|
טקסט הדף
ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור נגח הוא שורו של בעל הבית חייב נפל לבורו והבאיש מימיו חייב היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור: רש"ימתני': היה אביו או בנו. של בעל הבית בתוכו: משלם את הכופר. בגמ' פריך הא תם הוא ואמאי נקט הכי: גמ' טעמא דשלא ברשות. משום הכי אם הוזקה בהם בעל קדירות חייב: מני רבי היא. דאמר בסיפא בכולן אינו חייב כו' דקס''ד דלרבנן כי היכי דבעל חצר ברשות מיחייב בנזקי קדירות דבסתמא קביל עליה נטירותא הכי נמי מיחייב בעל קדירות בנזקי בעל הבית דבסתמא כי יהיב ליה בעל הבית רשותא למיעל קביל עליה קדר נטירותא דלא ליזקו קדירותיו לבעל החצר: תברא. קשה אהדדי רישא וסיפא דת''ק ומי ששנה זו לא שנה זו ותנאי היא אליבא דרבנן מר סבר פליגי רבנן עליה דרבי ומר סבר לא פליגי: אפי' נשברין ברוח. דעול ואנטריה לך קאמר ליה אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי: לא שנו. הא דקתני אם הוזקה בהן בעל הפירות חייב: אבל אכלה. יותר מדאי ומתה: באפרזתא. עשב דעבידא למיכליה והוא סם המות לבהמה: והתריז. אנפורד''א בלע''ז: היכא דקביל עליה נטירותא. כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר ליה כנוס שורך ואני אשמרנו: דנפשיה. שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו: תוספותאימא סיפא אם הכניס ברשות כו'. תימה לר''י אמאי לא דייק מתחלת הבבא דקתני שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ברשות חייב דבסתמא קביל עליה נטירותא כרבנן וקשה להוזקה בהן בעל הקדירות חייב כרבי ועל הבבא בפני עצמה היה יכול להקשות רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי וי''ל דמרישא אין יכול לדקדק דשפיר מתוקמא כרבי ושלא ברשות דנקט משום דבעי למתני ואם הוזקה בהם בעל הקדירות חייב אבל לא מצי למימר דכולה רבנן ושלא ברשות דנקט משום שברתן בהמה של בעל הבית פטור דמשום הא לא אצטריך דהא בהדיא קתני סיפא ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב וא''ת בבא דהכניס שורו היכי מצי למימר נגח לשורו של בעל הבית חייב דוקא שלא ברשות הא ברשות פטור בשלמא קדירות ופירות פטור דכיון דמאליה הוזקה בהמתו של בעל הבית דין שיפטר לרבי דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא אבל כשנגח שורו לשורו של בעל הבית אפילו לרבי דלא מקבל עליה נטירותא אמאי פטור ברשות לא יהא אלא חצר השותפין ובחצר השותפין חייב וי''ל דעכשיו סובר דלרבי כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו מפרש בהדיא שיפטר כל אחד ואחד בנגיחות שורו ובכל נזקין ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו: ואפילו נשברו ברוח. ולא דמי להא ביתא קמך דפרק הזהב (ב''מ מט: ושם.) דאין אלא מראה מקום הוא לו ואפילו נותן לו שכר אמר התם דלא מקבל עליה נטירותא ואין נוטל שכר שמירה אלא שכר בית: הוה לה שלא תאכל. אין לפרש דלכך פטור דחשיב כרוח שאינה מצויה דהא לקמיה אמרינן דברשות חייב גבי היה אוכל חטין והתריז ומת משום דברשות מקבל עליה נטירותא ומה בכך והלא ש''ח פטור ברוח שאינה מצויה כדפי' בריש המניח (לעיל דף כז:) אלא היינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך: באפרזתא. והא דלא אשמעינן בשאר פירות לרבותא נקט סם המות אע''פ שהיתה אבודה לגמרי מן העולם אפ''ה פטור מדיני אדם: שנכנסה לטחון. רבותא נקט שאף על גב שזה משתכר ברחיים צריך רשות: או דלמא אפילו מעלמא נמי. וא''ת דאפילו נשברו ברוח מצויה אמר לעיל דקביל וי''ל דמבעיא ליה אי הוי דחוי בעלמא או לא ועי''ל נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרים דלא מסיק אדעתיה שיכנסו בחצרו ויגחו את שורו של זה מבעיא ליה אבל אם יצא השור חוץ מחצרו של בעל הבית ובאו שוורים ונגחוהו לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמקבל עליה נטירותא אפילו מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר: מאי לאו פטור בעל החצר וחייב בעל החצר. וא''ת וילך ויתבע מבעל השור ויש לומר כגון דההוא שור הוי של חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו א''נ זה יתבע מבעל החצר ובעל החצר יתבע מבעל השור: |