לדברי רב שאמר שמיקח טעות הוא, משמע כי מוטל על המוכר להשיג מעות ולהשיב לו את כספו, ואינו יכול להשאיר את שורו ביד הקונה כפיצוי, אף שהוא שווה בדיוק מה ששילם לו. ועל כך יש לתמוה: ואי ליכא לאשתלומי מיניה [וגם אם אין אפשרות לגבות תשלום ממנו] מן המוכר, שהוציא כבר את הכסף ואין לו ממה לשלם, לישקליה לתורא בזוזי [מדוע שלא יקח הקונה אותו, את השור עצמו בעבור הכסף], דאמרי אנשי [שהרי כך אומרים אנשים] בפתגם עממי: ממרי רשוותך פארי אפרע [מן החייב לך, אפילו סובין היפרע], שכל דבר יפה כדי לפרוע בו חוב!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] להיאמר הלכה זו אלא במקום דאיכא לאשתלומי מיניה [שיש אפשרות לגבות התשלום בכסף ממנו, מן המוכר] והקונה תובע את כספו. וחוזרים לבאר את המחלוקת.

רב אמר: הרי זה מקח טעות, וטעמו, אומרים אנו ככלל: זיל בתר רובא [לך אחר הרוב], ורובא דאינשי לרדיא [ורוב בני אדם לחרישה] הוא דזבני [שקונים]. ושמואל אמר: יכול שיאמר לו: לשחיטה מכרתיו לך, וטעמו: לא אזלינן בתר רובא [אין אנחנו הולכים אחר הרוב] במקרה כזה. כי אזלינן בתר רובא [כאשר הולכים אנו אחר הרוב] הרי זה דווקא בעניינים של איסורא [איסור והיתר], אבל בעניינים של ממונא [ממון] כמו בענייננו לא אזלינן בתר רובא [אין אנו הולכים אחר הרוב], אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.

ולעיקר הדברים שאמר רב יהודה בתחילת הסוגיה, שמשנתנו כשיטת סומכוס היא, ואין כן דעת חכמים, תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה והנגיחה היא שגרמה שימות הוולד, הרי במקרה כזה משלם בעליו של השור חצי נזק לנזק הפרה, ורביע (רבע) נזק לנזק הולד, אלו דברי סומכוס, וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.

אמר ר' שמואל בר נחמני: מניין לכלל זה של חכמים שהמוציא מחבירו עליו הראיה — שכאשר מינה משה את אהרון וחור לשפוט את העם נאמר: "מי בעל דברים יגש אלהם" (שמות כד, יד), כלומר, למי שיש לו דין על חבירו ("בעל דברים") יגיש ראיה אליהם, ומכאן שבעל הדבר, התובע, הוא שצריך להביא את הראיה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: הא [לדבר זה] למה לי קרא [כתוב]? הלא סברא הוא: דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא [זה שכואב לו כאב הולך לבית הרופא], כלומר, מי שיש לו בעיה מובן שהוא זה שצריך ללכת ולדאוג לפתרון בעייתו. ואף מי שיש לו טענה על חבירו הוא שצריך להוכיח את דבריו!

אלא קרא [הכתוב] בא ללמדנו לכ פי שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מניין שאין בית הדין נזקקין (מתייחסים) אלא לתובע תחלה, שקודם שומעים את הטענות של התובע ודנים בהן, ואחר כך שומעים את הטענות של הנתבע ודנים בהן — שנאמר: "מי בעל דברים יגש אלהם" כוונתו: יגיש דבריו אליהם תחילה.

ומעירים, אמרי נהרדעי [אומרים חכמי נהרדעא]: למרות כלל זה פעמים שנזקקין בית דין דווקא לנתבע תחלה ושומעים את הטענות שיש לו לטעון כדי להתגונן מפני תביעה עליו, ואין ממתינים לשמוע תחילה את טענות התובע, והיכי דמי [וכיצד הוא]? — במקרה דקא זילי נכסיה [שיורד ערך נכסיו] של הנתבע בגלל התביעה — במקרה כזה שומעים בית דין תחילה את הנתבע ומאפשרים לו לטעון את טענותיו שלו עוד לפני התובע, כדי שיוכל להיפטר מן התביעה ולמכור את נכסיו בערכם האמיתי.

