תבנו וקשו דווקא תנן [שנינו] שחייב עליהם משום דמשרקי [שהם מחליקים] ואנשים ניזוקים מהם יותר מבשאר דברים, ובזה אף ר' יהודה מודה שחייב עליהם.

א שנינו במשנה כי המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים — כל הקודם בהן זכה. ובפירושה של זכיה זו נחלקו חכמים. אמר רב: זכה בין בגופן, בעצם הדבר שהוציאו בעליו לרשות הרבים, בין בשבחן, בריווח, בהשבחה שנוצרה בהם במשך הזמן שהיו ברשות הרבים. וזעירי אמר: זכה בשבחן אבל לא בגופן, וצריך לשלם לבעל הקש והתבן את שוויים כפי שהיה בזמן שהוציאם.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? — רב סבר: קנסו גופן משום שבחן, שקנסו חכמים על הבעלים שיפסידו את גוף הדבר שהוציא אף שהוא של בעליו, משום תוספת השבח שהרוויח על ידי מעשה אסור. וזעירי סבר: לא קנסו גופן משום שבחן, אלא רק את שבחם בלבד. ומנסים להביא ראיה לשיטתו של זעירי, מדבר שאין בו שבח כלל.

תנן [שנינו] בהמשך המשנה: ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב בנזקו. ואילו "כל הקודם זכה" לא קתני [שנה], הרי שעל גוף הדבר לא גזרו, וקשה לרב!

ומשיבים: מכאן אין להוכיח, כי תנא לרישא [שנה בתחילה] במוציא תבנו וקשו שהקודם זכה, והוא הדין לסיפא [לסוף] בהופך את הגלל שגם כן זכה בו, ולא היה צריך לחזור ולשנותו שנית.

ומקשים: והא תני עלה [והרי שנויה ברייתא אחרת עליה]: אסורין משום גזל, ומכאן שאין אדם אחר יכול לזכות בהם, וקשה לרב!

ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] "אסורין משום גזל" — אכולה מתניתין קאי [על כל משנתנו הוא עומד, מתייחס] ולא רק על קטע מסויים זה, והכוונה היא לאותו שקדם וזכה. כלומר, כיון שזכה בהם אדם מן הרחוב — אסור באיסור גזל לכל אדם אחר לקחת את הדבר ממנו.

ומקשים: והא [והרי] לא קתני הכי [שנה כך], דתנן [שהרי שנינו בברייתא]: המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה, ומותר משום גזל. וההופך את הגלל לרשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב, ואסור משום גזל!

אמר רב נחמן בר יצחק: וכי מדין גלל קרמית [אתה משליך, מראה סתירה] לשיטת רב שיכול אחר לזכות בו?! דבר שיש בו שבח, כלומר, שערכו עולה במשך הזמן על ידי היותו ברשות הרבים, יכול אתה לתרץ לשיטת רב כי קנסו את גופו משום שבחו, ואילו דבר שאין בו שבח — לא קנסו על גופו, והגללים אין ערכם עולה על ידי היותם ברשות הרבים.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: לדברי רב האומר שקנסו גופן משום שבחן, האם לאלתר קנסינן [מיד אנו קונסים] אותו, שיכול אחר לזכות בו, אף שעדיין לא הספיק להשביח, או שמא לכי מייתי שבחא קנסינן [כאשר מביא שבח קונסים אנו] אותו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, מדקאיירינן [מכיון שדיברנו, הקשינו] מדין גלל שאין בו שבח, משמע שקונסים אפילו לפני שהביא שבח!

