שור שור ושור, חמור וגמל, מהו דינו, למה יהא מועד?

האם נאמר האי [זה] השור בתרא [האחרון] שנגח בפעם השלישית — בתר [אחר] שני השוורים הראשונים שנגח שדינן ליה [אנו מטילים, מייחסים אותו] ונאמר שנגח שלושה שוורים בזה אחר זה, ואכתי [ועדיין] רק לשוורים הוא דאייעד [שנעשה מועד], ואילו למידי אחרינא [לדבר אחר] שאינו שוורים לא אייעד [נעשה מועד], שהרי נגח רק שנים — חמור וגמל. או דילמא [שמא] האי [זה] השור בתרא [האחרון] — בתר [אחר] נגיחת החמור וגמל שדינן ליה [אנו מטילים אותו], שאומרים שנגח שור חמור וגמל, ואייעד ליה לכולהו מיני [ונעשה בכך מועד לכל המינים]?

וכיוצא בזה עוד שאלה: נגח חמור וגמל, שור, שור ושור מהו דינו? האם האי [זה] השור קמא [הראשון] שנגח לפני השוורים האחרים, בתר [אחר] חמור וגמל שדינן ליה [מטילים אנו אותו], ואייעד ליה לכולהו מיני [ונעשה מועד לכל המינים], או דילמא בתר [שמא אחר] שני השוורים שנגח אחרי כן שדינן ליה [מטילים אנו אותו], ואכתי [ועדיין] לשוורים הוא דאייעד [שהועד], ואילו למינא אחרינא [למין אחר] לא אייעד [הועד]?

ועוד שאלה דומה: נגח שבת שבת ושבת, אחד בשבת ושני בשבת מהו? הא [זו] השבת בתרייתא [האחרונה] בתר [אחר] שבת הוא דשדינן ליה [שאנו מטילים אותו], ואכתי [ועדיין] לשבת הוא דאייעד [שנעשה מועד], לימות החול לא אייעד [נעשה מועד]. או דילמא בתר [שמא אחר] אחד בשבת ושני בשבת שדינן ליה [מטילים אנו אותו], ואייעד ליה לכולי יומא [ונעשה מועד לכל הימים]?

וכן אם נגח חמישי בשבת וערב שבת ושבת, ושבת הבאה, ועוד שבת, מהו? הא [זו] השבת קמייתא [הראשונה] בתר [אחר] חמישי בשבת וערב שבת שדינן ליה [מטילים אנו אותו] ואייעד לכולהו יומי [ונעשה מועד לכל הימים], או דילמא [שמא] הא [זו] השבת קמייתא [הראשונה] בתר [אחר] שבתות הוא דשדינן ליה [שאנו מטילים אותה], ולשבתות בלבד הוא דאייעד [שנעשה מועד]?

לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצא פתרון, ותיקו [ותעמודנה] השאלות במקומן.

ושאלה אחרת בנושא דומה נגח שור ביום חמשה עשר בחודש זה, ואחר כך נגח ביום ששה עשר בחודש זה הבא אחריו, ויום שבעה עשר בחודש זה שלאחריו. שנגח לא באותו יום בחודש, חודש אחר חודש, אלא בהבדלי ימים, הרי זו פלוגתא [מחלוקת] של רב ושמואל בענין אחר, המקביל לכך.

דאתמר [שנאמר] שנחלקו בענין אשה שראתה דם נידה ביום חמשה עשר בחדש זה, ויום ששה עשר בחדש זה, הבא, ויום שבעה עשר בחדש זה לאחריו. רב אמר: קבעה לה וסת, שעל ידי ראיות אלה קבעה לה זמן קבוע לנידתה בכל חודש ויום אחד, ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג, כלומר, לא התאריך הוא הגורם לקביעות, אלא תוספת היום היא שיוצרת אותה, ולכן רק אם תדלג שלוש פעמים רצופות, דהיינו בפעם הרביעית — הרי זו קביעות.