א שנינו במשנה: וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצידה — משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הוולד. ותוהים: חצי נזק ורביע נזק מה מקום כאן לאלה? שהרי מלשון זו משמע שמשלם חצי נזק ומוסיף עוד רבע, והרי זה עולה לשלושה רבעים מן הנזק, והלא שור תם פלגא נזקא [חצי נזק] הוא דבעי שלומי [שצריך לשלם], כולי נזקא נכי רבעא מאי עבידתיה [כל הנזק פחות רבע מה מעשהו, מה עניינו]?

אמר אביי: חצי נזק כוונתו: חצי מחיוב חצי הנזק, כלומר, אחד מארבעה (רבע) בנזק, שכיון שיש מקום לומר שיש שותף בדבר (ולד הפרה), אין בעל הפרה משלם הכל (חצי נזק, כשור תם) מן הפרה, אלא מחצית ממה שהיה עליו לשלם, דהיינו רבע נזק. ורביע נזק שמקבל מן הוולד כוונתו אחד משמנה (שמינית) בנזק, שמשום השותפות עם הפרה אינו צריך לשלם אלא רבע נזק, ובגלל הספק אם נולד קודם הנגיחה — משלם מחצית מכך, דהיינו שמינית. ונמצא בעל השור מקבל סך הכל שלוש שמיניות של הנזק.

ומעירים: ואי [ואם] הפרה והולד דחד נינהו [של אדם אחד הם] הכי נמי דמצי אמר ליה [כך גם כן שיכול לומר לו] הניזק לבעל פרה: ממה נפשך [כרצונך], בכל אופן שהוא חצי נזק הב (תן) לי בין מן הפרה בין מן הוולד, שהם שניהם שלך. אלא, לא צריכא [נצרכה] הלכה זו שבמשנתנו אלא בזמן שהיתה פרה דחד [של אחד] וולד דחד [של אחד, אחר], שיכול כל אחד לטעון שאינו אלא שותף בנזק.

ואף במקרה זה אי דקדים תבעיה [אם שקדם הניזק ותבעו] לבעל פרה תחלה — הכי נמי דאמר ליה [כך גם כן שיכול לומר לו] לבעל הפרה: הפרה דידך [שלך] בוודאי היא אזיקתן [הזיקה אותי], הב (תן) לי ראיה דאית [שיש] לך שותפי [שותפים], כלומר, אתה צריך להוכיח שוולד זה היה שותף במעשה על מנת להיפטר ממלוא התשלום, ואם לא כן — צריך לשלם כל חצי הנזק.

אלא כאן מדובר דקדים תבעיה [שקדם הניזק, ותבעו] לבעל ולד תחלה, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הפרה: גלית בכך אדעתך [את דעתך] שאתה סבור דשותפא אית [ששותף יש] לי, שהרי תבעת גם מבעל הוולד, ולכן לא אשלם את כל המגיע ממני (חצי נזק) אלא את חציו בלבד.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: אף על גב דקדים תבעיה [אף על פי שקדם ותבעו] הניזק לבעל פרה תחלה, מצי מדחי ליה [יכול בעל הפרה לדחות אותו], בטענה דאמר ליה [שאומר לו]: מידע ידעי אנא דשותפא אית [יודע אני ששותף יש] לי שהוא בעל הוולד.

על הסברו זה של אביי מקשה רבא: אטו [וכי] "אחד מארבעה בנזק" ו"אחד משמנה בנזק" קתני [שנה] התנא במשנתנו? הלא "חצי נזק" ו"רביע נזק" קתני [שנה]! אלא אמר רבא יש לדחות הסבר זה ולומר הסבר אחר: לעולם מדובר במשנתנו בפרה וולד דחד [של אדם אחד], והכי קאמרינן [וכך אנו אומרים]: איתה [אם יש] את הפרה לפנינו — משתלם חצי נזק מפרה עצמה.