שניהם פטורים, שכל אחד מהם דוחהו ואומר ששורו של השני הזיק. אם היו שניהם של איש אחד — שניהם חייבים כאשר יבואר הלאה בגמרא.

היו השוורים המזיקים שייכים לאדם אחד והיה אחד מהם גדול ואחד קטן, ושניהם תמים, שגובים מגוף השור בלבד, הניזק אומר: השור הגדול הוא שהזיק, שעל ידי כך יקבל מגופו של שור זה תשלום חצי נזק, והמזיק אומר: לא כי, אלא קטן הזיק ואין במחצית דמי הקטן כדי לשלם הנזק. וכן אם היו אותם שני שוורים של אדם אחד, אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק ומגיע לו תשלום מלא, והמזיק אומר: לא כי, אלא תם הזיק ואינו משלם אלא חצי נזק, בשני מקרים אלה הכלל הוא — המוציא מחבירו עליו הראיה.

היו השוורים הניזקין שנים, אחד גדול ואחד קטן, והשוורים המזיקין שנים, אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר: גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר: לא כי, אלא קטן את הגדול, שאם אין בגופו כדי לשלם מחצית הנזק, אינו משלם יותר, וגדול את הקטן; וכן אם היה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן, והמזיק אומר: לא כי, אלא תם את הגדול ומועד את הקטן — המוציא מחבירו עליו הראיה.

א גמרא אמר ר' חייא בר אבא: משנתנו הקובעת במקרה של ספק אם שור הזיק שור את הכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה [זאת אומרת] כי חלוקים עליו חביריו על סומכוס, שאמר: ממון המוטל בספק — חולקין.

אמר ליה [לו] ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא: וכי אמר סומכוס את הכלל הזה אפילו במצב של ברי (וודאי) וברי, ששני הצדדים טוענים כל חד בוודאות שהדבר הוא כדבריהם, כפי שהוא במשנתנו? אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר סומכוס אפילו בברי וברי.

ושואלים: וממאי [וממה] אפשר להוכיח דמתניתין [שמשנתנו] בברי וברי הוא? דקתני [ששנה בה]: זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: לא כי, ומשמע ששניהם טוענים בוודאות.

על העמדה זו של דין המשנה בברי וברי מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: מדרישא [מכיון שבראש המשנה] מדובר בטענת ברי וברי, סיפא נמי [בסופה גם כן] מדובר בטענת ברי וברי, אבל

אימא סיפא [אמור את סופה] את המקרה שאחר כך: היה אחד גדול ואחד קטן, ניזק אומר: גדול הזיק, ומזיק אומר: לא כי, אלא קטן הזיק; וכן במקרה הנוסף, אחד תם ואחד מועד, ניזק אומר: מועד הזיק, והמזיק אומר: לא כי, אלא תם הזיק — המוציא מחבירו עליו הראיה; ומכאן נסיק:

הא [הרי] אם לא מייתי [מביא] ראיה — הריהו שקיל כדאמר [מקבל כמו שאומר] מזיק, ואם כן נימא תהוי תיובתא [נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על דעת רבה בר נתן, שאמר: טענו אדם את חבירו שהלה הפקיד אצלו חטים והודה לו בשעורים אך לא בחטים — פטור מכל תשלום, שהרי מה שטענו — לא הודה לו, ומה שהודה לו — לא טענו. ואף כאן הניזק שהוא התובע טוען שהשור הגדול הזיק, והמזיק שהוא הנתבע מודה ששור קטן הזיק, ונמצא שמודה לו שלא ממין הטענה שטענו!

אלא יש לפרש כי בסוף המשנה מדובר בברי ושמא, שאחד מהם טוען שבוודאי כך היה, והשני טוען כנגדו: אין בידך הוכחה, ושמא לא היה כדבריך.

ויש לברר: זה דקאמר [שאומר] ברי מאן [מיהו], וזה דקאמר [שאומר] שמא מאן [מיהו]? אי נימא דקאמר [אם נאמר שאומר] ניזק שהוא התובע: ברי שהגדול הזיק, וקאמר [ואומר] מזיק שהוא הנתבע: שמא הקטן הזיק, אכתי לימא תהוי תיובתא [עדיין נאמר שתהא זו קושיה חמורה] לדברי רבה בר נתן, שהרי המזיק שהוא הנתבע לא הודה כאן בטענת התובע כלל, ומכל מקום גובה הניזק מן הקטן!