ודוחים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר להוכיח מכאן? הלא כי איירינן [כאשר דיברנו] מדין גלל היה זה מיקמי דלשני [לפני שתירץ] רב נחמן בר יצחק שדין גלל שונה מאחרים. אבל לבתר דשני [לאחר שתירץ] רב נחמן מה שתירץ, מי איכא למירמא [האם יש מקום להקשות] מגלל כלל? ואין להביא משם ראיה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם אפשר לומר שהדבר שנוי במחלוקת תנאים] שנחלקו באותו ענין, ששנינו: שטר שכתוב בו רבית — קונסין אותו את המלוה ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גובה את הקרן, אבל לא את הרבית. ואם כן לימא [האם לומר]: רב שאמר כשיטת ר' מאיר שלדבריו קונסים את גוף הדבר (הקרן) משום השבח (הריבית) האסור, וזעירי שאמר כרבנן [כשיטת חכמים] שלדבריהם קונסים רק את השבח?

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי אפילו לרבנן [לדעת חכמים] אמרתי, כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאין קונסים בגוף ההלוואה אלא משום שהיתה זו קרן דבהתירא [שבהיתר], שהרי עצם ההלוואה של הקרן מעשה של היתר הוא, וכל האיסור הוא רק הריבית הנוספת, ואותה יש לקנוס. אבל הכא [כאן] במוציא קשו ותבנו לרשות הרבים, קרן גופא [עצמו] הדבר עצמו קמזיק [מזיק] ויש מקום לקנוס אותו בגוף הדבר.

ומן הצד השני זעירי אמר [יכול היה לומר] לך: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי אפילו לדעת ר' מאיר אמרתי, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם] בהלוואה בריבית שאינו גובה אף הקרן, אלא משום שמשעת כתיבה של השטר כבר נעשית עבירה, דעבד ליה שומא [שכבר עשה את ההערכה] בשטר בשעת כתיבת הסכום, אבל הכא [כאן] כשמוציא את קשו ותבנו לרשות הרבים מי יימר דמזיק [מי יאמר שהקש כלל יזיק]? וכיון שבשעת הנחת הקש והתבן אין זה בהכרח שיזיקו — אין מקום לקנוס את האיש בקש ובתבן עצמם.

ומציעים עוד: לימא [האם לומר] שרב וזעירי חלוקים כהני תנאי [כמחלוקת תנאים אלה], ששנינו: המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר — חייב המוציא בנזקו, וכל הקודם לזכות בהן, בזבלים — זכה, ואסורין משום גזל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו — חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה, ומותרין משום גזל.

ומעתה נברר: הא גופא קשיא [הברייתא הזו היא עצמה קשה], אמרת בדברי חכמים: כל הקודם בהן זכה, והדר קאמר [וחזר ואמר] אסורין משום גזל, משמע שאסור לזכות בהם! אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], כך יש להבין את הדבר: וכל הקודם בהן זכה כוונתו — בשבחן, ואסורין משום גזל כוונתו — אגופן [לגבי גופן]. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר]: אפילו גופן נמי [גם כן] כל הקודם בהן זכה. ונמצא שיש מחלוקת תנאים אם קנסו גם בגופם או רק בשבחם.

ומעירים: לדעת זעירי ודאי מחלוקת תנאי [תנאים] יש בכך, שהרי רבן שמעון בן גמליאל במפורש מתיר אותם משום גזל, ואולם לדעת רב, מי לימא תנאי [האם לומר כי מחלוקת תנאים] היא?

משיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: דכולי עלמא [לדעת הכל]: קנסו גופן משום שבחן, והכא [וכאן] בשאלה של הלכה ואין מורין כן קא מיפלגי [חלוקים הם], דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בענין זה של קנסו גופם משום שבחם אם מורים כן לרבים, שרב הונא אמר דבשם רב: הלכה ואין מורין כן, כלומר, שאמנם מותר למוצא לקחת לעצמו אף את גוף הקש והתבן, אבל אין מורים לרבים בפומבי לעשות כן, כדי שלא ילמדו דרכי גזל, והיא כדברי תנא קמא בברייתא. רב אדא בר אהבה אמר: הלכה, ומורין כן, וכדברי רבן שמעון בן גמליאל.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] שכך דעתם? והא [והרי] רב הונא עצמו אפקר חושלי [הפקיר שעורים קלופות] ששטח אדם אחד ברשות הרבים, וכן רב אדא בר אהבה אפקר [הפקיר]