דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 211ימים לסיום הש״ס

בבא קמא לו ע"ב - Steinsaltz

he shall return it to the owner of the previous ox, the mishna should have ruled that the surplus shall be returned to all of them, i.e., all the prior injured parties, since they all share joint ownership of the belligerent ox.

Rava said: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says that all the injured parties are creditors. And as for the difficulty you pose, that instead of stating that the owner of the latest of the oxen gored in succession gains, the mishna should have stated that the owner of the earliest of the oxen gored in succession gains, that can be answered. With what are we dealing here? We are dealing with a case where the first injured party seized the ox to collect payment from it, and consequently became like a paid bailee with regard to damage it causes. Therefore, he is responsible for any subsequent attacks by the ox. Similarly, if the next injured party seizes the ox from the first as compensation, he becomes responsible for any subsequent attacks.

The Gemara asks: If so, instead of the mishna stating that if there is surplus value left in his ox after he pays that owner, he shall return it to the owner of the previous ox that was gored, it should have stated that he shall return it to its owner, since half the value of the belligerent ox belongs to its owner, who is not responsible for any later damage it causes.

Ravina said that this is what the mishna is teaching: If there is surplus value with regard to its damages, i.e., the latter injured party sustained less of a loss than the previous one, that injured party shall return this surplus value to the previous injured party.

Similarly, when Ravin came from Eretz Yisrael, he related that Rabbi Yoḥanan said: The mishna touched on this topic with regard to a bailee’s negligence.

The Gemara asks: In accordance with which opinion did you interpret the ruling in the mishna? Was it in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? If so, say the latter clause of the mishna: Rabbi Shimon says that the division of the compensation is as follows: With regard to an innocuous ox worth two hundred dinars that gored an ox worth two hundred dinars, thereby killing it, and the carcass is worthless, the injured party takes one hundred dinars from the proceeds of the sale of the belligerent ox, and the owner of the belligerent ox takes the remaining one hundred dinars.

If the ox, after goring the first ox but before compensation had been paid, again gored another ox worth two hundred dinars, and the carcass is worthless, the owner of the last ox that was gored takes one hundred dinars; and with regard to payment for the previous goring, the owner of this ox that was gored takes fifty dinars, which is half the remaining value of the belligerent ox after one hundred dinars were paid to the last injured party, and the owner of that belligerent ox takes the remaining fifty dinars. If the ox, after goring the first two oxen but before compensation had been paid, again gored another ox worth two hundred dinars, and the carcass is worthless, the last injured party takes one hundred dinars, the previous one takes fifty dinars, and the first two divide the remainder, each receiving one gold dinar, which is worth twenty-five silver dinars.

The Gemara continues: In the ruling of Rabbi Shimon, we arrive at the opinion of Rabbi Akiva, who says that the ox belongs to its owner and to the injured party, who are considered partners in the ownership of the ox. Is it possible that the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva?

The Sages said that yes, this is the case, as Shmuel said to Rav Yehuda: Shinnana, leave the presumption that the entire mishna follows one opinion and follow my interpretation: The first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

It was also stated that Rabbi Yoḥanan says: The practical difference between the opinions of Rabbi Meir and Rabbi Shimon in the mishna is with regard to a case where the injured party consecrated the ox. If he is a partner in the ownership of the ox, his consecration takes effect; if he is considered merely a creditor, the consecration is ineffective. Evidently, Rabbi Yoḥanan also holds that the dispute in the mishna corresponds to the dispute between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva.

§ With regard to the gold dinar mentioned in the mishna, we learned in another mishna there (90a): One who slaps [hatokea] another is liable to give him a sela as a compensatory fine. Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: He is liable to give him one hundred dinars.

The Gemara relates: There was a certain man who slapped another. Rav Toviya bar Mattana sent an enquiry before Rav Yosef, asking him whether the sela we learned about in the mishna is referring to a Tyrian sela, which is worth four dinars, or whether the sela we learned about in the mishna is referring to a provincial sela, worth only half of a dinar, or one-eighth of a Tyrian sela.

Rav Yosef said to him: You learned this in a mishna: And the first two divide the remainder, each receiving one gold dinar, worth twenty-five silver dinars. And if it enters your mind that the tanna teaches monetary sums using a provincial sela in order to calculate compensation, let him further divide the value that the first two litigants receive and teach a case where the belligerent ox gored an additional ox, so that their shares decrease until they reach twelve dinars and one sela apiece, which are twelve and a half dinars. The fact that he does not do so indicates that the mishna does not use a provincial sela, whose value is less than one dinar, and therefore a gold dinar cannot be divided in a manner that leaves each party with whole coins.

Rav Toviya bar Mattana said to him: This is not proof; should the tanna have continued teaching additional cases, exhausting all possibilities, like a peddler selling his wares, who advertises every item of his merchandise? The cases cited in the mishna suffice to illustrate the point.

What halakhic conclusion was reached about this matter? The Sages resolved it based on that which Rav Yehuda says that Rav says: All references to coinage mentioned in the Torah refer to Tyrian coinage, whereas all mentions of coinage in the statements of the Sages refer to provincial coinage. Therefore, a person who slaps another is fined a provincial sela, worth half of a dinar.

Following the verdict, that man who was slapped said to Rav Yosef: Since the fine is only half a dinar, I do not want it, as it is beneath me to collect such an amount. Instead, let him give it to the poor. Then he retracted his decision, and said to Rav Yosef: Let him give it to me, and I will go and sustain [ve’avri] myself with it.

Rav Yosef said to him: Since you already committed to give it to charity, the poor have already acquired it and it now belongs to them. And although there are no poor people here to acquire it, we, the court, are the hand, i.e., the legal extension, of the poor. We represent them, as Rav Yehuda says that Shmuel says: Orphans

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

האי "יש בו מותר  יחזיר לשלפניו"? וכי הדין הוא שמן הנותר בשור לאחר גביית הניזק האחרון, גובה הניזק שלפניו את המגיע לו, ואפילו על חשבון הניזקים והבעלים הקודמים?

והרי את הנותר יחזיר לכולם מיבעי ליה לתנא למימר! כלומר, המותר הרי שייך לכל אחד [לבעלים ולניזקים הקודמים לניזק האחרון], כפי ערכם היחסי בשור קודם לנזק אחרון זה [וכאשר מבואר במשנה לדעת רבי שמעון הסובר כרבי עקיבא].

אמר פירש רבא את דעתו של רבי מאיר:

לעולם סבר רבי מאיר כרבי ישמעאל, דאמר: בעלי חובות נינהו, ודקשיא לך: למה "אחרון אחרון נשכר", והרי "ראשון ראשון נשכר" מיבעי ליה למימר!? אימא לך: הכא במאי עסקינן, [1] כגון שתפסו ניזק הראשון לגבות הימנו [וכן כל הניזקים שלאחריו תפסו את השור], ונעשה עליו - כל ניזק בזמן תפיסתו - כשומר שכר [2] לנזקין.

כלומר, משעה שתפסו, הרי דינו כשומר שכר, שהוא חייב בנזקי השור, [3] ואילו הבעלים פטורים מתשלום נזקיו, ולפיכך:

א. אין הבעלים מפסידים מבעלותם על השור אלא לראשון בלבד, שהרי הם אינם אחראיים אלא לנזקי ראשון, שהוזק בשעה שהיה השור תחת שליטתם.

ב. אותו שעבוד שזכה הראשון בגוף השור, אינו שלו עתה אלא של האחרון, שהרי הראשון שתפס, חייב הוא בנזקי הניזק הבא אחריו, וצריך לשלם לו את אשר יש לו בגוף השור.

וכן זה שבא אחריו, כיון שתפס, צריך לשלם לזה שבא אחריו את אשר יש לו בשור, כי אף הוא תפסו, ונתחייב על תשלום היזקו.

וביאור המשנה לפי תירוץ זה, מתבאר בהמשך הענין בדרך של קושיא ותירוץ.

אי הכי, איך שנינו: "ישלם לאחרון שבהם, ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו", והרי "ואם יש בו מותר יחזיר לבעליו", מבעי ליה לרבי מאיר למימר!? [4]

כלומר: הניחא זו ששנינו "ישלם [תחילה] לאחרון שבהם", אכן מתיישב כשתפסו אותם הניזקים, ולא תיקשי למה יזכה האחרון תחילה, והרי הראשון קדם לו, כי את מה שיש לראשון בשור, מתחייב הוא לתת לבא אחריו, כיון שתפסו והתחייב באחריות נזקיו, וכן הלאה, וכפי שנתבאר. [5]

אבל מכל מקום תיקשי, האיך שנינו במשנה שאם יש בו מותר בשור, דהיינו שהיה השור שוה יותר מערך נזקו של האחרון, כי אז ישלמו במותר זה את הנזקים של זה שלפני האחרון? והרי כיון שתפסו, שוב אין הבעלים אחראיים על נזקיו, וכל חיובם הוא רק כפי ערך נזקו של ראשון. ואותו ערך, כבר גבה האחרון. ואם כן, אין המותר בשור שייך לאף אחד מן הניזקין, אלא רק לבעלי השור בלבד!? [6]

אמר תירץ רבינא: הכי קתני במשנתנו, כלומר, זה ששנינו "ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו", אין הכוונה שאם נותר בשור לאחר גביית הניזק האחרון, יגבה הניזק הקודם לו, אלא כך היא כוונת המשנה:

אם יש בו מותר בנזקיו, יחזיר לשלפניו. דהיינו, אם לא היה ערך כל הנזקים שוה, אלא שהניזק הקודם לניזק האחרון היה ערך ניזקו גבוה משל אחרון, כי אז יזכה הוא בתשלום יתרת נזקו לאחר שיגבה האחרון. כי כשם שזוכה האחרון תחילה לכל הקודמים לו, משום שהקודמים לו נתחייבו זה לזה מחמת תפיסתם את השור, והקודם לו נתחייב לו, כך ביתרת הנזק - שאין לאחרון זכות בו, היות והוא גבוה מערך נזקו - זוכה האחרון מבין הניזקים. [7] וכן מה ששנינו "ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו", היינו שאם היה ערך נזקו של זה שלפני פניו גבוה משל אלו שלאחריו, יגבה הוא.

וזו היא ששנינו "אחרון אחרון נשכר", שאם היו כמה ניזקים, שערך ניזקם גבוה משל אחרון, לעולם יזכה המאוחר יותר. כי הקודם לו נתחייב לשלם לו את זכויותיו בשור, בגין היותו שומר שכר החייב בנזקין. [8]

וכן כי אתא רבין, אמר רבי יוחנן לפרש את דעתו של רבי מאיר:

משום פשיעת שומרין נגעו בה לחייב את הניזקים הראשונים להפסיד לטובת הניזק האחרון.

ומקשינן עלה: במאי אוקימתא להא דרבי מאיר כרבי ישמעאל!? אי הכי אימא סיפא: רבי שמעון אומר: שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבילה יפה כלום, זה נוטל מנה וזה נוטל מנה; חזר ונגח שור אחר שוה מאתים, האחרון נוטל מנה, ושלפניו, זה נוטל חמשים זוז, וזה נוטל חמשים זוז; חזר ונגח שור שוה מאתים, האחרון נוטל מנה, ושלפניו נוטל חמשים זוז, ושנים הראשונים דינר זהב - והרי דין זה אתאן לרבי עקיבא דאמר תורא דשותפי הוא! ואם כן תיקשי: וכי רישא רבי ישמעאל היא, וסיפא רבי עקיבא היא!? [9] אמרי בני הישיבה: אין, אכן כן הוא. דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! [10] שבוק מתניתין ותא בתראי [הנח למשנה ובוא אחרי], כלומר: הנח למשנה ואל תטרח לשנותה כתנא אחד, אלא אמור כמוני: [11] רישא רבי ישמעאל היא, וסיפא רבי עקיבא היא. [12] תנן התם, שנינו לקמן צ א:

התוקע לחבירו, המכה את חבירו על אוזנו, [13] נותן לו סלע דמי בושתו, שהוא שיעור בושת לאדם בינוני.

רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: מנה [מאה זוז] נותן לו כדמי בושתו.

מעשה בההוא גברא דתקע לחבריה [מעשה באדם שתקע לחבירו], שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף, [14] כדי שישאלוהו: [15]

שני מיני מטבעות יש:

מטבעות צוריים ומטבעות מדינה, [16] וההבדל ביניהם היה בכמות הכסף שבהם, שבסלע צורי היתה כמות פי שמונה של כסף מאשר במטבעות מדינה, ולכן אף היה ערכם פי שמונה. [17]

כל סוגי המטבעות [מעות, זוזים ודינרים, ומנים] הנזכרים בש"ס, אין ספק שהכוונה בהם היא למטבעות צוריים, [18] ברם בסלעים ובשקלים [מחצית הסלע] שנזכרו בתורה ובש"ס, דנה כאן הגמרא האם הכוונה היא לסלעים צוריים, או לסלעי מדינה.

הסלע הצורי שוייו כארבעה דינרים צוריים, ושל מדינה שויו ארבעה דינרים של מדינה, או חצי דינר צורי.

האם סלע צורי [שהוא ארבעה זוזים צוריים] תנן שהוא נותן לו דמי בושתו, לדעת תנא קמא שהלכה כמותו - או שמא סלע מדינה [שהוא חצי זוז צורי] תנן?

אמר ליה רב יוסף:

תניתוה, יש ללמוד ממשנתנו, שאין התנא שונה אלא סלע צורי, ולא סלע מדינה:

שהרי שנינו במשנתנו: ושנים הראשונים נוטלים כל אחד דינר זהב שהוא עשרים וחמשה זוז של כסף; והרי יכול היה התנא לשנות עוד נזק שנעשה, ואז היה יוצא ששנים הראשונים נוטלים כל אחד שנים עשר וחצי זוז, אלא ודאי שמשום כך לא שנה כן התנא, משום שאין הוא רוצה לשנות חצאין -

ומיהו, אי סלקא דעתך: תני תנא סלע מדינה [דרך התנא לשנות סלע מדינה], אם כן, כיון שחצי זוז הוא סלע שלם של מדינה, אכתי תיקשי: נפלוג וניתני עד תריסר וסלע, יוסיף התנא עוד נזק אחד, עד שישאר לניזק הראשון ולבעלים, לכל אחד שנים עשר זוז צוריים ועוד סלע מדינה [שהוא חצי זוז צורי], שהרי הסלע דבר שלם הוא!?

אלא ודאי שאין התנא שונה סלע מדינה כלל, ואילו בזוזי הרי אלו חצאין שאין התנא שונה.

אמר דחה ליה את הראיה:

וכי אטו תנא כי רוכלא ליתני וליזיל [וכי דרך התנא לפרט את כל האופנים, כמו רוכל המספר על מרכולתו לפרטי פרטים], כלומר: אכן יכול היה התנא לומר כן, אלא שדי היה לו במה שאמר, ולא הוצרך להוסיף עוד נזק ואת חלוקת השור לאחר נזק זה.

שואלת הגמרא: מאחר שנדחתה ראייתו של רב יוסף שבכל מקום סלע צורי תנן, אם כן מאי הוי עלה [מה היא פשיטות השאלה] אם סלע צורי תנן גבי התוקע לחבירו, או סלע מדינה הוא דתנן?

פשטוה בני הישיבה, מהא דאמר רב יהודה אמר רב:

כל כסף האמור בתורה, כסף צורי הוא, וכן כשמזכירים חכמים שיעור של תורה [כגון חמשים סלעים של אונס ומפתה], כוונתם לכסף צורי; ואילו שיעור של דבריהם, כגון סלע של בושת, שחכמים הם שקבעו את השיעור, השיעור הוא בכסף מדינה.

מאחר שפסק להם רב יוסף, שאין על התוקע לתת אלא סלע מדינה שהוא חצי זוז צורי, אמר ליה ההוא גברא [הנפגע] לרב יוסף:

הואיל ורק פלגא דזוזא הוא, לא בעינא ליה! אלא נתביה לעניים [היות ואין עליו לשלם לי אלא חצי זוז בלבד, בוש אני ליטלו, ויתן התוקע את חצי הזוז לעניים]!

הדר אמר ליה, שוב חזר בו הנפגע, ואמר לרב יוסף: נתביה ניהלי, איזיל ואיברי ביה נפשאי [יתן לי את חצי הזוז, ואלך להברות בו את נפשי], כלומר: אקנה בו משהו לטעום.

אמר ליה רב יוסף לנפגע:

אין אתה יכול לחזור בך, שכבר זכו בו עניים; ואף על גב דליכא עניים הכא [ואף שאין עניים לפנינו] אנן - אני שגבאי צדקה אני - יד עניים אנן, וכאילו זכו בו כבר העניים. [19]

דאמר רב יהודה אמר שמואל:

אף שהשביעית משמטת את החוב, אלא אם כן כתבו "פרוזבול", דהיינו: "מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני [את שטרותי שאתם תהיו נוגשים, ואני לא אגוש], שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה", וחותמים עליו הדיינים או העדים; מכל מקום:

הערות

[1] השמועה מתבארת בפנים כפי פשטות משמעות לשון רש"י, וראה בהערות בסוף הענין.

[2] הטעם שהוא נעשה כ"שומר שכר", פירש רש"י שהוא משום שהניזק משתלם את נזקו מן השור, ועל ידי תפיסתו אין יכולים הבעלים להבריח את השור לאגם, שלא יוכלו לגבות ממנו; ומיהו בפשוטו, אף אילו היה נעשה שומר חינם בלבד, לא היה משתנה הדין.

[3] וכפי ששנינו לקמן מד ב: מסרו לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר, נכנסו תחת הבעלים, מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק".

[4] סגנון קושיית הגמרא, הוא בהנחה שכל הניזקים הוזקו בערך שוה.

[5] ומיהו גם זה לא ניחא כל כך, שהלשון הרי משמע שבכל אופן משלמים לו לאחרון את ערך נזקו, ואין הדבר כן שאינו זוכה אלא עד גובה נזקו של ראשון, שאין הבעלים אחראיים על הנזק שנעשה בשור מעבר לנזקו של ראשון, אלא שמכל מקום כשהיו כל הנזקים שוים, זוכה בו האחרון, ולזו כוונת המשנה, תוספות [כפי פשטות כוונתם, וראה הערה בהמשך הסוגיא], וראה אריכות בביאור לשון המשנה בתוספות רבינו פרץ.

[6] בכלל קושיית הגמרא למה שנינו "אחרון אחרון נשכר", שהרי הניחא שאחרון נשכר ולא הקודמים לו, אך לשון "אחרון אחרון נשכר" פירושו שאת היתרה שבשור אחר גביית האחרון יטול זה שקדם לו, וזה הרי אינו, כי זה שייך לבעלים.

[7] ובלבד שלא יהא ערך הנזק של זה שלפניו גבוה מנזקו של ראשון. כי מעבר למה שניזוק הראשון, לא יזכה אף אחד מן הניזקים אלא הבעלים, שהרי אין הם אחראיים מעבר לסכום זה, וכנ"ל בהערה בשם התוספות.

[8] העיר המהר"ם שיף, שהמבואר במשנה שאת המותר בנזקים גובה דוקא זה שלפניו ולא הקודמים לו, אף שגם ניזקם גבוה משל אחרון, היינו באופן שנזקו של האחרון קטן משל הקודמים לו, אבל נזקי הקודמים לו שוים, שבאופן זה אכן קודם זה שלפני האחרון לכל הקודמים לו. אבל משכחת לה שלא יזכה בו הוא אלא מי שקדם לו, וכגון שהיו נזקי השני והרביעי שוים [גדולים משל ניזק אחרון, וקטנים משל ניזק ראשון], ואילו נזקו של השלישי היה שוה לנזקו של אחרון; כי באופן זה לא יזכה הרביעי במותר הנזק, שהרי השני קדם לו, ולא הפסיד זכותו לגבות אלא כפי ערך נזקיו של השלישי [שהם שוים לשל אחרון], שהרי רק הנזק של השלישי נעשה בשעה שהיה השני אחראי לנזקי השור, שהרי אחרי נזקו של השלישי כבר תפס השלישי את השור, ויצא השור מאחריותו של השני, ונמצא שהשני מפסיד מזכויותיו בשור, כפי ערך נזקו של השלישי [והאחרון] ולא יותר, ואם כן את מותר הנזקים יש לתת לשני ולא לרביעי שהרי השני קדם לרביעי, וראה היטב גם ב"תוספות רבינו פרץ". הרחבה בדין זכות הניזק לגבות משור של בעלים, כשהשור היה ביד שומר, או שתפסו ניזק: א. פשטות משמעות לשון רש"י ותוספות היא, [וכפי שיתבאר באות ג], שאין הבעלים אחראים כלל על נזקים שנעשו אחר שתפס אותם הניזק הראשון, ואלו שלאחריו, ועל פי זה נתבארה הסוגיא בפנים; אבל האחרונים [ראה מהרש"א כאן, ו"קצות החושן" סימן תא] הוכיחו, שזכותו של הניזק לגבות משורם של הבעלים אפילו כשיש שומר שהוא אחראי על הנזקים, ואפילו כשהבעלים אנוסים ואינם יכולים לשמור את שורם. וכשגובה הניזק מן השור של הבעלים, חוזרים הבעלים על השומר שישלמו להם את הפסדם בשור, שהרי היות ושומרים הם, והופסד שורם של הבעלים לניזק כשהיה השור תחת אחריותם ושמירתם, הרי השומר אחראי לפצות את הבעלים על כך, כשם שהיה צריך לפצותם אילו היה נגנב השור. ב. ולפי שיטתם, ביאור מה שאמרו בסוגייתנו, שאם יש בו מותר יחזיר לבעלים, אינו משום שאין הבעלים אחראי על ניזקו של הקודם לאחרון, אלא משום שהניזק הקודם אחראי כלפי הבעלים מדין "שמירת גופו" על כל הפסד שבא לבעלים מחמת נזקו של האחרן, ולכן אינו יכול לגבות מהבעלים כלום, אחר שגבה האחרון את נזקו מן השור. ג. ונפקא מינא לדינא יש בין השיטות, כשאין הנזקים שוים, ונזקו של האחד מן הארבעה ניזקים שקדמו לאחרון, פחות משיעור נזקו של האחרון; שלפי פשטות לשון רש"י ותוספות נראה, שבכי האי גוונא לא יגבה האחרון אלא כדי שיעור הנזק הקטן [ואף ששיעור נזקו של האחרון גדול משלו], ומשום שלאחרון אין תביעה על הבעלים, וכל זכותו בשור הוא מכח הניזק הקודם לו, והקודם לו מכח הקודם לו, ואם כן כשהיה שיעור אחד הנזקים קטן, הרי לא זכה אותו ניזק בשור אלא כדי שיעור חצי נזקו, ואינו יכול לתת לבא אחריו אלא כפי מה שיש לו בשור, נמצא שאין לאחרון אלא כדי שיעור חצי נזקו; אבל לפי המהרש"א, אין הניזק האחרון תלוי בניזקים הקודמים לו כלל, ומה שאינו יכול ליטול מכח הניזק הקודם לו, יטול מן הבעלים, ולעולם לא יגבה האחרון פחות משיעור חצי נזקו, אם אך יש בשור כדי שיעור חצי נזקו. ד. והנה לשון רש"י בד"ה [ואם יש בו מותר] יחזיר לבעלים מיבעי ליה, הוא: "דאין על הבעלים להפסיד מנה שהיה להן בו משעת הנזק הראשון, שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק", הרי מבואר בפשטות מדבריו, שאין הבעלים אחראיים על הנזק שניזקו ארבעה האחרונים, מלבד על ניזקו של ראשון. ה. וכן נראה בפשטות גם מדברי התוספות, שכתבו: "ואפילו חמישי נמי, פעמים שאין לו את כל נזקו, אם נזקיו יתרים על של רביעי, שאין נוטל אלא חלקו של רביעי, [שהרי על נזקיו של החמישי אין אחראי אלא הניזק הרביעי בלבד, ואי אפשר שיטול הניזק החמישי יותר ממה שהיה לניזק הרביעי, ולכן אם נזקו גדול משל הרביעי אינו נוטל אלא כפי שהיה לרביעי בשור ולא יותר], ומיהו כשכל הנזקין כולן שוין, כולם מפסידין והאחרון נשכר [שהרי כל ניזק הפסיד לזה שלאחריו את כל חלקו, והאחרון זוכה] ". והמהרש"א באמת תמה על דבריהם, למה לא יגבה האחרון, והש"ך בסימן תא כתב דלא קשיא מידי, ראה שם, וב"קצות החושן" שם, דחה דברי הש"ך, ולא יישב את התוספות. [והאחרונים העמידו את קושייתם רק על דברי התוספות, ואילו מדברי רש"י לא הזכירו, וצ"ע]. ו. וב"חידושי רבי שמעון" סימן לב, כתב לפרש את דברי התוספות, שאין כוונתם לומר, שאם נזקו של הרביעי קטן משל חמישי, שהחמישי מפסיד, אלא כוונתם היא באופן שנזקו של החמישי והשלישי שוים, ונזקו של הרביעי קטן משל שניהם, שבאופן זה יגבה החמישי כדי שיעור נזקו של רביעי, ואילו את העודף משורם של הבעלים יטול השלישי ולא החמישי, שהרי הוא קדם לו; ואף שמבואר בסוגיא שהאחרון קודם, היינו דוקא משום שהראשון אחראי על נזקי השני והוא נוטל הימנו את זכויותיו, והשני לשלישי וכן הלאה, נמצא האחרון הוא שנוטל; אבל כשהיה בין הניזק השלישי לחמישי נזק קטן, הרי לא הפסיד השלישי לרביעי אלא כדי שיעור חצי נזקו של הרביעי, ואילו לחמישי אין הוא צריך להפסיד שהרי בשעת נזקו של החמישי לא היה השור תחת שמירתו, שהרי הרביעי תפסו, ושוב ממילא קודם הוא לחמישי, שהרי הוא קדם לו בנזק. וכיון בזה לדברי "תוספות רבינו פרץ", שמוכח מדבריו כפירושו בדברי התוספות. ז. ומיהו המהרש"א בלשון קושייתו הקשה שיטול גם מחלק השלישי והשני, אך ראה ב"חידושי רבי שמעון" שם, שהוכיח שהם אינם חייבים ליתן מחלקם כשאינם שומרים, ואולי מודה בזה המהרש"א, אלא שהוא סובר שבתפיסת הניזק השני לא נפטר הראשון משמירתו. ח. ורבי מאיר שמחה בחידושיו, כתב לתרץ דברי התוספות, שעד כאן לא אמרו שנוטלים מגוף השור אלא באופן שהבעלים לא יפסידו, כי השומר ישלם להם, אבל כאן כשתפסו, אם כי הוא נעשה עליו שומר שכר לנזיקין, אבל אינו נעשה עליו שומר שכר כלפי הבעלים לשלם להם את הפסדם; וראה עוד מה שכתב ה"חזון איש" בישוב הקושיא, ובביאור דברי הש"ך. ט. וב"אבן האזל" [נזקי ממון ד ח, ד"ה אכן באמת נראה] כתב ליישב, שענין זה תלוי במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ורק לרבי עקיבא יש לניזק זכות ליטול מן השור גם בלי שיהיה חיוב של הבעלים, אבל לרבי ישמעאל שחיוב התשלום בתם הוא חוב של המזיק והשור נעשה אפותיקי לחוב זה, אם כן אין גובים מהשור של הבעלים כשאין חיוב תשלום על הבעלים עצמם וכגון שתפסו הניזק ואנוסים הם, והרי סוגייתנו אליבא דרבי ישמעאל היא.

[9] לכאורה קושיית הגמרא אינה מובנת, שהרי מחלוקת תנאים היא במשנתנו, ולמה אי אפשר שזה יסבור כרבי ישמעאל, וזה יסבור כרבי עקיבא! ? וראה מה שכתב בזה ב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ה; וראה עוד מה שכתב בזה ה"פני יהושע" ליישב לפי שיטת רש"י בביאור משנתנו.

[10] יש מפרשים: שיניו גדולות; רב האי גאון, ב"שיטה מקובצת" כתובות יד. ויש מפרשים: שמועותיו חריפים כחץ שנון; שם בשם יש שדורשין, ודחה רב האי פירוש זה.

