היכא [היכן] שבדק אבן צור ומצא שאין בה פגימות ושחט בו, שאפשר לומר אז דעבדיה [שעשה אותו], שקיים בשור, כעין סקילה, שלכאורה מה לי אם הרגו בזריקת אבן עליו או בשחיטתו באבן. אבל היכא דשחטיה [היכן ששחטו] בסכין שהיא של מתכת — לא יהיה אסור בהנאה!

אמרי [אומרים] בדחייה: אטו [וכי] סכין כתיבא באורייתא [כתובה בתורה]? וכי מפורש ששחיטה צריכה להיות דווקא בסכין, שרצונך להבחין בין שחיטה בצור או בסכין? והתנן [והרי שנינו במשנה]: השוחט במגל יד או באבן צור וכן בקנה — שחיטתו כשירה אם היו אלה חלקים וראויים לשחיטה.

ושואלים: ולשיטת ר' אבהו השתא דנפקא ליה [עכשיו שיוצא לו, שהוא לומד] איסור אכילה ואיסור הנאה מ" ולא יאכל את בשרו" (שמות כא, כח), אם כן "ובעל השור נקי" (שמות כא, כח) למה לי? ומשיבים: דבר זה בא ללמד לאסור הנאת עורו. דסלקא דעתך אמינא [שכן יעלה על דעתך לומר]: דווקא בשרו הוא שאסור בהנאה כאמור "לא יאכל את בשרו", אבל עורו נשתרי [יהא מותר] בהנאה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] הכתוב "ובעל השור נקי" שאסור ליהנות מהשור כולו.

ושואלים: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי [ולאותם התנאים המוציאים אותו, את הביטוי הזה] "בעל השור נקי" לדרשה אחרינא [אחרת], [כדבעינן למימר קמן [כפי שאנו רוצים לומר הלאה]], דין זה של איסור הנאת עורו מנא להו [מנין להם]?

ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם] הדבר מן הביטוי "את בשרו", "את" זו לשון ריבוי היא, ובאה לרבות את הטפל לבשרו, שאף הוא אסור בהנאה, מאי ניהו [ומה הוא] זה — עורו.

ומסבירים: והאי תנא [ותנא זה] שאינו לומד כך, אלא מ"בעל השור נקי" — "את" לא דריש [דורש], שאינו סבור ש"את" היא לשון ריבוי.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: שמעון העמסוני, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה נחמיה העמסוני, היה דורש כל "אתין" שבתורה (כל מקום שכתוב בה "את") ולומד מהם לרבות דבר נוסף, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" (דברים ו, יג) פירש (חדל), שלא מצא מקום לדרוש ולהוסיף דבר שיש לירוא אותו כמו יראה את ה', ולכן הפסיק לדרוש עוד באופן זה. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אותן דרשות "אתין" שדרשת עד עתה מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה שדרשתי, כך קבלתי שכר על הפרישה, שאני פורש מלדרוש. ואם כן, שיטתו האחרונה היא שאין דורשים "את" לרבות.

ומוסיפים: ולא היה חכם שיכול היה להסביר מה יכול "את" זה לרבות, עד שבא ר' עקיבא ולימד: "את ה' אלהיך תירא", "את" זה בא לרבות תלמידי חכמים, שיהא מורא רבו כמורא שמים.

א תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "ובעל השור נקי" האמור בשור שהרג אדם, ר' אליעזר אומר: כוונתו שנקי (פטור) מלשלם חצי כופר, שאף על פי שתם שהזיק משלם מחצית הנזק, מכל מקום תם שהרג אדם אינו משלם כופר כלל.

אמר לו ר' עקיבא: מה צורך לכתוב מיוחד בענין זה? והלא הוא עצמו תם אין משתלם כל נזקיו אלא מגופו, ואף כאן יכול בעל השור לומר "הביאהו לבית דין וישלם לך", ומשום שהשור נסקל — ממילא אין ממה לקבל תשלום. ולפי זה אין צורך בכתוב מיוחד שישמיענו דין זה, שהרי אין כל חידוש בדבר!

אמר לו ר' אליעזר: כך אני בעיניך, שדיני, מה שאני לומד ודן מן הכתוב, הוא בזה באותו שור שחייב מיתה? ברור שבכגון זה אין צריך לכתוב מפורש. אין דיני אלא כשיודעים אנו שהמית השור את האדם על פי עדותו של עד אחד או על פי הודאתם של הבעלים, שאין די בעדות זו כדי לסוקלו, והיה איפוא מקום לחייבו בכופר.

ותוהים: אם על פי בעלים הוא — אם כן אינו מתחייב כלל בכופר, שהרי מודה בקנס הוא, והלכה היא שמודה בקנס פטור, ולשם מה נצרך כתוב מיוחד להשמיענו שפטור?!

ומשיבים: קסבר [סבור] ר' אליעזר כי כופרא [הכופר] שניתן על הריגת שור אדם לשם כפרה הוא ניתן, ואינו נחשב כתשלום קנס. ולכן יכול הייתי לומר שגם במקרה שאין עדות מלאה משלם כופר כדי שתהיה לו כפרה, ולכן היה צורך ללימוד מיוחד שהתם אינו משלם חצי כופר.

ומביאים, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו ענין: אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, כך אני בעיניך, שדיני בזה שחייב מיתה? אין דיני אלא במתכוון השור להרוג את הבהמה והרג את האדם, או במתכוון לגוי והרג ישראל, או במתכוון לנפלים והרג בן קיימא. שכיון שמתכוון למי שאין בו דין מיתה — אי אפשר לסוקלו על מה שעשה בפועל, שכן אין השור מתחייב אלא כשמזיק בכוונה, ואולם בכל זאת הרג אדם מישראל, ולכן הוצרך לומר שפטור מלשלם חצי כופר.

שתי ברייתות אלה מביאות שתי תשובות שונות שענה ר' אליעזר לר' עקיבא, וכיון שאמר לו שני דברים, השאלה היא: הי [איזה] מן ההסברים אמר ליה ברישא [לו מתחילה]? רב כהנא משמיה [משמו] של רבא אמר: את ההסבר שמדובר במתכוון להרוג מי שאין בו דין מיתה אמר ליה ברישא [לו בתחילה], ואחר כך את ההסבר השני, שמדובר בממית על פי עד אחד או הבעלים. רב טביומי משמיה [משמו] של רבא אמר: המית אמר ליה ברישא [לו בראשונה].

ומסבירים את טעמיהם, רב כהנא משמיה דרבא אמר: מתכוון אמר ליה ברישא [לו בתחילה] ואף שנימוק זה עדיף מן הנימוק השני (שיש עליו קושיה כאמור לעיל), מכל מקום הוסיף עליו אותו נימוק. משל לציד ששולה דגים מן הים,