זובו של זב, ורוקו של זב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו של הזב, וכן דם הנדה — כל אלה מטמאין בין במגע בין במשא.

ודוחים: ודלמא הכי נמי [ושמא כאן גם כן] הטעם הוא כדברי ר' יהושע לפי שאי אפשר לקרי בלא צחצוחי זיבה, ולא שמטמא במשא מצד עצמו! ודוחים: אם כן שהקרי טמא רק משום צחצוחי זיבה לתנייה גבי [שישנה אותו אצל ליד] זובו, מאי שנא [מה שונה, מה טעם] דקתני לה גבי [שהוא שונה אותו אצל] רוקו, אלא משום דאתי [שבא, שנלמד הדבר] בקל וחומר מרוקו כפי שנאמר בעמוד הקודם.

וחוזרים לעיקר הסוגיה, בענין "דיו". אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי [זה] התנא שלא דריש [דורש] דיו ואף על גב שלא מפריך [נשבר] הקל וחומר על ידי כך! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפץ (מחצלת גסה) שמקבלת טומאה בטומאת מת מניין? — ודין (קל וחומר) הוא: ומה פכין (כלי חרס) קטנים שאי אפשר להכניס אצבע לתוכם, שהם טהורים בטומאת הזב, מכל מקום מטמא במת, שכל כלי פתוח טמא באוהל המת, מפץ שמטמא בזב — אינו דין שיטמא במת?

וקמייתי לה [והוא מביא אותה, לומד מכאן] בין לטומאת ערב שנטמא בו ביום עד הערב כמו אם היה נטמא מזב, בין לטומאת שבעה ימים, ככלי שנטמא במת. ואמאי [ומדוע] נאמר כך? אימא [אמור]: אהני [הועיל] קל וחומר לענין טומאת ערב, ואהני [והועיל] דיו לאפוקי [להוציא] טומאת שבעה שאינה מצויה בדבר שנטמא בטומאת משכב הזב! הרי שתנא זה אינו דורש "דיו".

אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא: כבר רמא ניהליה [הקשה לו] קושיה זו רב נחמן בר זכריה לאביי, ואמר ליה [לו] אביי בתשובה: התנא הזה אינו לומד מזב, אלא ממפץ בשרץ מייתי לה [מביא, לומד אותה], והכי קאמר [וכך אמר]: מפץ שמיטמא בטומאת שרץ מניין? ודין הוא: ומה פכין קטנים שטהורים בזב — טמאין בשרץ, מפץ שטמא בזב — אינו דין שיהא טמא בשרץ?

אלא מפץ במת מניין שמיטמא — משום שנלמד מגזירה שווה, נאמר "בגד או עור" (ויקרא יא, לב) בטומאת שרץ, ונאמר "בגד וכל כלי עור" (במדבר לא, כ) בטומאת מת, מה "בגד" ו"עור" האמור בשרץ — מפץ טמא בו כפי שלמדנו מקל וחומר מזב, אף "בגד" ו"עור" האמור במת — מפץ טמא בו.

ומעירים שבהכרח לומר ש"בגד ועור" הריהו בגדר מופנה, כלומר, ביטוי שאינו צריך לגופו אלא בא ללמדנו גזירה שווה זו, דאי [שאם] לא מופנה הוא, איכא למפרך [יש מקום לפרוך] את ההשוואה ולומר: מה לשרץ — שכן מטמא בכעדשה, תאמר במת שאין מטמא בכעדשה אלא בכזית, ונמצא שטומאת שרץ יש בה צד חמור ולא ניתן היה ללמוד גזירה שווה אלא אם כתוב זה מופנה לכך.

לאיי אפנויי מופנה [ובאמת יש לומר כי מופנה הוא], ומנין שהוא מופנה: מכדי [הרי] שרץ אתקש [הוקש] לשכבת זרע, דכתיב [שכן נאמר] "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד), וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר "או איש אשר יגע בכל שרץ" (ויקרא פסוק ה), וכתיב ביה [ונאמר בו] בטומאת שכבת זרע "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" (ויקרא טו, יז).

אם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בטומאת שרץ למה לי? הרי אפשר ללמוד אותו על ידי ההיקש משכבת זרע! שמע מינה לאפנויי [למד מכאן כי בא הדבר להפנות] כתוב זה שהוא מיותר לצורך גזירה שווה.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] הלא מופנה רק מצד אחד הוא ש"בגד ועור" האמור בדין שרץ מיותר, אבל "בגד ועור" האמור בטומאת מת אינו מיותר! הניחא למאן דאמר [זה אמנם נוח לשיטת מי שאומר] אם היתה גזירה שווה מופנה מצד אחד שרק כתוב אחד מופנה — למידין גזירה שווה זו ואין משיבין (מקשים) — שפיר [יפה], אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שגזירה שווה כזו אמנם למידין ואולם אם יש מקום לדבר, גם משיבין מקשים על ההשוואה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי ראינו שיש צד חמור בשרץ מבמת!

ומתרצים: "בגד ועור" האמור במת נמי אפנויי מופנה [גם כן מופנה הוא], כיצד? מכדי [הרי] מת אתקש [הושווה] לשכבת זרע, דכתיב [שנאמר] "והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד), וכתיב ביה [ונאמר בו] בשכבת זרע "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" (ויקרא טו, יז), אם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במת למה לי? שמע מינה לאפנויי [למד מכאן שבא הדבר להפנות] את הכתוב כדי ללמוד ממנו בגזירה שווה, והוי [והריהו] אם כן מופנה משני צדדין ובמקרה זה ודאי למדים גזירה שווה ואין משיבים עליה.

ומקשים מצד אחר: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: דון מינה ואוקי באתרא [למד ממנה והעמידה במקומה], שדבר שנלמד בגזירה שווה לומדים אותו רק באותו פרט שנאמרה בו הגזירה שווה, ואין משווים את הנושאים מעבר לכך, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], שאם יש גזירה שווה בין עניינים, הריהם למדים זה מזה בכל ענייניהם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלפי זה כשם שבטומאת שרץ הטומאה של מפץ היא רק לטומאת ערב, אף טומאת מפץ במת תהיה רק טומאת ערב!

בתשובה לכך אמר רבא: אף לשיטה זו יש בכך גזירת כתוב מיוחדת, אמר קרא [הכתוב] "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי" (במדבר לא, כד), ללמדנו: כל טמאות שאתם מטמאין במת — לא יהו פחותין משבעה, ואם כן, כיון שלמדנו בו דין טומאה במת — הרי דינו כשאר הטומאות בטומאות מת.

א עד כאן דנו בענין דרך הלימוד ב"דיו", ומעתה חוזרים אנו אל הדיון בעיקרי הדעות במשנה בענין נזקי קרן. ושואלים: ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים, ונלמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה קרן, שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק כדברי חכמים, ברשות הרבים — חייבת, שן ורגל, שברשות הניזק משלם נזק שלם והרי זה חמור בהשוואה לקרן — אינו דין שברשות הרבים יהא חייב לשלם?

ודוחים: אמר קרא [הכתוב] בענין שן ורגל "ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד), כלומר, חיובו דווקא בשדה הניזק ולא ברשות הרבים.