[11] רש"י לעיל יד א.

[12] כתבו התוספות, שיש חילוק בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא באופן שתפסוהו הניזקים: לדעת רבי ישמעאל: כשתפס הניזק הראשון את השור נעשה הוא עליו שומר שכר, ושוב אין על הבעלים להפסיד לטובת הניזק שבא אחריו, אלא השומר בלבד הוא שמפסיד לטובתו; ואילו לדעת רבי עקיבא: אף כשתפסו הניזק הראשון, אין הוא פוטר את הבעלים מלשלם את חלקם כפי הערך שיש להם בשור, שאין השומר נעשה שומר אלא על חלקו שלו, ולא על חלק הבעלים, ועל הבעלים להפסיד כשם שעל השומר להפסיד. ולפי שיטתם, מתבארת מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון שבמשנתנו - החלוקים במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא - כדלקמן: שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה, והיה ערך כל הנזקים שוה, ותפסו כל הניזקים, ישלם - חצי נזק אחד בלבד - לאחרון שבהם, ומותר השור של הבעלים הוא, ואם יש בו - כלומר: בנזקיו של הקודם לו - מותר על נזקי האחרון, יחזיר - הבעלים ממותר השור שבידו - לשלפניו את עודף נזקו על פני נזקו של האחרון, ואם יש בו מותר - כלומר: אם היה נזקו של השלישי עודף על של הרביעי ושל החמישי - יחזיר - הבעלים ממותר השור שבידו - לשלפני פניו, ואחרון אחרון נשכר, כלומר: באותו חלק שהניזקים שוים, זוכה האחרון, ובעודף שעל נזקו של האחרון כשהיו שוים בו כל הניזקים הקודמים לאחרון, זוכה האחד שלפני האחרון, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: אין הדין כאשר אמרת, שיתרת השור ביד הבעלים היא כשהיו הנזקים שוים, אלא: שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים, ואין הנבילה יפה כלום, זה נוטל מנה וזה נוטל מנה; תפסו הניזק הראשון, וחזר ונגח שור אחר שוה מאתים, אין אומרים שיפסיד הראשון בלבד את חלקו לניזק השני [כשם שהדין הוא לפי רבי מאיר הסובר כרבי ישמעאל], אלא האחרון אכן נוטל מנה, אבל אינו נוטלו משל הניזק הקודם לו בלבד, אלא נוטל אותו מנה חציו על חשבון הבעלים וחציו על חשבון הניזק הראשון, ולכן: ושלפניו, זה - הניזק הראשון - נוטל חמשים זוז והפסיד מחצית התשלום, וזה - הבעלים - נוטל חמשים זוז והפסיד אף הוא את מחצית התשלום; תפסו הניזק השני וחזר ונגח שור אחר שוה מאתים, האחרון נוטל מנה ובהפסד זה נוטלים חלק כל הבעלים הקודמים, כל אחד כפי היחס שלו בבעלות השור [ואף הניזק הראשון מפסיד, ואף שכבר אינו תפוס תחת ידיו], ולכן: ושלפניו חמשים זוז, ושנים הראשונים דינר זהב; ודינו של רבי שמעון אמת, בין שתפסוהו הניזקים בין שלא תפסוהו. ואולם התוספות חלוקים בזה על דברי רש"י, ושיטת רש"י בביאור משנתנו צריכה לימוד.

[13] כן פירש רש"י בפירוש ראשון, ובפירוש שני פירש: תקיעה ממש, והיינו שתוקע לו בפיו בתוך אזנו, כמבואר ברש"י בכורות נ ב, וראה עוד מה שכתב רש"י שם.

[14] מלשון הגמרא בהמשך נראה, שהתקיים משא ומתן הלכתי בין רב יוסף לאחר, ואף בעלי הדין היו בפני רב יוסף, אך לא נתבאר מי הוא זה שנשא ונתן בהלכה עם רב יוסף.

[15] ואם תאמר: הרי אין מגבין בושת בבבל, שכל דבר שאין בו חסרון כיס אין מגבין אותו בבבל [ראה לעיל כז ב: "קנסא קמגבית בבבל", ובתוספות שם בד"ה קנסא]! ? פירש רש"י: דהכא במאי עסקינן כשתפס, וכיון שתפס אין מוציאין ממנו, וכמבואר לעיל טו ב.

[16] מטבעות צוריים הם מטבעות של העיר צור, ושל מדינה, הן מטבעות שהיו נהוגות בירושלים, ראה רמב"ם [טוען ונטען ג ב], וראה עוד בדברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק ג י.

[17] רמב"ם בפירוש המשניות בכורות ח ז, ובהלכות טוען ונטען ג ב, ועוד.

[18] כן כתבו התוספות, וכן נראה מלשון רש"י, ואף הסוגיא מתבארת יותר על פי זה.

[19] א. פירוש, דהא קיימא לן [גיטין יג א]: "אמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן, קנה", כלומר: אם אמר ראובן לשמעון שהיה חייב לו מנה, תן את החוב ללוי, והיו באותו מעמד המלוה והלוה והמקבל, זכה המקבל בחוב, ונעשה לוי בעל חובו של שמעון ; ואף כאן היות ורב יוסף גבאי צדקה היה, והנפגע נתן את החוב לעניים במעמד גבאי הצדקה, הרי זה כאילו נעשה הדבר במעמד העניים, והם זכו בחוב. ב. מדברי הראשונים [ראה תוספות בעל המאור ומלחמות ועוד], מתבאר, שאף בלי דין "מעמד שלשתן" היה מקום לדון שלא יוכל לחזור בו, אם משום שבכלל דבריו נדר לצדקה, אם משום שעל ידי דיבורו נקנה התשלום או החוב לצדקה, וכשם שההקדש נקנה בדיבור ד"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", כך גם "אמירתו לצדקה כמסירה דמיא", וראה בדבריהם מה שכתבו בזה.

יחזיר לשלפניו" אינה נכונה, אלא "לכולם", לכל הניזקים הקודמים, מבעי ליה [צריך לו] לומר, שהרי כולם שותפים בו!

אמר רבא: לעולם יש לפרש כי משנתנו כשיטת ר' ישמעאל היא, שאמר שכל הניזקים בעלי חובות נינהו [הם], ודקשיא [ומה שקשה] לך: אם כן זו ששנינו למה "אחרון אחרון נשכר", הלא "ראשון ראשון נשכר" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר! הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שתפסו ניזק ראשון את השור לגבות הימנו, וממילא נעשה עליו כשומר שכר לענין אחריות נזקין, ולכן האחריות לנזקים שהזיק השור מאותה שעה ואילך חלה עליו. וכן תחול האחריות על השני אם יתפוס ממנו את השור.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אם כן, מה שאמרו במשנה "אם יש בו מותר — יחזיר לשלפניו", הלא "יחזיר לבעלים" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי מחצית מערך השור המזיק שייכת לבעליו הראשונים, והוא אינו צריך לשלם מחלקו על הנזק החדש שנעשה!

אמר רבינא: דבר זה לענין אחר נאמר, והכי קתני [כך שנה], כך יש להבין: אם יש בו מותר בנזקיו, שהאחרון הוזק בסכום נמוך יותר מזה שלפניו — יחזיר את מותר הנזק לזה שלפניו.

וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל, אמר בשם ר' יוחנן: משום פשיעת שומרין נגעו בה. כלומר, הלכה זו מתבססת על דין פשיעת שומרים וכך יש להבינה.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את דברי ר' מאיר במשנתנו כשיטת ר' ישמעאל, אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה] של המשנה, ר' שמעון אומר: שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה (שווה) כלום — זה נוטל מנה וזה נוטל מנה.

חזר ונגח שור אחר שוה מאתים — האחרון נוטל מנה, ושלפניו — זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז. חזר ונגח שור שוה מאתים — האחרון נוטל מנה, ושלפניו נוטל חמשים זוז, ושנים הראשונים נוטלים דינר זהב כל אחד.

אם כן אתאן [באנו] בכך לשיטת ר' עקיבא, שאמר: השור המזיק תורא דשותפי [שור של שותפים] הוא. וכי נוכל לומר כי רישא [ראש המשנה] כשיטת ר' ישמעאל וסיפא [וסופה] כשיטת ר' עקיבא ואין כל המשנה כשיטה אחת?

אמרי [אומרים]: אין [כן], דהא [שהרי] אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא, שבוק מתניתין ותא בתראי [גדול השיניים, עזוב את משנתנו ובוא אחרי]; רישא [ראשה] כדעת ר' ישמעאל וסיפא [וסופה] כר' עקיבא, אף שאין רגילים לפרש משנה לפי שיטת שני חכמים.

ומעירים: אתמר נמי [נאמר גם כן] במקום אחר שאמר ר' יוחנן: החכמים שנחלקו במשנתנו, ר' מאיר ור' שמעון, לגבי השאלה אם הקדישו ניזק איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, כלומר, עיקר השאלה הוא אם הניזק נחשב כשותף, ואם כן יש לו זכות להקדיש דבר השייך לו. והרי זו ממש מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא.

א ובענין דינר הזהב שהובא במשנתנו, מביאים, תנן התם [שנינו שם במשנה] בפרק "החובל": התוקע (הסוטר) לחבירו — נותן לו כתשלום קנס סלע, ר' יהודה אומר משום [בשם] ר' יוסי הגלילי: מנה (מאה דינרים).

וכעין זה מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] דתקע לחבריה [שסטר לחבירו]. שלחיה [שלח אותו] רב טוביה בר מתנה לקמיה [לפני] רב יוסף, ושאל אותו: האם סכומי כסף שנזכרו במשנה סלע צורי תנן [שנינו] שהוא סלע ששווה ארבעה דינרים, או סלע מדינה תנן [שנינו] שהוא סלע השווה רק שמינית מזה, כלומר, חצי דינר?

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה], שאפשר לפתור בעיה זו מן המשנה שלנו שנאמר בה: ושנים הראשונים דינר זהב (עשרים וחמישה דינרים). ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי תני [שונה] התנא ומשתמש לצורך חישוב הנזקים בסלע מדינה, אם כן נפלוג ונתני [יחלק וישנה] עוד מקרה שנגח השור, עד שהראשונים יקבלו כל אחד תריסר [שנים עשר] דינרים וסלע שהוא חצי דינר. וכיון שלא עשה כן משמע שאין התנא במשנה דן בסלע מדינה ששוויו פחות מדינר.

אמר ליה [לו]: זו אינה הוכחה, וכי התנא כי רוכלא ליתני וליזיל [כרוכל ישנה וילך], וכי צריך התנא למנות את כל האפשרויות עד סופן, כרוכל זה שמכריז על כל פריט ופריט שיש בסחורתו? די לו לחכם שיביא דוגמה המסבירה את דבריו, ואינו צריך לפרט הכל. ואם כן אין להוכיח משם.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על הבעיה הזו? פשטוה [פתרו אותה] מהא [מזו] שאמר רב יהודה אמר רב: כל כסף האמור בתורה, כלומר, ששיעורו נקבע בתורה הרי הוא כסף צורי, ואילו כל כסף האמור בשל דבריהם של חכמים — כסף מדינה. ואם כן, סלע זה שאמרו כקנס לסוטר הוא סלע מדינה, ששוויו חצי דינר.

כיון שהגיע למסקנה זו, שסלע זה שמקבל תמורת הסטירה אינו אלא חצי דינר אמר ליה [לו] ההוא גברא [אותו האיש] שהוכה: הואיל ופלגא דזוזא [וחצי זוז] בלבד הוא — לא בעינא [איני רוצה] בו, שבוש אני לקחת אותו, נתביה [שיתן אותו] לעניים. אחר כך הדר [חזר] התחרט המוכה, ואמר ליה [לו] לרב יוסף: נתביה ניהלי, איזיל ואברי ביה נפשאי [שיתן אותו לי, ואני אלך ואבריא בו את עצמי].

אמר ליה [לו] רב יוסף: כיון שאמרת שאתה נותנו לעניים כבר זכו ביה [בו] עניים ושלהם הוא. ואף על גב דליכא [ואף על פי שאין] עניים הכא [כאן] במקום, שיוכלו לזכות בפועל, אנן [אנחנו] בית הדין, יד עניים אנן [אנחנו], שאנו מייצגים אותם. וכפי שאמר רב יהודה אמר שמואל בענין יתומים: יתומים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he shall return it to the owner of the previous ox, the mishna should have ruled that the surplus shall be returned to all of them, i.e., all the prior injured parties, since they all share joint ownership of the belligerent ox.

Rava said: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says that all the injured parties are creditors. And as for the difficulty you pose, that instead of stating that the owner of the latest of the oxen gored in succession gains, the mishna should have stated that the owner of the earliest of the oxen gored in succession gains, that can be answered. With what are we dealing here? We are dealing with a case where the first injured party seized the ox to collect payment from it, and consequently became like a paid bailee with regard to damage it causes. Therefore, he is responsible for any subsequent attacks by the ox. Similarly, if the next injured party seizes the ox from the first as compensation, he becomes responsible for any subsequent attacks.

The Gemara asks: If so, instead of the mishna stating that if there is surplus value left in his ox after he pays that owner, he shall return it to the owner of the previous ox that was gored, it should have stated that he shall return it to its owner, since half the value of the belligerent ox belongs to its owner, who is not responsible for any later damage it causes.

Ravina said that this is what the mishna is teaching: If there is surplus value with regard to its damages, i.e., the latter injured party sustained less of a loss than the previous one, that injured party shall return this surplus value to the previous injured party.

Similarly, when Ravin came from Eretz Yisrael, he related that Rabbi Yoḥanan said: The mishna touched on this topic with regard to a bailee’s negligence.

The Gemara asks: In accordance with which opinion did you interpret the ruling in the mishna? Was it in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? If so, say the latter clause of the mishna: Rabbi Shimon says that the division of the compensation is as follows: With regard to an innocuous ox worth two hundred dinars that gored an ox worth two hundred dinars, thereby killing it, and the carcass is worthless, the injured party takes one hundred dinars from the proceeds of the sale of the belligerent ox, and the owner of the belligerent ox takes the remaining one hundred dinars.

If the ox, after goring the first ox but before compensation had been paid, again gored another ox worth two hundred dinars, and the carcass is worthless, the owner of the last ox that was gored takes one hundred dinars; and with regard to payment for the previous goring, the owner of this ox that was gored takes fifty dinars, which is half the remaining value of the belligerent ox after one hundred dinars were paid to the last injured party, and the owner of that belligerent ox takes the remaining fifty dinars. If the ox, after goring the first two oxen but before compensation had been paid, again gored another ox worth two hundred dinars, and the carcass is worthless, the last injured party takes one hundred dinars, the previous one takes fifty dinars, and the first two divide the remainder, each receiving one gold dinar, which is worth twenty-five silver dinars.

The Gemara continues: In the ruling of Rabbi Shimon, we arrive at the opinion of Rabbi Akiva, who says that the ox belongs to its owner and to the injured party, who are considered partners in the ownership of the ox. Is it possible that the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva?

The Sages said that yes, this is the case, as Shmuel said to Rav Yehuda: Shinnana, leave the presumption that the entire mishna follows one opinion and follow my interpretation: The first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

It was also stated that Rabbi Yoḥanan says: The practical difference between the opinions of Rabbi Meir and Rabbi Shimon in the mishna is with regard to a case where the injured party consecrated the ox. If he is a partner in the ownership of the ox, his consecration takes effect; if he is considered merely a creditor, the consecration is ineffective. Evidently, Rabbi Yoḥanan also holds that the dispute in the mishna corresponds to the dispute between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva.

§ With regard to the gold dinar mentioned in the mishna, we learned in another mishna there (90a): One who slaps [hatokea] another is liable to give him a sela as a compensatory fine. Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: He is liable to give him one hundred dinars.

The Gemara relates: There was a certain man who slapped another. Rav Toviya bar Mattana sent an enquiry before Rav Yosef, asking him whether the sela we learned about in the mishna is referring to a Tyrian sela, which is worth four dinars, or whether the sela we learned about in the mishna is referring to a provincial sela, worth only half of a dinar, or one-eighth of a Tyrian sela.

Rav Yosef said to him: You learned this in a mishna: And the first two divide the remainder, each receiving one gold dinar, worth twenty-five silver dinars. And if it enters your mind that the tanna teaches monetary sums using a provincial sela in order to calculate compensation, let him further divide the value that the first two litigants receive and teach a case where the belligerent ox gored an additional ox, so that their shares decrease until they reach twelve dinars and one sela apiece, which are twelve and a half dinars. The fact that he does not do so indicates that the mishna does not use a provincial sela, whose value is less than one dinar, and therefore a gold dinar cannot be divided in a manner that leaves each party with whole coins.

Rav Toviya bar Mattana said to him: This is not proof; should the tanna have continued teaching additional cases, exhausting all possibilities, like a peddler selling his wares, who advertises every item of his merchandise? The cases cited in the mishna suffice to illustrate the point.

What halakhic conclusion was reached about this matter? The Sages resolved it based on that which Rav Yehuda says that Rav says: All references to coinage mentioned in the Torah refer to Tyrian coinage, whereas all mentions of coinage in the statements of the Sages refer to provincial coinage. Therefore, a person who slaps another is fined a provincial sela, worth half of a dinar.

Following the verdict, that man who was slapped said to Rav Yosef: Since the fine is only half a dinar, I do not want it, as it is beneath me to collect such an amount. Instead, let him give it to the poor. Then he retracted his decision, and said to Rav Yosef: Let him give it to me, and I will go and sustain [ve’avri] myself with it.

Rav Yosef said to him: Since you already committed to give it to charity, the poor have already acquired it and it now belongs to them. And although there are no poor people here to acquire it, we, the court, are the hand, i.e., the legal extension, of the poor. We represent them, as Rav Yehuda says that Shmuel says: Orphans

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמר רבא לעולם ר' ישמעאל וכגון שתפסו ניזק בתורת משכון לגבות ממנו דנעשה עליו שומר שכר ונתחייב לנזקים. דקיימ' לן המלוה על המשכון שומר שכר.

ודחי' אי הכי יחזיר לשלפניו יחזיר לבעליו מיבעי ליה שאחריות השור על הניזק הוא ומשלו חייב לשלם והנותר לבעליו חייב להחזיר. ופירק רבינא לקיים דברי רבא ואמר הכי קתני אם יש בו מותר בנזיקין יחזיר וכן אמר ר' יוחנן משום פשיעת שומרין נגעו בה ופי' כגון שור שוה ר' שנגח לשור שוה ר' ואין הנבילה יפה כלום נתחייב המזיק לתת לניזק ק' שהוא חצי נזקו עוד חזר ונגח שור שוה ק' שנזקו עוד חזר ונגח שור שוה ק' נזקו נ' זוז משלם הניזק הראשון מן המנה שהוא נושה במזיק נ' זוז לאחרון ונ' הנשארים מחזירם לניזק השני נמצא השני שחסר מן המנה שלו נ' זוז שכיון שתפסו לשור הניזק השני נתחייב באחריותו ולעולם כך הן חולקין וחצי השור לעולם חוזר לבעלים שנכנסו הנזקין במקומו ונתחייבו לשלם דיכול למימר להן אלו שבקתון לתוראי בהדאי הוינא נטריה ולא הוה נגח השתא דפשעתון ולא נטרתון ליה נזקין עלייכו רמו.

ואקשי' אימא סיפא (ר' ישמעאל) [ר"ש] אומר שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' עד האחרון נוטל מנה (והאחרון) [ושלפניו] נ' זוז ושנים הראשונים דינרי זהב הן הבעלין והניזק הראשון. הנה חלוקה מפורשת בחלוקת השותפין מכלל דמתני' ר' עקיבא היא דאמר שותפי נינהו אמרי רבא ורבינא אין כשמואל דאמר רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא.

איתמר נמי אמר ר' יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו לר' שמעון מוקדש לר' מאיר אינה מוקדש. וקיימא לן דכל מקום שחולקין ר' ישמעאל ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא וכן ר' מאיר ור' שמעון הלכה כר' שמעון וכיון דקאי ר' שמעון כר' עקיבא כדאוקמא רבא ורבינא דהוא בתרא ודר' יוחנן נמי מסייעא להו ש"מ הלכתא כר' שמעון דמתני' ודייקינן ממתני' ואשכחנן חלוקתם לפי חשבון ממון וזהו פירושה שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' ואין הנבילה יפה כלום נכנס השור בשותפות ביניהן נמצא שור זה חציו לניזק וחציו למזיק. חזר ונגח שור אחר שוה ר' הפסידו הניזק והמזיק מנה ונשאר להן מנה נמצא השור הזה חציו לניזק ולמזיק. וחציו לניזק השני חזר ונגח שור אחר שוה ר' עוד הפסידו שלשתן מנה כל אחד לפי ממונו הניזק והמזיק היה להן בשור מנה הפסידו נ' זוז ונשארו להן נ' זוז הניזק השני היה לו בשור מנה הפסיד נ' זוז ונשאר לו נ' זוז והניזק האחרון נוטל חצי הנזק והוא מנה וזהו ששנינו האחרון והוא הניזק השלישי נוטל מנה והניזק השני נוטל נ' זוז והניזק הראשון והמזיק כל אחד דינר זהב שהוא כ"ה זוז אלו דמי השור וזה חלוקתם מפורשת לפי חשבון ממון איתבררה דר' שמעון כר' עקיבא אית להו האי סברא ורבא ורבינא דבתרא הוא וכן הלכה. ההוא דתקע ליה לחבריה וחייבוה מיהא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע. ופשטינן דהאי סלע פלגא דזוזא הוא.

ואמר ההוא גברא דתקעו ליה הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ליה ליתביה לעניי. הדר אמר להו ליתבוה לי איזיל איברי נפשאי כו' אמר ליה ר' יוסף כבר זכו ביה עניי כו' פירוש האי גברא לאו איחרוטי אחרט והדר ביה מדלא קתני הדרי בי אלא הכי קאמר ליה ליתביה לי השתא לדידי איזיל אברי נפשאי. ובתר הכי יהיבנא אנא סלע לעניי מדידי ואמר ליה רב יוסף אנן יד עניי אנן וכיון דאמרת ליתבוה לעניי כאלו אמרת מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ותוב לית לך רשותא לשנותה. דת"ר האומר סלע זה לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה. משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ואנן השתא יד עניי אנן וכאלו באת ליד גבאי וזכו בה עניי ותוב לית לך למשקלה השתא ולאהדורה בתר הכי שמעינן מינה דעניי כיתומין נינהו (מד') מדפשטינן רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין ובהדיא גמור רבנן במסכת גיטין יתומין הרי הן כהקדש וכו'. תנן התם התוקע לחבירו נותן לו סלע פשטנה מהא דאמר ר' יהודה אמר ר' אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כגון ל' של עבד ונ' של אונס ושל מפתה וק' של מוציא שם רע כולן כסף צורי והוא שקל הקודש שמשקלו ד' דינרין ושל דבריהן כגון זו הסלע וכגון ר' זוז כתובת בתולה וכיוצא בהן כולם כסף מדינה שמנה כספים דרבנן כסף של תורה רביע שקל ופירשו בשמועה זה כי זו הסלע ששנויה לשלם התוקע הוא פלגא דזוזא ודייקי' מזה מדקתני שהסלע פלגא דזוזא מכלל דהסלע ארבעה זוזים נמצא שתי סלעים זוז דאורייתא והוא דינר מכלל כ' דינרין שבחמשת שקלים של בכור ושדרו ר' אשי לר' אחא שבסר זוזי בפדיון בנו (בכורות דף נ) פשטי' מהא דרב אשי דדינרי דתנינן ארבעה בסלע אינון זוזי ומעשה דרב אשי נפרשנהו במקומו בעזרת שמים. ושאר השמועה פשוטה היא. ותקיעה בקול באזנו ולא בהכאת יד כדאמרי' המבעית את חבירו פטור מדיני אדם כיצד תקע לו באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע בו חייב והכא בשאחזו ותקע בו ולא הזיקו. פרוזבול משנה מפורשת זהו גופו של פרוזבול והיא בסוף שביעית. ופירושה בהשולח גט בגיטין.

אתמר נמי א"ר יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו. לר' ישמעאל אינו מוקדש ולר"ע מוקדש כלומר כשם שיש בין ר' ישמעאל ור"ע הקדישו ניזק כך יש בין ר' מאיר ור' שמעון דמתניתין. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה ולא פירש למה.

התוקע לחברו נותן לו סלע. כתב ר"ח ז"ל תקיעה זו בקול באזנו ולא בהכאת יד כדאמרינן המבעית את חברו פטור מדיני אדם כיצד תקע לו באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע בו חייב והכא באחזו ותקע בו ולא חרשו ע"כ וכן פרש"י ז"ל בלשון שני ולא חרשו שאלו חרשו נותן כולו.

ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה. ואמר בפרק החובל דמנה צורי קאמר שהם מאתים סלעים של מדינה דמנה צורי מאה דינר שהן מאה זוזין וסלע מדינה פלגא זוזא כדאיתא הכא בשמעתין ולפי פי' ר"ת ז"ל דת"ק איירי בעני שבישראל ור' יוסי הגלילי איירי בנכבד שבהם דאי לא הוא היאך אפשר שיהא שיעורו של ר' יוסי הגלילי יותר על אחד מאתים משיעורו של ת"ק ומיהו קצת קשה לי דלפי דבריו משמע דלא פליגי ואלו בפרק החובל משמע דפליגי מדאמרינן הא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי. וי"ל דאפשר דת"ק פליג עליה בעשירים או שהוא מחייבו יתר מכאן או פחות מכאן.

כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. כתבו בתוספ' דרבי יהודה בסלעים בלבד דהיינו דומיא דכסף האמור בתורה חמש של בן ושלשים של עבד וחמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע שכולם שקלים דהיינו סלעים אבל כל מה שהזכירו חכמים שאינן סלעים פעמים שהם של מדינה פעמים שהם של צורי דהא מנה של ר' יוסי הגלילי מנה של צורי קאמר ובפרק אע"פ תנן נותן לה כלים של חמשים זוז ודייק דהוו חמשים זוזי פשיטי מדקתני העני שבישראל ולא דייק מדרבי יהודה וכן בפרק מציאת האשה גבי המשיא את בתו לא יפחות לה מחמשים זוז ודייק לה מדקתני אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה ולא דייק מרב יהודה ר"ח ז"ל ושל דבריהם כגון זה הסלע ומאתים זוז של כתובה ובושת וכיוצא בהן כולן כסף מדינה שמנה כספים דרבנן כסף של תורה רביע שקל.

הואיל ופלגו דזוזא הוא לא בעינן. כלומר פלגו דזוזא דצורי דהיינו דינר מארבעה דינרין שיש בסלעים מהא שמעינן דסלע ארבעה דינרין דקאמרינן דיש בסלע הן ארבעה זוזים והן שמנה סלעים של דבריהם ומכאן למדנו כי מה שאנו נוהגים לכתוב בכתובות מאתים דינר של כסף ח' זוזים בכל דינר היינו ח' זוזים של דבריהם ונמצאו ה' שקלים של פדיון הבן שהה' סלעים כ' דינרין וכתב רש"י ז"ל שהדינר משקלו זהוב וכן קורין בקוסטנטינא לזהוב דינר. כתב רש"י ז"ל שזה היה תופס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל. ואני תמיה היאך אפשר לפרש כן דהא ע"כ משמע דלא הוה בידי' מדקאמר להו הואיל ופלגו דזוזא הוא לא בעינן נתנו לעניי ועוד דקאמר הבוה לי ואזיל ואברי ביה נפשאי אלמא לא הוה בידי' וא"א לומר שהוציאו מידו ונתנו ביד רב יוסף דליזכי ביה לעני' דאם כן מאי קאמר אנן יד עניי אנן מדאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול מאי צריך לדבר מהא דרב יהודה כל שנתנו ביד גבאי פשיטא דאינו יכול לחזור בו ועוד שמענו כן מעובדא דחנן בישא דאמר ליה רב הונא זיל הב ליה פלגו דזוזא והוה יהיב ליה זוזא מכא ולא הוה שקיל ליה מיניה.