אלא יש לפרש שמדובר דקאמר [שאומר] הניזק: שמא גדול הזיק, וקאמר [ואומר] המזיק: ברי שקטן הזיק.

ומדסיפא [ומכיון שבסוף] המשנה מדובר בטענת ניזק שמא וטענת מזיק ברי, רישא נמי [בראש המשנה גם כן] יש לפרש שטוען הניזק: שמא שורך הזיק, ומזיק טוען: ברי שבסלע לקה, ולא כפי שדובר קודם — בברי וברי.

ועל כך תוהים: והאם אמר סומכוס אפילו בהא [בזו] שחולקים ביניהם התובע והנתבע, דאיצטריך לאשמועינן [שהוצרכה משנתנו להשמיענו] שלא כדבריו, אלא כדברי חכמים? הרי במקרה שהתובע טוען שמא, בוודאי לא יאמר סומכוס שיחלקו!

ודוחים: לא, אף שבסיפא [בסוף] מדובר שטען ניזק שמא ומזיק טוען ברי, רישא [בראש] מדובר שניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא, ובענין זה חלוקים חכמים על סומכוס הסבור שחולקים.

ושואלים: אם כן אף לשיטת רב פפא, והא לא דמיא רישא לסיפא [והרי אינה דומה תחילת המשנה לסופה]! ומדוע לא נעמיד את תחילתה בברי וברי?

אמרי [אומרים] על כך כתירוץ: ברי ושמא, שמא וברי — חד מילתא היא [דבר אחד הוא], שבעיקר יש בשני חלקיה של המשנה טענת ספק של אחד וטענה וודאית של האחר, אף כי המשנה מחליפה את הצדדים. ואולם שני מצבים שהאחד מהם הוא ברי וברי, והשני הוא שמא וברי — תרי מילי נינהו [שני דברים הם] ולפיכך לא ניתן להעמיד את תחילת המשנה בברי וברי.

ב ומעתה דנים בענין שהזכרנו גופא [לגופו], אמר רבה בר נתן: טענו חטין והודה לו בשעורין — פטור. ושואלים: מאי קא משמע לן [השמיע לנו] בדבר זה? הלא כבר תנינא [שנינו במשנה כן]: טענו חטין והודה לו בשעורין — פטור!

ומשיבים: אי מהתם [אם משם] הוה אמינא [הייתי אומר] שהמשנה כך אומרת: פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין שהרי הודה לו עליהם, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבה בר נתן כי הכוונה היא שפטור לגמרי אף משעורים.

ומקשים על כך: תנן [שנינו במשנתנו]: היו הניזקין שנים, אחד גדול ואחד קטן והמזיקים שנים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וכו' והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וכו' — והלכה היא: המוציא מחבירו עליו הראיה. ונדייק מכאן: הא לא מייתי [הרי אם אינו מביא] הניזק ראיה — שקיל [מקבל] הניזק כדקאמר [כפי שאומר] המזיק, ולפי הסבר זה שאמרנו אמאי [מדוע] יהא כן הדין, הלא חטים ושעורים נינהו [הם] וצריך המזיק להיפטר לגמרי לדעת רבה בר נתן!

ומשיבים: אין צריך לדייק שנוטל ממש, אלא הכוונה היא: ראוי ליטול ובפועל אין לו דבר.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו ברייתא] האומרת כי הרי זה משתלם על הקטן מן הגדול, ולגדול מן הקטן, משמע שנוטל ממש!

ומשיבים: מדובר כאן שתפס הניזק מדעת עצמו מרכוש המזיק ומניחים בית דין בידו מה שראוי ליטול, אף שלכתחילה אינו יכול להוציא מידי המזיק אף תשלום זה.

ומקשים עוד: תנן [שנינו במשנה]: היה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן, והמזיק אומר: לא כי, אלא תם את הגדול ומועד את הקטן — המוציא מחבירו עליו הראיה; הא לא מייתי [הרי אם אינו מביא] ראיה — שקיל כדקאמר [מקבל כמו שאומר] מזיק, ואמאי [ומדוע] יקבל כלל? הלא כמו חטין ושעורין נינהו [הם]!