ומקשים עוד: ואכתי [ועדיין] יש לשאול על שמואל: הלא צרורות נינהו [הם] שהמיתו את האדם. שאין זה נזק שגרם השור בגופו, אלא דבר שנגרם על ידי צרורות, אבנים שבאו מכוחו, ואין חייבים בכופר על נזק בלתי ישיר! אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מדובר במקרה דקאזיל [שהולך] ונדחף הכותל על ידי דחיפת השור מיניה מיניה [ממנו ממנו], שבתוך כדי הדחיפה פוגע הכותל באדם.

ומעירים: תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של שמואל ותיובתא [והיא קושיה חמורה] לשיטתו של רב, ששנינו: יש שחייב במיתה ובכופר, ויש שחייב בכופר ופטור ממיתה, ויש שחייב במיתה ופטור מן הכופר, ויש שפטור מזה ומזה.

ומפרטים: הא [הרי] כיצד? שור מועד שהרג אדם בכוונה — חייב במיתה ובכופר. מועד שהרג שלא בכוונה — חייב בכופר ופטור ממיתה. תם שהרג בכוונה — חייב במיתה ופטור מכופר. תם שהרג שלא בכוונה — פטור מזה ומזה. הרי שנינו במפורש כדברי שמואל, ששור מועד שהרג אדם שלא בכוונה פטור ממיתה וחייב בכופר, ולא כדברי רב שפטור מזה ומזה.

ומוסיפה הברייתא: על הנזקין שגרם שור שלא בכוונה בלא להמית את הנפגע, ר' יהודה מחייב, ור' שמעון פוטר.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומשיבים: יליף [לומד] הוא דין נזקין של שור מכופרו (תשלום כופר שלו), מה כופרו של השור אם נגח שלא בכוונה חייב — אף על הנזקין נמי [גם כן] אם נגח שלא בכוונה חייב.

ור' שמעון יליף מקטליה [מעונש הריגתו] של השור; מה בענין קטליה [הריגתו] אם המית שלא בכוונה — פטור ממיתה, אף נזקין אם הזיק שלא בכוונה — פטור.

ושואלים: ור' יהודה נמי נילף מקטליה [גם כן שילמד מהריגתו]! ומשיבים: לדעתו דנין (למדים) תשלומין מתשלומין (נזקים מכופר) ואין דנין תשלומין ממיתה.

ושואלים: ור' שמעון נמי נילף [גם כן שילמד] מכופרו! ומשיבים: דנין חיוביה [חיובו] של השור מחיוביה [מחיובו] של השור כמזיק, לאפוקי [להוציא] כופר דחיוביה [שחיובו] של הבעלים הוא, משום כפרה, ואין ללמוד ממנו לחיוב שמוטל על השור כמזיק.

א שנינו במשנה שאם נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, וכיוצא בזה נתכוון להרוג מי שאינו חייב מיתה עליו, ובפועל הרג מי שחייב מיתה עליו — הרי זה פטור. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם נתכוין השור להרוג את אדם זה שחייבים על מיתתו והרג את אדם זה — חייב. ואם כן מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: אפילו נתכוין השור להרוג את אדם זה והרג את אדם זה — פטור.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? ומסבירים: שאמר קרא [הכתוב]: "השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כא, כט) וההיקש מלמדנו: כמיתת בעלים, כלומר, כדרך שאדם שהרג אדם חייב מיתה — כך מיתת השור שהרג אדם, מה בעלים אינו חייב מיתה עד דמיכוין ליה [שיתכוון אליו] לזה שהרגו, אף שור נמי [גם כן] אינו נהרג עד דמיכוין ליה [שיתכוון אליו].