אלא אפשר כגון דאמר להו אזמניה ליה לדינא למיסק לארץ ישראל אלא שאני תמיה דבזמנן לא היה סמוך בארץ שאלו היה סמוך אף בחוצה לארץ נמי יגבו שאין הדבר תלוי אלא במומחין סמוכין מדכתיב אלקים אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב מן הסברא שאלו הסכימו כל חכמי ארץ ישראל לסמוך סומכין אע"פ שאין סומך אלא סמוך ה"מ חד סמוך עם שנים שאינם סמוכין או אפילו שלשתן סמוכין אבל הסכימו לכך כל חכמי ישראל הרשות בידן לסמוך ואע"פ שיש לעיין ממה שאמרו בפ"ק דע"ז וכן בסנהדרין ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות בישראל דאלמא אלמלא סמוך הוא אותן ה' זקנים לא היה באפשר לסמוך מפני שלא היו שם סמוכין לסמוך. והגאונים ז"ל תקנו לנדות המזיק עד שירצה את חברו וכמו שכתוב בהלכות הרב ז"ל בפרק מרובה.

הא דאצטריך רב יוסף למימר: אנן יד עניי אנן. כלומר וקנו לעניים מדין מעמד ג' הא לאו הכי יכול לחזור בו כבר כ' הריא"ף ז"ל דהיינו דוקא בענין זה שהקדיש אותו הסלע שלא היה בידו דבעינן דומיא דביתו שהוא ברשותו אבל באומר אתן סלע לצדקה חייב ליתן ואינו יכול לחזור בו כדתניא בפיך זו צדקה ואמר רבה וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימו עניים וה"ה באומר מנה שחייב לי פלוני כשאגבנו אתננו לעניים בודאי חייב מדין בפיך זו צדקה. מהא דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינם צריכין פרוזבול שמעינן דדין העניים כדין היתומים.

ומי שחייב מעות לקופת הצדקה אינו משמט פר"ח ז"ל דהאי גברא לאו מהדר קא הדר ביה דהא לא קאמר הדרי בי אלא ה"ק ליתבו ניהלי השתא ואברי ביה נפשאי ולבתר הכי יהיבנא אנא סלע מדידי לעניים ואמר ליה רב יוסף דמשבאת לידי גבאי אסור לשנות' וכדתניא בערכין ומכלל דברי הר"ז ז"ל שמענו שהוא מפרש הא דתניא בערכין אסור לשנותה אסור ללות' אבל הריא"ף ז"ל כתב אסור לשנות' אלא לכיוצא בה משמע שהוא מפרש' לשנות' ממצוה זו לדבר אחר וכבר כתבתיה בארוכה בפ"ק דבבא בתרא.

הוה ליה זוזי מכא. פי' שנפחתה צורתו ונ"ל שהוא יוצא ע"י הדחק ואמרינן הא דמוקי נפשיה אזוזי מקרי נפש רעה ומש"ה כי תקע ליה באידך יהיבנא ליה כוליה דאי לא תקע ליה באידך היכי מצי יהיב ליה כוליה וקביל ליה מיניה וכי הפרש יש בין כולה לפלגיה. א"נ י"ל דכיון שנפחתה צורתו אי פליג ליה לא הוה נפיק כלל אבל כוליה נפיק ולפיכך פלגיה לא הוה שקיל אבל כוליה שקיל.

מקצת גאונים כתבו שאף לדעת האומר בתפשו ניזק שאין שמירתו עליו לבד לדעת ר' עקיבא שהלכה כמותו מודה הוא בבעל חוב שתפש מן הלוה לגבות הימנו שנעשה התופש שומר עליו לגמרי וכן הדברים נראין:

כבר ביארנו שיש הכאות שאין בהן נזק ולא רפוי ושבת אלא צער מעט ובשת ובארנו שכל כיוצא בזה היה להם שעור קצוב ליותר חמור שבהם כגון קטן שבייש את הגדול או בזוי את המכובד ובכלל אלו מי שתקע לחברו שנותן לו סלע ותקיעה זו פרשו בה תקיעה באזנו בפיו או בשופר ולא חרשו וגדולי המפרשים פרשו תקיעה בכפו על איזה מקום שבו וסלע זה הוא סלע מדינה והוא חצי דינר והוא שמינית שבסלע צורי שכל כסף האמור בתורה כגון שלשים של עבד ומאה כסף וחמשים כסף הוא כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה ודבר זה אין מגבין אותו בבבל שהרי עיקרו קנס הוא כמו שכתבנו ומ"מ אם תפש אין מוציאין מידו ומה שנזכר כאן על רב הונא שהגבהו בבבל אפשר שאותה שעה בארץ ישראל היה ואע"פ שלסמוכים אנו צריכים שמא סמכוהו וזה שאמרו בתלמוד סנהדרין י"ד א' רב הונא ורב הושעיא הוה מישתקיד ר' יוחנן למסמכינהו ולא איסתייעא מילתא יש גורסין בה רב חיננא ורב הושעיא:

הוזכר בכאן באחד שזיכה לו הדיין סלע על חברו ומתוך שהיה אצלו דבר מועט לא רצה ליטלו ואמר לפני הדיין שיתנוהו לעניים ואח"כ חזר בו ואמר שיתנוהו לו ואמר לו הדיין שכבר זכו בו עניים ואינו יכול לחזור בו ואע"פ שאין כאן עניים שיהו זוכין בה הואיל והדיין היה לשם הרי זה הדיין כיד העניים לזכות להם במקומם ודבר זה נתחבטו בו המפרשים מה הוצרכנו להיות הדיין כיד העניים וכי מי שאמר סלע זו לצדקה אע"פ שאין כאן עניים ולא זוכה להם במקומם רשאי הוא לחזור והלא אמרו בפיך זו צדקה ואזהרה לבית דין בכלם לעשותו כמו שהתבאר במקומו:

ופירשו גדולי הפוסקים שאלו היה סלע זה ברשותו לא היה רשאי לחזור בו אלא שמתוך שאין סלע זה ברשותו אינו רשאי להקדישו וכמו שאמרו כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים אם הקדישו אינו מוקדש אבל אם יכול להוציאו בדיינין אם הוא קרקע יכול להקדישו אבל מטלטלין כגון מלוה ופקדון או סלע זה שזכה בו בדמי בשתו וכל כיוצא בזה אע"פ שיכול להוציאו בדיינין אין הקדש חל עליו שהרי הוא כגזל ולא נתיאשו הבעלים ששניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומ"מ אם העמיד זה את הלוה או הנפקד אצל העני או אצל הזוכה במקומו קנה העני מדין מעמד שלשתן וזהו שהוצרך בכאן להיות הדיין במקום העני שכל דיין קבוע וחשוב אביהם של עניים הוא ואפטרופוס שלהם זהו דעת גדולי הפוסקים:

וקצת אחרוניהם חלקו עמהם לומר שאף מה שאין בידו רשאי להקדיש הואיל ואין הלה כופר בו או מסרב ליתן ולא נאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' אלא במסרב ליתן ומ"מ נראין דברי הראשונים שהרי בפרק מרובה ע' א' אמרו שאין כותבין אוריכתא אמטלטלי ואפי' בלא כופר ובאין עליה מטעם גזל ולא נתיאשו וכו' ואע"פ שאמרנו שם דוקא בכפר מ"מ כשהעמידוה בלא כפר היו באים עליה מטעם גזל ולא נתיאשו הבעלים ועוד שהרי אמרו שם ס"ח ב' בגנב אפילו עמד בדין שאינו יכול להקדיש אלא שזו הם מפרשים אותה במסרב ואין דבריהם נראין:

מ"מ לדעתם צריך לפרש מה הוצרכו בכאן לזוכה במקום עניים אלא שפרשו קצת גאונים שלא נאמר בפיך זו צדקה אלא לומר שהוא עובר בבל תאחר אבל לא שיהו בית דין מוציאין מידו ומה שאמרו ב"ב ח' ב' ממשכנין על הצדקה אף בערב שבת דוקא בדבר שהוא תנאי העיר ומה שאמרו ר"ה ו' א' אזהרה לבית דין שיעשוך פירושו עשוי בדברים עד שיאמר רוצה אני ועל דרך זה אמרו ב"ב ח' ב' אכפייה רבא לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה אבל כל שלא יאמר רוצה אני אין בית דין מוציאין מידו אלא אם כן זכו בהם מן הדין והוא שהוצרך הדבר לזוכה במקומן לזכות להם מן הדין ולזה הטעם בעצמו הוא שאמרו במקום אחר ב"מ י"א ב' עישור זה שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו:

וקצת גאונים פירשו בזו שלא היו רוצים הבעלים להפקיע את ההקדש אלא שהיו רוצים לשנותו וללוותו והיה רשאי בזה כל שלא בא ליד גבאי כמו שאמרו בערכין סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר בין שאמר עלי בין שאמר הרי זו ואמרו שמכיון שהיה שם זוכה במקום עניים הרי היא כמו שבא ליד גבאי ואי אפשר לו ללוות על מנת לשלם או לשנות דבר אחר:

ויש מי שכתב שכל שאמר בלשון נדר או קבלה אינו יכול לחזור ואפילו לא היה אותו דבר אצלו הואיל וקבל עליו סלע סתם חייב אבל אם אמר לאחר או לבני ביתו תנו דבר זה לעניים יכול לחזור אלא אם כן היה שם זוכה לעניים ואמר בכאן שהדיין זוכה לעניים אע"פ שלא קבלו זכה בו מדין מעמד שלשתן ומ"מ ראינו מי שכתב שאין מעמד שלשתן קונה בדרך זה ר"ל שאלו אמר ראובן ללוי תן ממון זה שבידך לשמעון זה שיזכה בו ליהודה אין זה כלום שכל עצמו של דין מעמד שלשתן חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואין הדברים נראין:

לכולם מיבעי ליה. דממתניתין משמע דאם יש בו מותר הצריך לתשלומי נזק שלפניו נוטלו כלו ולא שקלי מידי שלפני פניו ולהכי נמי תנא ליה בתלתא והא לא אתיא אליבא דרבי עקיבא דלרבי עקיבא ודאי יחזיר לכלם מיבעי ליה כל אחד לפי מה שהוא כדתני רבי שמעון. הרא"ה ז"ל.

אי הכי יש בו מותר וכו'. לבעלים מיבעי ליה דקא סלקא דעתך השתא דבנגיחות שוות עסקינן כגון שור שוה מאתיים שנגח שור שוה מאתיים שהוא חייב מנה ותפסו ניזק ונעשה שומר שכר לנזקיו וחזר ונגח שור אחר שוה מאתיים שמתחייב גם כן מנה ניזק ראשון חייב לשלמו שנעשה עליו שומר ומשלמו ממנה שהיה לו כבר עליו וכן כשחוזר ניזק שני ותופסו וכן כל אחד ואחד נמצא מנה שנשאר לבעלים עליו קיים וכיון דכן יש בו מותר יחזיר לבעלים מיבעי ליה. אמר רבינא הכי קתני וכו' כגון שנזק ראשון היה מנה וזכה בו ניזק במנה ותפסו ונעשה עליו שומר שכר לנזקיו וחזר ונגח שור שוה חמישים משלם אותן הניזק שנעשה עליו שומר שכר לנזקיו ממנה שלו נשארו לו שבעים וחמשה ושל בה"ה לעולם קיים. הרא"ה ז"ל.

יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו. פירוש כגון שנזקו של רביעי מרובין משל חמישי כגון שנזקיו של חמישי הם חמישים דינרים ושל רביעי מאה דינרין דהשתא חמישי שקיל חמישים דינרים שחייב לו השור במאה דינרין של רביעי והמותר מאותם מאה דינרים ישלם לרביעי וכן כולם כשנזקי הראשונים יתירים על האחרונים. מיהו פעמים שאותו שלפני פניו דהיינו השלישי נשכר ולא אותו שלפניו דהיינו הרביעי כגון שנזקי רביעי וחמישי שוין ושל שלישי יתירים על שניהם דהשתא רביעי מפסיד כל חלקו בנזקי חמישי אבל שלישי שקיל מה שנזקיו יתירים על של רביעי וכן פעמים שהאחרון שבהן דהיינו החמישי אינו נוטל כל חצי נזקו כגון אם נזקיו יתירים על שלפניו דהיינו הרביעי דהא לא מצי שקיל רק בחלק הרביעי ולא בחלק הראשון דהא מסתלקו להו כלהו משמירת השור כשתפסו הרביעי. ואם תאמר היכי קתני מתניתין אחרון אחרון נשכר דמשמע דההוא דהוי אחרון טפי נשכר ולא ההוא שלפניו הא זימנין דאדרבה דהמאוחר יותר נפסד ואותו שלפניו נשכר כדפירשתי. וליכא למימר דאחרון אחרון נשכר דמתניתין אאחרון שבכולם דהיינו החמישי דוקא קאי דזה אינו דהא תנא ליה חדא זימנא ישלם לאחרון שבהם ואם כן כי הדר תנא אחרון אחרון נשכר אאינך כלהו קאי דלעולם המאוחר טפי נשכר. ועוד קשה דקתני במתניתין ישלם לאחרון שבהם משמע כל חצי נזקו והא זימנין סגיאין דלא שקיל כל חצי נזקו כדפירשתי. וי"ל דמתניתין מיירי שכל נזקיו שוים רק היכא דמפרש ליה מתניתין בהדיא הילכך רישא דקתני ישלם לאחרון שבהם פירוש כל חצי נזקו מיירי שכל החמשה נזקיהן שוין חמישי כמו רביעי וכן כולם וכי קתני נמי אם יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו דאחרון קאי שלאחר שנטל האחרון חצי נזקו יש עדיין מותר בנזקי הראשונים דהיינו נזקי החמישי פחותים משל ראשון אבל כלהו אינך ארבעה נזיקין שוין רביעי כשלישי וכן כלם חוץ מן האחרון דמפרש ביה בהדיא שהוא פחות מן השאר ולכך נשכר ההוא דמאוחר טפי דהיינו הרביעי לפי שיטול אותו מותר אבל השלישי מפסיד כל נזקו ברביעי דהא מרביעי ולמעלה הם שווים כדפירשתי. וכן אם יש עוד מותר אחר נזקי הרביעי כגון שנזקי הרביעי פחותות מן השאר שלפניו והשאר שוין יחזיר לשלפניו דהיינו השלישי ושאר הראשונים נפסדין לפי שהם שוים משלישי ולמעלה כדפירשתי והשתא אחרון אחרון נשכר ובכלן בענין זה כדפירשתי. תלמיד הר"פ.

וכן כי אתא רבין וכו'. משום פשיעה וכו'. הקשה רש"י ולוקמה נמי כרבי עקיבא וכשתפסו ניזק וכשיש מותר בנזקיו כגון שור שוה מאתיים וחזר ונגח שור שוה מנה וחזר ונגח שור שוה חמישים האחרון נוטל עשרים וחמשה דכיון שתפסו עליו לשלם כל נזק האחרון והראשון חמישים והבעלים מנה. ותירץ דלא אפשר לאוקמה כרבי עקיבא דאי אמרת רבי ישמעאל היא איצטריך לאשמועינן אחרון אחרון נשכר דקא משמע לן דכיון דתפסו הניזק נעשה עליו שומר וקם ליה ברשותו ואף על גב דלא נישום השור בבית דין כדקא בעינן לרבי ישמעאל אלא לרבי עקיבא למה ליה למיתנייה כלל בלא תפיסה נמי הוי אחרון נשכר. וצריך פירוש לפירושו דלרבי עקיבא קשיא לן יחזיר לכלן מיבעי ליה. ואכתי תיקשי לוקמה כשתפסו ניזק ואם יש מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו אלא רצונו לומר כיון דבלא תפיסה נמי אחרון נשכר והראשון מפסיד משום דמוטל עליו לשומרו אם כן מילתא דפשיטא הוא כיון שתפסו דנעשה עליו שומר לנזקין. וסברת רבי יהודה הפוכה כי הוא תירץ דדוקא לרבי ישמעאל הוא דנעשה שומר שכר אבל לרבי עקיבא דשותפי נינהו ואם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו ועל כל אחד מוטל לשמור חלקו. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל הקשה רש"י ז"ל רישא נמי לוקמה כרבי עקיבא דאי משום דקתני אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו הא אוקימנא דאי יש מותר בנזקיו קאמר ואי משום דמשמע שהבעלים אינם מחייבים כלל בנזקיו רק בנזקי ראשון ומדקתני אם יש בו מותר בנזקיו אלמא משמע דראשונים מפסידים מכל נזקיהם בנזקי האחרון ולרבי עקיבא נהי דשותפי נינהו מכל מקום הבעלים מחייבי דלא נסתלקו משמירת חלקם לוקמה כשתפסו ניזק כמו לרבי עקיבא דנעשה שומר שכר גם אחלק בעלים. ותירץ בקונטרס דאם כן לא איצטריך לאשמועינן אחרון נשכר דהא אי לא תפסו נמי הכי הוא לרבי עקיבא אבל לרבי ישמעאל איצטריך לאשמועינן דאף על גב דבעל חוב הוא ואין לו להתחייב בשמירתו מכל מקום היכא דתפסו נעשה עליו שומר שכר וקם ליה ברשותיה. ומיהו לא נראה למורי שיחיה דגם לרבי עקיבא איכא נפקותא בתפסו בהא דקאמר יחזיר לכולם דאי לא תפסו לא היה מתחייב בחלק בעלים. מיהו יש לומר דלפירוש הקונטרס לא הוי החידוש ממה דקתני יחזיר לכלן אלא מרישא דקתני ישלם לאחרון שבהם וזה אינו חידוש לרבי עקיבא דגם בלא תפסו הכי הוי כדפירשתי. או שמא רצה לומר הקונטרס דלרבי עקיבא אינו חידוש דמה דמחייב גם אחלק בעלים כשתפסו כיון דגם בלא תפסו מחייב אחלקו. ור"י פירש דלא מצי לאוקמי כלל כרבי עקיבא דלרבי עקיבא גם בתפסו אינו נעשה שומר שכר אחלק בעלים אלא אם כן יש לו עדים דמה שתפסו הוא לשמרו כי יוכל לומר שתפס שלא יכחיש כמו כן שלא יוכל לגבות חצי נזקו מכל השור אי נמי שלא יערקיניה המזיק לאגמא. הילכך דוקא לרבי ישמעאל נעשה שומר שכר בתפיסתו גם אחלק בעלים משום דאי כחיש תורא עד שאין חצי השור שוה חצי נזקו ישתלם מחצי האחר שהוא חלק הבעלים אבל לרבי עקיבא דשותפי נינהו וכי כחש נמי כחש לניזק שלא יוכל לגבות כלל מחלק בעלים והילכך כי תפסו נמי לשמרו שלא יכחש אינו משתכר בכך כלום בחלק בעלים דהא אינו יכול לגבות כלל מחלק בעלים כדפירשתי הילכך לא מחייב אחלק בעלים לרבי עקיבא גם בתפסו. וה"ר ברוך פירש דלכך לא מוקי לה כרבי עקיבא וכשתפסו ניזק דאם כן לא הוו פליגי מידי רבי מאיר ורבי שמעון דרבי מאיר מיירי כרבי עקיבא וכשתפסו ניזק אבל אי לא תפסו מודה רבי מאיר דיחזיר לכלן כרבי שמעון ורבי שמעון נמי מיירי בלא תפסו דוקא דאי תפסו ודאי נעשה שומר שכר לכולי עלמא כדקאמר תלמודא ואם כן לא פליגי כלל רבי מאיר ורבי שמעון אבל השתא דרבי מאיר כרבי ישמעאל ובשתפסו אבל לא תפסו ראשון ראשון נשכר ואתא רבי שמעון לומר דגם בלא תפסו אין ראשון נשכר דשותפי נינהו. ע"כ.
וזה לשון הר"ש ז"ל הא דפרשינן דלרבי עקיבא לא איבעי ליה למיתני כלל דבלא תפס נמי הוי אחרון נשכר לא נהירא דאף לרבי עקיבא אי לא תפס לא הוי אחרון אחרון נשכר מכל וכל דלכל הפחות הם שותפים בהיזק. ואומר ר"י דאדרבא לרבי עקיבא אפילו תפס אין לו עליו אלא שמירת חלקו דיכול לומר לא תפסתיו אלא לשמור חלקי. ע"כ.

והראב"ד ז"ל פירש וז"ל איכא דקשיא ליה כיון דבתפסו ניזק קמיירי וכו'. אם כן לוקמה נמי כרבי עקיבא. ולאו קושיא היא כלל דאי כרבי עקיבא אדעתיה אחרון אחרון נשכר בשתפסו ניזק ויש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו ליתני בלא תפיסה ואם יש בו מותר יחזיר לכולן דהוי ליה רבותא טפי דבתפסו ויש בו מותר בנזקיו מאי רבותא אשמועינן. ועוד אכתי תיקשי יחזיר לכולן מיבעי ליה היכא דאיכא מותר בשור כדקאמר רבי שמעון אלא שמע מינה דכרבי ישמעאל קאמר ולא משכחת לה יחזיר לכולן אלא או לראשון בלא תפיסה או לאחרון בתפיסה והא עדיפא ליה למיתני. ע"כ לשונו.

וזה לשון הרא"ה וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן משום פשיעת שומרים וכו'. וכי תימא השתא דאתינן להכי אמאי לא מוקמינן ליה כרבי עקיבא נמי וכשתפסו ניזק לגבות ממנו דנעשה עליו שומר שכר וכו' איכא למימר אם כן היינו רבי שמעון לגמרי ואנן לא מהדרינן לאוקמי לכולה מתניתין כרבי עקיבא אלא בדפליגי רבי מאיר ורבי שמעון במידי ותרווייהו אליבא דרבי עקיבא אבל דתרווייהו לימרו חדא מילתא לא אלא דתיקשי לן כדמקשינן הכי נמי בכל דוכתא. ותו דמסתברא ודאי דאליבא דרבי עקיבא לא הוי משום תפיסה שומר שכר אלא לרבי ישמעאל הוא משום דכיון דלא הוי אלא בעל חוב תפיסה דעבד מילתא יתירתא היא אבל לרבי עקיבא כיון דשותף גמור הוא שאם הקדישו מוקדש מעכשיו ואם מכרו מכור תפיסה רעבד לאו מילתא יתירתא היא ואינו נעשה עליה שומר שכר. וכן פירש רבינו אפרים ז"ל. וכי תימא לרבי עקיבא כיון דאמרת שותפי נינהו תוכל לומר דהא קמשמע לן השותפין נעשו שומרי שכר זה לזה. נראה לי דלא אמרינן הכי אלא בשותפין שנשתתפו לדעת או אפילו שלא לדעת בשיכולין לחלוק ועומדין בשותפותן אבל בעל כרחן ואין יכולים לחלוק כמו אלו ודאי אין נעשין שותפין כלל זה לזה ואין רוצין כלל להנות זה את זה. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל שתפסו ניזק לגבות ממנו כלומר לגבות ממנו שיעור נזקו וכיון שנהנה בתפיסתו שאין יכול מזיק למכרו ולהיותו קרח מכאן ומכאן נעשה עליו שומר שכר לנזקין ועליו מוטל שמירתו מכל וכל ולא על בעלים הראשונים כלל ולעולם בעלים הראשונים אינו מפסיד כלל בכל הנגיחות חוץ מהנגיחה הראשונה ואותו מנה שהוא דמי חצי השור לא יפחתו לו לעולם אבל הניזק הראשון שמגיע לו מנה בחצי חלקו ותפסו לזכות בו עליו מוטלת השמירה כולה ואם יזיק שור שוה מאתיים נמצא ניזק שני שתפסו זכה בחלקו ונסתלק ניזק ראשון לגמרי ונכנס ניזק שני תחתיו וכשיזיק פעם שלישית שור שוה מאתיים ותפסו ניזק שלישי במקומו וכן לעולם נמצא שהאחרון נשכר לבדו והראשונים נפסדים אבל אם יש בו מותר בנזקים כלומר שהיו הנזקים האחרונים נזקים פחותים ממאתיים עשרים דינר נמצא שהניזק הרביעי אין זוכה בו כי אם בתשעים דינר נמצא שנשאר לניזק השלישי זכות בו של עשרים דינר אבל לניזק השני אין זכות בו כלל שהרי הפסיד על זכותו כשפשע בשמירתו וכן הדין לעולם אבל בעלים הראשונים אין מפסידים כלל מחלקם דהיינו מנה. אבל אליבא דרבי עקיבא לא מהני ליה תפיסה כלל ולעולם צריכים הבעלים הראשונים והניזקים אם הם שנים או שלשה לשמור את השור דהא תורא דשותפי נינהו וחולקים בהפסד כל אחד ואחד כפי שיש לו זכות בשור אם הרבה מפסיד הרבה ואם מעט מעט וכן במותר זוכה בו הרב כפי שחייבין לו והמעט כפי שיש לו והיינו טעמא דלא מהני תפיסה אליבא דרבי עקיבא דכיון דסבירא ליה דתורא דשותפי הוא אין יכול המזיק למכרו אף על פי שלא תפסו ניזק אם כן מה נהנה בתפיסתו ולמה יעשה עליו שומר שכר. ורבי שמעון נמי כרבי עקיבא סבירא ליה דלא מהני ביה תפיסה כדחזינן בבור של שני שותפין ששניהם חייבין לשמרו אלא שהתורה מיעטה בשמירתו דבכסוי בלבד סגי מה שאין כן בשור ולעולם חייבין שניהם או שלשתן בשמירתו ולפיכך בעל השור והניזקין מפסידים כלם כפי חלקן המגיעם כמו שמפרש ואזיל ובמותר נמי חולקים כולם כפי מה שמגיע להם בין רב למעט דהא בהא תליא והיינו דלא איצטריך לרבי שמעון לפרש כלל. וכתב הריא"ף ז"ל בהלכות והיכא דתפסו ניזק וכו' עד ובהא אפילו רבי שמעון מודה והרב רבינו אפרים ז"ל תלמידו כתב וז"ל כך היא הצעה של משנה אליבא דרבי ישמעאל שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים ישלם לראשון שבהם אם יש בו מותר יחזיר לשל אחריו הראשון נשכר דברי רבי מאיר והא דקתני לה רבי מאיר אחרון אחרון נשכר משום דתפסו ניזק לגבות ממנו והאי מותר דקתני לאו מדמי שור כלו דהא חציו לבעלים הוא אלא האי מותר מחציו שהוא לניזק ופירושו כגון שור שוה מאתיים שנגח שור שוה מאתיים ותפסו ניזק ויצא מרשותו ונגח שור אחר שוה חמשים דינר הרי מחציתו לבעלים ואין לאחר בחציו כלום אלא המנה שהוא חצי דמיו משתלם ממנו הניזק האחרון עשרים וחמשה ומחזיר לשלפניו שבעים וחמשה נוטל ממנו עשרים וחמשה שהוא רביע נזקו ומחזיר לבעל השור ששוה מאתיים נמצא כל אחד מהניזקין שתפסוהו ופשעו בו מפסיד מחצי נזק של חציו והיינו דקתני אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. והאי דקאמר מרן ז"ל ובהא אפילו רבי שמעון מודה ליתא דכי מעיינת בגמרא משכחת לה דהיינו פלוגתייהו דהא לא אוקימנא לרישא כרבי ישמעאל ודלא כרבי עקיבא אלא משום דקתני יחזיר לשלפניו ולא יחזיר לכלם דאם איתא דמודה רבי שמעון בהא מכלל דמודה נמי רבי עקיבא דאם כן למאי אוקמה דלא כרבי עקיבא הא קיימא לן בעלמא דדחקינן ומוקמינן מתניתין בתרתי תלתא טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי אלא מיהו איכא למשמע מינה דבעל חוב דתפיס מידי מידא דלוה למגבא מיניה הוי עליה שומר שכר לדברי הכל דע"כ לא פליג רבי שמעון אלא בניזק ומזיק משום דשותפי נינהו וכל חד מיניהו רמיא נטירותא עליה ואף על גב דתפסיה ניזק אבל בעלמא מודה רבי שמעון ובכי הא ודאי איכא למימר דמודה. אלו דברי הרב רבינו אפרים ז"ל וכל המחברים לא הסכימו עם הרי"ף ז"ל. ע"כ.
והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וזה לשונו שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים ובכלם הוא תם הניזקין כולם שותפין במזיק כרבי עקיבא והניזק האחרון לעולם נוטל חצי נזק רביע מניזק שלפניו ורביע מניזק שלפני פניו ואם הם ארבעה או חמשה ניזקין נוטל האחרון רביע נזק מניזק שלפניו ורביע אחר מן הניזקין הראשונים כלם מכל אחד מהם לפי מה שיש לו זכות בשור המזיק. וכן הדין בניזק אחד לבדו שהוא נעשה שותף בשור עם בעליו וביניהן חייבין בנזקיו במה שהזיק מכאן ולהבא אף על פי שלא תפסו ניזק לגבות חצי נזקו ממנו כיון שדינו לגבות מגופו קם ליה ברשות הניזק. תפסו ניזק לשור המזיק לגבות ממנו נזקו נעשה עליו שומר שכר ומתחייב בכל נזקיו ואין הבעלים מפסידין אלא חצי נזקו של ניזק ראשון. וכן הדין אם תפסו ניזק שני שהוא במקום בעליו להתחייב בנזקיו כלם דהא אסתלק ליה ניזק ראשון ובהא אפילו רבי עקיבא מודה דאחרון נשכר ובעלים הראשונים אינם חייבין אלא בחצי נזק ראשון ויגבו השאר מזה הניזק שקם תחתיו ומיחזי דאף על גב דהוי נזק שני גדול מנזק ראשון שישלם ניזק ראשון המותר מגופו של שור וישלם לבעל השור משלו כנגד אותו מותר כדין כל שומר שמתחייב בנזקי הבהמות שהוא שומר. כך נראה וצריך עיון. והניזק השני והשלישי כל זמן שלא הועד אינן גובין אלא מגופו של אותו השור המזיק לרבינו אפרים זצ"ל והאי דקאמר מרן זצ"ל ובהא אפילו רבי שמעון מודה וכו' ככתוב לעיל אפשר נמי לתרוצי דטפי אשמועינן באוקימתא דאוקימנא רישא כרבי ישמעאל דאשמועינן דכיון דתפסו ניזק לא נימא דלהוי ראשון נשכר אף על גב דסבר רבי ישמעאל דבעלי חובות דמזיק הן הניזקין וכמאן דכתב ליה אפותיקי על ההוא תורא דמי כיון דאית ליה קלא למילתא אלא אמרינן תפיסה מהניא לבעל חוב מאוחר במטלטלין אפילו בכהאי גוונא הילכך אחרון דתפס נשכר ואשמועינן נמי דאם יש בו מותר בנזקיו שהוזק ניזק ראשון הרבה מניזק שני ושני יותר משלישי ותפסו שלישי וגבה חצי נזקו שאותו המותר של הנזק לא יחזיר אלא לניזק שני שתפסו קודם ניזק שלישי כיון דשלישי מיניה דשני קא משתלם ואי הוה מוקים לה כרבי עקיבא לא הוה משמע לן רבותא באחרון נשכר אלא באם יש בו מותר יחזיר לשלפניו ולא לימא יחזיר לכלן משום הכי אוקמה לרישא כרבי ישמעאל. ע"כ.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מקצת הגאונים ז"ל כתבו שאף לדעת האומר בתפסו ניזק שאין שמירתו עליו לבד לדעת רבי עקיבא שהלכה כמותו מודה הוא בבעל חוב שתפס מן הלוה לגבות ממנו שנעשה התופס שומר עליו לגמרי וכן הדברים נראין. ע"כ לשונו.

