כי כיון דמשעבד ליה [שהוא משועבד לו] לניזק לשלם ממנו, אם אין בידו כסף — לאו כל כמיניה [אין זה בכחו למוכרו]? אמר ליה [לו] רב נחמן: אינו מכור.

והקשה לו רבא על כך: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכרו — מכור! השיב לו: ובכל זאת חוזר וגובהו הניזק מן הלוקח. ושוב שואלים: וכי מאחר שחוזר וגובהו מן הלוקח, למה, לאיזה ענין, נחשב הוא מכור? הרי נמצא שלא היתה זו מכירה כלל! ומשיבים: לרידיא [לענין חרישה]. כלומר, שמה שהשתמש הקונה בשור למלאכתו, כגון לחרישה, עד שלקחו ממנו הניזק בחזרה — כדין עשה, ואין הניזק יכול לגבות ממנו את דמי החרישה בשורו.

ושואלים: שמע מינה [האם תלמד מכאן] שמי שלוה ומוכר לאחר מכן מטלטלין — בית דין גובין לו למלווה את חובו מהם מן הקונה? שהרי לדברי ר' ישמעאל יש על השור רק שעבוד מכוח החוב לניזק. ודוחים: שאני התם [שונה שם] בשור המזיק דכמאן [שכמי] שעשאו אפותיקי (משכון המיוחד לגבייה) דמי [נחשב], שהרי התורה אמרה שגובים מן השור, ואם כן נעשה השור משועבד במיוחד לגביית חוב זה, מה שאין כן בשאר מיטלטלים של הלווה.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רבא: אם עשה את עבדו אפותיקי ומכרו — בעל חוב גובה הימנו (ממנו), מן הקונה, ואולם אם עשה את שורו אפותיקי ומכרו — אין בעל חוב גובה הימנו [ממנו]. ואם כן הרי זה בניגוד לדברים שאמרנו, ששור המזיק, שאף הוא נעשה אפותיקי — הניזק חוזר וגובה ממנו!

ומשיבים: מדברי רבא עצמם יש להסביר דבר זה, שכן עבד מאי טעמא [מה טעם] גובים אותו מהקונה אם עשאוהו אפותיקי — משום דאית ליה קלא [שיש לו קול] לענין זה, שעשיית עבד אפותיקי אינה מצויה והדבר מתפרסם ברבים, ועל דעת זו קנה אותו. האי נמי [שור זה גם כן] כיון שנגח — קלא אית ליה, דתורא נגחנא קרו ליה [קול יש לו, ששור נגחן קוראים אותו], ויודע הקונה שיש עליו שעבוד, ומשום כך חוזר הניזק וגובה ממנו.

תני [שנה] רב תחליפא בר מערבא [בן ארץ ישראל] קמיה [לפני] ר' אבהו ברייתא זו: שור המזיק, אם מכרו — אין הוא מכור, ואולם אם הקדישו — מוקדש.

ושואלים: מכרו מאן [מי], הניזק או המזיק? אילימא [אם תאמר] שמכרו המזיק, אם כן זה ששנינו "מכרו — אין הוא מכור", מני [כשיטת מי היא] — כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר הוחלט השור לניזק, ואולם בהמשך, כששנינו "הקדישו מוקדש" — אתאן [באנו] לשיטת ר' ישמעאל, שאמר: יושם השור בבית דין!

אלא תאמר שמכרו ניזק. ומעתה, מה ששנינו "מכרו — אין מכור", מני [כשיטת מי היא] — כשיטת ר' ישמעאל היא, שהשור אינו שלו כלל, ואולם בהמשך, כששנינו "הקדישו — מוקדש", אתאן [באנו] לשיטת ר' עקיבא. ואם כן ברייתא זאת אינה כאף אחת מן השיטות!

ומשיבים: לעולם מדובר שמכרו והקדישו המזיק, ודברי הכל. מכרו אינו מכור, ואפילו לשיטת ר' ישמעאל, דהא משעבדא ליה [שהרי משועבד לו השור] לניזק ואינו רשאי למכרו.

ואולם אם הקדישו מוקדש — אפילו לשיטת ר' עקיבא, ולא כהקדש גמור, אלא משום טעמו של ר' אבהו. שאמר ר' אבהו שאם מקדיש אדם דבר שיש עליו שעבוד, למרות שאינו יכול להקדישו, מכל מקום עליו לפדותו, גזירה שמא יאמרו האנשים הרואים שהקדש יוצא בלא פדיון, והם אינם יודעים שלא חל ההקדש. ולכן, אף שהקדש השור לא חל, מכל מקום פודים אותו פדיון כל שהוא, כדי שלא יבואו לזלזל בהקדש.

א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שור תם שהזיק, אם עד שלא עמד בדין מכרו המזיק — הריהו מכור, הקדישו — הריהו מוקדש. אם שחטו ו כן אם נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. משעמד בדין והתחייב לשלם לניזק, מכרו — אינו מכור, הקדישו — אינו מוקדש, שחטו או נתנו במתנה — לא עשה ולא כלום.

