אם תם השור — הוה מודינא ומפטרינא [הייתי מודה ונפטר]! שהרי כלל הוא שהמודה בקנס פטור, שאין משלמים את הקנס אלא על פי עדים, וחצי נזק של תם קנס הוא. ועכשיו שמועד הוא — איני יכול להיפטר בדין זה!

ומוסיפים: ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי פלגא נזקא ממונא [חצי נזק ממון] הוא, ולא קנס, ואינו נפטר על ידי הודאה, נימא ליה [שיאמר לו השואל]: אי [אם] תם הוא השור — הוה מעריקנא ליה לאגמא [הייתי מבריח אותו לאגם] שלא ימצאו אותו בידי, ולא היו יכולים לגבות את הנזק, שהרי אינו נגבה אלא מגוף השור! אבל שור מועד שאין גובים מגופו אלא מרכוש בעליו אין כל תועלת בהברחתו כדי להיפטר. ולפי זה לכאורה יש לשואל טענות טובות לפטור עצמו מן התשלום, ומדוע משלם הוא חצי נזק?

אלא שיש להסביר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון דאקדים בי דינא ותפסיה [שהקדים בית הדין ותפסו את השור לגבות ממנו] קודם שהודה הוא בעצמו בדבר, וקודם שיכול היה להבריחו לאגם. ובמקרה כזה אין השואל יכול לטעון דבר לפוטרו מתשלום.

ושואלים: אי הכי [אם כן] שבמקרה כזה מדובר, בעלים אמאי [מדוע] משלמים חצי נזק? נימא ליה [שיאמר לו] בעל הבית לשואל: אתפסתיה לתוראי בידא מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה [התפסת מסרת את שורי בידי מי שאיני יכול להתדיין עמו], שכיון שהשור נמצא ברשות בית דין אינני יכול שוב להתמקח ולהתפשר, אלא הם יגבו הכל, ואתה הוא שגרמת לכך שאצטרך לשלם! ומתרצים: משום דאמר ליה [שיכול היה השואל לומר לו]: אי אהדרתיה ניהלך, לאו מינך הוו שקלי ליה [אילו הייתי מחזיר אותו לך, וכי לא ממך היו לוקחים אותו]?! ואם כן לא עשיתי דבר.

ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] המשאיל בתשובה לטענה זו: אי אהדרתיה ניהליה, הוה מעריקנא ליה לאגמא [אילו היית מחזיר אותו לי, הייתי מבריח אותו לאגם] ולא היו יכולים לקחתו! ומשיבים: משום דאמר ליה [שהיה יכול לומר לו] השואל: סוף סוף, לאו [וכי לא] מעלייה מן הנכסים שלך. הוו משתלמי [היו מקבלים את התשלום]? שהרי מועד משלם מן העלייה ולא מגופו.

ושואלים: הניחא היכא דאית ליה נכסי [זה נוח כשיש לו נכסים] לבעל הבית חוץ מן השור, ואז אפשר לגבות מרכושו, ואולם היכא דלית ליה נכסי, מאי איכא למימר [היכן שאין לו נכסים, מה יש לומר]? הרי גרם לו השואל נזק!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שהיה יכול לומר לו] השואל: כי היכא דמשתעבדנא לדידך, הכי נמי משתעבדנא להאיך [כשם שאני משועבד לך בחובה להחזיר לך את המגיע לך, כך גם כן משועבד אני לזה הניזק] שאתה חייב לו כסף, מדברי ר' נתן.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מנין לנושה בחבירו חוב של מנה, וחבירו גם כן נושה בחבירו מנה, מנין שמוציאין מזה, מן הלווה האחרון, ונותנים לזה, למלווה הראשון, ואין צורך להחזיר ללווה השני כדי שהוא עצמו יחזיר למלווה — תלמוד לומר בקשר להשבת גזילה: "ונתן לאשר אשם לו" (במדבר ה, ז), כלומר, יש שהגזלן (או מי שחייב דבר לחבירו) משיבו למי שהבעלים חייב לו דבר ("לאשר אשם לו").

א עוד שנינו בברייתא: אם הועד השור בבית השואל והחזירו לבעלים והזיק שם — הבעלים משלמין חצי נזק, ושואל פטור מכלום.

ומתקשים: בסיפא [סופה] של הברייתא למדים אנו כי רשות משנה, שאם הועד השור ברשות אחרת, וחוזר לרשות בעליו — אינו נחשב כמועד, ולכן משלמים על נזק שור זה רק חצי נזק. ואילו ברישא [בראש] של אותה ברייתא, כאשר הועד בבית הבעלים והזיק בבית השואל, למדים אנו כי רשות אינה משנה, שהרי משלמים על נזקו נזק שלם!

אמר ר' יוחנן: תברא [שבורה חצויה] היא משנה זו, ואינה כשיטה אחת, אלא מי ששנה זו לא שנה זו וכל פיסקה נאמרה לפי שיטה אחרת.

רבה אמר: מדרישא [מכיון שבתחילתה של הברייתא] רשות אינה משנה — סיפא נמי [בסופה גם כן] רשות אינה משנה. וסיפא היינו טעמא [ובסופה זהו הטעם] שחוזר לתמותו — משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל הבית לשואל: לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי [אין זה בכוחך לעשות את שורי מועד], שלא לשם כך נתתיו לך, ואתה הוא שפשעת בו. ולכן אין בעל הבית חייב לשלם על נזקים שבאו מחמת שואל זה.

רב פפא אמר להיפך: מדסיפא [מכיון שבסופה] של הברייתא רשות משנה, רישא נמי [בראשה גם כן] יש להבין שרשות משנה, ורישא היינו טעמא [ובתחילה זהו הטעם] שהשור ממשיך להיות מועד גם בבית השומר, משום שכל מקום שהולך — שם בעליו עליו, והרי הועד השור בבעליו (ראה שמות כא, כט), ואינו מופקע מרשות בעליו על ידי ההשאלה.

ב שנינו במשנה כי שור האצטדין אינו חייב מיתה, כיון שאחרים גורמים לו שיגח. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: שור רגיל שהרג אדם (ולא נסקל בבית דין) דינו שאינו קרב על גבי המזבח, ואולם שור האצטדין שהרג את האדם, מהו דינו לגבי [אצל, לענין] מזבח, האם כשר הוא להקריבו כקרבן?

רב אמר: כשר, ושמואל אמר: פסול. ומפרטים: רב אמר כשר משום שלדעתו אנוס הוא השור, במה שהרג אדם, שכך לימדוהו. ושמואל אמר פסול, כי מכל מקום הרי נעבד בו עבירה.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו על הכתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב): הביטוי "מן הבהמה" בא להוציא מכלל המובאים לקרבן את בעל החיים הרובע אשה ואת הנרבע לאדם, "מן הבקר" — בא להוציא את הנעבד כעבודה זרה, "ומן הצאן" — להוציא את המוקצה שהקצוהו = ייחדוהו לעבודה זרה, "ומן הצאן" שיש בו מיעוט נוסף בגלל הוא"ו הנוספת — להוציא את הנוגח.

אמר ר' שמעון: אם נאמר מיעוט בתורה לענין רובע למה נאמר עוד מיעוט לענין נוגח, ואם נאמר מיעוט לנוגח למה נאמר עוד מיעוט לענין רובע? הלא שניהם שווים בכך שעשו מעשים שבגללם הורגים אותם!

ומסבירים: מפני שיש ברובע חומר שאין בנוגח, ויש בנוגח שאין ברובע.

רובע עשה בו אונס כרצון, שגם אם הבהמה הנרבעת לא עשתה דבר זה מרצונה, מכל מקום דינה כעושה זאת מרצון, ואילו נוגח לא עשה בו אונס כרצון, שכן שור שנגח לאונסו פטור. ומצד אחר נוגח — משלם בעליו כופר, רובע והרג אדם — אינו משלם את הכופר. לפיכך הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים]: רובע — עשה בו אונס כרצון, נוגח — לא עשה בו אונס כרצון. למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? לאו [האם לא נאמר] לענין קרבן, ששור האצטדין שדינו כאנוס, שהרי הביאוהו לידי כך — כשר, וכדברי רב?

ודוחים: לא, שם מדובר לקטלא [לענין מיתה], שאין ממיתים אותו אם הרג באונס.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להבין את הענין, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שמדובר כאן לקרבן, ואומרת הברייתא כי אם היה כתוב רק פסול רובע לא היינו למדים לנוגח, כי נוגח לא עשה בו אונס כרצון — הרי לאו [לא] האונס דידיה כתיב [שלו שנאמר] ולאו [ולא] הרצון דידיה כתיב [שלו נאמר] לענין פסול לקרבן, שהרי הדבר לא נתפרש בכתוב כלל! אלא לאו לקטלא [האם לא מדובר לענין מיתה] שנאמרה במקרא, ונתפרש בה שיש חילוק בין אונס ורצון, כפי שנאמר במשנה: "כי יגח" — ולא שיגיחוהו.

ג אמר מר [החכם] באותה ברייתא: נוגח — משלם את הכופר, רובע — אינו משלם את הכופר. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] בו לא יתחייב בעליו של הרובע בכופר? אילימא [אם לומר] שרבעה וקטלה [והרגה] תוך כדי רביעה — מה לי אם קטלה בקרנא [הרגה בקרן] מה לי אם קטלה [הרגה] ברביעה!

ואלא תאמר שרבעה ולא קטלה [הרגה], אם כן האי [זה] שלא משלם כופר משום שלא קטלה [הרגה] הוא, ולא מפני ההבדל בין רביעה להריגה!

אמר אביי: לעולם תפרש שרבעה ולא קטלה [הרגה], דאתיוה לבי דינא וקטלוה [שהביאוה את האשה הנרבעת לבית דין והרגוה] בגלל עבירה זו, מהו דתימא [שתאמר]