במאי אוקימתא כרבי ישמעאל וכו'. הא דתמיהא לן כולי האי משום דנקטוה לפלוגתא בהאי לישנא ולא נקטוה בלישנא דלעיל דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דמר אמר יושם השור ומר אמר הוחלט וכדאמרינן בפרק כיצד ולימא מר הלכה כסומכוס ומר הלכה כרבנן ולאו דוקא דהא גבי תנאים אמר לה וגבי תנאים ליכא למימר הכי אלא הכי קאמר כיון דפלוגתא דסומכוס ורבנן פליגי אמאי איפלגו בגללים הוי להו לאפלוגי בשאר צרורות דעלמא ובפלוגתייהו דסומכוס ורבנן ותו דהלכתא כרבי עקיבא ואי הוה אפשר לן עדיפא לן לאוקמי כוותיה ובמסקנא דלא אשכחן אוקמתא אחריתי מוקמינן לה הכי דרבי מאיר כרבי ישמעאל ורבי שמעון כרבי עקיבא. הרא"ה ז"ל.

אמרי אין דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא וכו'. לאו עלה דהא איתמר אלא לעיל בפרק קמא רישא רבי טרפון וסיפא רבנן והוי ליה למימר כדאמר ליה שמואל וכו' רישא רבי טרפון וסיפא רבנן הכא נמי רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא אלא לישנא קלילא נקט. הרא"ה ז"ל.
גירסת הספרים וכן הוא בפירוש רבינו חננאל איתמר נמי אמר רבי יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו לרבי ישמעאל אינו מקודש לרבי עקיבא מקודש כלומר כשם שיש בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא הקדישו ניזק כך בין רבי שמעון ורבי מאיר דמתניתין. ורש"י ז"ל כתב דלא גריס ליה ולא כתב למה. הרשב"א ז"ל.
והראב"ד ז"ל נמי גריס לה וז"ל איתמר נמי אמר רבי יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו בין רבי מאיר ורבי שמעון כי היכי דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא כלומר דרבי שמעון מודה לרבי מאיר במאי דקא מיירי איהו ולא פליג עליה אלא בהקדישו ניזק דלרבי שמעון קדוש ולרבי מאיר לא קדוש אף על גב דתפסו.

התוקע לחבירו וכו'. כתב רבינו חננאל ז"ל תקיעה זו בקול באזנו ולא בהכאת יד כדאמרינן המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב וכו' כיצד תקע לו באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע בו חייב והכא באחזו ותקע בו ולא חרשו. ע"כ. וכן פירש רש"י בלשון שני ולא חרשו שאלו חרשו נותן לו דמי כולו. הרשב"א ז"ל.

רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה. נראה דבהא פליגי דתנא קמא סבר כיון דלעני שבעניים לא יהבינן אלא סלע אם כן לעשיר שבעשירים לא ניתן כל כך כמו שאמר רבי יוסי מנה אלא קרוב למנה יהבינן ליה ורבי יוסי הגלילי סבר כיון דלעשיר שבעשירים מנה לעני שבעניים לא נפחות כל כך ויהבינן ליה פורתא יותר מסלע. ה"ר ישעיה ז"ל.

איבעיא להו וכו'. עד תליסר וסלע. פירוש אי אמרת בשלמא לא תני תנא סלע מדינה לא הוה מצי למיתני טפי דהא דינר זהב בחמשה סלעים ואי הוה תני טפי הוי ליה למיתני תריסר ופלגא ובפלגא לא מיירי אלא אי אמרת דתני סלע מדינה ליפלוג וליתני עד תריסר וסלע מדינה דהיינו פלגא דזוזא צורי דהוא דינר צורי ומכאן דסלע מדינה שמינית שבסלע צורי שהרי סלע צורי דינר צורי וסלע מדינה מחצית דינר צורי נמצא שמונה סלעים בסלע צורי. הרא"ה.

אמר ליה תנא כי רוכלא ליתני וכו'. ותלתא נמי דתנא לא הוה תני אלא אשמועינן דיש בו מותר יחזיר לשלפניו דקתני דוקא קאמר ולא לכלן כדפרישנא לעיל. הרא"ה ז"ל.
וכתוב בשיטה וזה לשונה קצת קשה ודקארי לה אמאי קארי לה וכי יש לו לתנא לומר הכל דאין לדבר סוף. וי"ל דומיא דרישא דקתני ארבעה וחמשה שוורים ואפילו הכי מהדר ליה דתנא לאו כי רוכלא הוא וכו'. ע"כ.

ח"מ מ' ההוא גברא דתקע ליה לחבריה וכו'. פירש רש"י שזה היה תופס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל. ואני תמה האיך אפשר לפרש כן דהא על כרחך משמע דלא הוה בידיה מדקאמר להו הואיל ופלגא דזוזא לא בעינא נתנו לעני ועלה קאמר הבו נהלי ואיברי ביה נפשאי אלמא לא הוה בידיה. ואי אפשר לומר שהוציאו מידו ונתנו ביד רב יוסף דליזכי ביה לעניים דאם כן מאי קאמר אנן יד עניי אנן מדאמר רב יהודה אמר שמואל דבלא מהא דרב יהודה כל שנתנו ביד גבאי פשיטא דאינו יכול לחזור בו. ועוד שמענו כן מעובדא דחנן בישא דאמר לו רב הונא זיל הב ליה וכו'. אלא אפשר כגון דאמר להו אזמנוה לי לדינא למיסק לארעא דישראל. אלא שאני תמה דבזמנו לא היה סמוך בארץ ישראל שאלו היה סמוך אף בחוץ לארץ נמי גבו שאין הדבר תלוי אלא במומחין סמיכין מדכתיב אלהים. אלא שראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב מן הסברא שאלו הסכימו כל חכמי ארץ ישראל לסמוך סומכין אף על פי שאין סומך אלא סמוך הני מילי יחיד סמוך עם שנים שאינן סמוכין או אפילו שלשתן סמוכין אבל הסכימו לכך כל חכמי ארץ ישראל הרשות בידן לסמוך ואף על פי שיש לעיין ממה שאמרו פרק קמא דעבודה זרה וכן בסנהדרין ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות בישראל אלמא אלמלא סמך הוא אותן חמשה זקנים לא היה באפשר לסמוך מפני שלא היו שם סמוכין לסמוך. והגאונים תיקנו לנדות המזיק עד שירצה את חבירו וכמו שכתוב בהלכות הרב בפרק מרובה. הרשב"א ז"ל.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל מה שנזכר כאן על רב הונא שהגבהו בבבל אפשר שאותה שעה בארץ ישראל היה ואף על פי שלסמוכין אנו צריכין שמא סמכוהו. וזהו שאמרו בתלמוד סנהדרין רב הונא ורב הושעיא הוה משתקיד רבי יוחנן למסמכינהו ולא הוה מסתייעא מילתא ויש גורסין בה רב חנינא ורב אושעיא. ע"כ.
ושל דבריהם כסף מדינה כלומר ושל דבריהם דומיא דאורייתא דהיינו סלעים כסף מדינה אבל כל היכא דקא תני מאתיים או מנה לא אמר רב יהודה בהא דהא מתניתין מיירי בכסף צורי והכי מוכח סיפא בהדיא מדתני ושנים הראשונים שני דינרי זהב ובמסכת כתובות פרק אף על פי ובמציאת האשה דתנן חמשים זוז אמרינן עלה חמשים זוזי פשיטי כלומר של מדינה. וכן פירש רבי חננאל ז"ל דייקינן עלה מגופה דמתניתין ולא אתינן עלה מדרב יהורה. הרא"ה ז"ל.

י"ד רע"ז יד עניי אנן. יש מפרשים דכבר בא ליד רב יוסף ואין צריך למעמד שלשתן ואפילו הכי דוקא משום דרב יוסף הוי יד עניי הא לאו הכי לא זכו דלא אמרינן תן כזכי במתנה ואפילו אם היה אומר זכי שמא לא היה מועיל אחרי שלא זכה בו עדיין הניזק מעולם. הר"ש ז"ל.

כתב הריא"ף ז"ל סיוע לדבר גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו'. עד דלא פסקיה בית דין למילתיה והוי ליה גנב. ע"כ. ורבינו חננאל ז"ל כתב בפירושיו הכי בהאי עובדא אמר הואיל ופלגא דזוזי הוא לא בעינא ליה ליתביה לעניי הדר אמר ליתבי לי אברי נפשאי וכו' אמר ליה רב יוסף כבר זכו וכו'. פירוש האי גברא לאו אחרוטי הוא דאיחרט והדר ביה מדלא קאמר הדרי בי אלא קאמר ליתביה השתא לדידי איזיל ואיברי ביה נפשי ובתר הכי יהבינא אנא סלע מדידי. ואמר ליה רב יוסף אנן יד עניי אנן וכיון דאמרת ליתבוה לעניי כאלו אמרת מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן וכו'. והביא הריא"ף ז"ל ראייה מגזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' דבמטלטלי אפילו ממון שהוא יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש אבל מהקדישו ניזק ואליבא דרבי ישמעאל דסבירא ליה בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה דאמרינן דאינו קדוש כלל ליכא לאוכוחי דבמטלטלי אינו מוקדש אף על פי שיכול להוציאו בדיינים לפי שיש להשיב שאני חצי נזק דקנסא הוא ואי הוה מודה ביה הוה מיפטר לפיכך לא חשיב שלו. ומרבי עקיבא דסבירא ליה דהקדישו קדוש ליכא לאקשויי שמע מינה דבמטלטלי נמי כיון דיכול להוציאו בדיינים אם הקדישו קדוש לפי שיש להשיב כיון דסבירא ליה לרבי עקיבא תורא דשותפי הוא והתורה זכתה לו מיד חלקו באותו השור עצמו כאלו ברשותו הוא חשיב שהרי אין יכול לדחותו לפרוע בממון אחר מה שאין כן בשאר חבלות שאין לו מקום מיוחד לשעבודו ידוע. וא"ת והרי גזלה וגנבה שיכול להוציאה היא עצמה בדיינים כדי שלא נתייאשו ממנה ואפילו הכי אינו יכול להקדישה אף על פי שאינו יכול לדחותו בדבר אחר. יש לומר כיון דתיקון רבנן משום תקנת השבין שאינו מחזיר מריש לבעליו אלא דמי מריש ולא אמרינן מקעקע את כל הבירה שמע מינה דיכול לדחותו בגזלה נמי למקום אחר. כתב הריא"ף ז"ל עוד כדגרסינן בערכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה וכו' כלומר בסלע אחרת שאם תצטרך להוציאה יוציאנה או ילוה לאחר לפי שעה כלומר בענין שלא יצטרך לגבאי צדקה או שלא בא לפניו עני שאם בא לפניו עני והשיבו ריקם לפי שלא היתה הסלע בידו מיחייב משום בל תאחר דהכי אמרינן וצדקה מחייב עלה לאלתר מאי טעמא דהא קיימי עניים.
עוד כתב הריא"ף ז"ל לא שנא אמר זו ולא שנא אמר עלי. פירוש שלא אמר מתחילת הנדר הרי סלע זו לצדקה אלא שאמר סלע עלי לצדקה ואחר כך הפרישה ואמר הרי זו לצדקה שנדרתי דקיימא לן דכיון שאמר עלי מיחייב באחריותה אם נאבדה. ולא תימא דוקא היכא דאמר עלי הוא דיכול לשנותה שהרי לא הקדישה בתחילת הנדר אלא אפילו אמר בשעת הנדר הרי סלע זו לצדקה שאם ישנה אותה לא יצא ידי נדרו אפילו הכי יכול לשנותה לפי שלא נתכוון לומר זו שלא יוכל ללוותה לפי שעה אלא כך נתכוון שאם נגנבה או נאבדה לא יתחייב בה. משבאה ליד גבאי אסור לשנותה פירוש שאסור לגבאי לשלוח יד בקופה של צדקה דלא גרע מפקדון שהפקד אתו שהשולח בו יד נקרא עליו גזלן. ע"כ לשון ה"ר יהונתן ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הוזכר בכאן באחד שזיכה לו הדיין סלע על חבירו ומתוך שהיה אצלו דבר מועט לא רצה ליטלו ואמר לפני הדיין שיתנוהו לעניים ואחר כך חזר בו ואמר שיתנוהו לו ואמר לו הדיין שכבר זכו בו עניים ואינו יכול לחזור בו ואף על פי שאין כאן עניים שיהיו זוכין בה הואיל והדיין היה לשם הרי הדיין כיד עניים לזכות להם במקומם. ודבר זה נתחבטו בו המפרשים מה אמרו בפיך זו צדקה ואזהרה לבית דין בכלם לעשותו כמו שיתבאר במקומו. פירשו גדולי הפוסקים שאלו היה סלע זה ברשותו לא היה רשאי זה לחזור בו אלא שמתוך שאין סלע זה ברשותו אינו רשאי להקדישו וכמו שאמרו כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים אם הקדישו אינו מוקדש אבל אם יכול להוציאו בדיינים אם הוא קרקע יכול להקדישו אבל מטלטלין כגון מלוה ופקדון או סלע זו שזכה בו בדמי בשתו וכל כיוצא בזה אף על פי שיכול להוציאו בדיינים אין הקדש חל עליו שהרי הוא כגזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו ברשותו וכו'. ומכל מקום אם העמיד זה את הלוה או הופקד אצל העני או אצל הזוכה במקומו קנה העני מדין מעמד שלשתן. וזהו שהוצרך בכאן להיות הדיין במקום העני שכל דיין קבוע וחשוב אביהן של עניים הוא ואפטורופוס שלהם זהו דעת גדולי הפוסקים. וקצת אחרונים חלקו עמהם לומר שאף מה שאין בידו רשאי להקדיש הואיל ואין הלה כופר בו או מסרב ליתן ולא נאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' אלא במסרב ליתן. ומכל מקום נראין דברי הראשונים שהרי בפרק מרובה אמרו שאין כותבין אדרכתא אמטלטלי ואפילו בלא כופר ובאין עליה מטעם גזל ולא נתייאשו וכו' ואף על פי שאמרוה שם דוקא בכפר מכל מקום כשהעמידוה בלא כפר היו באין עליה מטעם גזל ולא נתייאשו הבעלים. ועוד שהרי אמרו שם בגנב אפילו עמד בדין שאינו יכול להקדיש אלא שזו הם מפרשים אותה במסרב ואין דבריהם נראין. מכל מקום לדעתם צריך לפרש מה הוצרכו בכאן לזוכה במקום עניים. אלא שפירשו קצת גאונים שלא נאמר בפיך זו צדקה אלא לומר שהוא עובר בבל תאחר אבל לא שיהו בית דין מוציאין מידו ומה שאמרו ממשכנין על הצדקה אף בערב שבת דוקא בדבר שהיה תנאי העיר ומה שאמרו אזהרה לבית דין שיעשוך פירוש עשוי בדברים עד שיאמר רוצה אני. ועל דרך זו אמרו אכפייה רבא לנתן בר אמי ואפיק מיניה ארבעה מאה זוזי לצדקה אבל כל שלא יאמר רוצה אני אין בית דין מוציאין מידו אלא אם כן זכה בהן מן הדין והוא שהוצרך הדבר לזוכה במקומן לזכות להן מן הדין. ולזה הטעם בעצמו הוא שאמרו במקום עישור זה שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו. וקצת הגאונים פירשו בזה שלא היו רוצים הבעלים להפקיע את ההקדש אלא שהיו רוצים לשנותו וללוותו והיה רשאי בזה כל שלא בא ביד הגבאי ואמרו שמכיון שהיה שם זוכה במקום עניים הרי הוא כמו בא ליד גבאי וא"א לו ללוות על מנת לשלם או לשנות לדבר אחר. ויש מי שכתב שכל שאמר בלשון נדר או קבלה אינו יכול לחזור ואפילו לא היה אותו דבר אצלו הואיל וקבל עליו סלע סתם חייב אבל אם אמר לאחר או לבני ביתו תנו דבר זה לעניים יכול לחזור בו אלא אם כן היה שם זוכה לעניים ואמר בכאן שהדיין זוכה לעניים אף על פי שלא קבלו זכה בו מדין מעמד שלשתן. ומכל מקום ראינו מי שכתב שאין מעמד שלשתן קונה בדרך זו רצה לומר שאלו אמר ראובן ללוי תן ממון זה שבידך לשמעון זה שיזכה בו ליהודה אין זה כלום שכל עצמו של מעמד שלשתן חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. ואין הדברים נראין. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל קשיא לרבוותא ז"ל למה לי מהאי טעמא וכן ההיא דקידושין ובפרק אלו מציאות מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה אמר להם רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו למה לן כולי האי הא קיימא לן אמירתו לגבוה וכו'. ובספרי אמרינן מוצא שפתיך מצות עשה תשמור לא תעשה ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך אלו ערכין וחרמין והקדשות נדבה זו נדבה אשר דברת זו בדק הבית בפיך זו צדקה. ותירוצם דודאי כלהו נדרים באמירה בעלמא הוו ומחייב עלייהו ואפילו בדבר שלא בא לעולם יכול לידור ולקבל על עצמו ומיעקב אבינו למדנו דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וממשכנין עליו דכתיב מוצא שפתיך וכו' על כל הכתוב בפרשה בין שהיו בעין כשהקדישן לה' או לעניים בין שלא היו בעין אבל שאר דברים כגון מעשר ותרומה ומתנות כהונה כולן היכא דאיתנהו בעין מוציאין אותן מידו דלאו כל כמיניה דלעכבינהו לנפשיה וכדאמרינן במסכת חולין ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו אבל במזיק שאין חייב מדין נדר אלא מפני היזק שהזיק זה כלל גדול בדין כל מקום שהוא ממון שאין לו תובעין פטור מתשלומי נזקו לא שנא צדקה לא שנא מידי אחרינא. וכן מוכח במסכת חולין וכן בדין. וההיא דאמרינן לקמן בפרק החובל לשמור ולא לחלק לעניים ועניים דפומבדיתא וכו' שאני התם דאתא לידיה מעיקרא בתורת שמירה וקביל עליה לאחיוביה בנטירותייהו וכל שכן בהיזקייהו ולהכי איצטריך מיעוטא דלשמור והיכא דלעניים מקץ להו חשבינן ליה לשמור ומחייב הלה וכל מתחייב מדין מזיק פטור כממון שאין לו תובעין אבל דאתינן עלה לא הוי נדר שהוא אינו נודר ואין מקבל עליו שום דבר אלא שמקדיש אותו דבר אי מידי דחייל עלייהו הקדש חייל ואי לא לא חייל הא למה זה דומה לאומר שדה זו לכשאקחנה הרי היא הקדש מעכשיו דאלו לרבי מאיר הקדש ולרבנן לא הוי הקדש דהא לא קביל עליה מידי אבל באומר הרי עלי שתהא שדה זו הקדש לכשתבא לידי הרי קבל על עצמו שיקדישנה אף כאן אם קבל על עצמו לתת אותו ממון לעניים הוה אמינא דמחייב אבל הכא לא קבל על נפשיה מידי אלא דאמר דלהוי ההוא ממון לעניים ולותביה להו המזיק ואפילו היה אותו ממון שחייבוהו בעין לא חייל עליה הקדש דאף על גב דרבנן לא אמרוה אלא בגזל ולא נתייאשו הבעלים התם הוא לאפוקי כל ממון שיזכו בו הבעלים אף על פי שהוא ברשות אחר מכיון שאותו אינו רוצה לעכב בנתינתו ולא לסרב רשאים הבעלים להקדישו והוא מוקדש. ולא עוד אלא ששוב אין הבעלים יכולין להלוותו ולשנותו כלל שלא אמרו סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי רשאי לשנותה אלא כשהוא ברשותו אבל כשהוא ברשות אחר לא אף כאן ממון זה עדיין לא זכה בו הניזק כלל אלא של מזיק הוא לגמרי ולא מיבעי לדידן דקיימא לן מכאן ולהבא הוא גובה אלא אפילו למאן דאמר למפרע הוא גובה התם הוא בארעא ובתר דגביה אבל במטלטלין לא. ותו דבמלוה על פה אפילו בארעא לא והכא במלוה על פה היא דהא קיימא לן מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הילכך הכא לא הוה זכי ביה ניזק בהאי ממונא כלל ולית ליה מידי לאקדושי ואמטו להכי לא קדוש אי לאו משום טעמא דאנן יד עניי אנן כיון דהוי קמי בי דינא דהשתא מהני מדין מעמד שלשתן ושמעינן מינה דמעמד שלשתן כי האי דאמר ליה תנהו לפלוני שיזכה בו לפלוני זכה. וההוא דקידושין במעשה דרבן גמליאל מקומו מושכר לו התם שעת הביעור הוה והוה צריך להוציאן מרשותו. ע"כ לשונו.
ח"מ תכ"ו ולענין פסק כתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל מי שאמר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואם היה עני באותה שעה ולא היה המלוה יודע בעניו יכול הוא לחזור עליו וגובה חובו ממנו ואם זה המקבל היה יודע בעניו של לוה אינו יכול לחזור על המלוה שצוה ליתנם לו. טען המקבל ואמר עני היה באותה שעה ולא הייתי יודע בכך והלה טוען עשיר היה ונסתחפה שדך הרי זה ספק ונראה דהמוציא מחבירו עליו הראיה.

וכתב הרמב"ם ז"ל יראה לי שעל המלוה שצוה ליתנם לזה להביא ראיה שעשיר היה באותה שעה וכו'. עד שוברך והפטר.
י"ד רנ"ח הגוזל את חבירו ורצה להחזיר לו גזלו ואמר לו הנגזל תן אותה גזלה לעניים אם אמר לו כן במעמד הגבאי כמעמד שלשתן דמי וזכו עניים ותו לא מצי נגזל למהדר ביה ואף על גב דלא הואי ההיא גזלה בידיה דנגזל בההיא שעתא דאמר ליה לגזלן דליתבה לעניים וליכא למימר נמי רשותא ליתנה למצוה אחריתי כיון דזכה בה גבאי לחלקה לעניים אבל אם נדר לתת דינר לעניים ולא באה ליד גבאי אף על פי שאמר דינר זה מותר לו לשנותה ממצוה זו למצוה אחריתי מיהו מהדר לגמרי דלא ליתבה לא מצי כדאמרינן בפיך זו צדקה ולאלתר נמי מחייב למיתבה דהא קיימי עניים וגבאיהם. מיהו מלישנא דמימריה דרב דקאמר מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר לא שנא אמר זו ולא שנא אמר עלי משמע דדוקא לשנותה הוא דרשאי כגון שיחליפה מסלע לפרוטות או לפונדיונות או שיוציאנה ויתן אחרת במקומה ואף על גב דאמר זו אבל לתת אותה למצוה אחרת אינו רשאי כגון לשנותה מעני לעני דכיון דאמר סלע זו לפלוני עני זכה בה באמירה בעלמא ואינו רשאי לגזלה ממנו וליתנה לעני אחר ואף על גב דקיימא לן דרשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה וזהו שנוי מעניים לעניים התם הוא משום דמעיקרא אדעתא דהכי גביוה מבעלי בתים. וכתב הרז"ה ז"ל מה שהביא הריא"ף ז"ל סיוע לדבריו מגזל ולא נתייאשו הבעלים לא זו הדרך ולא זו העיר דלא אמרינן אינו ברשותו בדבר שאין הלה מסרב ליתנו לבעליו וכו'. ורבינו חננאל ז"ל פירש האי גברא דאמר הגבייה ניהלי ואיזל וכו' לאו איחרוטי וכו'. ונראה לומר דההוא גברא דתקע ליה לחבריה נמי לא הוה בעי למתביה לההוא סלע ניהליה אלא משום דרב טובי דהוי כפי ליה למיתב ליה סלע וכיון דלא הוה בעי למיתבה ניהליה איכא לדמויי להא דגזל ולא נתייאשו וכו'. ונראה לומר דרב טובי אף על גב דבבלי הוה נקיט רשותא ממומחין שבארץ ישראל לאגבויי קנסי הוה ומשום הכי הוה כפי ליה לההוא גברא. אי נמי אפשר דהוה כפי ליה למיסק בהדיה קמי מומחין או לפיוסיה הכא. ע"כ לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל.