קדמו בעלי חובות של הבעלים והגביהו (גבו) את השור כפרעון, בין חב (התחייב) בחוב זה עד שלא הזיק, כלומר, קודם שהזיק, בין הזיק עד שלא חב — לא עשו ולא כלום, לפי שאין משתלם הניזק אלא מגופו של השור התם, ולכן הוא משועבד לו.

ואילו מועד שהזיק, בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין, אם מכרו — מכור, אם הקדישו — מוקדש, אם שחטו וכן אם נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. קדמו בעלי חובות והגביהו אותו בחובם, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב — מה שעשה עשוי, לפי שאין משתלם הנזק אלא מן העלייה, מנכסי בעל השור כולם, ולא מגופו של השור. ומשום כך אין הבדל מה ייעשה בשור זה עצמו.

את הברייתא הזו מבררים. אמר מר [החכם]: שור תם שהזיק מכרו מכור, יש לפרש כמו שאמרנו — לרדיא [לחרישה], שעד שהניזק יגבה אותו יכול בינתיים הקונה לחרוש בו.

הקדישו מוקדש — לא שקדוש ממש, אלא משום מה שאמר ר' אבהו שאין מפקיעים לגמרי מן ההקדש, אלא נותן בפדיונו דבר מועט ולוקחו.

ועוד שנינו בברייתא: שחטו או נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. ושואלים: בשלמא [נניח] מה שאמרנו נתנו במתנה — מה שעשה עשוי הכוונה היא לרדיא [לחרישה], שמקבל המתנה יכול לחרוש בו, אלא שחטו — מדוע הפסיד הניזק? ליתי ולשתלם מבשריה [שיבוא ויקבל את התשלום מבשרו] של השור השחוט,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "ומכרו את השור החי" (שמות כא, לה) "חי", אין לי אלא חי, שחטו מנין שגם כן כך הוא הדין? תלמוד לומר: "ומכרו את השור" — כוונתו מכל מקום ובכל מצב שהוא!

אמר רב שיזבי: לא נצרכא [נצרכה] אלא לפחת שחיטה, כלומר, הפחת שפחת ערכו מחמת השחיטה, שאם פחת ערכו ושוב אינו מכסה את דמי הנזק, מכל מקום אין הניזק יכול לגבות יותר מאשר השור כפי שהוא לפניו.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: זאת אומרת, מכאן יש ללמוד כי המזיק שעבודו של חבירו, כלומר, אם אדם מזיק נכס המשועבד לחבירו — הרי זה פטור מלפצותו על כך, שהרי לבעל השעבוד יש רק זכות על אותו הנכס, ואולם אינו שלו ממש.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, שהרי זהו ששנינו בברייתא! ומשיבים: יש מקום לחלק, מהו דתימא [שתאמר]: דווקא התם [שם], בשוחט את השור, כך הוא הדין, משום הוא דאמר ליה [שאומר לו] המזיק: לא חסרתיך ולא מידי [דבר], דאמר ליה [שאומר לו] : זיקא בעלמא [רוח בלבד] הוא דשקלי מינך [שלקחתי ממך], שהרי לא לקח דבר מגוף השור, אלא שנטל ממנו את חייו, שהוא כעין "היזק שאינו ניכר" ולכן הוא פטור. אבל בעלמא [בכלל], אם מזיק נזק ניכר בשעבוד — ליחייב [יהא חייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב הונא בריה דרב יהושע שאין הדבר כן, ובכל מקרה המזיק שעבוד חבירו פטור.

ושואלים: הא נמי [זו גם כן] רבה אמרה כבר, שאמר רבה: השורף שטרותיו של חבירו שיש בהם התחייבויות של אחרים לחבירו — הריהו פטור, אף שעתה חבירו אינו יכול לגבות עוד על ידם נכסים משועבדים!

ומשיבים: יש בכל זאת חידוש בדברי רב הונא בריה דרב יהושע, שכן מהו דתימא [שתאמר]: דווקא התם [שם] הוא פטור משום דאמר ליה [שאומר לו] המזיק לבעל השטרות: ניירא בעלמא קלאי מינך [נייר בלבד שרפתי לך] ואני מוכן לשלם עבור הנייר, אבל היכא [במקום] שחפר בה, בשדה משועבדת, בורות שיחין (חפירות) ומערות, שהזיק לו באופן ממשי — ליחייב [יהא חייב] על כך, וישלם לבעל השעבוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בזה פטור, דהא הכא [שהרי כאן], בשוחט את השור, הריהו כמאן דחפר [כמי שחופר] בה בקרקע בורות שיחין ומערות דמי, שהרי הזיקו נזק ממשי, וקאמר [ואומר] על כך התנא: מה שעשה עשוי.

ועוד בפירושה של הברייתא, נאמר שם: קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב — לא עשה ולא כלום, לפי שאין התם משלם אלא מגופו.

ומבררים: בשלמא [נניח] במקרה שהזיק עד שלא חב מובן הדבר, כי הניזקין קדמו ולכן יש להם שעבוד קודם על השור. אבל אם היה זה במקרה שחב המזיק עד שלא הזיק שורו, הלא בעל חוב קדים [מוקדם] לניזקין, ומדוע לא תהיה לו זכות קדימה בשור?