מיהו [ואולם] יש להבחין בין שני המקרים; כשהרג השור בן חורין יש מקרה שמשלם בעליו כופר על פי הודאת עצמו, והיכי דמי [וכיצד הוא הדבר בדיוק]? דאי אתו סהדי ואסהידו ביה דקטל [שאם באו עדים והעידו בו בשור שהרג] אדם בן חורין וחייב סקילה, ואולם לא ידעי אי [אינם יודעים אם] תם הוה [היה] השור אי [או] מועד הוה [היה], ואמר מריה [אדוניו] של השור שמועד הוא, שהואיל והשור בסקילה משלם כופר על פי עצמו, שהרי הכופר הוא כפרה ולא קנס, ומשלם על פי הודאתו. משום כך, גם היכא דליכא [היכן שאין] עדים ואין השור חייב בסקילה על הריגת האדם, מכל מקום משלם דמים על פי הודאתו.

ואילו גבי [אצל] עבד שלעולם אינו משלם קנס (שלושים שקלים) על פי עצמו, והיכי דמי [וכיצד הוא הדבר בדיוק], כלומר, היכן היה מקום לחייבו על פי הודאתו? דאי אתו [שאם באו] עדים ואסהידו ביה דקטל [והעידו בו, בשור, שהרג] עבד, ולא ידעי אי [ואינם יודעים אם] תם הוה [היה] השור אי [או] מועד הוה [היה] ואמר מריה [בעליו] שמועד הוא, אף שהשור חייב סקילה — לא משתלם קנס על פי עצמו ששלושים שקלים של עבד הם קנס, והרי הוא כמודה בקנס ופטור. על כן גם היכא דליכא [במקום שאין] עדים — לא משלם דמים על פי הודאתו.

מתיב [מקשה] על כך רב שמואל בר רב יצחק מברייתא שנאמר בה כלל: כל שחייב בבן חורין חייב בעבד, בין בכופר בין במיתה.

ויש לתהות על הלשון: כופר בעבד מי איכא [האם יש]? הלא אין כופר אלא בבן חורין! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן בחיוב בתשלום דמים, וקשה לרבה, שאמר שאין משלם דמים על העבד בהודאת עצמו!

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הוא, רב שמואל בר רב יצחק, מותיב לה [הקשה את הקושיה הזו] והוא מפרק לה [תירץ אותה], איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר ליה [לו] רבה בתירוץ: הכי קתני [כך שנה], כך יש להבין את הברייתא: כל שחייב בבן חורין, והכוונה — כאשר נגח השור בכוונה על פי עדים שחייב לשלם כופר — הרי בכגון זה חייב בעבד קנס. וכל שחייב בבן חורין, שלא בכוונה על פי עדים, שחייב לשלם דמים — חייב אף בעבד, שלא בכוונה על פי עדים, דמים. אבל בהודאת עצמו אינו משלם דמים על העבד, אף שמשלם דמים על הריגת בן חורין.

אמר ליה [לו] רבא לרבה: אי הכי [אם כך] שמשלם דמים במקום שאין חיוב כופר, אשו שהצית שלא בכוונה על פי עדים וגרם שיישרף אדם — נשלם [ישלם] לפחות דמים!

ושואלים: ומנא ליה [ומניין לו] לרבא שאכן לא משלם דמים גם כשהצית שלא בכוונה?

אילימא מדתנן [אם תאמר ממה ששנינו במשנה]: היה גדי כפות לו לגדיש שאותו אדם הבעיר ועבד סמוך לו ונשרף עמו — הרי זה המצית את הגדיש חייב בתשלומים על הגדי והגדיש. היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו — פטור, ומשמע שאין חיוב דמים על שגרם לשריפת העבד — מכאן אין ראיה, כי

האמר [הרי אמר] ריש לקיש: שם מדובר כגון שהצית את האש בגופו של עבד עצמו, דקם ליה בדרבה מיניה [שעומד הוא בעונש גדול, חמור, ממנו], שכיוון שחייב מיתה על הריגת העבד — שוב איננו חייב בתשלומים, ולכן אין להוכיח מכאן.

ואלא תאמר שמוכיח מהא [מזו] דתניא [ששנינו בברייתא]: חומר באש מבבור — שהאש מועדת לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאין ראוי לה, שעל כל מה שהזיקה — משלם, מה שאין כן בבור, שלא על כל דבר שניזק משלמים נזקי בור. ואילו הבדל זה, שהאש משלמת שלא בכוונה דמים, מה שאין כן בבור — לא קתני [שנה] — אף מכאן אין להוכיח,

דלמא תנא [שמא שנה] ושייר ולא מנה את כל ההבדלים!