פרק שור שנגח ד' וה'

תוספות בד"ה אם יש מותר כו' ואפילו חמישי נמי פעמים שאין לו כל נזקו כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דלמה לא יהא החמישי נוטל מגוף המזיק גם מחלק השלישי ומהשני ומהבעלים גופייהו עד כדי נזקו כדין השומרים שנכנסו תחת הבעלים שהניזק גובה כל נזקו מגוף שור המזיק והשומר חייב לשלם לבעלים מה שהפסידו כדמוכח לקמן דפריך אי תם הוה משתלם מגופו ומשני משום דא"ל סוף סוף את לאו תורא בעית לשלומי לדידי ושוב מצאתי בשלטי הגבורים שהניח דבר זה בצ"ע על דברי התוספות ודו"ק:

בד"ה ושל דבריהם כו' דהא מנה של ר"י הגלילי הוי צורי כו' עכ"ל וממתני' דהכא לא ניחא להו לאתויי ראיה דאיירי במנה צורי דאיכא למימר היכא דמוכחת שאני דקתני ברישא דינר זהב דהיינו כ"ה דינרי צורי ודו"ק:

תוס' ד"ה כגון שתפסו ניזק וכו' אבל לר"ע וכו' לא נעשה שומר שכר אלא מחלקו וכו' התוס' קצרו בטעם הדבר אבל בדברי הרא"ש הוא מבואר יותר וז"ל הרא"ש והתוס' כתבו דלר"ע דשותפין נינהו ואם כיחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה ש"ש אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו אבל לר' ישמעאל שאין לו חלק מבורר בגוף השור ולשעבודי' בעלמא הוא דתפיס ליה הוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרע ממנו מילתא דפשיטא הוא שחייב בשמירת כל החפץ וע"ש:

ד"ה נותן לו סלע וכו' דסלע מדינה אחד ממאתים ממנה צורי וכו' משום דמנה צורי הוא מאה דינרים דהיינו מאה זוז וסלע מדינה הוא חצי דינר:

בא"ד מ"מ אע"ג דפליגי וכו' דא"א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנו נראה ור"ל דלת"ק דאמר דבושתו של עני סלע מדינה שהוא דבר מועט ס"ל נמי דבושתו של עשיר לפי ערך זה הוא פחות ממנה דלא כר' יהודה וא"כ נצטרך לומר דלרבי יהודה דאמר דבושתו של עשיר הוא מנה ס"ל ג"כ לפי ערך זה דבושתו של עני הוא יותר מסלע מדינה או אפשר דלת"ק דאמר דבושתו של עני הוא סלע לפי ערך זה בושתו של עשיר יותר ממנה וא"כ נצטרך לומר דלרבי יהודה דאמר בושתו של עשיר אינו אלא מנה לפי ערך זה בושתו של עני הוא פחות מסלע מדינה וק"ל:

ד"ה ושל דבריהם כסף מדינה וכו' ובפ"ק דכתובות משמע קצת דשל בתולה כפל משל אלמנה וכו' ר"ל וא"כ מוכח דאפילו מנה של כתובת אלמנה הוא מנה צורי כמו מאתים של בתולה דאי מנה של אלמנה לא הוי אלא מנה מדינה א"כ הוי כתובה של בתולה הרבה יותר מכפל של אלמנה וק"ל:

ד"ה יד עניים אנן וכו' וכשאמר ניתבו לעניים הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם פירוש משום דבאותה שעה עדיין לא הגיע לידו לכך איצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים אנן והוי כאלו הוי העניים הכא במעמד שלשתן ואמר לחבריה במעמד שלשתן אותו סלע שיש לי בידך בעד ההכאה תנהו לעניים הללו במעמד שלשתן ועיין בר"ן:

רש"י בד"ה חזר ונגח כו' האחרון הס"ד:

גמ' ואס"ד תנא תנא סלע מדינה לפלוג וליתני כו'. אלא צורי תנן ובחצאין לא קמיירי ומתחיל בשור שוה מאתים לאורויי בעלמא דסלע צורי תנן ואלו התחיל בשור שוה ת' [כי היכי דליפלוג וליתני עוד בניזק רביעי] לא הוה שמעינן מידי וק"ל:

ברש"י בד"ה שביק מתני' כו' ואי קשיא לוקמה דר"מ נמי כר"ט. וכשתפסו כו'. ור"ש מוסיף בסיפא אף בלא תפסו האחרון נשכר ולא פליגי מידי ואי אפשר לאוקמי כר"ע ובלא תפסו ואם יש בו מותר בנזקיו דהשתא אצטריך לאשמועינן דאחרון אחרון נשכר דא"כ לא מוסיף ר"ש מידי ועוד דלא הי"ל לתלות במותר נזקיו דהא שייך לשלפניו יותר ממותר נזקיו ואף כשהזיקות שוין [אם השור שוה יותר כדקאמר יחזיר לכולן מיבעיא ליה] והיכא דנזק ד' וה' שוין וי"ל יש בו מותר בנזקיו אין מחזירין לג' אלא אף הד' יש לו לפי חלקו (פ) ואפשר לפרש [כוונת רש"י בקושיתו] נוקמי לדר"מ כר"ע ובשתפסו ור"ש פליג בתפס וס"ל יחזיר לכולן וכסברת התוס' [בד"ה כגון שתפס] ותי' דאף דאצטריך למיתני דמהני תפיסה לרבי עקיבא דהא ר"ש פליג בסיפא מ"מ יתורא דאחרון נשכר למה ליה למיתני לר"ע וק"ל:

בתוס' בד"ה אם יש בו מותר כו' כגון שנזקי רביעי וחמישי שוין ונזקי שלישי יתירין וכו'. ולפעמים נזקי רביעי יתירין על של ה' ומחזירין המותר לשלפני פניו כגון שנזקי ג' וה' שוין ונזקי ב' שוין לשל ד' דהשתא מצינו לפעמים שמשתכר הראשון [דאף שנזקי ד' יותר מה' מ"מ מתחלה לא יכול ליטול אלא חלקו של ג' כמ"ש תוס' בסמוך דאין הה' נוטל אלא חלקו של רביעי לכך שייך המותר להשני] ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו דמתני' היינו היכא שכל ההיזיקות שוות רק של האחרון הוא פחות ודו"ק:

בתוס' בד"ה נותן לו סלע כו' או פחות או יותר ממנו. פי' דהת"ק משער בעני דהקצבה היותר פחותה היא סלע ור"י משער דהקצבה היותר גדולה היא מנה ומ"מ פליגי דאי אפשר אם הקצבה היותר פחות סלע שיהיה בושת של היותר חשוב מגיע כ"כ עד מנה או לאידך גיסא אם בושת היותר פחות עולה כ"כ עד סלע אי אפשר שלא יגיע בושתו של עשיר יותר ממנה ותלמודא קים ליה דאין ב' השיעורים הללו מכוונים יחד שיהיה הפחות שבכולן סלע והגדול שבכולן מנה [וע"כ דפליגי] רק התוס' מסופקין באי פחות או יותר וק"ל:

בתוס' בד"ה ושל דבריהם כו' אבל שאר מטבעות של דבריהם הוי כסף צורי דהא מנה כו'. ממנה דמתני' דהכא דהוי של צורי (מדחשיב בה דינר זהב) אין ראיה דאינו רק ציור בעלמא ור"י קאמר כסף קצוב של דבריהם קצבו במדינה דומיא דכסף קצוב האמורה בתורה ולזה הוכיחו ממנה דריה"ג וממאתים דכתובה שקצבו במעות צורי וק"ל:

סיוטא. נ"ב רפ"ב דיומא דכ"ב ע״ב:

בד"ה אם יש מותר בנזקין כו' והשתא אחרון כו' אאחרון שבכולם דהוא החמישי קאי כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דוחק דהא אחרון אחרון קתני ועוד דלמאי נ"מ נקט כלל אחרון נשכר דהא כבר תני לה בהדיא והנ"ל בזה שלשון המשנה אתי שפיר כנגד כולם דאף על גב דמצינו לפעמים שהשלישי יש לו והרביעי אין לו כמ"ש התוס' היינו משום שנזק השלישי מרובה ועכ"פ מפסיד השלישי זה הסך שמפסיד הרביעי ואין זה נשכר אבל הכלל של המשנה היינו בענין דנקט שיש מותר בניזקין ואפ"ה שייך שפיר אחרון נשכר דהג' גופיה אע"ג שיש מותר בניזקין לא הי' נוטל כלום אילו היה קודם לב' ומה שהוא נוטל היינו מפני שהוא מאוחר לו וא"כ שייך שפיר אחרון נשכר נגד הקודם לו ומה שאין הד' נוטל שהוא מאוחר לג' מכ"ש אילו היה קודם לו שלא היה נוטל אבל מ"מ כתבו התוס' שפיר דלענין אחרון הכלל לעולם במקומו עומד משא"כ באינך לפעמים לא שייך לשון נשכר דבלא"ה אינו נוטל כלום ודו"ק:

בא"ד ואפילו חמישי נמי כו' שאינו נוטל אלא חלקו של ד' כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ודבריהם תמוהים דלמה לא יטול החמישי מגוף המזיק עד כדי נזקו אפילו חלק הג' ומהב' ומהבעלים כדין השומרים כו' והשומר ישלם לבעלים מה שהפסידו כדמוכח לקמן כו' עכ"ל ע"ש וכן התמיה השלטי גבורים ע"ש. ולי נראה ליישב דדברי תוס' קיימים דודאי אילו היה כאן שום מותר לבעלים שייך שפיר התמיה שלהם דלמה לא יטול הה' אף נגד חלק הבעלים והד' ישלם לבעלים מכיסו לפי שהוא ש"ש שלו כדין כל השומרים והטעם דהא לא מצי הבעלים לעכב על ניזק הה' שלא יטול מחלקם שהרי הניזק אומר האי תורא דאזקן מיניה משתלימנא ואת זיל אישתעי דינא בהדי שומר ובכה"ג איירי הש"ס לקמן מה שהביא מהרש"א ראיה ובאמת לא עלה זה על דעת התוס' אבל דברי התוס' הם בענין שאין כאן מותר לבעלים כדמשמע מלישנא דתלמודא דהא דאמרינן במתני' אם יש מותר היינו מותר בניזקין וא"כ כתבו התוס' שפיר דמצינו לפעמים שאין הה' נוטל כל נזקו כו' לפי שאינו נוטל אלא חלקו של ד' פי' דבודאי אינו יכול ליטול מחלק הג' שהרי הג' מעכב על ידו ולא יכול הה' לומר לשלישי מהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא ואת אישתעי דינא בהדי שומר שהרי השלישי בא על השור גם כן בטענת ניזקין ולא שייך לומר האי תורא דאזקן שזה ניזק וזה ניזק ואדרבא ראשון נשכר אליבא דר"י וכמ"ש רש"י בד"ה ראשון נשכר וא"ל שיטול מחלק השלישי כיון שתפסו לגבות הימנו הא כיון דהדר תפסו הד' נסתלק תפיסת השלישי לענין ניזקין שאין בידו לשמרו עוד ותביעת הנזק שלו המותר על נזקי הרביעי במקומו עומד על השור כמו תביעתו של הה' ואמרינן בזה שפיר ראשון נשכר שהוא השלישי ודוק כנ"ל נכון ליישב דברי התוס':

בגמרא א"ה אימא סיפא ר"ש אומר כו' רישא ר"י סיפא ר"ע. לפי' התוס' בד"ה כגון שתפסו דר"ש איירי ג"כ כשתפסו אלא דס"ל כר"ע דאמר שותפין נינהו לכך לא מהני תפיסה על היותר מחלקו וא"כ לפ"ז הסוגיא תמוה מאד בכאן דאיך שייך לתמוה ולומר רישא ר"י וסיפא ר"ע כיון שזהו עיקר פלוגתא דר"מ ור"ש ובודאי מצינו דוכתי טובא דפליגי תרי תנאי בפלוגתא דאינך תנאי ולא מתמה הש"ס ע"ז בשום דוכתא ועוד דלשון רישא וסיפא לא שייך כלל בפלוגתא דתנאי בחדא מלתא. אבל לפי' רש"י א"ש דלא שייך כלל לומר דפליגי ר"מ ור"ש במשנה בפלוגתא דר"י ור"ע דהא ר"מ איירי בתפס ור"ש איירי בדלא תפס ואי הוה פליגי כאן בפלוגתא דר"י ור"ע אדרבא ה"ל לר"מ למינקט גם כן בדלא תפס ולומר ראשון נשכר דהכי הוא אליבא דר"י אבל עכשיו מדנקט מילתי' בתפס דאפי' ר"ע מודה בהא ור"ש נקט מילתי' בלא תפס ואפ"ה לא פליג ר"ע עליה מכל זה מוכח דלא איירי כאן לחלק בפלוגתא ר"י ור"מ ור"ע ור"ש לא קאי אהדדי אלא שני בבות הם דר"מ נקיט למילתי' לרבותא דאפי' לר"י מצינן לומר אחרון נשכר וכגון שתפס ור"ש נקט למילתי' אליבא דר"ע לכך מתמיה הש"ס שפיר רישא ר"י וסיפא ר"ע כיון שאין זה עיקר הפלוגתא שלהם כאן אלא אנן דחקינן לפרש דבריהם הכי ודו"ק ועיין בספר המאור ובמלחמות ה' להרמב"ן:

אמר רב יוסף כבר זכו ביה עניים וכו'. עמ"ש הרי"ף והרז"ה והרמב"ן ובמ"ש הר"ן פרק נערה ומה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן כ"ו דף פ"ו ע"ש באורך:
והרשב"א בחידושיו בשמעתין כתב וז"ל כתב רש"י שזה היה תופס משלו דאי לא"ה לא מגבינן ליה בבבל וכו' אלא אפשר כגון דאמר להו אזמנוה לי לדינא למיסק לארץ ישראל אלא שאני תמיה דבזמנן לא היה סמוך בארץ וכו' ע"ש ושמעתי מקשים דאיך כתב הרשב"א דבזמן רב יוסף לא היו סמוכים והרי כתב הר"מ הלכות קדוש החדש דעד אביי ורבא סוף חכמי הגמרא היו מקדשין ע"פ הראיה והיו סמוכים והוא תלמוד ערוך בר"ה דרבא עביד יה"כ תרי יומי ופעם אחת נמצא כמותו הרי דהיו מקדשין על פי הראיה בא"י שהיו סמוכים. ותו קשיא לי שהרשב"א עצמו כתב בתשובה כ"י ורמזתיה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן קכ"ד דהחשבון שבידינו הלל עשירי להלל הזקן יסדו והוא ובית דינו קדשו כל החדשים עד יבא מורה צדק שהיו סמוכין וזה היה בזמן סוף חכמי הגמרא:

