר על הקדירות מפני בהמתו, ובכל זאת הריהו מתחייב בנזקים.

ותו [ועוד] נאמר בסוף המשנה: רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, ואם כן נמצא שמשנה זו רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת רבי, ומציעתא [ואמצעיתה] רבנן [כדעת חכמים!

אמר ר' זירא: תברא [שבורה חלוקה] היא תחילת המשנה, שאינה לפי שיטה אחת ומי ששנה זו לא שנה זו ויש כאן שתי שיטות. רבא אמר: אפשר לפרש שתחילת המשנה כולה כדעת רבנן [חכמים] היא, וכשהכניס ברשות הרי שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר ואפילו נשברו הקדירות ברוח, ולא רק על ידי בהמתו, ואילו הנכנס לא קיבל עליו שמירה כל עיקר.

ב שנינו במשנה שאם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות והוזקה בהמתו של בעל הבית בפירות — חייב בעל הפירות. על כך אמר רב: לא שנו כן אלא בזמן שהוחלקה בהן הבהמה ונפלה, אבל אם אכלה מן הפירות וניזוקה מחמת כך — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — הוה [היה] לה שלא תאכל, שדבר זה לא בעל הפירות עשה, אלא הבהמה מעצמה עשתה.

אמר רב ששת: אמינא [אומר אני] כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב אמר להא שמעתא [את ההלכה הזו] כלומר, אין ההלכה מדוייקת כל צרכה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הנותן סם המות לפני בהמת חבירו — פטור על כך מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. ונדייק: סם המות הוא שפטור אם נתן לפניה — משום שלא עבידא דאכלה [עשויה כרגיל לאכול] ולכן אינו חייב בדיני אדם, אבל אם נתן לפניה פירות דעבידא דאכלה [שעשויה לאכול] ומתה מאכילתם — בדיני אדם נמי מיחייב [גם כן יהיה חייב], ואמאי [ומדוע]? והלא לשיטת רב נאמר גם כאן: הויא [היה] לה שלא תאכל, ואם כן, הרי זו קושיה לשיטת רב!

אמרי [אומרים] ומיישבים את דברי רב: הוא הדין אפילו ניזוקה באכילת פירות נמי [גם כן] פטור מדיני אדם, והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] בברייתא, שאפילו סם המות נמי [גם כן] שלא עבידא דאכלה [עשויה לאכול] — בכל זאת חייב על כך בדיני שמים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור ותרץ באופן אחר]: סם המות שחייב עליו אם נותנו לפני בהמת חבירו נמי [גם כן] מדובר באפרזתא (מין עשב, הנראה כמאכל בהמה ואולם הוא רעל), דהיינו פירי [שזהו כשאר פירות] שאף עליהם פטור מדיני אדם אם אכלתם הבהמה ומתה, וכשיטת רב שהיה לה שלא תאכל.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב, ממה ששנינו בברייתא: האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן את אותן חיטים בהמתו של בעל הבית — פטור בעל הבית. אם הוזקה בהמתו של בעל הבית בחיטים הללו — חייבת האשה. ולשיטת רב אמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: הוה [היה] לה לבהמה שלא תאכל!

אמרי [אומרים] בתירוץ הדברים: מה הקושיה בכך? ומי עדיפא ממתניתין [והאם ברייתא זו עדיפה ממשנתנו] דאוקימנא [שהעמדנו, פירשנו אותה] שהוחלקה בהן? אף בברייתא מדובר שניזוקה הבהמה בהחלקה על הפירות ולא באכילתם.

ותוהים: ובאמת, ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה אותה קושיה מה הקשה אותה]? הרי ברור שאפשר לתרץ כך! ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך המקשה: בשלמא מתניתין קתני [נניח משנתנו ששנה בה] "אם הוזקה בהן" אפשר לפרש שהוחלקה בהן הוא, אבל הכא [כאן בברייתא] לאחר שנאמר "ואכלתן בהמתו של בעל הבית" קתני [שנה] "ו אם הוזקה", ולא קתני [שנינו] "בהן", הואיל ואכילה הוא דקתני [ששנה] מקודם מסתבר לומר שהנזק של הבהמה היה באופן זה של אכילה שהוזכר מקודם.

ומעירים: ואידך, אמר [והאחר, המתרץ יכול לומר] לך: לא שנא [שונה] אם אמר "הוזקה" או "הוזקה בהן", בשניהם אפשר לומר שהוזקה בהחלקה ולא באכילה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא במקום אחר: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכל השור חטין של בעל הבית וכתוצאה מכך התריז (שילשל) ומת — פטור בעל הבית, ואם הכניס ברשות — בעל החצר חייב. ואמאי [ומדוע] חייב בעל הבית בנזק השור? נאמר כשיטת רב: הוה ליה [היה לו] לשור שלא יאכל, ואם אכל הוא הזיק את עצמו!

אמר רבא: ברשות על שלא ברשות קרמית [אתה מקשה]? אין זו סתירה, שאם הכניסו ברשות — שמירת שורו של המכניס קבל עליו, ואפילו חנק השור את עצמו הרי הוא חייב באחריות.

ג איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: היכא דקביל עליה נטירותא [במקום שקיבל עליו בעל החצר שמירה] של הדברים הנכנסים ברשותו מהו? האם רק שמירה דנפשיה [של נזקי עצמו] ובהמותיו הוא דקביל עליה [שקיבל עליו], או דלמא [שמא] אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה [שמירה בכלל של נזקים מבחוץ קיבל עליו]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה דתני [ששנה] רב יהודה בר סימון ששנו במסכת נזקין דבי [בבית] מדרשו של החכם קרנא, וכך שנה: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן — פטור, ואם הכניס ברשות — חייב. ונברר: מאן [מי הוא] הפטור ומאן [ומי הוא] החייב כאן? לאו [האם לא] נפרש פטור — בעל החצר, [וחייב — בעל החצר]? משמע שאם קיבל עליו שמירה (לדעת חכמים, שהרי הכניס ברשות) — חייב אפילו אם הזיק שור זר.

אמרי [אומרים] שאפשר לדחות: לא, פטור כוונתו בעל השור המזיק, וחייב — בעל השור המזיק

. ומקשים: ואי [ואם] מדובר בבעל השור,