אלא יש להבין כך: רבא גופיה אבעויי מבעיא ליה [עצמו מסתפק לו הדבר] ולא שהקשה על רבה באופן החלטי, אלא שאל שאלה: אשו שלא בכוונה, מי [האם] משלם דמים, או לא?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: גבי [אצל] שור הוא שבכוונה משלם כופר, על כן אם היה הדבר שלא בכוונה משלם דמים, אבל אשו שגם אם הציתה בכוונה לא משלם כופר, שלא בכוונה נמי [גם כן] לא משלם דמים. או דלמא [שמא] נדון באופן אחר: כיון דגבי [אצל] שורו שלא בכוונה אף על גב דליכא [אף על פי שאין] כופר, מכל מקום משלם דמים, אם כן גבי [אצל] אשו נמי [גם כן] אף על גב שבכוונה לא משלם כופר, שלא בכוונה מיהת [על כל פנים] משלם דמים?

ומסכמים: ולא ידעינן [ואין אנו יודעים] כיצד לפתור את הבעיה, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א ובענין זה שאמר רבה, ששור שהמית שלא בכוונה פטור מכופר, מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: די היה שתאמר התורה "כפר יושת עליו" (שמות כא, ל), ומה תלמוד לומר "אם כפר" — לרבות שישלם כופר גם על מה שהרג שורו שלא בכוונה, כפי שמשלם כופר בהריגה בכוונה. והרי זה שלא כדברי רבה.

אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: אלא מעתה, לפי דרשה זו של ר' יוחנן, לגבי קנס של עבד נמי [גם כן] נדרוש כך: די היה שייכתב "עבד יגח השור", מה תלמוד לומר "אם עבד יגח השור או אמה כסף שלושים שקלים יתן לאדוניו" (שמות כא, לב) — לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה! וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא, שכן הדין] — והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה — פטור משלשים שקלים!

אמר ליה [לו] רב דימי לאביי: גברא אגברא קא רמית [וכי מאדם על אדם אתה מקשה]? ייתכן שאף שריש לקיש סבור שאינו משלם, ר' יוחנן סבור שמשלם!

ומספרים שאכן כך דרש ר' יוחנן, שכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר כך בשם ר' יוחנן: די היה שיאמר "עבד", מה תלמוד לומר "אם עבד" — לרבות נגיחת עבד שלא בכוונה כנגיחת עבד בכוונה.

ושואלים: ולריש לקיש נמי [גם כן] נימא [נאמר]: מאחר שאת הריבוי "עבד" "אם עבד" הוא לא דריש [דורש], נאמר כי "כפר" "אם כפר" נמי לא דריש [גם כן אינו דורש], וגם כופר על שלא בכוונה אינו משלם!

אמרי [אומרים]: לא, אין זו השוואה נכונה, את הריבוי "עבד" "אם עבד" ריש לקיש לא דריש [דורש], אבל "כפר" "אם כפר" — דריש [דורש].

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] הדבר, שבמקום אחד הוא דורש "אם" לרבות, ובמקום אחר אינו דורש? ומשיבים: "עבד" "אם עבד" לא כתיב [נאמר] במקום חיוב תשלומין, אלא לענין נגיחה ("אם עבד יגח השור"), ואינו בא אלא כפתיחה לדין העבד. לעומת זאת "כפר" "אם כפר" כתיב [נאמר] במקום תשלומין ודי היה שייאמר "כופר ישלם", ולכן ראוי ללמוד מכאן לרבות תשלום כופר שלא בכוונה.

ב שנינו במשנה: וכן בבן או בבת. ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "או בן יגח או בת יגח" (שמות כא, לא) — לחייב על הקטנים כגדולים בא הכתוב.

ולכאורה: והלא דין הוא, שאפשר ללמוד את הדבר מן הסברה בלבד, ובדרך זו: הואיל וחייב הכתוב מיתה באדם שפגע באדם והרגו, וחייב הכתוב מיתה בשור שפגע באדם והרגו, נלמד זה מזה: מה כשחייב אדם באדם לא שנא [אינו שונה, לא חילק] בין הורג קטנים להורג גדולים, אף כשחייב שור באדם — לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים!

ועוד, קל וחומר הוא: ומה אדם באדם, שלא עשה בו קטנים כגדולים, שהרי קטן שהרג פטור, ובכל זאת חייב בו על הקטנים כגדולים, שחייב מיתה גם אם הרג קטן,