תוס' ד"ה אם. ז"ל ואפי' חמישי נמי פעמים שאין לו כל נזקו כו' עכ"ל. המהרש"א הביא את קושיית השלטי גיבורים למה לא יגבה החמישי את כל נזקו מגופו של השור תם כדין השומרים שנכנסו תחת הבעלים שהניזק גובה את נזקו מגופו של השור ואח"כ משלם השומר לבעלים מה שהפסידו.
והנה עיין בש"ך (חו"מ סי' ת"א אות ג') שתירץ דדוקא במסר לשומר, וכשהבעלים פשעו, גובה גובה מגוף השור שהוא ממון הבעלים. אבל הכא שתפס והבעלים אנוסים אין גובים מחלק הבעלים, דהוי' כפרצוה ליסטים שפטור (מתני' דף נה:). עוד עיין בקצוה"ח (שם אות א') שחולק על הש"ך, וסובר שאף אם הבעלים אנוסים גובים מגוף השור והשומר ישלם לבעלים הפסדם.
ונראה, שהשאלה תלוי' בביאור הדין שבשומר של שור תם הנזק משתלם מגופו של התם. אם ר"ל שמעיקר הדין השומר מחוייב לשלם בעד הנזק, אלא ששור תם אינו משלם אלא מגופו, והדין הוא שבכל מקום שיש חיוב של בעל מזיק לשלם גובין מגוף השור ואע"פ שהוא ממון של אדם אחר. ויוצא ששילם בעל השור בעד חיוב השומר, ועל השומר להחזיר לבעל השור את כל מה ששילם בעדו. ולפי"ז אין חילוק בין מסרו הבעל לשומר לבין תפס מעצמו. ונראה שהבעלים משלמים רק מפני שיכולים אח"כ לגבות מהשומר. אבל אילו היה השומר שתפס שומר חנם ושמר את התם בשמירה פחותה, לא היו גובים מהשור מאחר שהבעלים אנוסים והשומר לא חייב לשלם כי שמר שמירה פחותה כדינו. כ"ז לפי שיטת הקצות. מאידך הש"ך סובר שגובים מגוף השור דוקא אם בעל הממון עצמו מחוייב בתשלומין. וממילא דוקא כשמסרו הבעלים את שורם לשומר, גובים מגוף השור מאחר שהבעלים פשעו וחייבים לשלם. וזה שהשומר משלם לבעלים אינו מפני ששילמו הבעלים את חיוב השומר, אלא משום שהשומר התחייב לשלם לבעלים אם לא שמרו את השור מלהזיק. ואילו בתפס הניזק, כשהבעלים אנוסים ופטורים, לא גובים מגוף השור.4
והנה קצוה"ח (סי' ת"א אות א') הקשה על הש"ך מראשונים בפ' הכונס שבלקחו גזלן גובין מגופו של השור תם, וקשה מ"ש תפסו ניזק מגזלן. וי"ל שלגזלן יש קניני גזילה בשור ונחשב לבעל ממון דשור (ועיין לקמן דף נו: בתוס' ד"ה פשיטא), ולפיכך שפיר מתחייב בחיוב התם ומשלמים הבעלים בעדו. לשומר לעומת זאת אין קנין בגוף הפקדון ולפיכך אינו חייב בשור תם אלא מהראוי שהבעלים יתחייבו, והיינו דוקא במסרו הם לשומר ולא בתפס, ודו"ק.
עוד הקשה קצוה"ח, שאם מדובר בסוגיין כשהבעלים אנוסים בתפיסת הניזק, האיך כתבו התוס' דלר"ע, דאינו תופס אלא בעד מחצית שלו ואינו ש"ש על חלק הבעלים, דצריכים הבעלים לשלם מחצית והניזק מחצית, וקשה דלמה יתחייבו הבעלים לשלם כיון דאנוסים הם.
ויתכן לחלק אליבא דר"ע דשותף שאני, דמכיון דלכל שותף ושותף יש קנין בשור, הנגיחה הוי' נגיחת חיוב המחייבת את כל השור, ולכן גובים גם מחלק של הבעלים האנוסים שבשור, ודו"ק.5
ענין צדקה.
כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון (הל"א), וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים וכו' עכ"ל. וצ"ע, מאחר שהשומר פטור דהו"ל ממון שאין לו תובעים, למה הוצרך לגזה"כ לשמור ולא לחלק לפטור מתשלומין.
ונראה לומר שבצדקה יש שתי הלכות:
א) קנין ממון לשבט דעניים, ב) חלות שם צדקה בחפצא.
וי"ל דמדין קנין ממון לשבט דעניים השומר פטור מלשלם כי המעות הן ממון שאין לו תובעים. ובכך דומה ממון עניים לממון כהנים שהמזיק מתנות כהונה פטור מלשלם דהו"ל ממון שאין לו תובעים (חולין קל ב, רמב"ם פ"ט מהל' ביכורים הל' י"ד).6
אמנם דין שני יש בצדקה והוא חלות שם צדקה שחלה בחפצא בדומה להקדש שחלה חלות שם בחפצא. והנה רשות גבוה מהווה בעלים כי להקדש יש קנינים. והרבה הוכחות ליסוד זה, בין השאר: א) דין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט המהוה קנין ממון (עי' קידושין כח ב, ובמלחמות ד' רפ"ד דב"ק); ב) מעילה בהקדש שביסודה מהוה חיוב גזילה כדביאר הגר"ח זצ"ל (עי' בספרו על הרמב"ם פ"ח ממעילה הל' א'); ג) גנב והקדיש חייב ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" (ב"ק עט א); ד) פדיון הקדש מהוה ביסודו קנין כסף (עי' בספר חדושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ח מהל' מע"ש הל"ז וברש"י קידושין (כו.) ד"ה דבר). ונראה שאף חלות שם צדקה מהוה בעלים כמו הקדש, וכשם שבעלות של הקדש עושה את החפץ לממון שיש לו תובעים יתכן שהוא הדין בבעלות של חלות שם צדקה. עקב כך זקוק היה הרמב"ם גם לגזה"כ לשמור ולא לחלק לפטור השומר בצדקה מתשלומין כי הקרא מחדש פטור תשלומין בנוגע לחלות השם והבעלות דצדקה בחפצא.
כתב הרמב"ם בפ"ב משכירות (הל"א - ג') וז"ל שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט כו' יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן וכו' אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין כו' עכ"ל, וע"ש בהשגת הראב"ד. אליבא דשיטת הרמב"ם שומר שפשע בקרקע, בעבדים, ובהקדש חייב משום דפושע מזיק. ועלינו להבין מ"ש הקדש שהשומר הפושע חייב ואילו במעות של עניים קבע הרמב"ם ששומר שפשע פטור לגמרי.
נראה בביאור הדבר שגזה"כ בשומר "רעהו ולא של הקדש" מחדשת דין פטור תשלומין בחיובי תשלומי שומר הקדש בדומה לפטור תשלומין בשומר שטרות וקרקע. אמנם בדברים אלו יש חלות שמירה משום שיש להם בעלים המחייבים שמירה לשומר אלא שחל פטור תשלומין בחפצא. ומאחר שחל עליהם דין שמירה חייב עליהם השומר כשפשע כי תשלומי פשיעה הם מטעם מזיק. בצדקה לעומת זאת, מחדשת גזה"כ לשמור ולא לחלק שאין הצדקה נחשבת בעלים לגבי שמירה וליכא דין שמירה בצדקה כלל ולפיכך אין הפושע בצדקה חייב. דדוקא שומר הפושע חשוב מזיק אבל אדם בעלמא שפשע בממון אחרים אינו אלא גרמא בנזיקין ופטור.
ב.
בנוגע לדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בצדקה דנו הראשונים הרבה בהקשר לסוגיתנו במס' ב"ק (לו:), וז"ל, ההוא גברא דתקע לחבריה וכו' אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא נתביה לעניים, הדר אמר ליה נתביה ניהלי איזיל ואברי ביה נפשאי, א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן כו', ופירשו הראשונים שרב יוסף קנה החוב לעניים מדין מעמד שלשתן. וע"ז הקשו דל"ל קנין מעמד שלשתן, למה לא קנו מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ורבו התירוצים וכפי שיתבאר.
שיטת בעה"מ ורבינו האי גאון
בעה"מ מביא תשובה מרבינו האי גאון וז"ל, דלענין איחיובי נודר בצדקה מאלתר דאמר הרי הוא מטבע זה לצדקה אחייליה להנפוקי בצדקה ומאלתר דאמר יש עלי צדקה כך וכך אחייב ליה במה שאמר בפיו כו' ודאמר צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר וכלהו נדרי בדבור פה בלחוד אינון, אבל האי נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצי למעבד ליה מדעם ולא עניים אית להון בהדיה עסק דברים, וכד זכי פרנס לעניים כו' אי אתי למיהדר ביה לא משגחינן ביה ובי דינא מתפשין לההוא מדעם לעניים, עכ"ל. דעתו של רבינו האי גאון שנדר צדקה אינו זוכה לעניים ואך מעמד שלשתן או קנין אחר קונים. לשיטתו ע"י אמירת הרי עלי לתת צדקה קיימת רק מצות הפלאה ולא התחייבות ממון. לכן בנודר סלע זו לצדקה אין הסלע קנוי לעניים כי חלה רק מצוה שהסלע ינתן לעניים ואין גובין אותו בבי"ד.
והנה בנדרי הקדש חלים שעבודי ממון למ"ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או למ"ד שעבודא דאורייתא עי' קידושין (יג:) וערכין (כא.), וגם קנין (עיין קידושין כח: ורמב"ם פ"ט ממכירה הל' א' - ב'). ומתבקשת השאלה מ"ש הקדש מצדקה. ומסתבר שדעת רבינו האי גאון היא שהקדש מהוה בעלות דגבוה (עי' לעיל אות א') ויש בנדרי הקדש קנין ושעבודי ממון, ואילו צדקה אינה חלות דין בעלות (יתכן שהמקור לזה הוא גזה"כ לשמור ולא לחלק, עיין לעיל אות א'), אלא חלות שם מצוה, ולכן הנודר צדקה אינו משתעבד בחיוב ממון. יוצא דאליבא דרבינו האי גאון נדרי הקדש ונדרי צדקה מהווים שתי חלויות שונות:
א) בנדרי הקדש באמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מתהוה חלות קנין בעד גבוה כי הקדש מהוה חלות בעלים.
ב) נדרי צדקה אינם זוכים בעד צדקה שכן צדקה אינה חלות בעלים ובכן נדרי צדקה מחייבים במצוות הפלאה בלבד.7
שיטת הרמב"ן
הרמב"ן במלחמות חולק על רבינו האי גאון ובעה"מ וסובר שבדומה לנדרי הקדש יש קנין ושעבודי ממון בנדר צדקה.8
יש להעיר כמה הערות בס' מלחמות ה':
א) הבעה"מ מסתייע ממעשה דר"ג שהקנה חצרו לעניים בשעת הביעור ולא סמך על אמירתו בלבד, והרמב"ן דוחה את הראייה "דהתם שעת הביעור היה והיה צריך להוציאו מרשותו", הסבר דבריו, אע"פ שאמירתו מקנה לעניים עכ"ז גמר המצוה של צדקה מחייב נתינה ממש. עקב כך בשעת הביעור שחייב לקיים את המצוה לגמרי עליו לתת מתנות העניים לרשותם ולכן הקנה להם רבן גמליאל את חצרו ונתן את מתנות העניים בחצרם כדי שהמתנות תהיינה ברשותם ממש. והראשונים שהביאו ראיה משם סוברים שאם אמירתו לגבוה מקנה מן הראוי שתועיל גם לגבי דין מסירה לרשות ולכן הקשו ממתנות עניים. והרמב"ן לעומתם סבור שהקדש שאני דכל מקום דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אבל לא צדקה, ודו"ק.
ב) הרמב"ן מוכיח שיש קנין ממון בנדרי צדקה ממעשר עני, וז"ל היאך יאמר הגאון שאין ב"ד יכולין לעשות דבר במעשר עני עד שיזכה פרנס כו' והלא אמרו בפ' הזרוע ואפי' עני שבישראל מוציאין אותה מידו כו' הלכך בנדרים נמי כל דבר המסוים בודאי מוציאין מידו דמאי שנא, עכ"ל. ולכאורה יפלא דבשלמא מעשר עני בדין הוא ממון עניים שכן השם של מתנות עניים מחדש קניינים לעניים דומה לתרומה שדין מתנות כהונה מחדש קניינים לשבט כהונה אחרי הפרשה מהכרי. בנדרי צדקה, לעומת זאת, ליכא שם מתנות עניים וכהונה אלא דין וחלות הפלאה בעלמא וא"כ י"ל שאין קנין לעניים, ולמה השווה אותם הרמב"ן.
ומסתבר שהרמב"ן מחלק בין מעשר עני לבין שאר מתנות שמפרישים מטבל. דשאר מתנות שמפרישים מטבל מהוות חלות שם בפני עצמן כשם תרומה ומעשר ראשון ושני ואילו מעשר עני אינו חלות שם בעצמו אלא צדקה בעלמא. תרומה אסורה לזרים ויש בה חלות איסורים נפרדים, מעשר ראשון מהווה חלות שם שכן חייבים להפריש ממנו תרומת מעשר שהיא אסורה לזרים, מע"ש מהווה חלות שם שהרי חייבים לקיים בו מצוות מע"ש בירושלים. מאידך מעשר עני אין בו איסורים או קיומי מצוה מיוחדים, ואינו אך חלות צדקה בעלמא. עקב כך מדייק הרמב"ן שמאחר שיש ממון עניים במעשר עני ע"כ שהממון מטעם ההפלאה ויוצא שבכל נדרי צדקה יש קנין ממון עניים.
ג) בסוף דברי המלחמות שם בדין ממשכנים חייבי עולות ושלמים ולא חייבי חטאות ואשמות, כתב הרמב"ן וז"ל ויש מפרשים שלא חלקו בין חייבי חטאות ואשמות לחייבי עולות ושלמים אלא קודם זמנן דבהכי ממשכנין כי היכי דלא ליפשע ובהנך לא פשע אבל לאחר שעברו שלש רגלים בכולן ממשכנין וכופין נמי במילי ושוטי דבכולהו כתיב ועשית וכענין שאמרו בשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו ודבר נכון הוא, עכ"ל. לפי דעה זו יוצא שדין דממשכנין מהוה דין כפייה על המצוות. אך חלוק דין הנדרים משאר מצוות שכן בנדרים ממשכנין גם לפני זמנן (לפני ג' רגלים) שמא יפשע. כפייה זו מיוחדת לנדרים ע"פ גזה"כ דועשית אזהרה לבי"ד שיעשוך. אמנם הדין הכללי של כפייה במצות שייך רק כשהגיע זמנן. (וכ"ז שלא כדעת המלחמות בראשונה שיש חלות ממון בנדרי צדקה וגבוה, וצ"ע בישוב הסתירה).
ד) בענין נדרי גבוה (עיין בשיעורים בריש נדרים דף ב.) הבאנו דברי הרמב"ן בראש פרשת מטות שמפרש שהנדר של הרי עלי קרבן חל בקום ועשה משום שני טעמים: א) יש שעבודי ממון לגבוה; ב) החפצא של קרבן שיפריש בסוף הוא תוצאה ממה שנדר בראשונה. הטעם הראשון מתאים גם לצדקה אליבא דהרמב"ן במלחמות שכן אף בצדקה יש שעבודי ממון כדמבואר. ואכן לפי ביאורו דר' חיים זצוק"ל בשיטת הרמב"ם שיש בצדקה התפסת סלע זו כזו גם הטעם השני שייך בצדקה. בצדקה כבהקדש חל דין הפרשה והתפסת שם צדקה על החפצא דמעות בסוף מחמת הנדר דהרי עלי שנדר בראשונה, ודו"ק. (ועיין ברשימות שיעורים לריש פ"ג שבועות ד"ה שיטת הרמב"ם בהתפסה אות ב' ובחידושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם פכ"ב מהל' מכירה הל' י"ז ולמעלה אות א').
שיטת הרי"ף והתוס'
הרי"ף ותוס' (בד"ה יד עניים אנן) סוברים שיש קנין ממון בנדרי צדקה. ומה שהוצרך רב יוסף לזכות לעניים מדין מעמד שלשתן ולא היתה מספיקה אמירתו לגבוה שהוא כמסירתו להדיוט שכן חוב אינו ברשותו להקנות באמירה והיה זקוק לקנין מעמד שלשתן, וז"ל הרי"ף משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי דהא לא אתא לידיה כו' ומשום הכי א"ל רב יוסף אנן יד עניים אנן דלא גרע מדינא דהדיוט דקני במעמד שלשתן, אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו ביה עניי ולא מצי למהדר ביה כדאמר בפיך זו צדקה כו' עכ"ל. וכדומה איתא בתוס' וז"ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ה"נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם וכשאמר ניתביה לעניים הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם, וכן אם היה אומר ניתביה להקדש לא היה הקדש קונה כו' עכ"ל.
והנה בחדושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם (פ' כ"ב מהל' מכירה הל' י"ז) הקשה על שיטתם שאין לדמות דין אמירה לצדקה ולעניים לקנין חוב בעלמא, דחוב בעלמא אינו נקנה שכן חסר בו מעשה קנין משום שהחוב ושעבודיו הם דבר שאין בו ממש ואין שייך בהם מעשה קנין. לעומת זאת בצדקה דבפיך זו צדקה, הואיל והחוב ושעבודיו ישנם בעולם וצדקה מתהווה בדבור לחוד, מן הראוי שתועיל לזכות את החוב ושעבודיו לעניים. וקנין שטרות בחוב יוכיח. הרי כמה ראשונים סבורים שקנין שטרות חוב מועיל מן התורה, ומוכח שחוב נתפס בקנין. ואפילו לדעת אותם ראשונים שמכירת שטרות אינה מועילה מדין תורה, הלא כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' מכירה (הל' י"ב) וז"ל קנין השטרות בדרך הזאת מד"ס אבל מה"ת אין הראיות נקנות עכ"ל. יוצא שאין הקנין מועיל מן התורה רק מפני שאין הראיות נקנות, כלומר, שלא יתכן לשנות את החלות של בעל השטר ואת הגדת העדות שבשטר, ועקב כך אין קנינו שבשטר מועיל לקנות את החוב. אולם בלא"ה שפיר היה מועיל קנין בחוב גם מן התורה. המורם מזה שעיקר דין הקנאה היה חל בחוב מן התורה, אלא שחסר מעשה קנין, וקשה, למה לא יועיל קנין חוב בנדר צדקה שכן מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט חל קנין ממון ע"י דבור בלבד בלי מעשה קנין בחפצא.
ותירץ הגר"ח זצ"ל שיסוד הדין של בפיך זו צדקה אינו שאמירה בלבד מקנה לעניים, אלא דהוא דין של חלות שם צדקה בחפצא, כלומר שמחמת הנדר חל שם צדקה על חפצא הנידב לצדקה, וממילא נקנה הדבר לעניים כי שם צדקה מחדש קנינים. כ"ז בחפצא ממש, אבל בשעבודי חוב שאינם חפצא ממש, אין החוב ראוי לחלות שם צדקה שכן דבר שאין בו ממש הוא, והואיל וא"א להתפיס שם צדקה על חוב ושעבודים לכן אין קנין צדקה חל. והוא הדין במקדיש חוב, מאחר שאין החוב ראוי לחלות שם הקדש בחפצא אינו נקנה להקדש. (כן קבל מרן רבינו זצ"ל במסורה מפי אביו הגאון ר' משה זצ"ל בשם זקנו הגר"ח זצ"ל, ברם בספרו על הרמב"ם הגר"ח זצ"ל מבאר את דין הרי"ף באופן שונה קצת, עיי"ש א)
שיטת הר"ח
התוס' (שם) בהמשך דבריהם מביאים את דעת הר"ח, וז"ל ור"ח פירש שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה להחזיר אחר לעניים תחתיו וא"ל רב יוסף דיד עניים אנן וזכינן בו במעמד שלשתן ואמרי' בפ"ק דערכין (ו.) האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו משבא ליד גבאי אסור לשנותו, עכ"ל. אליבא דר"ח אמירתו לגבוה קונה בצדקה שעבודי חוב שלא כרי"ף. ולפי ביאורו של הגר"ח זצ"ל הנ"ל יוצא שר"ח סובר שאמירתו לגבוה מהוה קנין פשוט ואינה קנין המתהוה ע"י הטלת שם צדקה בחפצא. עקב כך מועילה וקונה בשעבודי חוב כמו קנין אחר להדיוט, כי אף שלא ניתן להטיל עליהם שם צדקה עכ"ז חל קנין באמירה לזכות שעבודי החוב לעניים.
חידוש נוסף יש בר"ח והוא שמעמד שלשתן אינו קנין בלבד אלא שנחשב כאילו נמסר החוב ליד המקבל וכאילו הגיעה הצדקה ליד הגבאי וא"א לשנותה. לעומת זאת הרי"ף על אתר דר' יוסף קנה לעניים במעמד שלשתן כתב וז"ל אבל ודאי אי בעי לשנויי ההוא מידי דיהיב לעניים עד דלא אמטייה ליד גבאי במידי אחרינא דכוותיה מצי לשנויה, עכ"ל. הרי"ף חולק על הר"ח וסובר שקנין מעמד שלשתן אינו כאילו נמסר ליד המקבל אלא הוא קנין בעלמא ועדיין יכול הנותן לשנותו. וניתן לבאר את המחלוקת עפ"מ שיש לחקור בקנין מעמד שלשתן עליו אמרו חז"ל (גיטין יד א) דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא, האם הוא מהווה קנין בעלמא, כלומר, שהקנה הנותן (המלוה) את החוב למקבל, או"ד נחשב החוב כפרוע, המלוה הסתלק והלוה מתחייב למקבל. לשם ביאור התקנה ע"פ צד זה נראה שכשהנותן (המלוה) אומר ללוה תן לפלוני במעמד שלשתן הרי זה כאילו נמסר החוב לידי המקבל והמלוה כבר נפרע שכן זה כמו ששילם הלוה למי שצווהו המלוה וממילא נסתלק המלוה. אכן כ"ז בנוגע להנותן (המלוה) שלגביו חשוב הוא כפרעון, אבל לגבי המקבל החוב עדיין קיים ואינו נפרע עד שיפרע ממש. ונראה שבחקירה זו חלוקים הרי"ף והר"ח. דלרי"ף מעמד שלשתן הוא קנין רגיל ואין בו חלות פרעון ומשום כך כל זמן שלא הגיעה הצדקה לידי הגבאי ממש עדיין ניתן לשנותה. אליבא דר"ח לעומת זאת יש חלות פרעון במעמד שלשתן וכאילו באו המעות לידי המקבל (הגבאי - צדקה) ובכך נסתלק הנותן (הנחבל) שכן החוב שלו פרוע. לכן תו אי אפשר לשנות החוב שהרי ע"פ דין מעמד שלשתן נחשב לצדקה משהגיע ליד גבאי.
יש עניינים נוספים הקשורים לחקירה זו. הנה המוכר שטר חוב לחבירו בכתיבה ומסירה וחזר המוכר ומחלו מחול. אולם כשהקנה חוב במעמד שלשתן וחזר הנותן ומחלו דעת רבנו תם שאינו מחול (תוס' במס' גיטין (יג:) ד"ה תנהו). ראשונים אחרים (כגון בעל העיטור והראב"ד, עיין בחו"מ סי' קכ"ו סעיף א' ובש"ך אות י' ובקצה"ח שם אות ה') סבורים שהחוב מחול. ובפשטות המחלוקת תלויה בהנ"ל, דאליבא דר"ת החוב כאילו בא לידי המקבל וכיון שלגבי הנותן נחשב החוב כפרוע אינו יכול למחול. ואילו לראשונים אחרים מהווה מעמד שלשתן קנין בעלמא כמו כתיבת ומסירת שטרות ומשו"ה מחלו הנותן מחול.
עוד עיין בתוס' (גיטין שם) וז"ל דלא תקינו מעמד שלשתן בכתובה דאפשר שלא תבא לידי גבייה לעולם ועי"ל וכו' עכ"ל, ובפשטות חלוקות שתי הדעות בתוס' בנוגע למעמד ג' אם מועיל להקנות חוב תוך זמנו (או כתובה שאינה ניתנת לגבות מחיים, עיי"ש במפרשים). אם מעמד ג' קנין בעלמא מועיל גם בחוב תוך זמנו, אבל אם חל כחלות פרעון אינו מועיל תוך זמנו של החוב (או בכתובה שאינה עומדת לגבות מחיים) הואיל ואינו עומד לפרעון.
דנו הפוסקים במעמד שלשתן אם מועילה שליחות בעד המקבל (חו"מ סי' קכ"ו סעיף כ' ובגר"א אות נ"ד). ונראה להסביר דשליחות מועילה בעבור מעשה - כגון שליחות במעשה קנין, קידושין, וגירושין דשלוחו של אדם עושה המעשה בעבורו. ברם כשמעשה המצוה תלוי בגופו של אדם אין דין שליחות, כגון בתפילין וכל מצוות שבגופו (והדברים מפורסמים עי' קצה"ח סי' קפ"ב אות א'). במדידת עגלה ערופה נתמעטה שליחות כמו שדרשו (סוטה מה א) ויצאו הן ולא שלוחיהן. אולם הרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח (הל' א') כתב וז"ל הרוג שנמצא נופל לארץ ולא נודע מי הכהו מניחין אותו במקומו ויוצאין חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלים שנא' ויצאו זקניך ושופטיך ומודדין ממנו אל הערים שסביבות החלל עכ"ל. הרמב"ם אינו מצטט במפורש הדין של הן ולא שלוחיהן, וצ"ע למה משמיטו. וביאר הגר"מ זצ"ל דלרמב"ם הדין פשוט ואין צריך לכותבו כי גזה"כ מלמדת אותנו דמדידת העיר הקרובה לחלל אינה מעשה ב"ד בעלמא אלא שהיא צריכה להעשות בפני ב"ד והוי' כמצוה שבגופם אשר בכהת"כ הדין שאין שליחות במצוה שבגוף ולאו דוקא בעגלה ערופה. והוא הדין בב"ד של קבלת עדות או של גירות דאין הדיינים יכולים למנות שלוחים להיות במקומם שכן דינים אלו מחייבים גופן של הדיינים ובפני ב"ד. ואותה סברא שייכת גם כאן: אם דין מעמ"ש מחייב שיהיה בפני ג' האנשים (הנותן הנפקד והמקבל) אין שליחות כמו במדידת עגלה ערופה. מאידך אם אין כאן דין של בפניהם התלוי בגופם, אלא דין של מעשה מצד שלשתם יש שליחות כבכהת"כ. ויתכן שהדברים תלויים בחקירה הנ"ל: אם מעמ"ש מהווה דין פרעון - שהנפקד (או הלוה) תופס הדבר ומוסרו ע"פ דין לתפיסת המקבל, וכדר"ח שנחשב כאילו הגיע הדבר לידי המקבל - אז המקבל משתתף במעשה, דהיינו שמקבל ותופס הדבר מהנפקד או מהלוה, ועקב כך יש שליחות למעשה התפיסה שלו שהוא הפרעון. לעומת זאת אם מעמ"ש מהווה קנין בעלמא, י"ל שאין למקבל השתתפות במעשה הקנין והקנין חל מדין דעת מקנה של הנותן בלבד בלי מעשה דמקבל. ויוצא שהמקבל משתתף בגופו בלבד שהקנין צריך להעשות בפני המקבל ובמעמד המקבל עצמו, ואין שליחות.
רבנו אפרים על הרי"ף בב"ק (רפ"ד שם) חולק על פירושם של הראשונים שפירשו דרב יוסף קנה לעניים מטעם מעמד ג' וז"ל והיכי אפשר דהויא אחרינא דלא פלוני הוא כוותיה בהאי דינא וכו', עכ"ל. כלומר, שליח המקבל פסול לקנין מעמד שלשתן ורב יוסף מכיון שהיה גבאי צדקה שליח עניים הוא ופסול. ברם הרי"ף בעה"מ ר"ח והתוס' מפרשים שהעניים קנו מטעם מעמ"ש. ועולה השאלה: בשלמא אליבא דר"ח שמעמ"ש קונה מטעם פרעון מועילה שליחות למקבל כנ"ל. אולם אליבא דאותם ראשונים שמעמ"ש הוא קנין בעלמא ופוסלים שליחות למקבל האיך הועילה ידו של רב יוסף בעד העניים. ונראה לומר שיד גבאי שונה משום שאינו זוכה לעניים מטעם שלוחם אלא ידו כיד עניים ממש, שכך מינוי גבאי צדקה שידו כרשות עניים וכאילו העניים עצמם עומדים שם וזוכים במעמ"ש. הראיה לכך כי רב יוסף לא אמר שהוא שליח עניים אלא שהוא יד עניים, כלומר, שידו כיד העניים ממש ולכן קונים במעמ"ש, ודו"ק היטב.9
ג.
שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם בפ' ו' מהל' ערכין (הל' ל"א - ל"ג) וז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו. ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהם מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות. ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר. והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות, ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון, עכ"ל. ובפכ"ב מהל' מכירה (הל' ט"ו - י"ז) כתב, וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. והואיל הדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים. יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן. ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם. ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין, עכ"ל. הרמב"ם פוסק שהנודר להקדש או לעניים דבר שלא בא לעולם חייב לקיים דברו. ועלינו להבין, למה הביא הרמב"ם את דינו בשני מקומות במשנה תורה, בהל' ערכין וגם בהל' מכירה.
נראה דאליבא דרמב"ם יש שני דינים במי שמתחייב לתת להקדש או לצדקה דבר שלא בא לעולם: א) דין של חיוב נדר דהיינו חובת מצוה ואיסורין; ב) דין של חיוב והשתעבדות ממון שניתן לגביית ב"ד. בהל' ערכין כתב הרמב"ם הדין של מצות נדר וכפי שמדוייק בלשונו שם שמביא המצוות והאיסורים דהפלאה. מאידך בהל' מכירה מדבר בהשתעבדות ממון. שיטת הרמב"ם היא שהדיוט אינו יכול להשתעבד להדיוט על דבר שלא בא לעולם. יעויין בתוס' ריש פרק אע"פ (כתובות נד ב, ד"ה אע"פ) וז"ל תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב כו' אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם, ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו כו' אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים, אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים, חל שעבודו מעתה, ואין זה קנין דברים בעלמא, דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (ג.) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בו דין חלוקה, אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד, ואין זה קנין דברים, עכ"ל. לדעת התוס' יכול לשעבד גופו בהתחייבות ממון אף שאין לו נכסים בשעת ההתחייבות. אמנם הרמב"ם לעומתם מבחין בין המתחייב ממון למתחייב לתת לחברו דבר שבעין. המתחייב ממון לחבירו חייב אף שאין בידו עכשיו במה לשלם (פ' י' מאישות הל' ז'), אבל אין אדם מתחייב לתת לחבירו דבר בעין שאינו ברשותו. והמתחייב על בעין שלא בא לעולם פטור (פ' כ"ב מהל' מכירה הל' א', ב', וה'). בד"א בהדיוט, ואילו בהקדש וצדקה המקבל לתת דבר שבעין חייב. לשם ביאור ההבדל ביניהם מסביר הרמב"ם שבהקדש וצדקה מחייב הממון הוא חלות הנדר ומצות הפלאה. עקב חלות הנדר דהרי עלי לתת להקדש או לצדקה דבר שלא בא לעולם שחלה כמצות הפלאה (כדביאר בהל' ערכין) חל גם חיוב ממון ועליו לשלם הבעין להקדש או לצדקה.10
ראייה לדברינו שלפי הרמב"ם קיימת שתי הלכות - אחת בנוגע לדין ההפלאה ואחת בנוגע לחיוב הממון שכן בהל' מכירה כותב הרמב"ם שיש גאונים החולקים ואומרים שאין העניים זוכין בדבר שלא בא לעולם ודינם כדין ההדיוט, ובהלכות ערכין לעומת זאת אינו מזכיר שהגאונים חולקין. המסקנא מכך היא שהגאונים מסכימים לפסק הרמב"ם שיש חיוב נדר ומצות הפלאה אלא שחולקים על קנין הממון בדבר שלא בא לעולם. ובכך גם יובן השינוי בלשונו של הרמב"ם שבהל' ערכין מצייר שהנודר נדר "הרי עלי להקדישו", ואילו בהל' מכירה נדר "יהיה הקדש". הנ"מ מבוארת שהרי בהל' ערכין נוגעת לחיוב ההפלאה ולכן הלשון הוא לשון של נדר בעלמא להקדיש בזמן העתיד (והוי נדר לעשות נדר גבוה שחל, עיין בתוס' בנדרים (ג:) ד"ה מידי). מאידך בהל' מכירה הלשון הוא לשון של הקדש ממש ושל חלות שעבודי וקניני ממון, ודו"ק.
והנה התרגום בפרשת מטות לפסוק איש כי ידר נדר לד' או השבע שבועה (במדבר ל', ג') כתב וז"ל גבר ארי ידר נדר קדם ד' או יקיים קיים עכ"ל. וכן רגיל בתרגום: נדר מתורגם נדר ושבועה - קיים. עיין בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד: ג') שתרגם "ואשביעך" "ואקים עלך" ובפרשת כי תצא (דברים כ"ג: כ"ב - כ"ד) מתרגם לשונות הנדר שבפסוקים בלשון נדר. אולם בפר' ויצא כשנדר יעקב אבינו נדרו לד' "עשר אעשרנו לך" מתרגם "וידר יעקב נדר" בזה"ל "וקיים יעקב קים", זאת אומרת שיעקב אבינו נשבע שבועה. וקשה למה נטה התרגום מדרכו ומיאן לתרגם כפשוטו שיעקב אבינו נדר נדר,11 ויתכן שהתרגום התלבט בקושיא איך נדר יעקב נדר בקום ועשה על דבר שלא בא לעולם,12 וזה הניעו לפרש שיעקב אבינו נשבע שבועה שכן שבועה חלה גם בדשלב"ל הואיל וחלה היא על הגברא ולא כנדר. יוצא איפוא שהתרגום חולק על הרמב"ם שלעומת הרמב"ם הסובר שנדר בקום ועשה בדשלב"ל חל, שיטת התרגום היא שאינו חל. ומסתבר שלדעת התרגום חל נדר בקום ועשה משום שהוא קובע שעבודי ממון וכפי שהטעים הרמב"ן בפרשת מטות ולפיכך איננו חל בדבר שלא בא לעולם הואיל והיא התחייבות הגברא על נתינת דבר בעין בלי שעבודי נכסים.13
היוצא מהנ"ל דאליבא דהרמב"ם חל דין ממון בנדרי צדקה (שלא כרבינו האי גאון), אך חלות ממון זו תלוי' בחלות הנדר, כי עקב מצות ההפלאה חלה גם חיוב הממון. והנה בענין נדרי גבוה (מס' נדרים דף ב.) דננו בהרחבה בפירוש הרמב"ן עה"ת (ר"פ מטות) שהקשה דאם נדרים חלים דוקא על חפצא היאך מועיל נדר דהרי עלי קרבן, ותירץ, וז"ל שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט, עכ"ל, כלומר, הואיל והשתעבדות ממון חלה בחפצא דנכסיו גם הנדר חל כהפלאה וכמצוה. יוצא מדברי הרמב"ן שבאמירתו לגבוה חל קנין הממון לגבוה ומחמתו חל הנדר, וזה להיפך מדעת הרמב"ם שבראשונה חל הנדר ובעקבותיו חל קנין הממון. ובשיעורים שם (בענין נדרי גבוה, אות א') הסברנו אליבא דהרמב"ן שיתכן שקנין אמירתו לגבוה חל מטעם דעת המקנה וכדברי הגר"ח זצ"ל בדין דברים הנקנים באמירה. מאידך הרמב"ם סובר שחלות הנדר יוצרת את השעבודים וקנין הממון.
נראה שתהיה נ"מ בין הרמב"ן והרמב"ם במי שנשבע לתת סלע לצדקה שכן אליבא דהרמב"ן גם בשבועה לתת צדקה תחול התחייבות הממון מטעם דברים הנקנים באמירה וכהגר"ח זצ"ל דמ"ש שבועה מנדר.14 ואילו לפי הרמב"ם התחייבות הממון בנדרי צדקה חידוש דין הוא הנלמד מפרשת נדרי גבוה בכי תצא וכמו שדרשו במס' ר"ה (ו.) בפיך זו צדקה, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. ובכן מסתבר שהשתעבדות הממון מוגבלת לנדרי צדקה, אבל מי שנשבע שיתן סלע לצדקה אינו מתחייב בשעבודי ממון כי בנדרים בלבד חדשה התורה שיש שעבודי ממון. ועוד נראה אליבא דהרמב"ם שהדין שנלמד בבראשית רבה מנדר של יעקב אבינו שמכאן שיהיו נודרים צדקה בעת צרה (ועיין בתוס' חולין ב ב ד"ה אבל) מוגבל רק לנדר ולא לשבועה כי אין בשבועה לתת צדקה קיום הפלאה מיוחד כמו שיש בנדר גבוה ונדר צדקה כי אינה אלא שבועת בטוי בעלמא.
עוד נפקא מינה בין הרמב"ם לרמב"ן בדין הגונב והקדיש לבדק הבית אי משלם ד' וה'. הרמב"ן במלחמות ה' (פרק הגוזל בתרא, דף מא. בדפי הרי"ף בד"ה עוד) פוסק כגמרא בב"ק (עט.) דחייב לשלם ד' וה'. ואילו הרמב"ם (בפ"ב מגניבה הל"ו) פוסק שפטור (עיי"ש בראב"ד ובה"ה). נראה דאליבא דהרמב"ן חשוב הקדש כמכירה להדיוט מכיון דעיקר חלות קנין הממון חלה על פי דעת מקנה וכקנין דעלמא ולכן הגונב והמקדיש לבדק הבית משלם ד' וה' כבמכירה. ברם הרמב"ם סובר שקנין ההקדש חל מדין נדר וכהלכה מחודשת בנדרי גבוה, משום כך אינו דומה למכירה דהדיוט ופטור מד' וה'.
תתכן עוד נ"מ לגבי דין ספק צדקה שחלוקים בו הר"ן והרשב"א (נדרים דף ז. ר"ן ד"ה ולענין הלכה). דעת הר"ן שספק צדקה הוא ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה, והרשב"א סובר שהוא ספק איסור דאורייתא ולחומרא. אם עיקר הנדר בצדקה חל כאיסור וכמצוה ואח"כ חל חיוב הממון כשיטת הרמב"ם מסתבר שבספק הולכים לחומרא כמו בכל ספק איסור דאורייתא. אולם אם האמירה חלה מקודם כקנין ממון ואח"כ חל כנדר כרמב"ן עה"ת הרי הוא כספק ממון בכל התורה כולה והממע"ה.15
ד.
בחידושי הרמב"ן למס' ב"ב (דף ח:) הובאה מחלוקת בין הר"י מג"ש לראשונים אחרים בדין בני העיר שרוצים לשנות מעות צדקה לצרכים אחרים. בגמ' שם מבואר, וז"ל ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצה, עכ"ל. וכתב הרמב"ן, וז"ל פירש רב יוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל דוקא לצורכי עניים כגון מדור וכסות פרנסה ולינה אבל לשאר צורכיהם אפילו לדבר מצוה לא וכו' אבל לרש"י וכו' ש"מ שרשאין לשנותה לדבר שאינו צורך עניים עכ"ל. דעת ר"ת כרש"י (שם, בתוס' ד"ה ולשנותה) שבני העיר יכולים לשנות מעות צדקה לכל מה שירצו אף לדבר הרשות וז"ל התוס', מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי וכן היה נוהג ר"ת לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם, עכ"ל. לר"י מג"ש אסור לבני העיר לשנות מעות צדקה לצרכים אחרים של העיר ואליבא דרש"י ור"ת מותר. ועלינו לבאר את יסוד מחלוקתם.
ונראה שהיא מתבארת היטב ע"פ דברי מרן הגר"ח זצ"ל הנ"ל. אליבא דר"י מג"ש יש לעניים קנינים בממון הקופה ולכן סובר שאין לבני העיר בעלות לשנות הממון לצרכים אחרים של העיר שהרי בכך גוזלים ממון העניים. וסברא זו מפורשת בשיטה מקובצת (שם) בשם הרא"ה, וז"ל, המשנה אותם לדברים אחרים הרי גוזל עניים, עכ"ל. רש"י ור"ת לעומת זה סוברים שהממון שבקופת הצדקה אינו קנוי לעניים אלא לבני העיר, אלא שחלות שם צדקה חלה על הממון המחייבת בקיום מצות צדקה. ולכן מותר לבני העיר לשנות ממון הקופה בעבור צורכי ציבור.
אך עדיין קשה למה התיר ר"ת לשנות ממון הקופה של צדקה לצורכי ציבור, הלא אף שאין כאן גזלה עכ"ז יש בכך ביטול מצות הצדקה החלה בממון של הקופה. ויתכן לבאר שיטתו ע"פ מש"כ הרמב"ם (בפיה"מ למס' פאה פ"ק משנה א') וז"ל וגמילות חסדים הוא שם נופל על שני עניינים מן המצות, האחד שיעזור האדם לישראל בממונו כגון צדקה ופדיון שבויים והשני שיעזור אותם בגופו כגון ניחום אבלים וללוות את המתים ולבוא לחופת חתנים ודומה לזה וכו', עכ"ל. לרמב"ם כלולה צדקה במצות גמילות חסדים. יוצא שיש בצדקה שני קיומים: א) מצות מתנת עניים בפרט כדכתיב פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך (דברים ט״ו:י״א); ב) מצות גמילות חסדים בכלל. והנה חז"ל שבחו מאד לעוסקים בצורכי ציבור, כדמצינו ג' דברים מכריז עליהם הקב"ה בעצמו, פרנס טוב (ברכות נה א), וכן כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת זוכה ומנהיגם לעוה"ב (סנה' דף צב.) וכדומה. השבח לעוסק בצורכי ציבור קשור לקיום גמילות חסדים שבו. ולפי"ז מבוארת שיטת רש"י ור"ת כי כשמשנים ממון קופת הצדקה לצורכי ציבור אחרים אינה מתבטלת מצות הצדקה שבממון שכן מקיימים בכך מצות גמילות חסדים עם הרבים שהיא אותה המצוה של צדקה עצמה. ומכיון שאין בממון הקופה קנינים לעניים יען שהוא משתייך לבני העיר ניתן להוציא את הממון עבור צורכי ציבור.
א"נ אליבא דר"ת לבני העיר יש היתר מיוחד מן התורה להפקיע את השם של צדקה מממון הקופה שלהם. נ"מ תהיה אם ירצו בני העיר להוציא את הממון לדבר הרשות שאין בו קיום של גמילות חסדים כלל. לפירוש האחרון מותר ואילו לפירוש הראשון בר"ת אסור (ודו"ק היטב בלשונם של התוס' ור"ת).
והנה למעלה (אות ב') הבאנו את המחלוקת בין רב האי גאון לרמב"ן בדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בנוגע למי שהפריש סלע זו לצדקה, דאליבא דהרמב"ן חלים קניני ממון לעניים, ואילו לרבינו האי גאון יש רק חלות שם מצוה בחפצא המחייבת חלוקה לעניים אבל הסלע קנוי לבעליו. יוצא לכאורה שהר"י מג"ש (בב"ב) והרמב"ן (בב"ק) מסכימים שיש בצדקה קניני ממון לעניים, ולעומתם דעת הר"ת (בב"ב) כרב האי גאון (בב"ק) שקניני הממון דצדקה לבעלים. וקשה, שאין כל הראשונים משייכים את שתי המחלוקות, ומ"ש.
נראה, שדין הצדקה דיחיד שונה מדין הצדקה דציבור. ביחיד כיון שנדר לתת צדקה יש סוברים שנדרו לצדקה מהווה הקנאה כמו נדר הקדש המהווה הקנאה לגבוה. בקופה לעומת זה, לא נדרו היחידים שבעיר, אלא הציבור הטיל עליהם חובת נתינה לצדקה, ולכן יתכן שהעניים אינם קונים הממון שבקופה, והממון עומד ברשות הציבור שהטיל עליו חלות שם מצוה שיתחלק לעניים. ובכך מבוארת שיטת התוס' בערכין (ו ב ד"ה עד) שהציבור יכול לשנות צדקה לכל צורכיהם אבל לא היחיד שכן בציבור אין לעניים קנינים וביחיד יש קנינים, עיי"ש.
אך ניתן לומר גם להיפך, דהיינו שבקופה יש קנין לעניים ולא בצדקה דיחיד. הביאור לכך: שונה נדר צדקה מנדר הקדש. בהקדש יש הלכה מיוחדת שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומהווה הקנאה. אבל צדקה אינה חלות גבוה אלא דין כהדיוט. ויוצא שהנודר סלע לצדקה מטיל עליו שם צדקה ומצוה בלי הקנאה לעניים כי צדקה קונה כמו שההדיוט קונה ע"י מעשה קנין ולא באמירה בלבד. ויש להוסיף שבהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, וע"י האמירה עובר החפץ מיד לרשותו של גבוה ולכן קונה אבל בצדקה א"א לומר כן, ורשותם של העניים זקוקה למעשה קנין. מאידך בקופה הרי הציבור מחייב בני העיר בנתינת הכסף וקונים בקנין עבור צדקה והעניים. כסברא זו כותב בעה"מ (בב"ק רפ"ד) וז"ל ושמעינן מדברי רבינו האי גאון דמאי דאמרי' התם שממשכנין על הקופה אפי' בע"ש לא אמרו אלא בדבר שהוא תנאי בני העיר ותקנתם כו' עכ"ל. שיטתו היא שבצדקה של היחיד אין קנין ובשל ציבור יש קניינים ושעבודי ממון מטעם תקנת הקהל.