ושואלים: ובעלים גופייהו מנלן [עצמם מניין לנו] שאין מתחייב אלא אם כן הרג את זה שהתכוון אליו? ומשיבים: שאמר קרא [הכתוב] "וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת" (דברים יט, יא) וממה שנאמר "לו" הוא למד: עד שיתכוין לו לאותו אדם שאכן הרגו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' שמעון ומחייבים בכגון זה, האי [כתוב זה] "וארב לו" מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו, לומדים ממנו]? ומשיבים: אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו של] ר' ינאי: הכוונה היא פרט לזורק אבן לגו [לתוך] מקום שמצויים בו בני אדם, ולא על כולם חייב מיתה, והרגה האבן אחד מהם.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דאיכא [אם תאמר שיש] באותו מקום תשעה גוים ואחד ישראל ביניהם — תיפוק ליה [תצא לו] מסקנה זו להלכה לא מטעם זה, אלא מטעם אחר, כיון דרובא [שהרוב] גוים נינהו [הם] ואינו חייב על הריגתם. אי נמי פלגא ופלגא [או גם כן אם היו מחצה ומחצה] ישראל וגוים, מכל מקום הרי ספק נפשות הוא לגבי הריגתו של הרוצח ביד בית הדין, וכלל הוא: ספק נפשות להקל!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאיכא [שיש] במקום תשעה ישראלים ואחד גוי, דאף על גב דרובא [שאף עך פי שהרוב] ישראלים נינהו [הם], ואם כן יש להחשיב את זריקת האבן כמכוונת להמית אחד מן הרוב, ולדעת חכמים חייב במקרה כזה — מכל מקום כיון דאיכא חדא גוי בינייהו [שיש גוי אחד ביניהם] הוי ליה [הרי הוא] כקבוע, וכלל הוא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי [נחשב], וספק נפשות להקל, ודבר זה למדו חכמים ממה שנאמר: "וארב לו".

ב משנה שור של האשה, וכן שור של היתומים, שור האפוטרופוס (של היתומים), שור המדבר שהוא הפקר, שור שברשות ההקדש, או שור הגר שמת ואין לו יורשין ולכן אין לו בעלים — הרי אלו חייבין מיתה אם הרגו אדם. ר' יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת — פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

ג גמרא בהלכות אלו שנשנו במשנה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת שור הנוגח אדם (שמות כא, כח–לב) "שור" "שור" שבעה פעמים, והרי זה בא להביא (להוסיף) על המקרה הרגיל של שור שנגח והמית אדם עוד ששה חיובים נוספים והם: שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין. ר' יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין — כל אלה פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

אמר רב הונא: פוטר היה ר' יהודה אפילו במקרה שנגח השור והרג ולבסוף הקדיש אותו בעליו, או שנגח ולבסוף הפקיר אותו בעליו, שבשעת העמדה בבית דין אין לו בעלים.

ושואלים: ממאי [ממה] מסיק רב הונא שכך היא דעת ר' יהודה? מדקתני [ממה ששנה] ר' יהודה במשנה תרתי [שני] דברים, שור המדבר, ושור הגר שמת ואין לו יורשין. ונברר: שור הגר שמת מאי ניהו [מה הוא] מבחינת מעמדו החוקי? שהלא כיון שאין לו יורשין הוה ליה [הרי הוא] שור הפקר, ואם כן, היינו [זהו] שור המדבר היינו [זהו] שור הגר שמת ואין לו יורשין, ולא היה לו לר' יהודה להשמיע את שניהם? אלא לאו [האם לא] הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאפילו בנגח ולבסוף הקדיש, או נגח ולבסוף הפקיר שהוא פטור, כשור של הגר, שלאחר שנגח מת בעליו ונעשה הפקר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא דעת ר' יהודה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] במפורש: יתר על כן אמר ר' יהודה, אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר — פטור, שנאמר: "והועד בבעליו... והמית... השור יסקל" (שמות כא, כט), לומר: עד שתהא מיתה והעמדה של השור בדין שוין כולם כאחד, שיש לשור בעלים.

ושואלים: וכי גמר דין לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהא בבעלים? והא [והרי] "השור יסקל" גמר דין הוא! אלא אימא [אמור ותקן כך]: עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כולם כאחד.

ד משנה שור שהרג שלאחר שדנוהו בבית הדין הוא יוצא (עומד) ליסקל, והקדישו בעליו — אינו מוקדש, ששור זה אסור בהנאה ואין לו דמים, ואם שחטו — בשרו אסור באכילה והנאה. ואם עד שלא (לפני ש) נגמר דינו הקדישו בעליו — הרי זה מוקדש, ואם שחטו לפני שנגמר דינו — בשרו מותר.

ועוד בנוגע לבעלות על השור המזיק: מסרו הבעלים את השור לשומר חנם וכן לשואל או לנושא שכר (שומר שכר) ולשוכר והזיק השור כשהיה ברשותם — נכנסו אלה תחת הבעלים לגבי אחריותם לשור. כיצד? מועד — משלם נזק שלם, ותם — משלם חצי נזק.

ה גמרא ועוד בענין זה שנדון בתחילת המשנה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שור שהמית, אם עד שלא נגמר דינו, מכרו —