ועוד בענין העדאה, אמר רבא: שמע השור קול שופר ונגח, שמע קול שופר ונגח, ושמע שוב קול שופר ונגח — נעשה מועד לשופרות.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הך [בקול זה] של השופר קמא [הראשון] סיוטא בעלמא [פחד בלבד] הוא דנקטיה [שאחזו] ומשום כך נגח, ונגיחה זו אינה נחשבת לעשותו מועד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שחוזר ונוגח בשמיעת קול השופר, רואים שדבר זה גורם לו לנגוח.

א משנה שור של ישראל שנגח שור של הקדש, וכן שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, כלומר, של איש פרטי — פטור מתשלומי השור הנוגח, שנאמר: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שמות כא, לה), ומהלשון "שור רעהו" מובן — ולא שור של הקדש, בין אם היה זה השור הנוגח או הננגח.

שור של ישראל שנגח לשור של גוי — פטור, ואילו שור של גוי שנגח לשור של ישראל, בין שהיה השור הנוגח תם ובין שהיה מועד — משלם נזק שלם.

ב גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' שמעון בן מנסיא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, וכן של הקדש שנגח שור של הדיוט — פטור, שנאמר "שור רעהו" — ולא שור של הקדש. ר' שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט — אכן פטור, ואולם שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין שהיה תם בין שהיה מועד — משלם נזק שלם. ובאים לברר את השיטות.

אמרי [אומרים]: מאי קא סבר [מה סבור] ר' שמעון בן מנסיא שמבחין בין שור הקדש שנגח שפטור, לנוגח את שור הקדש שחייב? אי [אם] "רעהו" שכתוב בפסוק דוקא [מדוייק] — אם כן אפילו של הדיוט שנגח של הקדש ליפטר [יהא פטור], שהרי אינו "שור רעהו", ואי [ואם] "רעהו" לאו דוקא [אינו מדוייק] וכל שור בכלל זה, אפילו שור של הקדש נמי [גם כן] כי נגח דהדיוט ליחייב [כאשר נוגח של הדיוט שיתחייב]!

וכי תימא [ואם תאמר]: לעולם קסבר [סבור] ר' שמעון בן מנסיא כי "רעהו" דוקא [מדוייק], ולכן שור של הקדש שנגח שור של הדיוט — פטור. ומיהו [ומכל מקום] שור של הדיוט כי נגח [כאשר נוגח] שור של הקדש היינו טעמא דמיחייב [זה הטעם שמתחייב] — משום דקא מייתי ליה [שהוא מביאו לומד את הדבר] מקל וחומר של הדיוט, וכך הוא לומד: ומה שור של הדיוט שנגח שור של הדיוט הריהו חייב, כי נגח [כאשר נוגח] של הקדש לא כל שכן דמיחייב [שיתחייב]? וכיון שהתחייב להקדש — משלם הוא נזק שלם בכל אופן שהזיק, בין הוא תם בין מועד.

ואולם אם בקל וחומר הוא לומד, הלא במקרה זה קיים הכלל של דיו לבא מן הדין להיות כנדון שאין למדים להחמיר בדבר הנלמד יותר מן המלמד עצמו, ולפיכך נאמר: מה להלן בהדיוט תם משלם חצי נזק בלבד הכא נמי [כאן גם כן] שור תם הנוגח שור של הקדש ישלם חצי נזק ולא יותר!

אלא אמר ריש לקיש, זה הטעם של ר' שמעון בן מנסיא: הכל, כל המזיקים בעצם היו בכלל נזק שלם, שמעיקרו של דבר כל מי שמזיק או גורם נזק צריך לשלם תשלום מלא עבורו, וכשפרט לך הכתוב: "רעהו" גבי [אצל] שור תם, הרי הוא בא להוציא מן הכלל, ויש לדייק בו: דווקא במקרה שנגח את שור רעהו הוא שתם משלם חצי נזק, מכלל הדברים נשמע שאם נגח שורו שור של הקדש, בין תם בין מועד — משלם נזק שלם.