עוד חילוק בין ציבור ליחיד: בקופה חיוב המצוה הוא מצות צדקה המהווה חובת ממון (כפדיון הבן וכדומה) וכיון שכן נשתעבדו נכסים, ואילו נדר לצדקה אינו מהווה מצות ממון אלא מצות הפלאה בעלמא ולכן לא נשתעבדו נכסיו.
ה.
בדין סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה (ערכין דף ו.) חלוקים הראשונים (עיי"ש בתוס' ד"ה עד דף ו:). יש מפרשים שמותר לשנותה למצוה אחרת (רבנו ברוך) ויש אוסרים לשנותה לצורך מצוה אחרת ומפרשים מותר לשנותה היינו ללוותה ומחזירים את הכסף לצדקה (הר"ר משה מאיורא). ולכאורה פליגי במחלוקת בין רבנו האי גאון והרי"ף. אם חלה דין בעלות ממון בסלע צדקה כדעת הרי"ף אסור להוציא הסלע לצורך אחר אפילו למצוה אלא מותר ללוותה (שבכך ניחא לעניים, עיין במפרשים). אולם אליבא דרה"ג שבצדקה אין חלות בעלות אלא חלות שם מצוה בלבד מותר לשנות הסלע למצוה אחרת שכן יש היתר מיוחד לשנות מצדקה למצוות אחרות ואין בכך בטול מצות הצדקה.
ברם שיטת הרמב"ם טעונה ביאור שהרי בפ"ח מהל' מתנות עניים (הל"ד) פסק שבסלע זו לצדקה מותר ללוותה דוקא וז"ל אחד האומר סלע זו צדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו אם רצה לשנותו באחר מותר עכ"ל, ויוצא שאין לשנות צדקה למצוה אחרת. ומאידך בפ"ט שם הל"ז קבע וז"ל רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור, עכ"ל, וקשה מ"ש סלע זו לצדקה שאסור לשנותו למצוה אחרת מקופה ותמחוי שרשאין בני העיר לשנותן. ולפום ריהטא היה נראה לומר שהרמב"ם מחלק בין צדקה שחלה ע"י נדר לבין צדקה של הציבור. ע"י הנדר מתהוה הקנאה לצדקה כעין ההקנאה באמירתו לגבוה, משא"כ בצדקה של הציבור ליכא נדר ואין הקנאה לעניים. (עיין לעיל אות ד'). אולם על פירוש זה מעוררת קושיא, שהרי בקופה ותמחוי מגיע הממון לידי הגזבר, ולכאורה בקנין ידו קונה הגבאי בעד צדקה, והשאלה עדיין איפוא במקומה עומדת למה מותרים לשנות ממון הקופה לצורכי צבור אחרים. נוסף לכך מהראוי לעיין במה שפסק הרמב"ם (בפ"ח שם הל"ו) וז"ל מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת כו' ואם נשתקע שם הבעלים מעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות, עכ"ל. ממה שמביא הרמב"ם את דין נדבות בהכ"נ בהל' צדקה חזינן ששם צדקה חל על נדבות בהכ"נ, וצ"ע היאך משנין ממון בהכ"נ הקנוי לצדקה משהגיע ליד גבאי לדבר הרשות.
לשם ישוב דברי הרמב"ם עלינו להתבונן בדין בהכ"נ. במנין המצוות שבראש ספר משנה תורה (מצוות ל"ת מספר ס"ה) כתב, וז"ל, שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות וכן אין מוחקין את השמות המוקדשין ואין מאבדין כתבי הקדש שנאמר אבד תאבדון לא תעשון כן לה' אלקיכם עכ"ל. הרמב"ם משמיענו שמצות התורה שלא לאבד דברים שנקרא עליהם שמו של הקב"ה כוללת גם השחתת בית הכנסת. והנה במס' מגילה (דף ח. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) דנו הר"ן והרמב"ן בנוגע לקדושת בהכ"נ. אליבא דר"ן קדושת בבהכ"נ היא מעין קדושת המקדש, ואילו לרמב"ן חל בבהכ"נ דין של איתקצאי למצותה כבכל חפצא של מצוה. שיטת הרמב"ם בנידון זה אינה ברורה. אמנם איסור האיבוד והשחתה בבהכ"נ מה"ת מורה לכאורה על חלות קדושה הדומה לקדושת המקדש. אך יתכן שלבהכ"נ חל דין של איתקצאי למצוה בלבד, אלא שדעתו שיש איסור איבוד והשחתה מה"ת בכל חפצא של מצוה.
נראה שאע"פ שיסוד דין קדושת בהכ"נ אליבא דהרמב"ם מוטל בספק אם קדושתו מעין קדושת מקדש או מדין הוקצה למצותו, עכ"ז מצותו דבהכ"נ דומה למצות בהמ"ק וכמו שיתבאר. הנה הרמב"ם כתב בפ"א מהל' בית הבחירה (הל"א) וז"ל מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, עכ"ל. יוצא איפוא אליבא דהרמב"ם כי עיקר קיום המצוה בבניית המקדש הוא שיהיה בית מוכן להקרבת הקרבנות - כלומר לצורך עבודת ד'.16 וז"ל הרמב"ם בפ' י"א מהלכות תפלה הל"א: כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בה"כ, עכ"ל, לרמב"ם קיום מצות בהכ"נ הוא שיהיה מקום מוכן לתפלה. והנה תפלה היא עבודה שבלב כמו שכותב הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה הל"א) ז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את יי' אלהיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, עכ"ל, הרי שעיקר מצוותיהם של בהכ"נ ומקדש שוות הן שכן שניהם מקומות המוכנים לעבודת ד' ע"י הקרבת קרבנות או ע"י תפלה. בכך מוסברת המצוה להתפלל נוכח מקום המקדש (פ"ה מהל' תפלה הל' א', וג') וכתחינת שלמה המלך (מלכים א': ל"ח): "כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה", ועולה מזה שבהכ"נ והמקדש דומים בעצם קיום מצוותם.
והנה הרמב"ם (בפ' י"א מתפלה הל"א) מחייב בניית בהכ"נ רק כשיש עשרה מישראל שכן מצות צבור היא ולא מצות יחיד. דומה דינו לדין בניין המקדש שגם הוא מצוה דרבים ולא של היחיד וכמו שיוצא מדברי הרמב"ם (פרק ראשון מהל' מלכים הל"א): שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ. למנות להם מלך כו' ולהכרית זרעו של עמלק כו' ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה, עכ"ל. לאור האמור קרוב לומר ששם צדקה שחל על נדבות בהכ"נ תלוי במצוה דרבים ורק בממון המיועד לתפלת הצבור חל השם דצדקה ולא בממון המיועד לצורך תפלת היחיד. ונראה שלא מצוה של עבודת ה' יתב' ברבים כתפלה בלבד קובעת את חלות השם דצדקה אלא כל ממון המיועד למצות הרבים איזו שהיא הוי' צדקה. אתרוג קהל, לדוגמא, חשוב חפצא של צדקה שכן מיועד למצות הרבים, אבל לא אתרוג של יחיד. וכן בכל דבר שעומד לצורך צבור חל שם צדקה.
ע"פ יסוד זה מבואר היטב פסק הרמב"ם שבני העיר יכולים לשנות נדבות בהכ"נ או קופה ותמחוי לצורכיהם האחרים גבאי צדקה אינם קונים הממון בעד העניים. הקובע דחלות שם צדקה בממון הקופה אינו העניים, כי אין הגבאים קונים בעד העניים; הקובע דשם צדקה הוא מצות צורך הרבים. ולפיכך משנים אותם לצורכי רבים אחרים ואפי' לדבר הרשות של הרבים שכן כל צורך הרבים כלול בצדקה (עיין לעיל באות ד').
ראייה מוכרחת לביאור זה ניתנת להביא מתוס' כתובות בהקשר למבואר שם שמגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, כתבו התוס' (קו ב ד"ה וכי גבי) שאין זה מטעם לב ב"ד מתנה עליהן אלא כך היא מצותה דתרומת הלשכה מעיקרא, וז"ל דבכל הנהו היו בית ישראל מקדישין אותן לצורך כך כמו לצורך קרבנות שכל אותן הדברים רגילות הן והיינו דקתני דבאין מתרומת הלשכה עצמה ולא קתני מותר היינו משום דלאו מחמת לב ב"ד משתרו אלא מחמת ישראל, עכ"ל. ולכאורה יפלא שהרי הגהת ספרים אינה צורך קרבנות אלא צורך צבור בעלמא והיאך הותרה קדושת תרומת הלשכה לדבר שאינו צורך הקדש. עכצ"ל שתרומת הלשכה הואיל ובאה ממחצית השקל שתרמו בני ישראל ממון צבור הוא שקדשוה למצוה והיינו להיות חפצא של צדקה העומדת לצורך הרבים. לפיכך מוציאין תרומת הלשכה על צורכי הרבים כדין הצדקה, ודין הצדקה הוא שורש ההיתר להוציא כסף קדוש בשביל צורכי צבור וכנ"ל בקופה ובהכ"נ. (בשם הגר"מ זצ"ל).
ו.
החילוק בדין צדקה שעד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה ואילו משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה (ערכין דף ו.) מתבארת בפשיטות אליבא דרבינו האי גאון. לדעתו אין באמירת סלע זו לצדקה קנין אלא הטלת שם צדקה על החפצא בלבד. ובכן זה הוא לפני שהגיעה ליד גבאי, אבל משהגיעה ליד הגבאי קונה הוא את הצדקה במעשה קנין גמור בעבור העניים ומשום כך אסור לשנותה.
אולם אליבא דהרי"ף וסייעתו הסוברים שבאמירת סלע זו לצדקה כבר חל קנין בצדקה צ"ע במה נשתנה דין הצדקה ע"י הגעתה ליד הגבאי. ונראה ליישב בשני אופנים:
א) יתכן שדעת הרי"ף היא שקנין הממון שחל באמירת סלע זו לצדקה אינו קנין ממון לעניים עצמם אלא לחלות שם הצדקה שכן צדקה מהווה בעלות בפני עצמה הדומה לבעלות דהקדש ודמעשר שני (למ"ד מע"ש ממון גבוה). ניתן לשנות הצדקה רק כשיש בעלות דצדקה ולא כשהממון שייך ממש לעניים עצמם. משהגיעה ליד הגבאי אינו ממון צדקה כי העניים עצמם קונים בקנין גמור ולכן אסור לשנותה.
ב) אמנם יתכן שאף משהגיעה ליד גבאי אין העניים קונים לעצמם והממון כמקודם נחשב לממון דצדקה. אולם יש כאן דין אחר, והוא משהגיעה ליד הגבאי נגמרת חלות השם דצדקה בחפצא. הביאור לכך: עד שלא הגיעה ליד גבאי עדיין לא עמדה החפצא להתחלק לעניים ואילו משהגיעה ליד הגבאי עומדת החפצא לחלוקה לעניים ולכן נגמר השם דצדקה שבחפצא, ומשנגמר השם דצדקה בחפצא אסור לשנותה. כדומה מצינו בערכין, שהערכין חולין בידי המעריך עד שיבאו לידי הגזבר (חולין קלט ב). חזינן שיד הגזבר מקדשת את החפצא דערכין. הוא הדין בצדקה, אע"פ שחלות שם הצדקה חלה מיד משעת ההפרשה, מ"מ ההגעה לידי גבאי גומרת את השם דצדקה שבחפצא, ומאותה שעה ואילך אסור לשנותה.
ונראה לומר שתהיה נ"מ בין שני הפירושים לגבי דין התפסה בצדקה ואליבא דשיטת הרמב"ם שיש התפסה בצדקה (פ"ח מהל' מתנות עניים הל"ב). הנה לאחר שבא כסף הצדקה לעני עצמו וקונה קנין גמור פשוט שאינו נקרא עוד מעות צדקה ואי אפשר להתפיס בו כסף אחר בדין הצדקה. ויוצא לפי"ז שלצד הראשון דלעיל שמשהגיע הכסף ליד הגבאי נעשה לממון עניים גמור שכן קנו אותו בקנין פשוט מסתבר שכבר פקע לגמרי שם הצדקה מהחפצא ולא ניתן להתפיס בו כסף אחר בדין הצדקה. אך לצד השני הנ"ל שמשהגיע ליד הגבאי נגמר שם הצדקה שבחפצא כי עכשיו עומדת היא להתחלק לעניים כן תחול התפסה שהרי קיים שם הצדקה בחפצא.
ברם לפי"ז עלינו להתבונן בדין דלשמור ולא לחלק דגבאי צדקה שפשע פטור (ב"ק צג א), בשלמא לצד השני שע"י ההגעה ליד הגבאי נגמר שם הצדקה שבחפצא והכסף עומד למצוה דחלוקה מובנת גזה"כ וכנ"ל שחלות שם הצדקה אינה מחייבת בשמירה. אולם לפי צד הראשון הנ"ל שמשהגיע ליד הגבאי העניים בעצמם קונים את הכסף בקנין ממון גמור ושם הצדקה פקע מהחפצא (ואפילו התפסה אין בו) צ"ע: מה יסודה של גזה"כ הפוטרת את השומר. במה נשתנה שמירת הגבאי מכל שמירה שבעולם. אכן רש"י שם פי' שגזה"כ פוטרתו מטעם ממון שאין לו תובעין. אמנם עדיין צ"ע אם השומר פטור משום שממון עניים הוא ממון שאין לו תובעין, הלא זה פטור בכהת"כ וגם במתנות כהונה וכדאיתא בחולין (קל:), ולמה זקוקים לגזה"כ מיוחדת בנוגע לממון עניים.
נראה שלולא גזה"כ דלשמור ולא לחלק הו"א דממון עניים יחשב כממון שותפים שהוא ממון שיש לו תובעים שכן לכל שותף ושותף יש זכות ממון לעצמו ויכול לתובעו. רק ממון דמתנות כהונה מהווה ממון שאין לו תובעין הואיל ושייך לשבט הכהנים בכלל ולא לכל כהן וכהן בפרט וממון שקנוי לכלל ולא לפרט הוי ממון שאין לו תובעים. ולשם כך באה גזה"כ לקבוע שגם ממון עניים שייך לשבט העניים בכלל לא לכל עני ועני בפרט, ועקב כך נחשב לממון שאין לו תובעים שהשומר פטור עליו. וכן מבואר ברש"י שם, וז"ל, ע"מ לחלק לעניים דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לא דמפקיד נינהו ומאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני, עכ"ל, כלומר ממון עניים הוא ממון השבט בכלל ולא של כל עני ועני בפרט. עוד נראה שאף אם יבואו כל העניים או הכהנים שבעולם ויתבעו הממון לא יזדקק בי"ד לתביעתם כי אפילו כולם ביחד אינם מייצגים את הציבור של שבט העניים או הכהנים שכן ציבור הוא שם מופשט הכולל כל העניים והכהנים של כל הדורות ולא של דור אחד בלבד בסכום ומנין. דומה הוא לציבור של כלל ישראל שאין לו מספר כלל כי כולל כל היהודים שבכל הדורות עד אין מספר, וכדמבואר מהדין שאין מיתה בציבור (הוריות ו א) ושאין הלכות חטאת שמתו בעליה חלות בחטאת הציבור.
החילוק בין ציבור לשותפים מבואר גם מדין שנים שנדרו הנאה זה מזה שמותרים בדברים של עולי בבל כגון הר הבית ובעזרות ובבור שבאמצע הדרך משום שממון ציבור הם וכלשונו של הרמב"ם (פ"ז מנדרים הל"ב) הרי הם "בשותפות כל ישראל". ומאידך אסורים בדבר של אותה העיר כגון ברחבה ובמרחץ שממון שותפים הם. ממונם של כלל ישראל אינם שייכים ליחידים ולכן אינם נתפסים באיסורי נדרים של היחיד, (עיין בנדרים (מח) ובחידושי הגר"מ הלוי דף כ"ג).
ז.
מי שאמר מנה עלי לבדק הבית והפריש מעות לנדרו ונגנבו או אבדו חייב באחריותן עד שיבאו לידי הגזבר (חולין קלט א, ואליבא דר"י), והוא הדין בשקלים שמי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר (ירושלמי רפ"ב דשקלים ורמב"ם פ"ג משקלים הל"ח) - ויש לחקור האם דין הגזבר מיוסד בכך שקונה בשביל הקדש או בדין אחר - והוא אותו ספק הנ"ל בנוגע ליד הגבאי בצדקה.
והנה מבואר בחולין (שם) שחלוקים ר"י ור"ל בדין אחריות בהקדש. אמנם ר"ל מודה לר"י במי שאמר הרי עלי עולה ומתה נגנבה או שאבדה שחייב באחריותה. אלא שר"ל מבחין: "ה"מ בקדשי מזבח דמחוסר הקרבה, אבל בקדשי בדק הבית דלאו מחוסרי הקרבה הם אע"ג דאמר עלי ונגנבו או אבדו פטור", הטעם לכך שכן "כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה".
ניתן להבין את הבחנת ר"ל ע"פ המבואר בב"ק (עו.) שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים", ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". הגמרא לדעת הגר"ח זצ"ל קובעת שקדשי בדק הבית חלוקים מקדשי מזבח בעיקר חלותם. הגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מדין מכירה שכן קדשי בדק הבית הויין ממון הקדש וקנינו. המקדיש מקנה את הבהמה להקדש בקנין גמור ואחרי שמקדישתו אין לבהמה שייכות כלל להדיוט. מאידך בקדשי מזבח עיקר דינם הוא חלות קדושה למצות הקרבה ע"ג המזבח, אבל גם אחרי ההקדש המקדיש הוא הבעלים דהקרבן ויש לו בו קנין. לפיכך אין ההקדש כמכירה להדיוט ופטור הגנב מד' וה'.
בהתאם לכך הסביר הגר"ח זצ"ל דינים אחרים:
א) הרמב"ם פוסק בפ"ב מהל' גניבה הל"א וז"ל: הגונב כו' נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש כו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כו' הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, עכ"ל. וקשה למה נזקק הרמב"ם לשני פסוקים למעט הקדש מכפל וד' וה': הפסוק של רעהו ולא של הקדש למעט קדשי בדק הבית והפסוק של וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש למעט קדשי מזבח.
ביאר הגר"ח זצ"ל שבבדק הבית אין למקדיש בעלות כלל בחפצא לאחר שהקדישו. לכן מביא שם הרמב"ם את הפסוק של רעהו ולא של הקדש ללמד שהגונב נכסי הקדש אינו משלם כפל להקדש, אבל משלם הקרן להקדש שכן הקדש הוא הבעלים. לעומת זה בקדשי מזבח מביא את הפסוק וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש המלמד שאין הגנב משלם כפל לבעל הקרבן, ברם חייב לשלם לו הקרן, כי מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן.17
ב) הרמב"ן בספרו מלחמות ה' לפרק הגוזל בתרא (דף (מא.) בדפי הרי"ף ד"ה עוד כתב) דן אם גנב והקדיש קונה מדין שינוי רשות. הדיון נוגע רק כשהקדיש הגנב את הדבר בקדושת מזבח, ואילו בגנב והקדישו לבדק הבית פשוט לו לרמב"ן שם שיש קנין שינוי רשות, עיי"ש. וביאור החילוק אליבא דהגר"ח זצ"ל הוא שחלות קדשי בדק הבית היא קנין ממון גמור להקדש בלי שנשארה יד הדיוט כלל ולכן בודאי מהוה שינוי רשות. אך בקדושת הגוף למזבח שההקדש חל בעיקרו לקדש את הבהמה למצות הקרבה, המקדיש עדיין בעל הקרבן, ויתכן שאין כאן שינוי רשות.
ג) רש"י (בפסחים ה ב ד"ה ולא יראה לך) מפרש שהמיעוט "אתה רואה של גבוה" המפקיע חמץ של גבוה מאיסור בל יראה ובל ימצא הוא בחמץ שהקדישו לבדק הבית, משמע שעל חמץ שהקדישו למזבח - כגון לחמי תודה - עובר בב"י וב"י, ולכאורה תמוה דמ"ש. ונראה שלדעת רש"י הפוטר בחמץ גבוה אינו השם של קודש שבחפצא אלא הבעלות של הקדש. ובכן חלוק קדשי בדק הבית מקדשי מזבח שכן דוקא בקדשי בדק הבית יש בעלות הקדש הפוטרת מב"י וב"י ולא בקדשי מזבח.
ד) תוס' ישנים בכריתות (יג ב, ד"ה ואשם אחד) כותבים שהשיעור של שו"פ במעילה חל במעילה בקדושת דמים בלבד ואילו מעילה בקדושת הגוף מחייבת בכ"ש. וביאר הגר"ח זצ"ל שבקדו"ד הואיל ויש בה רשות גבוה המחייב של מעילה הוא חלות גזילה ואין גזילה בפחות משו"פ. ואילו בקדוה"ג המחייב של מעילה הוא חילול ההקדש בשיעור כל שהוא.18
ה) עיין ערכין (כח:) ותמורה (לב.) שיש הקדש עילוי מקדשי מזבח להוסיף בהם קדושת בדק הבית, אבל לא איפכא. והסביר הרמב"ם (פ"ו מערכין הל"ח) שהוא מטעם שלא חל הקדש עילוי כשמקדיש בדק הבית הואיל ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואילו קדשי מזבח שלו ויכול להקדישם הקדש עילוי.19
עקב יסודו של הגר"ח זצ"ל מוסברת דעת ריש לקיש המחלקת בין קדשי בדק הבית לבין קדשי מזבח. בקדשי בדק הבית דהויין לגמרי ממון הקדש וקנינו אמרי' "כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא", משא"כ בקדשי המזבח שאינם קנויים להקדש בקנין גמור. אמנם לפי"ז צ"ע בשיטת ר' יוחנן המחייבת המקדיש בדק הבית באחריות כמו המקדיש קדשי מזבח.
במס' מגילה (ח.) מבואר שבניגוד לנדבות שאינו חייב באחריותן, בנדרים חייב וז"ל שם מנהני מילי דת"ר ונרצה לו לכפר עליו ר' שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו, מאי משמע א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, ע"כ. ונחלקו בזה הרמב"ם והתוס'. דעת הרמב"ם (בפ' י"ד מהל' מעה"ק הל' ה) וז"ל מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, עכ"ל. ואילו התוס' בחולין (כב: ד"ה והביא) סוברים שכשמגיע הקרבן ליד הכהן יצא ידי נדרו אף שעדיין לא נקרב. וכן כותב רש"י (בחולין קלט א ד"ה דמיחסר) שחייב להביאו לעזרה דוקא ומשמע שגם בלי הקרבה אלא בהבאה לכהן בלבד כבר יצא ידי חובתו וכשיטת התוס', עיי"ש בגליון הש"ס. והנה לדעת רש"י ותוס' עולה השאלה כיצד קיים נדרו להקריב קרבן במה שהביאו לכהן הגזבר במקדש. ועי' במל"מ בהל' מעה"ק שם שתמה על רש"י ותוס' מדין שחיטה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה (זבחים דף ב.), והרי הביא את הקרבן לידי כהן, וא"כ למה חייב באחריותו אם נשחט שלא לשמה, ואמנם תמיהה גדולה היא על רש"י ותוס'.
ביאר הגר"מ זצ"ל שמסירה ליד גזבר אינה מעשה קנין רגיל מעין יד הדיוט, אלא חלות דין במצות הבאה וטיפול בקרבן. כן יוצא ממה שפוסק הרמב"ם (פ"ב מבכורים הל"כ) שחייב הבעל באחריות ביכורים "עד שיביאם להר הבית". הגר"א שינה את הגירסא לבית (בל' "הר") דהיינו לעזרה כמצותה דביכורים כי דעתו שחיוב אחריות בבכורים נמשך עד קיום מצות הבאת הביכורים לעזרה. אולם הגר"מ זצ"ל הסביר בשם אביו הגר"ח זצ"ל שלפי הגירסא שלנו ברמב"ם אין חיוב האחריות תלוי בקיום מצות הבאת הביכורים עד גומרה, אלא הוא תוצאה מחיוב טיפול מיוחד שמוטל על הבעלים בקדשים. בהבאה להר הבית כבר קיימו הבעלים את חובת הטיפול שעליהם אף שלא קיימו עדיין את מצות הבאת הביכורים בחפצא לעזרה, ואחרי שנתקיימה מצות הטיפול פקעה האחריות, שכן אחריות דין היא בחובת טיפול. וכן אליבא דרש"י ותוס' בקרבנות נדרים ע"י מסירה ליד הכהן בעזרה מקיימים הבעלים את חובת הטיפול להביאם לעזרה ובכך נפטרו מאחריות. ראייה ליסוד זה הביא הגר"מ זצ"ל מהספרי (דברים י"ב: כ"ו אות מ"ה). שם מבואר שלחד מ"ד חיוב האחריות בקרבנות הוא עד הבאת הקרבן לבאר הגולה ולא לעזרה. והרי מובן מאליו שלענין קיום נדרו אין באר הגולה מעלה או מוריד, ובע"כ שחיוב האחריות הוא מדין טיפול מיוחד, ולמ"ד זה חיוב הטיפול המיוחד בזבחים נגמר בהבאת הקרבן לבאר הגולה. והסיק הגר"מ זצ"ל שהבאת קדשים ליד הכהן גזבר דהקדש אליבא דרש"י ותוס' אינה מהוה חלות קנין ממון פשוט להקדש כמו בהדיוט אלא היא קיום מצות טיפול הבעלים בקדשיהם. גם הסברא נוטה לכך כי לא יתכן שקנין יד פשוט של הגזבר יחול בקרבנות ואפי' בשביל גבוה ולפיכך צ"ל שיד הגזבר פועלת בקיום מצות הטיפול ולא כיד הקונה.
הגר"ח זצ"ל ביאר שמצות הטיפול בקדשים, "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ד'" (דברים יב: כו), היא המחייבת באחריות ממון. וכבר קדמו בבעל הטורים שם, וז"ל ונדריך ב' במס' ונדריך תשא ובאת ונדריך תשלם היינו דתנן בנדרים אם מתו או נגנבו חייב באחריותן וזהו ונדריך תשלם האיך ונדריך תשא שאתה חייב באחריותן עד שתביאם כדאמרי' כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה דמי עכ"ל.
ולפי"ז ניתן ליישב את תמיהת המל"מ (שם בהל' מעה"ק) על שיטת רש"י ותוס' מהמשנה בריש זבחים שאם שחטה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה, והלא לשיטתם כבר כלתה אחריותו משמסר הקרבן הראשון ליד הכהן הגזבר ולמה חייב להביא קרבן אחר. וי"ל שהם סוברים שאף שפטור מאחריות הממון משנמסר הקרבן הראשון ליד הגזבר שכן תלוי חיוב הממון במצות הטיפול, עכ"ז חובת מצות הקרבן והנדר מתקיימת דוקא עם הקרבה לשמה ובנוגע לחובת הנדר ומצותו כתבה המשנה שלא עלתה לבעלים לשם חובה וחייבים להביא עוד קרבן.
בהתאם לביאורם של הגר"ח זצ"ל והגר"ם זצ"ל עלינו להסיק שגם בבדק הבית אליבא דר"י שהבעלים חייבים באחריות עד שבא לידי גזבר, אין הטעם משום שהגזבר קונה בשביל הקדש שהרי כבר קנוי הדבר בקנין ממון גמור להקדש ואיתא בגזא דרחמנא משעת הפרשת נדרו לבדק הבית כנ"ל. אך הטעם לכך הוא שהמסירה ליד הגזבר מהווה קיום במצות הטיפול והאחריות מוטלת על הבעלים כל זמן שלא נתקיימה מצות הטיפול.
יוצא לפי"ז שדין הגזבר בהקדש שונה מדין הגבאי בצדקה. לגבי צדקה יש להניח שהגבאי קונה בקנין בעבור העניים (וכפשטות הגמרא בב"ק (לו:) דאנן יד עניים אנן) ואילו הגזבר אינו קונה במעשה קנין בעבור הקדש וידו רק פועלת להשלים את מצות טיפול קדשים, והדברים מאירים לעינים.
ברם ניתן לומר שמצות הטיפול בקדשים אינה נוהגת אלא בקדשי מזבח וכפשוטו של מקרא בפ' ראה ולא בקדשי בדק הבית. ולפי"ז צריך לומר שיד הגזבר קונה בעד בדק הבית. רק בקדשי מזבח אין ידו קונה ודוקא שם ההבאה מהווה קיום מצות הטיפול וכנ"ל. ולפי"ז דין האחריות אליבא דר"י אינו חל מחמת מצות הטיפול דקדשים אלא מחמת הנדר שנדר, ושלא כדנ"ל.
ח.
בענין כפייה בצדקה:
א) התוס' בב"ב, (ח:) ד"ה אכפיה, מקשין היאך אכפיה רבא לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ד' מאה זוזי, והרי צדקה מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין בי"ד של מטה מוזהרין עליה. ופר"ת שכפייה בדברים. ור"י תירץ שכופין בצדקה משום שיש בה לאוין: לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ וגו'. ע"ש ובתוס' בכתובות (דף מט.) ד"ה אכפייה.
והנה אליבא דהראשונים הסוברים שבצדקה חלים שעבודי ממון וקניינים אין התחלה לקושיא שכן הכפייה הוא מטעם גביית ממון ומה שבי"ד של מטה אין מוזהרין על מצוות שמתן שכרה בצדן נוגע רק לכפייה על המצוות ולא לגביית ממון.20
אמנם מרן ר' חיים זצ"ל העלה שאף אליבא דרבינו האי גאון וסיעתו הסוברים שצדקה היא חובת מצוה בלבד ניתן ליישב את קושית התוס'. בצדקה מציע ר' חיים זצ"ל יש שתי מצוות: א) מצות היחיד; ב) ומצות הציבור. חלות השם דצדקה בקופה ותמחוי היא שם צדקה של הציבור. וההלכה שלא לכפות על מצות עשה שמתן שכרה בצדה נוהגת רק במצות היחיד אבל לא במצות הציבור. הבי"ד הם נציגיהם של הציבור ועל ידם הציבור מקיים חובתו, ולכן כופין במצוות ציבור. ראייה ליסוד זה ממה שמובא בב"ב (פט.) שבי"ד מעמידין אגרדמין להלקות ולענוש מעוותי המדות (עי' בפי' רשב"ם שם). והנה גם תקון המדות הריהו מצות עשה שמתן שכרה בצדה, אלא, שזוהי גזה"כ דיהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמין למדות, והיא באה ללמד שאין כאן מצות יחיד בעלמא, אלא מצות ציבור. ובכן פעולת הבי"ד במדות ובצדקה אינה להכריח ליחיד לקיים מצוה דיליה, אלא שיקיימו הציבור והבי"ד מצוה דילהון.
בהתאם להאמור הבחין הגר"ח זצ"ל בין שתי פרשיות שבתורה המצוות על הצדקה: פרשה אחת בראה (דברים ט"ו: ז' - י"א), כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו וכו'. ופסוק שני בבהר (ויקרא כ"ה: ל"ה) דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. וביאר הגר"ח זצ"ל ששתי פרשיות אלו הן שני חיובים נפרדים, שחובת היחיד במצות הצדקה נלמדת מהפרשה בראה הכוללת העשה של פתח תפתח והלאוין של לא תאמץ ולא תקפץ. ואילו בפ' בהר, "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", מדובר על חובת הציבור, עיקר החיוב להחזיק גר תושב הוא מוטל על הציבור ולכן נזכרת החזקת גר תושב בפרשת צדקה של הציבור.
ובכך ניתן לפרש את המשנה בפ"ג דמגילה (כג:) וז"ל ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים כו' פחות מעשרה, לכאורה קשה למה במצוות אלו של חסד בעלמא זקוקים לעשרה. אכן ע"פ יסודו של הגר"ח זצ"ל מוסברת שכן בכל מצוות של חסד כמו בצדקה מלבד חובת היחיד קיימת גם חובת הציבור, ומשום כך מצריכים עשרה בברכת אבלים ובברכת חתנים, דהיינו ציבור בעד קיום החסד של הציבור.
ב) בתוס' שם תירץ הר"י שהב"ד כופין על הצדקה אף שמתן שכרה בצדה משום שיש בה לאוין דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ. ולכאורה יפלא למה לא תירץ ר"ת כתירוצו הפשוט של הר"י. ונראה שדעת ר"ת שהלאוין דצדקה תלויים בהעשה של פתוח תפתח, והואיל ואין כופין על העשה כך אין כופין בשביל הלאוין. ואילו הר"י סובר שהלאוין אינם תלויין בעשה וכופין עליהם בפני עצמן.
סברא דומה נמצאת בנוגע לאיסור דביאה ריקנית לעזרה. הרמב"ם פוסק (בפ"א מהל' חגיגה הל"א) שהבא לעזרה ביום טוב הראשון של החג ולא הביא עולה לא קיים מצות עשה: יראה כל זכורך, וגם עבר על לא תעשה: לא יראו פני ריקם, אבל אינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה. ובשאג"א (סי' ל"ב) הקשה הלא ביאה ריקנית יש בה מעשה ולמה לא ילקה עליה. וביאר השאג"א שם ובספרו טורי אבן ריש מס' חגיגה (ב.) דהלאו דביאה ריקנית אליבא דהרמב"ם תלוי בבטול העשה. זאת אומרת האיסור של הלאו אינו עצם הביאה למקדש ריקנית אלא המניעה מהבאת קרבנות בשעת הביאה. עיקר העבירה של הלאו הוא שאינו מקיים העשה, ולכן לאו שאין בו מעשה הוא. והגר"ח זצ"ל הסביר לבנו הגר"מ זצ"ל שכן הוא הפשט האמיתי ברמב"ם. (וע"ע בשיעורים למס' שבועות ונדרים חלק א' בענין לאו שאין בו מעשה אות ב'). וזוהי סברת ר"ת בצדקה שהלאוין דלא תאמץ ולא תקפוץ ביסודן חלין משום שאינו מקיים העשה דפתוח תפתח, וכיון שאין כופין על העשה משום שמתן שכרה בצדה אין כופין גם על הלאוין התלויים בו.
אמנם ניתן לבאר את דעת ר"ת וסירובו לתרץ כר"י באופן אחר. וזה עפמש"כ הרמב"ם (בפ"ז מהל' מתנות עניים הל' א' - ב') וז"ל: מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת שנאמר פתח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון עכ"ל. מדבריו יוצא שהעשה לתת צדקה הוא מצוה תמידית. ואילו על הלאו אינו עובר אלא כשהעני מבקש והעלים עיניו ממנו. וי"ל שר"ת סובר כרמב"ם ומדובר באופן שהעני אינו מבקש ממנו ובכן יש עשה בלי לאו. והר"י לעומתו סובר שלא כרמב"ם דהיינו שבכל אופן יש לאו ועשה ואפי' כשאין עני המבקש ממנו.
ג) הרמב"ם פוסק בפ"ז מהל' מתנות עניים הל' י"ב וז"ל אין פוסקים צדקה על יתומים ואפילו לפדיון שבויים ואע"פ שיש להם ממון הרבה וכו', והוא ע"פ הגמ' ב"ב (ח.). מאידך בסוף הל' נחלות פ' י"א הל' י"א כותב וז"ל ומי שנשתטה או שנתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי עכ"ל, והוא כגמ' כתובות (מח.). וקשה מ"ש יתומים קטנים שאין פוסקים עליהם צדקה מחרש ושוטה שכן פוסקים עליהם. ועוד, הרי חרש שוטה וקטן פטורים ממצוות התורה וא"כ למה פוסקין צדקה על חרש ושוטה.
והנה בנוגע לחרש ושוטה יתכן לבאר חיובם בצדקה על פי דעת הראשונים שיש שעבודי ממון בצדקה והשעבודים חלים בחרש ושוטה כמו בפקח.21 וליתר הראשונים ניתן לומר אליבא דיסוד דר' חיים זצ"ל שנוסף למצות היחידים שיש בצדקה מצות הציבור שאף שחרש ושוטה פטורים ממצוות יחידים אבל לא ממצוות צבור.22
ברם יש להסביר חיובם של חרש ושוטה בדרך אחרת. הדין הוא שטבל של חש"ו חייב בתרומות ומעשרות וכן בכור דחש"ו חייב בבכורה. ולכאורה יפלא הלא חש"ו פטורים ממצוות. אך היסוד הוא: חש"ו פטורים ממצוות החלות על קרקפתא דגברא כמו מצה, לולב, וסוכה אבל הם חייבים במצוות החלות בממונם כגון הפרשת תו"מ ובכור. וי"ל שהוא הדין בצדקה שכן יש בה שתי מצוות: א) מצות גברא ומזו חש"ו פטורים; ב) מצוה שבממון דהיינו שהממון שלהם יותן לצדקה ובזו חש"ו חייבים.23
ועדיין עלינו לבאר את החילוק בין קטן שאין פוסקין עליו צדקה לבין חו"ש שפוסקין עליהם. והנה הרמב"ם פסק בפרק כ"ו מהלכות מלוה ולוה (הל"י) ז"ל קטן שלוה חייב לשלם לכשיגדיל, עכ"ל. חזינן שגם כשקטן בעצמו התחייב בממון אין נפרעין ממנו עד שיגדל. ויתכן שזה ההבדל בצדקה בין קטן לחרש ושוטה. אמנם כולם חייבים לתת צדקה כנ"ל, אלא שבקטן אין נפרעין ממנו בקטנותו הואיל ואפשר לגבות ממנו לכשיגדל. מאידך חרש ושוטה מכיון שאינם עומדים להתרפא ואף בעתיד לא יהיו בני דעת אין מחכים ומחייבים אותם מיד. ונראה להוסיף שחו"ש נחשבים מיד כבני העיר וחלים עליהם חיובי העיר כמו חיובי קופה ותמחוי. ואילו קטן שסופו להגדיל ולהיות בן דעת, כל זמן קטנותו אינו חשוב כאחד מבני העיר, ולכן אינו מחוייב לתת לקופה ולצדקה של העיר.
ט.
בנוגע לבל תאחר ובל יחל בצדקה עיין בשיעורים לנדרים (ג:) בענין בל תאחר אותיות ד' וו'. ובנוגע לדין התפסה בצדקה עיין עוד בשיעורים לשבועות (כ:) בענין שיטת הרמב"ם בהתפסה אות ב'.
4 והוסיף רבינו דדוקא בשור תם סובר הש"ך שהחיוב חל על הבעלים מפני דבלא"ה ליכא גבייה כלל כי תם משתלם מגופו, שהוא ממון הבעלים. מאידך במועד יתכן שהבעלים מסתלקים לגמרי והחיוב חל על השומר לחוד והשומר נכנס תחתיו. ועיין בשיעורים לקמן (דף נו:).
5 שותף שונה משומר כי שותף נחשב לבעל ממון בכל השור, ואילו שומר אינו בעל ממון בשור כלל. ונראה שניתן לדמות סברא זו דרבינו להסבר הר"ן (נדרים דף מה:) שלשותף יש קנין בכל החפץ ולא רק בחציו.
6 ע"ש ברדב"ז ובכס"מ ובאור שמח.
7 עי' בר"ן לנדרים דף ל. ותשובות הרשב"א חלק ג' סי' קכ"ב, תשובות רמ"א סי' מ"ח וש"ע יו"ד סי' רנ"ח סעיף י"ג, תשו' הגרעק"א זצ"ל סי' קמ"ו ובמחנה אפרים הל' צדקה סי' ב'. ועי' בתשו' הר המור להג' ר' מרדכי בנעט זצ"ל סי' ל"ט ועיי"ע בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' ל"ד.
8 עיין בקצוה"ח (ר"צ, ג') ובמחלוקת הפוסקים בשאלה זו.
9 וכן מפרש הש"ך (חו"מ קכ"ו, אות פ"ו).
10 עי' בתשובות הר"ן סי' א' ובס' ישמח משה להגה"ק זצ"ל מאוהעל פר' ויצא.
11 עי' בתורה שלמה פרשת ויצא (בראשית כ"ח, כ' אות קמ"ב).
12 עי' בפרדס יוסף בפרשת ויצא שם.
13 ואמר מו"ר זצ"ל שיש לעיין אליבא דהתרגום האם שבועת יעקב אבינו חלה מדין שבועת בטוי בעלמא או"ד שסובר ששבועה לצדקה חלה מדין שבועה לגבוה ונ"מ לגבי בל תאחר. עיין לקמן ברשימות.
14 אולי יש לחלק שנדר כיון שההפלאה היתה בחפצא נתחייבו בו נכסיו משא"כ בשבועה החלות על הגברא. ועיין בקצות (ר"צ, ג') ומ"ש מתשובת הריב"ש.
15 אך צ"ע כי הרמב"ן בנדרים (שם) פוסק ספק צדקה לחומרא, והרמב"ן עה"ת סובר שעיקר הנדר לגבוה בקום ועשה חל משום שנשתעבדו נכסיו. ומסתמא שכן סובר בצדקה, וצ"ע.
16 ומאידך אמר מרן מו"ר הרב זצ"ל שמדברי הרמב"ן בפירושו על התורה (ריש פרשת תרומה) נראה שחולק עליו וז"ל ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה וכו' וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכו' עכ"ל. יוצא שלפי הרמב"ן עיקר קיום מצות עשיית מקדש הוא שיהיה מקום מוכן להשראת השכינה בתוך ישראל. ונ"מ לכאורה בנוגע לבניית מקדש בלי מזבח שלרמב"ם מזבח מעכב במצות מקדש ולרמב"ן לא מעכב. ועיין ברמב"ן לפרשת עקב (דברים י': ד - ה) וז"ל על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עצי שיטים כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים וכו' והנה הזכיר זו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה וכו' עכ"ל. ומדבריו יוצא שכוונת המשכן היא שיהיה מקום לארון ובתכלית של השראת השכינה, ואילו כוונת המזבח היא עבודה. וראוי להעיר אמר מרן הרב זצ"ל שעצם הארון אינו מעכב במקדש כמו שראינו בבית שני שחסר בו ארון ואילו מקום הארון בבית ק"ק אכן מעכב. ויש לעיין אם יש נ"מ בין משכן למקדש כי יתכן שבמשכן החפצא של הארון מעכב, וכן משמע שמשכן שילה נחרב כששבו הפלישתים את הארון. עיין ברש"י בפסחים (לח ב, ד"ה זאת אומרת) וז"ל חרבה שילה בימי עלי כשנשבה הארון בארץ פלשתים, באו להם לנוב ולא היה שם משכן אלא בית של אבנים היה והוקבע שם מזבח הנחשת אבל ארון לא היה שם וכו' עכ"ל, משמע ממנו שנוב לא נתקדש בקודשת המשכן משום שחסר ארון ואע"פ שהיה שם המזבח הנחשת. אמנם במקדש עצם הארון אינו מעכב. ועיין בס' חמדת ישראל להגאון הרב מאיר פלאצקי זצוק"ל מצות עשה ב' שהקשה שלפי דבריו למה מנה הרמב"ן את עשיית הארון כמצוה בפני עצמה, עיי"ש מה שתירץ. ועיי"ע בס' כלי חמדה פר' תרומה אות ג' ובפרשת פקודי אות א'.
17 עיין בב"ק (סג.) בתוס' ד"ה רעהו בספר חדושי רבינו חיים הלוי (פ"ב מהל' מעילה הל"ה) ובספר חדושי מרן רי"ז הלוי (דף פב.).
18 ברם צ"ע למה אין דין איסה"נ וחילול הקדש מחייב מעילה בכ"ש בקדו"ד כמו בקדוה"ג. ויתכן שלדעתם גם איסה"נ ליכא בקדו"ד ורק גזילה כיון שמשתמשים בו לכל צורכי בדק הבית, משא"כ בקדוה"ג. ע"ע בס' רשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' בענין מעילה אות ד'.
19 צ"ע דהא הרמב"ן בפירושו עה"ת (פ' מטות) כותב שעיקר חלות הנדר דהרי עלי קרבן מדין קנין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והא אליבא דהגר"ח זצ"ל עיקר דין הקרבן אינו קנין ורק קדושת הגוף. (עיין בענין צדקה אות ג').
20 עיין בקצות (ר"צ, ג') ובתוס' כתובות (מט.) ד"ה אכפייה. ולפי"ז אף קושית הגרע"א בגליון הש"ס ע"ז (ה:) שהקשה למה עכו"ם שנדר הרי עלי קרבן חייב להביאו מתורצת כי אע"פ שאינו מוזהר במצוות בל יחל ומוצא שפתיך תשמור חייב להביאו מטעם שעבודי ממון.
21 ברם צ"ע דאם פטורים מהמצוה למה שיתחייבו בשעבודי הממון דהא לכאורה תלויים זו בזו.
22 ולפי"ז יל"ע בשאר מצוות צבור כגון מלחמת מצוה, בנין ביהמ"ק, ומנוי מלך מה דינם דחש"ו.
23 לפי"ז חש"ו חייבים בלקט, שכחה, ופאה. ויל"ע במצוות אחרות שבתורה הנוגעות לממון. ולכאורה בנוגע לעיקר הדמיון יתכן שמבכור והפרשת תרומה ומעשרות אין ראייה לצדקה וללשו"פ כי י"ל שחו"ש חייבים רק באותן המצוות שאיסור חל בגופן של ממונם כבכור שיש בגופו איסור לאו ותו"מ שיש בהם איסור טבל. ואילו בצדקה ולשו"פ אין בהם אלא חיוב ממון בלי חלות איסור בגוף הממון עצמו.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

יחזיר לשלפניו. כל חצי נזקו ושלפני פניו יפסידו: יחזיר לכולן. איש לפי מה שהיה לו בו מבעי ליה: שתפסו ניזק כו'. וכן שני וכן שלישי הלכך אין שמירתו אלא עליו: יחזיר לבעלים מבעי ליה. דאין על הבעלים להפסיד מנה שהיה להן בו משעת נזק הראשון שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק וכשהזיק לשני איבד ראשון מנה שלו ותפסו שני ונעשה עליו שומר וכן כולן נעשו שומרי שכר לשמור חלק הבעלים בההיא הנאה דמשתלמי נזקייהו מהשור דלא אעריקו ליה בעלים לאגמא: אם יש בו מותר בנזקיו. כגון שהיה נזקו של רביעי מרובה משל חמישי כגון שור של רביעי שוה מנה יש לו במזיק חצי מנה ושל חמישי שוה נ' ואין לו על זה אלא דינר זהב יחזיר דינר זהב לשלפניו וכן כולם אם נזקו של ראשון יותר על של אחרון: משום פשיעת שומרי' נגעו בה. לחייב את הנזקין הראשונים ור' ישמעאל היא: שבוק מתני'. ולא תטרח לאוקמי פלוגתא דר''מ ור''ש אליבא דחד ואי קשיא נוקמא לדר''מ נמי כר' עקיבא וכשתפסו ניזק וכדשנינן דמאי טעמא מפקינן לה מר' עקיבא משום דקתני יחזיר לשלפניו והא אוקמינן אם יש בו מותר בנזקין לא אפשר לאוקמא כר' עקיבא דאי אמרת ר' ישמעאל היא אצטריך לאשמועינן דאחרון אחרון נשכר דקמ''ל הואיל ותפסו ניזק נעשה עליו שומר [שכר] וקם ליה ברשותיה ואע''ג דלא נישום השור בב''ד כדקא בעינן לר' ישמעאל אלא לר''ע ל''ל למיתני כלל בלא תפיסה נמי הוי אחרון נשכר: הקדישו ניזק כו'. ל''ג (מאי בינייהו): התוקע. המכהו כנגד אזנו לשון מורי. ל''א תקיעה ממש: נותן לו סלע. דמי בושתו לבד צער ונזק ורפוי אם ישנם שם: ההוא דתקע ליה. והיה זה תפוס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל: סלע צורי. ד' זוזים: סלע מדינה. שמינית שבסלע צורי והוא חצי דינר וכל מקום ששנינו שום כסף מדינה בין סלע בין שקל הוי שמינית לצורי: לפלוג. אכתי וליתני במתני' חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ולשלפניו דינר זהב ושנים הראשונים הבעלים וניזק ראשון י''ב דינר וסלע מדינה שהוא חצי דינר אלא ש''מ לא תני תנא סלע מדינה ולהכי לא פליג תו דלא בעי למיתני חצי דינר דבחצאין לא איירי: ושל דבריהם. כגון האי דשיעורא דרבנן הוא: כסף צורי. הסלע ד' דינר והדינר משקלו זהב וכן קורין בקושטנטינ''א לזהב דינר והוא שנים ומחצה למשקל הברזל: הואיל ופלגא דזוזא הוא. דמיחייב לי ותו לא כסיפא לי מילתא למישקליה נתביה לעניים: אנן יד עניים אנן. רב יוסף הוה גבאי בשילהי החובל (לקמן צ''ג.):
כגון שתפסו ניזק כו'. ודוקא לר' ישמעאל הוא נעשה שומר שכר אבל לר' עקיבא דאמר שותפין נינהו וכיחש ושיבח הוי ברשות הניזק לא נעשה שומר שכר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו והשתא אתי שפיר דבין ר' מאיר ובין ר' שמעון איירי בשתפסו ניזק ולא כפירוש הקונטרס: אם יש בו מותר בנזקין כו'. והשתא אחרון אחרון נשכר דמתניתין אאחרון שבכולם דהוא החמישי קאי אבל פעמים שהרביעי אין לו כלום והשלישי יש לו כגון שנזקי ד' וה' שוים ונזקי ג' יתרים ואפי' חמישי נמי פעמים שאין לו כל נזקו אם נזקיו יתרים על של רביעי שאין נוטל אלא חלקו של רביעי ומיהו כשכל הנזקין שוין כולן מפסידין והאחרון נשכר: נותן לו סלע. בסלע מדינה איירי כדמוכח בסמוך ומנה דר''י הגלילי הוא מנה צורי כדמוכח בהחובל (לקמן דף צ:) ותימה לומר שחלוקים כ''כ זה מזה דסלע מדינה אחד ממאתים במנה צורי ונראה לר''ת דלא פליגי אלא האי בעני והאי בעשיר ומיהו מדקאמר בהחובל (שם) הא אנא הא ר''י הגלילי משמע קצת דפליגי מ''מ אע''ג דפליגי מצינו למימר דזה דיבר בעשיר וזה דיבר בעני כר''ת דא''א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה: ושל דבריהם כסף מדינה. נראה לר''י דרב יהודה לא איירי אלא בסלעים דומיא דכסף האמור בתורה דמפרש פ''ק דקדושין (דף יא.) כסף קצוב ולא מצינו כסף קצוב בתורה אלא סלעים כדמפרש התם ה' סלעים לפדיון הבן ג' של אונס ק' של מוציא ש''ר ול' של עבד ודומיא דהני הוי של דבריהם אבל שאר מטבעות של דבריהם הוי כסף צורי דהא מנה של ר''י הגלילי הוי צורי כדמוכח בהחובל (לקמן דף צ:) וכתובה נמי הוי מאתים זוז של צורי למ''ד כתובת אשה דרבנן כמו למ''ד דאורייתא דנפקא לן מכמוהר הבתולות דלא פליגי רשב''ג ורבנן בפרק בתרא דכתובות (ד' קי:) אלא אם נותן לה ממעות ארץ ישראל או ממעות קפוטקיא אבל לכ''ע נותן לה שוה מאתים זוז ממעות צורי ואפילו כתובת אלמנה שהיא דרבנן לכ''ע הוי מנה צורי דבפ''ק דכתובות (דף יב.) משמע קצת דשל בתולה כפלים משל אלמנה גבי אחד אלמנת כהן ואחד אלמנת ישראל: יד עניים אנן. וא''ת בלא יד עניים נמי מחייב צדקה באמירה כדדרשינן בפ''ק דר''ה (דף ו.) בפיך זו צדקה וי''ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ה''נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם וכשאמר ניתביה לעניים הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם וכן אם היה אומר ניתביה להקדש לא היה הקדש קונה ונהי שאם היה אומר חוב זה לכשיבא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר אבל זה לא אמר כן אלא אמר תנהו לעניים ולא נדר ור''ח פירש שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה ולהחזיר אחר לעניים תחתיו וא''ל רב יוסף דיד עניים אנן וזכינן בו במעמד שלשתן ואמרינן בפ''ק דערכין (ד' ו.) האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו משבא ליד גבאי אסור לשנותו:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד