בבא קמא כד ע"ב

דף כד - ב

אלא אי אמרת שצריך שלוש נגיחות בשלושה ימים כדי להתרות בבעלים לאחר כל נגיחה ששורו נוגח, ולייעודי גברא. על כרחך שבאה כל כת לאחר אותה נגיחה שבאה להעיד עליה, ולא הגיעו כולם יחד להעיד.

ואם כן, לימרו הנך קמאי: אנן, מי ידעינן דבתר שלשה יומי אתו הני - שתי הכיתות האחרות להעיד שנגח עוד שתי פעמים, ומייעדי ליה! ^[16]

וכיון שלא ידעו אנשי כת הראשונה שיבואו עוד כתות, לא היתה כוונתם אלא שישלם בעל השור חצי נזק, ^[17] ועליהם לשלם גם כן כפי שזממו חצי נזק ומדוע אמרינן שכל כת משלמת נזק שלם.

אמר רב אשי, אמריתה לשמעתא - שמוכח מהברייתא ששלושה ימים דקאמר רבי יהודה, לייעודי תורא קאמר, קמיה דרב כהנא, ואמר לי: ואם שלושה ימים נאמרו לייעודי תורא, מי ניחא?

והכא נמי יש להקשות:

לימרו הנך שהעידו בתראי על נגיחת השור: אנן, מנא ידעינן שהעידו לפנינו שתי כיתות על נגיחת השור, וכי דכל דקאי בי דינא לאסהודי בתורא קאתו, אנן חשבנו שאנו היחידים שמעידים על השור שנגח, ולחיובי גברא פלגא נזקא אתינן ^[18] ומדוע אמרינן בברייתא שכל הכתות משלמות נזק שלם.

ומתרצינן: הברייתא סוברת ששלושה ימים דקאמר רבי יהודה, ליעודי תורא נאמרו, ומדובר שהגיעו שלושת הכיתות להעיד ביום אחד, ודקא מרמזי רמוזי העדים הראשונים לעדים האחרונים שיבואו ויעידו אחריהם, ^[19] הילכך אמרינן שבוודאי ידעו האחרונים מהראשונים ונתכוונו להוסיף על עדות הראשונים ולעשות את השור ^[20] מועד, הילכך כל הכתות ישלמו נזק שלם.

רב אשי אמר: הברייתא מיירי כשבאו שלושת הכיתות עדים רצופים זה אחר זה ובוודאי ידעה כל כת מעדותה של זו שלפניה.

רבינא אמר: קיימא לן שתם שנגח מוכרים אותו ומשלם מהכסף חצי נזק, ומועד משלם מן העלייה, וברייתא מיירי שהעדים האחרונים מכירין את בעל השור, ואין מכירין את השור ^[21], הלכך כשבאו להעיד בוודאי ידעו שבאים לעשותו מועד, דאילו חשבו שנדון אותו כתם מה יש להם להעיד הרי אין מכירים את השור ולא יוכל הבעלים למוכרו. הילכך כשהוזמו משלמת גם הכת האחרונה נזק שלם.

ומבארינן: אלא אותם עדים שאין מכירין את השור היכי מייעדי ליה,

דאמרי בבית דין תורא נגחנא אית לך בין בקרך, איבעי לך לנטורי לכוליה בקרא, ואחר כך נתברר שאותם עדים היו זוממים ורצו להביאו לידי חיוב נזק שלם הילכך ישלמו אף הם נזק שלם.  21א   21א.  21א. לדעת רש"י שכל תירוצי הגמרא הם לפי המ"ד שליעודי תורא בעי שלשה ימים משמע דהכי הלכתא, אבל הרמב"ם נקט שהגמרא נשארה בספק, וכתב בחידושי ר' מאיר שמחה, שמשמע בדבריו שאם העידו שלושה כיתי עדים ביום אחד, ובא הניזק ותפס נזק שלם מוציאים מידו, דכיון שהבית דין לא מחייבים נזק שלם מספק, אם כן הוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי אין תשלומי נזק שלם על פי העדים!.

איבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו, בחבירו, מהו?

וצדדי הספק הם:

משסה ודאי פטור משום שאינו אלא גורם נזק, וגרמא בנזיקין פטור, ^[22] אלא בעל כלב, מאי?

מי אמרינן מצי אמר ליה לניזק: אנא, מאי עבידנא ליה ולא אגרע מהמשסה שפטור ^[23],

או דלמא אמרינן ליה לבעל הכלב, כיון דידעת בכלבך דאם משסים ליה בבני אדם, הוא מושפע מכך ומשתסי, לא אבעי לך לא שהוייה.

אמר רבי זירא: תא שמע:

שור שנגח והועד והפסיק לנגוח, חוזר להיות תם משעה שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח - לדעת רבי מאיר במשנה.

ודייקינן: הא אם משמשו בו התינוקות והוא נוגח, חייב הבעלים לשלם כדין מועד, אלמא מי שנשתסה שורו, והוא הדין כלבו, על ידי אחר, חייב.

ודחינן: אמר אביי, דלמא הכי תדייק הא אם משמשו בו ונגח, לא הוי תם ומכל מקום בההיא נגיחה לא מחייב, ולעולם מי שנתשסה כלבו פטור.

תא שמע: מי ששיסה בו - בחבירו את הכלב, או ששיסה בו את הנחש פטור, ודייקינן, מאי לאו הא דקתני פטור קאי על המשסה, וחייב בעל הכלב.

לא, אימא פטור אף משסה.

אמר רבא: אף אם תמצי לומר שההלכה היא שהמשסה כלבו של חבירו בחבירו, חייב בעל הכלב ^[24], אם שיסהו הוא - המשסה בעצמו, פטור בעל הכלב,

מאי טעמא? דקיימא לן לענין המניח את כליו ברשות הרבים ואכלתם פרתו של חבירו, שפטור בעל הפרה משום שכל המשנה - שהניח כיליו ברשות הרבים, ובא אחר ושינה בו - הפרה שאכלה את כיליו פטור ^[25], והכא נמי כיון שהמשסה עשה שלא כדין אם ניזוק מכך פטור בעליו של המזיק מלשלם.

אמר ליה רב פפא לרבא: איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך,

דאמר ריש לקיש: שתי פרות שהיו ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה, משום שהרובצת שינתה מן הרגילות - שאין דרך פרה לרבוץ ברשות הרבים, הילכך אם באה אחרת ושינתה ובעטה בה, פטורה.

אבל אם בעטה הרבוצה בפרה המהלכת חייבת. ^[26] אלמא סבר ריש לקיש כרבא שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

אמר ליה רבא: אנא סבירא לי בההיא שבעטה המהלכת ברבוצה, חיובי מחייבנא למהלכת שבעטה, דאמרינן ליה, כי אית לך רשותא לסגויי - לעבור עלי, אבל לבעוטי בי לית לך רשותא. ^[27]

מתניתין:

שור המזיק ברשות הניזק - ששנינו [לעיל טו ב] בין חמשת המועדים, שהוא משלם נזק שלם אפילו כשהשור הוא תם - כיצד:

נגח השור דהיינו "קרן", או נגף [דחף] בגופו בכוונה להזיק, או נשך, או רבץ על כלים בכוונה להזיקם, או בעט, שכל אלו תולדות של "קרן" הם ^[28] שחילקה בו התורה בין תם למועד, הרי דינם - עד שלא הועדו - חלוק:

אם עשה כן ברשות הרבים, הרי זה משלם חצי נזק.

אבל אם עשה כן ברשות הניזק:

רבי טרפון אומר: נזק שלם הוא משלם, וכדמפרש טעמא ואזיל.

וחכמים אומרים: חצי נזק בלבד הוא משלם, שהרי אמרה תורה, שהתם אינו משלם אלא חצי נזק, ואין הבדל בין אם עשה כן ברשות הניזק ובין אם עשה כן ברשות הרבים.

אמר להם רבי טרפון לחכמים: והרי בשן ורגל ברשות הניזק משלם הוא נזק שלם, ואם כן הדברים קל וחומר, שיהא חייב אף על קרן ברשות הניזק נזק שלם, שהרי:

ומה במקום שהקל הכתוב על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור, כלומר: ומה שן ורגל שהיקל עליהם הכתוב ברשות הרבים לפוטרם לגמרי, החמיר עליהן הכתוב ברשות הניזק לשלם נזק שלם -

מקום שהחמיר הכתוב על הקרן ברשות הרבים לשלם חצי נזק, כלומר: קרן שהחמיר עליו הכתוב ברשות הרבים לשלם חצי נזק, אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם כמו שן ורגל.

אמרו לו חכמים לרבי טרפון: מכל מקום אינו משלם ברשות הניזק אלא חצי נזק, שהרי "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" [די לו לנלמד שיהא כמלמד], כלומר: היות ומכח חומרת קרן ברשות הרבים אתה למד בקל וחומר, אם כן אף ברשות הניזק לא תחמיר עליו יותר מאשר החמרת ברשות הרבים, ומה ברשות הרבים חצי נזק בלבד הוא משלם, אף ברשות הניזק - חצי נזק בלבד הוא משלם. ^[29]

אמר להם רבי טרפון לחכמים: ^[30]

ואמר ליה רב כהנא לרב אשי וי"א כי רב אשי הוא האמר וליעודי תורא מי ניחא הא איכא למימר נימרו קמאי מי ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאשהודי להאי תורא אתא דחשבת לן כת אחת אנן לחיוביה פלגי ניזקא קא אתינן וכיון שהוזמו שילמנו צד תמות אבל בצד מועדות לא העדנו הנה אפילו ליעודי תורא לא משכחת לה אלא מאי אית לך למימר דאיכא שהדי דחזו להו בהתקבצם בב"ד מרמזי רמוזי אהדדי כלומר זאת אומרת לכת האחרת הגישו העידו והנה אנחנו עוד מעידין אחריכן דלא יכלי למימר לא הוינן ידעי דלמשהדי בהאי אתו אפילו תימא ליעודי גברא שנזדמנה להללו שלש כיתות אחת שהעידה תמול והאחרת שהעידה שלשום ישיבה בב"ד כאחת עם הכת השלישית שבאה להעיד היום ומרמזי אהדדי ואמר אלו שתי הכיתות לכת השלישית העידו גם אתם כאשר העדנו אנו שנחשבין כולן עכשיו ככת אחת ואינן יכולין לומר מי הוינן ידעין דלמחר וליומא אחרא אתו אחרינא ומשהדי דהא איתבריר דהוו ידעי וכיון דאיתזמו חשבינן להו ככת אחת רב אשי אמר כגון שבאו רצופין דטעם חדא היא מיהו אמר לך רב אשי כיון דחזינן להו דאתו לבי דינא רצופין אע"ג דלא חזינן להו דמרמזי ככת אחת חשבינן להו וליעודי תורא וליעודי גברא חדא אורחא וחדא טעמא לתרוייהו.

רבינא אמר במכירין בעל השור והעידו ב' ביום ראשון כי ראינו שור שפירש מן השוורים של פלוני ונגח שורו של ראובן מזהירין אותו ב"ד לשמור כל בקריו והעידו אחרים כי ביום שני ראינו שור שפירש מבקרו של פלוני ונגח ביום שני שורו של שמעון והעידו אחרים כי פירש שור מן השוורים של פלוני ונגח ביום שלישי שורו של לוי ונזדמן להן לאלו שלש כיתות שראו בבת אחת אחד מן השוורים שהעידו על בעליהן כי ראו בכלל בקרו שור נגח ואמרו הכת הראשונה שזהו השור שהעדנו על בעליו ביום ראשון והעידה הכת השניה כמוהו והשלישית כמוהו נמצאו שלש כיתות בעדות בעלים ובעדות אחת לגבי השור וכי היכי דאיכא למימר מיהא מתניתא ליעודי תורא הם הכי איכא למימר ליעודי גברא ובעיא לא אפשיטא ועוד דברים הללו שפירשנו מבוארין למבינים בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים.

איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו והזיקו מהו משסה ודאי פטור בעל הכלב חייב אי לא ולא אפשיטא.

ת"ש שיסה בו כלב שיסה בו נחש פטור אוקימנא פטור אף משסה אמר רבא אם תמצא לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב.

שיסהו בעצמו פטור פי' כגון ראובן ששיסה כלבו של שמעון על עצמו והזיק הכלב ההוא את ראובן פטור שמעון בעל הכלב מאי טעמא כל המשנה כגון ראובן זה ששיסה הכלב ובא הכלב ושיסה והזיקו פטור בעל הכלב ואע"ג דרבא בבעטה מהלכת ברבוצה מחייב בהא פטור וקיימא לן שיסה בו כלב שיסה בו נחש פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:

לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן דאתו אחריני ואסהידו ביה. א"נ י"ל דקמאי אפשר להו למימר דלא ידעי דליתו כת ב' ואחריני אבל בתראי כיון דאתרו ביה מכבר הא תלתא יומי אחריני סתמא דמלתא מידע הוו ידעי דכל דאתו לבי דינא קלא אית ליה למלתא.

לימרו הנך קמאי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא דאסהודי בתורא אתא. והא דקאמר דכל דקאי בבי דינא לרבותא נקטיה לומר דאפילו איתינהו לכלהו בבי דינא אפילו הכי אפשר לומר להו הכי וכ"ש אי אסהידו כל כת וכת בפני עצמן.

ה"ג רש"י ז"ל אלא דמרמזי כלומר אלא אפילו תמצא לומר דליעודי תורא לא מיתוקמא ברייתא אלא בידעי הני בהני וכגון דמרמזי רמוזי ובהכין אפילו תימא ליעודי גברא וכגון דמרמזי רמוזי בפירוקי' דרב אשי מפרקא ברייתא בין ליעודי תורא בין ליעודי גברא וכן בדרבינ' והכא משמע דרמיזא מלתא היא וכן נמי בפרק אלו נערות דאמרינן התם ונתרינהו מעיקרא ומרמזי רמוזי ואיכא למידק דהא אמרינן בסנהדרין בפרק הנחנקים דרמיזא לאו מלתא היא וי"ל דהתם רמיזא גרועה בעלמא והכא ברמיזה הידוע ונכרת וכן פירש ר"ח ז"ל כלומר זאת הכת אומרת לכת האחרת הגישו נא והעידו והנה אנחנו עוד מעידים אחריכם ע"כ.

וההיא דפרק אלו נערות נמי שאני כיון דאתרי בהו מעיקרא די להו ברמיזה בעלמא אי נמי י"ל דלגבי נפשות כי ההיא דפרק הנחנקים לא חשבינן ליה לרמיזה לכלום אבל לגבי ממונא מלתא היא.

הוא פטור והן פטורין. כלומר פטורין מן המועדות אבל תמות משלמין דלגבי צד תמות כל כת וכת בפני עצמה נמצא כת שלשה זוממת כולן חייבת כלומר אפילו במועד. וא"ת אמאי משלמה דאכתי לא נגח נגיחה רביעית וא"כ לימרו מנ' ידעי דנגח נגיחה רביעית י"ל דכיון דעל פי עדותן יצא מכלל תם ונעשה מועד משלמין דא' הן מ"ה העידוהו דאי לא למה אתו שלשתן עכשו ולמה המתינו אלא להעידו שהוא מועד ולחייבו נזק שלם לכי נגחי נגיחה רביעית וכדמסקי בדרמזי רמוזי או דאתו רצופים ולא דמי למאי דאמרינן בפרק הנשרפין גבי עדים גניבה בנפש שהוזמו ועדי גניבה אחרונה של בן סורר דפטורין ממיתה לחזקיה ואע"פ שעל פי עדותן מתחייב דשאני התם דמצו למימר להלקותו באנו אבל הכא ע"כ לא באו אלא ליעדו ולחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית כמו שאמרנו ומכל מקום אינן משלמין עד שנגח נגיחה רביעית דקודם לכן מאי ישלמו דמאין אנו יודעין אם נגח נגיחה רביעית אם לא ואפילו נגח איזה שור נגח גרוע או חשוב. ובתוספות אמרו דעכשו משלמין כפי פחת דמיו שאינו ראוי אלא לשחיטה.

במכירין בעל השור ולא מכירין השור. דלא מצו למימר לחיוביה גברא פלגא נזקא אתיא דאין התם משלם אלא מגופו וא"ת והא אכתי מצו למימר לחיוב פלגא נזקא מקטן שבשוריו אתינן כדתנן בפרק המניח את הכד גבי זה אומר קטן הזיק וי"ל דשאני התם ששניהם לפנינו אבל הכא שמא נאבד אחד מהם והוא אותו שנגח ואפילו הודו הבעלים שלא נאבד אחד מהם אינו חייב דמודה בקנס הוא ופטור וא"ת עוד כיון שאינן מכירין את השור מה ישלמו דלמא אותו שנגח את הראשונה לא זהו שנגח את השניה וכן אותו שנגח בשניה ובשלישית לא זהו נגח ברביעית פר"ח ז"ל שלאחר שהעידה כל כת וכת נזדמן להם שור אחד משוריו והכירוהו שזהו וזה לשון הרב ז"ל רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין השור והעידו שנים כי ראינו שור שפירש מן השוורים של פ' ונגח שורו של ראובן מזהירין אותו בב"ד לשמור כל בקרו והעידן אחרים אחר כן כי ביום הב' ראינו שפירש שור מבקרו של פלו' ונגח ביום השני שורו של שמעון והעידו אחרים אח"כ כי פירש שור מן השוורים של פ' ונגח ביום השלישי שורו של לוי ונזדמן להם לאלו שלש כתות שראו בבת אחת אחד מן השוורים שהעידו על בעליהן כי ודאי בכלל בקרו שור שנגח ואמרו כת הראשונה שזהו השור שהעדנו על בעליו ביום הראשון והעידה השניה כמוה והשלישית כמוה נמצאו שלשה כתות בעדות אחד לגבי בעליו ובעדות אחר לגבי השור וכי היכי דאיכא למימר מהא מתניתין ליעודי תורא הכי נמי איכא למימר ליעודי גברא ובעיא לא אפשיטא ע"כ.

מאי לאו פטור משסה. כלומר משסה לבד מדלא קתני פטורין ומשני לא פטור אף משסה כלומר דלא אצטריך למיתני פטורים דפשיטא ליה דבעל הכלב מצי למימר מאי עבדית אלא אמשסה קאי ולומר דאף המשסה פטור שאינה אלא גרמא.

נזכר עוד בגמרא תירוץ אחר והוא שמכירין בעל השור ואין מכירין את השור ומאחר שכן אי אפשר לומר שלא באו לכונת חיוב צד העדה אלא לכונת חצי נזק של עכשו שהרי אין עדותם מועיל לחצי נזק של עכשו הואיל ואין משתלם אלא מגופו אלא ודאי לכונת חיוב נזק שלם ומכאן ולהבא הם באים ושאלו על זה אחר שאין מכירין את השור היאך הם מתרים ופרשו בו שהם אומרים יש לך בבית הבקרות שלך שור נגח והזהר לשמור את כלם ודבר זה אפשר לפרשו הן לדעת ליעודי תורא הן לדעת ליעודי גברא ומ"מ לעיקר הדברים ראוי לתמוה היאך הוא משלם בהעדה זו ואע"פ שגדולי המפרשים פרשוה בשנודע שכל שוורים אלו בביתו עדין מ"מ שמא בנגיחה רביעית לא זהו שנגח בראשונה ואע"פ שבשנים תמים שהזיקו רצה מזה גובה וכו' כמו שכתבנו בפרק המניח בסופו לא נאמר כן אלא בששניהם רדפו והרי הנוגח אחד משניהם בהכרח אבל זה שבנגיחות התמות אין משתלם כלום יאמר בנגיחה רביעית לא זהו שהזיק ופרשוה גאוני ספרד שבודאי הדין כך הוא אלא שאחר שנגח נגיחה רביעית וראוהו הכירו שזהו שנגח בראשונות מעין כי מדכרו ליה מדכר ואם כן אף חצאי הנזקים משתלמין בו למפרע וגדולי המחברים כתבו שאע"פ שאין מכירין את השור הרי זה מועד ואין הדברים נראין כן בשום פנים אף גדולי הדורות שלפנינו כתבו שלענין ליעודי תורא אם לא העידו על שלשה נגיחות הראשונות עד שנגח נגיחה רביעית שהוא מועד והדברים מתמיהין:

ממה שכתבנו אתה למד שאם נגח שלש נגיחות ביום אחד או בשני ימים ובאו אחר שלש הנגיחות והתרו בו שלשה ימים זה אחר זה אין זה כלום שאף העדת השור אינה העדה אלא בנגיחות שלשה בשלשה ימים ולא הוצרכנו לכתוב דבר זה אלא שראינו בו לקצת חכמי הדורות שלפנינו דברים שאי אפשר להעמידם בשום פנים:

אע"פ שבארנו למעלה שהמשסה כלבו של חברו בחברו חייב בעל הכלב מ"מ אדם ששסהו על עצמו פטור בעל הכלב כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור:

שור שנגח על ידי משמוש והכעסה אין נגיחה זו נקראת נגיחה התורה אמרה כי יגח ולא שיגיח את עצמו כמו שיתבאר:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה שור המזיק בקרנו ברשות הניזק שבארנו בפרק ראשון במשנה חמישית שהוא אחד מן החמשה מועדין לשלם נזק שלם ואמר על זה שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח נגף רבץ נשך בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק ברשות הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק אמר להם ר' טרפון מה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור החמיר עליהם ברשות הניזק לשלם נזק שלם מקום שהחמיר ברשות הרבים לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק לשלם נזק שלם אמרו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק אמר להם אני לא אדון קרן מקרן ואני אדון קרן משן ורגל ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים החמיר בקרן במקום שהחמיר עליהם ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הנזק חצי נזק אמר הר"ם כשנתלמד דין מהדינין בקל וחומר לא יהא אותו הלמד גדול מאשר נלמד ממנו אבל יהיה כמותו והוא מה שאמרו דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואין בזה מחלקת לפי שהוא מן התורה והוא מה שאמרו במרים ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה כי אם יקצוף עליו אביו יתרחק ממנו שבעת ימים כל שכן מי שקצף השם עליו שראוי שיסתר ימים רבים אבל אמר הכתוב תסגר שבעת ימים הנה שם דין השכינה הלמד מן האב כדין האב ואמנם עקר מחלקת ר' טרפון וחכמים הוא כי ר' טרפון אומר סוף מה שאנו אומרים דיו לבא מן הדין להיות כנדון כשנרצה לחייב זה הדבר אשר נתלמד דין שלא למדנוהו קודם ואז לא יהיה אותו הדין גדול מן הדין אשר נתלמד ממנו כמו שלמדנו לקצף השכינה הסתר שבעת ימים וזה דבר שלא ידענו קודם לכן אמנם כשיהיה אצלנו דין ידוע בדבר מהדברים כמו חצי נזק ואחר כך נלמד אותו בקל וחומר אם לא תוסיף לו דין ותשימהו נזק שלם יהיה זה הקל וחומר לשוא ולא יוסיף לנו ידיעת שום דבר שזה החצי נזק ידוע היה מבלי קל וחומר וכיוצא בזה לא נאמר דיו לבוא מן הדין להיות כנדון כי לא בא מן הדין אבל ידוע היה החצי נזק ואמנם בארתי לך ענין זה שלא יעלה בדעתך שר' טרפון לא היה דורש עיקר זה בשאר המקומות כי הוא אמנם בזה המקום בלבד לא היה דורש אותו כמו שבארנו והלכה כחכמים:

אמר המאירי שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח נגף נשך רבץ בעט שכל אלו קרן ותולדותיו וכן הדין בכל היזק שהוא משונה ברשות הרבים חצי נזק אבל ברשות הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק אמר להם ר' טרפון ומה מקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור החמיר עליהם ברשות הניזק לשלם נזק שלם מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים לשלם חצי נזק אינו דין לחייבו ברשות הניזק נזק שלם והשיבוהו דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומאחר שאתה מביאו מכח קרן ברשות הרבים אף אני אומר מה קרן ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק והשיבם אף אני לא אדון קרן מקרן והריני מהפך דברי לצד אחר לדון ולומר ומה מקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים החמיר בקרן מקום שהחמיר עליהם ברשות הניזק אינו דין שהחמיר בקרן והם משיבין מ"מ שאין מקום לקל וחומר אלא בצירוף קרן ברשות הרבים ודיו לבא מן הדין להיות כנדון:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים אלא שמקצת חכמים פוסקין כר' טרפון ואין דבריהם נראין ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו אי קשיא ותפשוט ליה מבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. דקאמר פשע ואם השני עבד מעשה בגופו כגון דבהדי דקא אזלי מזקי השני חייב והראשון פטור. אבל אם הוזקו בו לאחר מיכן חייב בראשון שמפני גרמתו של שני לא נפטר גרמתו של ראשון עד שיעשה השני מעשה כדפי' במה"ק. גבי בור וגבי אש שמסרה לחש"ו. וה"נ מפני גרמת המשסה לא נפטר בעל הכלב שפשע ולא שמר כלבו. תש בה ודאי גבי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה דאדם מגלגל ליה שלא מדעתו וכן אשו ביד חרש דחרש דממעטי ליה לאו בר דעת הוא. לא פטרינן ליה לראשון מפני גרמתו של שני אבל אם שם ראובן אבנו ברה"ר והלך שמעון מדעת וסילקה משם והניחה במקום אחר והזיקה לא נסתלקו מעשי ראשון וחייב השני:

וגם לגבי אש נמי אלו מסרה לבן דעת לא נסתלקו מעשה ראשון וה"נ המשסה בן דעת הוא הילכך יש לנו לפטור הראשון בעל הכלב ואע"פ שהמשסה פטור:

פיסקא שור המזיק ברשות הניזק. אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר קשיא לי דמאי איצטרכינן לגזרה שוה ולאדחוקי כולי האי כיון דילפינן מת משכבת זרע בהיקישא לבגד ועור נילף נמי למפץ דכי היכי דמפץ טמא בשכבת זרע ה"נ טמא במת ובשכבת שרע נילפי' בק"ו מפכין קטנים מזב כי היכי דיליף שרץ מזב דהא טיפת ש"ז ראויה ליכנס בפי פכים קטנים ובתר דילפא איהו בק"ו תיהדר ותילוף למת בהיקשא כדאמרינן בפרק איזהו מקומן של זבחים דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש:

לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן. יש לומר דקמאי אפשר להו למימר דלא ידעי דליתו בתרייהו אחריני אבל בתראי כיון דאתרו ביה מכבר הא תלתא יומי אחריני סתמא דמילתא מידע הוו ידעי דכל דאתי לבי דינא קלא אית ליה למילתא. הרשב"א ז"ל.

לימרו הנך בתראי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא וכו'. הא דקאמר דכל דקאי בבי דינא לרבותא נקטיה לומר דאפילו איתנהו לכלהו בבי דינא אפילו הכי אפשר לומר להו הכי וכל שכן אי אסהידו כל כת וכת בפני עצמן. הרשב"א ז"ל.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל לימרו הנך קמאי מנא ידעינן וכו'. הוא הדין דמצי למיפרך מבתראי דבתראי נמי מצו למימר מנא ידעינן שיהא נוגח נגיחה רביעית ויתחייב נזק שלם לא באנו אלא לחייבו חצי נזק אלא פריך טפי מקמאי לפי שעדיין לא יהא מועד בכך עד שיעידו עליו שלש פעמים לימרו הנך בתראי מנא ידעינן. וא"ת אמאי פריך מבתראי לפרוך מקמאי. יש לומר דאין הכי נמי דקשה ליה מכלהו והכי קאמר אפילו בתראי דלא קשה לי כל כך כמו מקמאי אי אמרינן לייעודי גברא כדפרישנא תיקשי לך אי לייעודי תורא ההנהו בתראי כמו קמאי. ועוד יש לומר דמקמאי לא פריך משום דמיירי שהם העידו לאחר שהעידו האחרונים ושמעו עדותן דכיון דאמרינן לייעודי תורא יכול להיות שהאחרונים מעידים קודם הראשונים אבל מבתראי פריך שפיר שהם העידו קודם לקמאי דשמא לא היו יודעים שהיו רוצים להעיד על השור. וא"ת ולמה תפס שיטתו כך כדי שיקשה מבתראי ולא מקמאי לנקוט כגון שהעידו הראשונים קודם לאחרונים כסדר ויקשה מקמאי ולא מבתראי. וי"ל דקאי להאי דהוה פריך מקמאי אי אמרינן לייעודי גברא ועל זה הוא דקאמר דאי נמי אמרינן לייעודי תורא דלא קשה מקמאי משום דנוקי להו כגון שהעידו האחרונים קודם לראשונים מכל מקום קשה מבתראי דכיון שהעידו בתחילה מצו למימר אטו אנן מנא ידעינן וכו'. ורש"י פירש דמבתראי דוקא פריך משום דכיון דאמרינן לייעודי תורא אם כן באו כולם ביום אחד שהביאן ניזק שלישי להעיד על שלש נגיחות של שלשה ימים ולהכי לא פריך מקמאי משום דודאי לייעודי נתכוון וידעי הני מהני שהרי יודעים הם שאין על ניזק שלישי לתבוע נגיחות ראשונים דהא הביאן כולן בבת אחת אבל מבתראי פריך שפיר שהם צריכים לו בלא עדות שתי הכתות לחייבו חצי נזק ואם כן מצו למימר אנן לא הוה ידעינן מהנך כתות אלא לחייבו חצי נזק באנו ואין לנו לשלם אלא חצי נזק אבל אי אמרינן לייעודי גברא איכא למימר דקמאי לא באו לייעודי שהרי לא באו בבת אחת אלא צריך שיבואו בשלשה ימים על כל נגיחה ונגיחה. וזה דוחק לומר שניזק שלישי מביא שלשתן דמה מרויח בזה שמביא כלן כיון דבנגיחה שלישית ליכא כי אם חצי נזק. וליכא למימר שבעל נגיחה רביעית מביאן אפילו למאן דאמר לייעודי תורא כמו שאפרש בסמוך בעזרת השם יתברך. ועוד דאין זה הוכחה כל כך שבאו ליעדו משום שבאו עתה דשמא לא היה להם שהות לבא עד עתה דבעינן הוכחה גמורה לחייבן מדין הזמה כדמוכח בסנהדרין גבי עדי גניבה ועדי מכירה לכן נראה עיקר כדפירשתי בתחילה. ע"כ.
וכתבו תלמידי הר"י ז"ל דאין להקשות דנוקי ברייתא אפילו אי אמרינן לייעודי גברא וכגון שהמתינו להעיד והעידו שבכל פעם היה בעצמו שם דיש לומר על כרחך צריכין לומר והיית אצל כל נגיחה אם כן פשיטא הוא. ועוד יש לומר לייעודי גברא צריכין להעיד בפני בית דין כל נגיחא ביומיה ואדרבה אינו מועיל אם ימתינו. ודוק בהגהה פרק ארבעה וחמשה בסוגיית וכי מאחר דמתם קטלינן ליה וכו'. עוד כתבו על הא דאמרינן לימרו הנך קמאי דאיכא לאקשויי לפירוש הקונטרס לוקמה כגון שהיו במעמד אחד וליכא לתרץ כדתירצו התוספות. ויש לומר לפירוש הקונטרס דמשלמים בפעם שלישית אם כן אם היו במעמד אחד אז היה פשיטא.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל ולימרו הנך בתראי וכו'. על כרחך הוי פירושא כשבאו עדי שלישית דהיינו בתראי ראשונים דאי באו אחרונים לא הוו מצו אמרין מי ידעינן. וא"ת ולמה הקשה בענין זה לפרוך היכא דבאו כסדרן קמאי ראשונים ובתראי אחרונים לימרו קמאי מי ידעינן וכו'. וי"ל דעדיפא מינה פריך דאפילו בתראי דאיכא למימר סתמא כבר שמעת כל הנגיחות תמול שלשום אפילו הכי איכא למיפרך אי פשיטא דמצו אמרי היום באנו מי ידענו שנגח היום. ע"כ.
והראב"ד ז"ל פירש וז"ל אמרינן ולייעודי תורא מי ניחא לימרו הנך בתראי נמי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי להאי תורא אתו. וכל שכן קמאי דמצו למימר מנא ידעינן דלבתר הכי אתו הנך ומייעדי ליה אבל אי לייעודי גברא בעינן הנך בתראי לא מצו למימר מנא ידעינן דאתו קמאי מקמי דידן דהתם ודאי כיון דאיכא שהות טובא ביני ביני קלא אית להו לקמאי אבל אי לייעודי תורא ואתו כלהו בחד יומא מצו למימר מנא ידעינן דאסהידו ביה הנך קמאי. ע"כ.

הכי גריס רש"י ז"ל אלא דמרמזי כלומר אלא אפילו תמצי לומר דלייעודי תורא לא מתוקמא ברייתא אלא בידעי הני בהני וכגון דמרמזי רמוזי ובהכי אפילו תימא דייעודי גברא וכגון דמרמזי רמוזי וכו'. ובפירוקי דרב אשי מפרקא ברייתא בין לייעודי תורא בין לייעודי גברא ובין כדרבינא. והכא משמע דרמיזה מילתא היא וכן בפרק אלו נערות. ואיכא למידק דהא אמרינן בסנהדרין פרק הנחנקין דרמיזא לאו מילתא היא. וי"ל דהתם ברמיזה גרועה והכא ברמיזה הידועה וניכרת. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל כלומר זאת הכת אומרת לכת האחרת הגישו נא והעידו והנה אנחנו עוד מעידים אחריכם. ע"כ. וההיא דפרק אלו נערות נמי שאני כיון דאמרינן בהו מעיקרא די להו ברמיזה בעלמא. הרשב"א ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל לא צריכא דקא מרמזי רמוזי. האי פירוקא לא קאי אלא לייעודי תורא דכיון דבחד יומא אתו. ואפשר דעד דלא נפקי הנך קמאי מבי דינא אתו הנך בתראי משכחת לה דמרמזי רמוזי אהדדי ומיחזי ודאי דידעי בסהדותא דהדדי. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל דרמזי רמוזי הכי גריס רש"י ופירש לייעודו תורא דמיירי שהיו רומזים כת ראשונה לכת שנייה אם כן יודעים הראשונים והאחרונים וליעדו נתכוון. רב אשי אמר כשבאו רצופין שבאו לבית דין כלן ביחד ואם כן ודאי הני ידעי בהני. במכירין בעלי השור וכו'. פירש רש"י ז"ל דלייעודי תורא ניחא דודאי נתכוונו לייעדו ויודעים היו האחרונים בראשונים דליחייבו חצי נזק לא באו כיון דאין מכירין את השור אבל לייעודי גברא לא ניחא שהרי הם באים בשלשה ימים על כל נגיחה ונגיחה ואף על פי שאין מכירין את השור מכל מקום ודאי לא באו לייעדו דאטו מי הוו ידעי קמאי דסופו לחזור ולנגח פעם שנייה. ולא נהירא דאם כן פשטינן מתוך הברייתא דלייעודי תורא בעינן ולקמן בפרק ארבעה וחמשה קאמר תלמודא הניחא למאן דאמר לייעודי תורא וכו' ומה פריך הא לא מתוקם כלל לייעודי גברא לכל הני שנויי דהכא. לכן נראה לפרש דודאי במכירים בעל השור מתוקם שפיר אפילו למאן דאמר לייעודי גברא כיון דאין מכירים את השור אין עדותם מועילה לגבי תם אם כן על כרחך לייעודיה בעי כדי לעשותו מועד אם יחזור ויגח עוד שנייה ושלישית. וכן משמע לקמן פרק ארבעה וחמשה דהא שנויא דמכירין בעל השור משני ליה גבי לייעודי גברא. ובתוספות פירשו דשנוי קמאי אתו לייעודי גברא וכגון שבאו בשלשה ימים על כל נגיחה ונגיחה כת אחת וקמאי היו מרמזי לבתראי שיעידו על נגיחה שלישית אם כן משעה שהעידו נתכוונו לכך ובאו כל הכתות בשלשה ימים וגם מרמזי אהדדי אם כן לייעדו באו. מיהו שנויא דבעי רצופים דרצה לומר דמיירי בלא רימוז אין ליישב לייעודי גברא שצריכים הם לבא בשלשה ימים. ויש מי שפירש דלייעודי גברא נמי ניחא כגון שחזרו ובאו שתי כתות ראשונות ביום שלישי כשנגח נגיחה שלישית עם כת שלישית באו לבית דין אם כן משעה שהעידו בתחילה היו מתכוונים לייעודי אבל ודאי אם קדמו השלש נגיחות להעדאת העדים אפילו אם העידו בו אחר כך שלשה ימים מכל מקום לא הוי מועד למאן דאמר לייעודי גברא כדמוכח מתוך פירוש רש"י ז"ל וטעמא רבה איכא בדבר משום דבין למאן דאמר לייעודי תורא בין למאן דאמר לייעודי גברא נפקא לן מדכתיב ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והשתא האי והועד למאן דאמר לייעודי תורא והועד בבעליו היינו שהתרו בו בבעליו לאחר שלש נגיחות שהזכיר כבר הפסוק והכי קאמר ואם שור נגח הוא וכו' ואחר כך והועד בבעליו שהודיעוהו שהוא נגחן משלש נגיחות אם לא ישמרהו ואחר כך נגח נגיחה רביעית משלם נזק שלם ולכך מהניא העדאה בכך מכל מקום לאחר שלש נגיחות ואי לייעודי גברא אם כן והועד בבעליו אכל נגיחה ונגיחה דשלש נגיחות ראשונות קאמר שהודיעוהו לבעליו על כל נגיחה ונגיחה בלבד ולהכי בעי שלש העדאות בשלשה ימים אי לייעודי גברא דליכא למימר דאחר שלש הנגיחות מהניא העדאה בתלתא יומי דאם כן הנך תלתא יומי דלייעודי גברא מנא לן הא לא הוזכר בפסוק שום ימים אחר והועד בבעליו ולפי הפשט משמע דמתמול שלשום לא קאי אלא אנגיחות כדדריש לעיל ולא אוהועד בבעליו קאי. ועוד סברא היא כדפירשתי דהא למאן דאמר לייעודי תורא היינו טעמא משום דכיון שהוא נגחן משלש נגיחות קודם נגיחה רביעית ולכך חייבתו תורה נזק שלם אף על פי שלא פשעו הבעלים רק פעם אחת אבל לייעודי גברא היינו טעמא משום דבעינן שיהו הבעלים מועדים לפשוע בשמירתו שלש פעמים ואם כן בעיא שיעידו על כל נגיחה ונגיחה שאין הועד בנגיחה רביעית לפשוע בשמירתו לאחר התראת עדים שלש פעמים אבל אי סגי בהעדאתו לאחר השלש נגיחות לייעדו שלשה ימים מכל מקום דכיון שלא נגח בין העדאה להעדאה אם כן לא פשעו הבעלים בשמירתו לאחר התראת עדים רק פעם אחת. וכי תימא דמחייבין ליה בשביל רבוי ההעדאות וההתראות שהעידו בו בשלשה ימים והיה לו ליזהר לשמרו אי אפשר לומר כן דאם כן כי נמי העידו בו שלש פעמים ביום אחד יתחייב כיון דאיכא רבוי התראות ומה לי ביום אחד ומה לי בשלשה ימים אלא ודאי בעינן התראה ביום הנגיחה שאז פשעו הבעלים בשלש פעמים בשמירתו לאחר העדאה. וא"ת והאיך יתחייב נזק שלם מנגיחה רביעית והלא נגיחה רביעית היא פשיעה שלישית לבעלים שהרי בנגיחה ראשונה לא פשע שהרי לא התרו בו ואם כן לא היה לו להתחייב עד פשיעה רביעית לאחר התראה דהיינו בנגיחה חמישית כמו דאמרינן דעד נגיחה רביעית לא מחייב. ויש לומר דלעולם מתחייב באותו היזק שהוחזק כבר להיות פושע והיזק דרביעית נעשה אחר שהוחזק פושע בשמירתו שכבר פשע שלש פעמים כשהזיק בפעם זו ואי לייעודי תורא אינו משלם נזק שלם בנגיחה שלישית שהרי בשעה שהזיק לא הוחזק עדיין השור להיות נוגח. ואם תאמר לפי זה הוי לן למימר לעיל איכא בינייהו כגון שהעידו לאחר השלש נגיחות ואפילו העידו בו בשלשה ימים לא הוי מועד אי לייעודי גברא דדפירשתי. וי"ל דאין הכי נמי אלא לפי שכשבאים העדים בשלשה ימים רגילות הוא שבאים בין נגיחה לנגיחה. ועוד דאשמעינן דאפילו באו בחד יומא מכל מקום הוי מועד אי לייעודי תורא הוא. מיהו קשה מאי האי דפריך למאן דאמר לייעודי גברא לימא מנא ידעינן דלבתר תלתא יומי אתו הנך דמייעדי ליה הוה לן למימר מנא ידעינן שיחזור עוד ויגח עוד נגיחה שנייה ושלישית כיון דמיירי שבאו עדים ראשונים קודם נגיחה שנייה. וי"ל דאין הכי נמי אלא נקט עיקר הדבר שהעדאה באה ממנו והיא העדאת עדים שהרי בלא העדאת עדים אינו נעשה מועד אף כי יגח פעמים רבות. ועוד יש לומר דנקטיה לרבותא דאפילו אם תמצי לומר דאסקוה אדעתייהו מנגיחות העתידות לבא לפי שמבחינין בענינו של שור שיעשה נגחן מכל מקום מצו למימר מי ידעינן דאתו סהדי ומייעדי ליה דשמא לא יקח עדים בשעת נגיחות אחרות ואפילו אם יהיו שם שמא לא יבאו לבית דין לייעדו. כל זה דקדק מורי ה"ר פרץ שיחיה. ע"כ.

ואין מכירין את השור. פירשו האחרונים אין מכירים את השור. וא"ת אם אינן מכירין איך באו לחייבו נזק שלם בפעם שלישית לפירוש רש"י שפירש לעיל דבשלש חייב נזק שלם. ועוד מאי קאמר איבעי לך לנטורי לכלהו בקרך ואיך יתחייב נזק שלם אם אינן מכירין. ונראה לי דבשעת נגיחה לא היה לו אלא שור אחד ובשעת העדות של אחרונים קנה אחרים ונתערב בהם ואז שייך למימר איבעי לנטורי לכלהו בקרך. גליון.

ואם תאמר כיון דאין מכירין את השור דילמא אותו שנגח ראשונה לא זה הוא שנגח שנייה. וכי תימא כגון שאומרת השנייה דאותו שעשה הראשונה עשה השנייה וכן כת שלישית הניחא אי לייעודי גברא בעינן שפיר אלא אי לייעודי תורא בעינן סהדי קמאי לפטרו דלא צריכא כלל דאף על גב דתלתא סהדי כי מתרמזי מחייבי כלהו היינו משום שעדותן בשוה הוא אבל הכא דהני צריכי להני והני לא צריכי להני דומה הוא דבתראי עיקר ואפילו תמצא לומר דמכל מקום שייך לחייבינהו אכתי לשון הברייתא קשה דקתני הרי אלו שלש עדיות ומכשירין בשלשה אחין ואחד מצטרף עמהם וכיון דכת שנייה מעידה בנגיחה אחת אם כן בטלה עדותן למאן דאמר בגמרא ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. וי"ל דודאי לא מסהדי שראו כל אחד כי אם נגיחה אחת אלא אומר שאחר כל נגיחה ונגיחה הראהו כל אחד לחבירו ויודעים שאותו שעשה נגיחה זו עשה נגיחה זו. ואם תאמר אכתי כיון דאין מכירין את השור דילמא לא זה הוא שנגח ברביעית כדתנן בפרק המניח זה אומר מועד הזיק וכו'. וי"ל כרב אחא דאמר בריש המוכר פירות בידוע שזה נגחו. אי נמי כשהראהו לכת רביעית וכת רביעית אומרת שאותו הוא שאומרים עליו שעשה שלש נגיחות. תוספות שאנץ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל ואין מכירין את השור פירוש ואם לאו לחיובי פלגא נזקא אתו שהרי תם אינו משלם אלא מגופו. ותימא כיון שהם יודעים שהוא בין השוורים שייך שפיר לחייבו חצי נזק מן הקטן שבהן כדאמרינן לקמן. וי"ל דמיירי הכא שידוע שאבד אחד משווריו או מת אחד מהם דמצי למימר דהיינו אותו שנגח. וא"ת היכי אתא לייעדו מאחר דאין מכירין אותו שמא אותו שנגח בראשונה לא נגח בשנייה. וי"ל דמיירי שבשעת כל נגיחה ונגיחה הכירוהו והם מכירין שבאו בשוה אחר שנגח נגיחות שכל כת וכת הכירה לחברתה שור שנגח ונמצא שעל ידי עדותן נעשה אחד לאדם זה מועד אבל אינם מכירים אותו בשעת העדות ששכחו הכרת מראיתו. וא"ת והאיך יתחייב נזק שלם על שורו והלא אין מכירין אותו איזהו מועד. יש לומר כגון שהביאו לאחר כך כשנגח פעם רביעית והוי ממראיתה וידעו שהוא מועד. ואם תאמר כיון דבשעת העדות אינם מכירין אותו אם כן האיך באו לייעדו הא לא משלם נזק שלם על פיהם כיון דאין מכירין אותו. יש לומר שבאו לייעדו משום שאם יגח פעם רביעית ויכירו בו יהא משלם נזק שלם. וא"ת אם כן מצי למימר אין לחיובי פלגא נזקא אתינא לכשיוכר השור שיבחנו בו ישלם חצי נזק מגופו. וי"ל דאם כן לא היה להם לבא עד שיעידוהו אם לא היו באים לחייבו רק חצי נזק לכשיוכר. וא"ת כי נמי באים לייעדו למה הם באים מיד ימתינו עד שיוכר השור וכל זמן שאין מכירין בו ליכא שום נפקותא בהעדאתו הא תינח אי לייעודי גברא בעינן דודאי לא היו יכולים להמתין עד אחר נגיחה רביעית. וי"ל דלייעודי תורא נמי צריך לייעדו קודם נגיחה רביעית דנהי דלא צריך לייעדו בין נגיחה לנגיחה היינו משום דלא בעינן שיהא פושע שלש פעמים אבל ודאי בעינן שיהא פושע בנגיחה רביעית כדכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו שמחמת חסרון שמירה הוא נוגח ועל ידי פשיעתו שהוא נגחן. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א במכירין בעל השור וכו'. וא"ת והא אכתי מצו למימר לחיוביה פלגא נזקא מקטן שבשוריו קאתינא וכו'. וי"ל דשאני התם ששניהם לפנינו אבל הכא שמא נאבד אחד מהן והוא אותו שנגח ואפילו הודו הבעלים שלא נאבד אחד מהם אינו חייב דמודה בקנס הוא ופטור. וא"ת עוד כיון שאינן מכירין מה ישלמו דילמא אותו שנגח בראשונה לא זה הוא שנגח בשנייה וכו'. פירש רבינו חננאל ז"ל שלאחר שהעידה כל כת וכת נזדמן להן שור אחד משווריו והכירוהו שזה הוא. וזה לשון הרב ז"ל רבינא אמר במכירן וכו' והעידו שנים כי ראינו שור שפירש מן שוורים של פלוני ונגח שורו של ראובן מזהירין אותו בבית דין לשמור כל בקרו והעידו אחרים אחר כך כי ביום השני ראינו שפירש שור מבקרו של פלוני ונגח ביום ב' שורו של שמעון והעידו אחרים אחר כך כי פירש שור מהשוורים של פלוני ונגח ביום השלישי שורו של לוי ונזדמן להם לאלו השלש כתות שראו בבת אחת אחד מן השוורים שהעידו על בעליהם כי ראו בכלל בקרו שור שנגח ואמרו כת אחת שזהו השור בעצמו שהעדנו על בעליו ביום הראשון והעידה השנייה כמוה והשלישית כמוה נמצאו שלש כתות בעדות בעליו ובעדות אחת לגבי השור וכי היכי דאיכא למימר מהא מתניתין לייעודי תורא הכי נמי איכא למימר לייעודי גברא ובעיא לא איפשיטא. ע"כ. ואם תאמר אמאי לא משני שאין מכירין השור המנוגח אי נמי שנגח שור של הפקר או של גוי ואף על גב דאמרינן לקמן בפרק ארבעה וחמשה דמועד לגויים לא הוי מועד לישראל הוי מועד לנפשות אבל לממון לא מסתבר למימר הכי וכו'. הרא"ש ז"ל.
ח"מ שפ"ט וזה לשון הרב המאירי ז"ל שור שנגח שלש פעמים בשלשה ימים שלא התרו בבעליהם דבר יום ביומו אלא שאחר שכלו שלשה ימי הנגיחה באו לפניו והודיעוהו ששורו נגח שלש פעמים בשלשה ימים ואחר התראתם נגח נגיחה רביעית גדולי המחברים נסתפקו בה אם מחייבין אותו נזק שלם אחר שהועד בשלש נגיחות של שלשה ימים או אין מחייבין אותו הואיל ולא הועד באחת קודם שתבא חברתה עד שיהא הוא בעצמו מותרה עליו שלש פעמים. ויראה לי להחליט ולחיוב ודבר זה לדעתי תלוי בביאור הסוגיא ורואה אני להעירך עליו דרך קצרה כדי להודיע מאיזה צד של הלכה אנו מחייבין וכן מפני ששמועה זו משתבשת ביד כמה ולא עלתה בידם כהוגן עד שיצאו להם מתוך ביאורם דרך פסק דברים משובשים שצריך להעירך עליהם ודרך ביאורה גם כן אתה מבין פסקים שבה ולא יצטרך לחזור ולכתבם. והוא ששאלו בגמרא שלשה ימים אלו לייעודי תורא קא אתו או לייעודי גברא קאתו. וענין שאלה זו לדעתי הוא זה לייעודי תורא קאתו רוצה לומר שאילו היה מוחזק אצל התורה בנגח פעם אחת אף היא היתה עושתו מועד אחר התראה של נגיחה ראשונה לחייבו נזק שלם מאותה התראה ואילך ולא חסה עליו כלל אלא שאף מן הדין אינו נגחן עד שלש פעמים ולא כוונה התורה בשלש התראות אלא לידע מתוכן אימתי הוא נגחן שישמרנו שכל ההתראות אינן באות אלא מצד נגיחה רביעית ואם כן כשהעידו לו על שלש הרי הודיעוהו שהוא נגחן ואין לנו בהתראה אחרת כלום. או לייעודי תורא קאתו רוצה לומר שמן הדין אף בפעם אחת היה נגחן אלא שהתורה כוונה לחוס על בעליו ושלא לשלם עד שיתרוהו שלש פעמים אחת על כל נגיחה לבדה ואם כן כשהמתינו והעידו לו על שלש ביחד מכל מקום אין לו אלא התראה אחת ובשלש נגיחות אין לנו. ובאו להוכיח שלייעד את השור באו ממה שאמרו העידוהו שנים על נגיחה ראשונה שביום ראשון ושנים על שניה שביום שני ושנים על שלישית שביום שלישי ונמצא שכל שלש כתות אלו באו לחייבו עכשיו בחצי נזק וכן באים לחייבו נזק שלם מכאן ואילך ואחר עדותם נגח ובאו עדים וחייבוהו על זה נזק שלם על פי עדותן של ראשונים הרי שלש כתי עדים אלו הראשונים שלש עדיות שאין באחת אצל חברתה כלום עד שאם הוזמה האחת אין חברתה בטלה בכך ולענין חצאי הנזקין שלשתן חלוקות בעדות ואם הוזמה האחת היתה משלמת חצי נזק שהיו רוצים להפסידו והוא משלם חצי נזק על פי עדות השנייה ואם הוזמה השניה משלמת היא חצי נזק שהיו רוצים להפסידו והוא משלם חצי נזק של עדות שלישית וכן הלכה. ומכל מקום הרי כלן עדות אחת להזמה רצה לומר לענין שהיתה מחשבתם בהתראתם והוא לחייבו נזק שלם על הרביעית שהרי כלן צריכין לכך ולא שתהא עדות לענין שכשהוזם האחת תבטל כל העדות עד שאם הוזמה האחת לא תהא שם עדות כלל שהרי פירשנו שמשלם חצאי הניזקין של שנייה וכו'. ומעתה אף כשתבא כת אחרת מחזיקין אותה במועד אלא לענין זה היא עדות אחת כשבאו שלשתן והעידו ובאה ברביעית כת אחרת והעידה ופסקנו הדין וחייבנוהו נזק שלם והוזמה האחת אין אומרים שתפרע חלקה מאותו חצי הנזק של העדאה שחייבנוהו על פיהם שהרי אין העדים משלמין עד שיזומו שניהם ומכיון ששלשתם עדות אחת אין הכת המוזמת משלמת כלום עד שיזומו שלשתם ומעתה נמצאה כת ראשונה מוזמת הוא פטור מחצי נזק הבא מצד ההעדאה שהרי רביעית זו חזרה ג' והן פטורין מצד עדות אחת ומכל מקום נמצאו שלשתן מוזמות וכבר גמרנו הדין ברביעית לחייבו נזק שלם משלמין בין שלשתן וזהו שנאמר כאשר זמם שאף על פי שמכל מקום לא חייבוהו בחצי נזק של העדאה הואיל ועל פי עדותן החזקנוהו במועד לחייבו נזק שלם ברביעית ובאה לידינו עדות הרביעית וחייבנוהו על פיהם הרי משלמין הא אם לא בא לידינו אין משלמין וכן הלכה. ומעתה רצה בעל התלמוד להוכיח ששלשה ימים אלה לייעד השור באו ואחר שכן נפרש בשלש כתי עדים שהזכרנו שכלם באו ביום אחד וכלם ידעו זו בעדות חברתה עד שכלם מעידות כאחת וכלם מכוונות לחייבה נזק שלם ברביעית והוא הטעם לחייב את כולם בצד ההעדאה אחר שהוזמו כלן שהרי לכך היו מכוונין וכאשר זמם הוא אלא אי אמרת לייעודי גברא קאתו ואין עדיות שביום אחד מועילות אם כן אתה צריך לפרש בשלש כיתות אלא שכל אחת מהן באה ביום שלה זו ביום ראשון וזו ביום שני וזו ביום שלישי שאם ביום ראשון הרי לדעת זו לא תועיל כלום ואם כן מפני מה אתה מחייבם בצד העדאה יאמרו הראשונים מהיכן נודע לנו שיבאו עדים אחרינו בנגיחות אחרות עד שתדינו שמחשבתנו היתה לחייבו בנזק שלם ואין זה כאשר זמם. והקשה רב אשי על זה ואף לכשתאמר שלייעד השור באו אף על פי שמן הסתם הואיל וביום אחד באו ואין בית דין יושבים אלא מקצת היום כלם ראו זה את זה בבית דין מכל מקום שמא לא באו כלם כאחד ושמא כבר העידו הראשונים עד שלא באו האחרונים ויאמרו האחרונים אף על פי שראינו אותם בבית דין לא היינו יודעים שלעדות שורך באו ואף הראשונים יכולין לומר כן מהיכן ידענו שאף אחרים באים להעיד אחרינו אלא שאם באו בתוך כדי דיבור כשרואין עדות האחרונה היה להם לחזור. ותירץ רב כהנא דלייעודי תורא אפשר לתרצה כשרמזו זה לזה כוונתם הואיל ונמצאו כלם לשם כאחד וכן רב אשי תרצה כשבאו רצופים כלומר זה בתוך עדות זה עד שידעו כלם זה בשל זה ושני התירוצים הלכה הם. ולמדנו ששלשה ימים אלה לייעד השור באו וכל שבאו ביום אחד והעידו על נגיחות שלשה ימים והתרוהו משלם נזק שלם על הרביעית ולא עוד אלא שלענין לייעודי תורא בא לדעת מי שאמר שחצי נזק קנס הוא ושהשוורים בחזקת שימור הם שהלכה כן כמו שביארנו. ואם כן מה שפירשו במשנתינו שהעידו בו שלשה ימים לאו דוקא אלא שהעידו בו על נגיחות של שלשה ימים ומכל מקום למדנו שאין הזמת כלם מחייבתם בצד העדאה אלא אם כן ידעו אחת בעדות חברתה. ונזכר עוד בגמרא תירוץ אחר והוא שמכירין בעל השור ואין מכירין את השור ומאחר שכן אי אפשר לומר שלא באו לכוונת חיוב צד העדאה אלא לכוונת חצי נזק של עכשיו שהרי אין עדותן תועיל לחצי נזק של עכשיו הואיל ואין משתלם אלא מגופו אלא ודאי לכוונת חיוב נזק שלם ומכאן ולהבא הם באין. ושאלו על זה אחר שאין מכירין את השור היאך הם מתרים. ותירצו בו שהם אומרים יש לך בבית הבקרות שלך שור נגח והזהר לשמור את כלם ודבר זה אפשר לפרשו הן לדעת לייעודי תורא הן לדעת לייעודי גברא. ומכל מקום לעיקר הדברים ראוי לתמוה היאך הוא משלם בהעדאה זו ואף על פי שגדולי המפרשים פירשוהו בשנודע שכל שוורים אלה בביתו עדיין מכל מקום שמא בנגיחה רביעית לא זהו שנגח בראשונה ואף על פי שבשנים תמין שהזיקו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' כמו שכתבנו בפרק המניח בסופו לא נאמר כן אלא בששניהם רדפו והרי הנוגח אחד משניהם בהכרח אבל זה שבנגיחות התמות אין משתלם כלום יאמר בנגיחה רביעית לא זהו שהזיק. ופרשוה גאוני ספדד שבודאי הדין כן הוא אלא שאחר שנגח נגיחה רביעית וראוהו הכרו שזהו שנגח בראשונות מעין כי מדכרו ליה מדכר ואם כן אף חצאי הנזקין משתלמין בו למפרע. וגדולי המחברים כתבו שאף על פי שאין מכירין את השור הרי זה מועד ואין הדברים נראין כן בשום פנים. אף גדולי הדורות שלפנינו כתבו לעניין לייעודי תורא אם לא העידו על שלש נגיחות הראשונות עד שנגח נגיחה רביעית שהוא מועד והדברים מתמיהין. וממה שכתבנו אתה למד שאם נגח שתי נגיחות ביום אחד או בשני ימים ובאו אחר השלש נגיחות והתרו בו שלשה ימים זה אחר זה אין זה כלום שאף העדאת השור אינה העדאה אלא בנגיחות שלש בשלשה ימים. ולא הוצרכנו לכתוב דבר זה אלא שראינו כי לקצת חכמי הדורות שלפנינו דברים שאי אפשר להעמידם בשום פנים. עד כאן לשון הרב המאירי ז"ל.

מאי לאו פטור משסה. כלומר משסה לבד מדלא קתני פטורין. ומשני לא פטור אף משסה כלומר דלא איצטריך למיתני פטורין דפשיטא ליה דבעל הכלב מצי למימר מאי עבדית אלא אמשסה קאי ולומר דאף המשסה פטור שאינו אלא גרמי. הרשב"א ז"ל.

מתניתין דיו לבא מן הדין וכו'. תימה ונילף במה מצינו דהשתא לא שייך למימר דיו. וי"ל דאדרבה נילף במה מצינו מקרן ברשות הרבים. ועוד תימה נילף בקל וחומר משן ורגל שאין כוונתן להזיק למאן דאמר פלגא נזקא ממונא דלדידיה ליכא למיפרך שכן היזקו מצוי אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא לא מצי למיעבד קל וחומר הכי דאיכא למיפרך מה לשן ורגל שכן היזקו מצוי דלא דמי האי קל וחומר לקל וחומר דמתניתין דהשתא לא שייך דיו. וי"ל דקרן ברשות הרבים יוכיח שכוונתו להזיק ואינו משלם ברשות הרבים אלא חצי נזק הוא הדין בחצר הניזק דלא ישלם אלא חצי נזק. וקשה מה לקרן ברשות הרבים דין שלא ישלם אלא חצי נזק שהרי הולך ברשות תאמר בקרן ברשות הניזק שהולך שלא ברשות שישלם חצי נזק אדרבה כיון שהולך שלא ברשות ישלם נזק שלם. וי"ל דצרורות יוכיחו שהרי משלמין חצי נזק ברשות הניזק שהוא שלא ברשות אף קרן ברשות הניזק שהוא שלא ברשות לא ישלם אלא חצי נזק. אבל קשה דמה צרורות דין הוא שישלמו חצי נזק ברשות הניזק שהרי אינם באים לידי נזק שלם לעולם תאמר בקרן ברשות הניזק שלא ישלם אלא חצי נזק שהרי הוא בא לידי נזק שלם על ידי העדאה נאמר שישלם נזק שלם בחצר הניזק. ונראה למורי הרב דהכי פרכינן קרן ברשות הרבים יוכיח היינו כגון דף שהיה ברשות הרבים וראשו מגיע ברשות הניזק ובעטה הפרה שהיתה מהלכת ברשות הרבים בדף והזיקה ברשות הניזק חייב חצי נזק אף על פי שהוא שלא ברשות מה שהזיקה ברשות הניזק שהיה לו לשמור פרתו שלא תבעט בדף כיון שהיה ראשו ברשות הניזק וביעוט תולדה דקרן והוי חצי נזק. גליון.

בד"ה במכירין בעל כו' א"נ דנאבד אחד מהם אחר כל נגיחה כו' עכ"ל פירוש דכך צ"ל אי לייעודי גברא בנאבד אחד אחר כל נגיחה דאל"כ ראשונה ושניה המ"ל לחיובי פלגא נזקא קאתינן וק"ל:

בגמ' אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי וליעודי תורא מי ניחא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה לימרו הנך בתראי וכו' דליכא הוכחה במה שהמתינו וכו'. ודש"י פי' דקמאי ודאי ליעודי נתכונו שהרי יודעין שאין על הניזק השלישי לתבוע נגיחות הראשונות אלא כדי ליעדו ולחייבו נזק שלם וכן לעיל פירש דניזק שלישי הביאן לחייב נזק שלם אבל התוס' לא ס"ל הכי דלטעמייהו אזלי דכתבו לעיל דלכ"ע בנגיחה שלישית לא משלם נזק שלם עד נגיחה רביעית ואף לפירוש רש"י לא אתי שפיר לאביי דלעיל וק"ל:

ד"ה אלא דקא מרמזי רמוזי וכו' וניחא אפי' ליעודי גברא וכל הני שינויא בתראי אתו נמי ליעודי גברא. יש לדקדק האי שינויא דרב דאמר כשבאו רצופין איך יתישב בליעודי גברא וצריך לומר דר"ל דס"ל דכל ג' ימים באו בכל פעם כולם כאחת וזה מקרי נמי רצופים:

ד"ה במכירין בעל השור וכו' ואפילו כי אמרינן ליעודי תורא דמצינו למימר וכו'. מ"מ אותן שהעידו תחלה יכולין לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו וכו' כן צ"ל וכן מצאתי בתוס' ישנים:

תוס' בד"ה במכירין כו' וא"ת דכיון כו' נ"ב מכאן מתחיל הגליון וכן מצאתי בספרים מדויקים:

בתוס' בד"ה לימרו הנך קמאי כו' ה"ה דהו"מ למיפרך מבתראי כו'. לפירש"י לא קשה מבתראי די"ל נמי דמכירין בעל השור כו' הלכך ע"כ כדי ליעודי אתי שהיו יודעין בעדות הראשונים אבל קמאי מי ידעי דלבתר ג' יומי כו' כדבסמוך ואף לשינויא אחרינא דמרמזי ורצופין אית להו נמי במכירין דלא פליגי כדאיתא בפוסקים והתוס' כתבו זה לשיטתם בסמוך דגרסי אלא דקמרמזי כו' דבשינויא דבסמוך ניחא נמי בליעודי גברא והמקשה לא אסיק אדעתיה הך שינויא וק"ל:

בתוס' בד"ה לימרו הנך בתראי כו' מדהמתינו עד נגיחה ג' כו' דאי כשהעידו לבסוף א"כ תקשי מקמאי כו'. וא"ל ודאי ליעודי נתכוונו שהרי יודעין שאין על הניזק שלישי לתבוע כו' וכפירש"י דודאי ניזק ג' לא הביאן כיון דאין משלם נזק עד נגיחה רביעית [אף לרבא] כמ"ש התוס' לעיל (בבא קמא דף כ"ג ע"ב) בד"ה ולא ישמרנו וק"ל:

בתוס' בד"ה אלא דקמרמזי וכגון שבכל שלשה ימים כו'. דאז הוי רמיזה חשובה כיון שבכל ג' ימים באו אלו עם אלו וקמרמזי וכ"כ התוס' בפרק הנחנקין:

בתוס' בד"ה במכירין כו' בגליון וא"ת ליעודי גברא כו' ומטעם זה יכולין נמי לומר לחייבו חצי נזק באנו כו'. לכאורה היה נראה בקושיתם דכיון דנמצאו זוממין השתא איגלאי דליעודי קמיכווני בשקרם דלמה אמרו מתחלה שאין מכירין ואחר שהעידו כולן אמרו שמכירין ואי לחייבו חצי נזק העידו שקר למה לא אמרו בתחלה שמכירין אלא לחייבו נזק שלם באו ולכך אמרו מתחלה שאין מכירין השור שאם יבואו עדים ויעידו על נגיחות אחרות יאמרו הם ג"כ שאותו השור נגח בראשונה ודו"ק:

במשנה כיצד נגח נגף כו'. כצ"ל:

שם רט"א נזק שלם כו'. למ"ד פלגא נזקא קנסא נסתפקתי לר"ט בחצר הניזק דמשלם נ"ש אי ממונא הוא או קנסא ולכאורה נראה דהוי קנסא חדא דכל מה שאנו יכולין לומר דיו אמרי' כמ"ש התוס' (לעיל יח ב) ד"ה היכא. שנית זיל בתר טעמא משום דבחזקת שמור קיימי א"כ בחצר הניזק נמי אבל קשה לפ"ז איך מלפיהו משן ורגל דהא ממונא וקנסא לא ילפי מהדדי:

שם א"ל ר"ט ומה כו'. לכאורה מדוע לא הביאו התוס' בריש מכלתין מזה דעונשין ממון מ"ה דגם רבנן ל"פ עליה אלא משום דיו (וכן לעיל אר"מ ריחק נגיחותיו חייב קירב לכש"כ) שוב ראיתי להתוי"ט שכ' באמת ומכאן ג"כ ראיה כו' אבל נ"ל לפמש"כ הה"מ ברפ"ב מהל' מא"ס דדבר שכבר נאסר בביאור באיסור עשה מזהירין מה"ד ע"ש אף אנו נאמר כיון דח"נ בא בביאור כדלקמן בגמרא נוכל להביא הח"נ הב' מן הדין ואף שהש"א בתשו' פ' הוכיח דהתוס' בפסחים ל"ל סברת הה"מ מ"מ אפשר למידחי הראיה מכאן בסברתו:

דאמרינן ליה. צ"ל דאמרה לה:

גמרא לימרו הנך קמאי. עיין ב"ב דף נו ע"ב תוספות ד"ה משלשין:

שם כי אית לך רשותא כו'. עיין לקמן דף כז ע"ב תוספות ד"ה אמאי פטור:

בתוס' בד"ה ולימרו הנך בתראי מקמאי לא מצי למיפרך דמוכחא מלתא דליעודי קאתי מדהמתינו עד נגיחה ג' עכ"ל. לא ניחא להו לתוס' לפרש כפירש"י דאיירי שבעל נזק שלישי הביאם דהתו' אזלי לשיטתייהו דלא מחייב בנגיחה ג' נ"ש עד נגיחה הד' וליכא לאוקמי נמי כשהביאן בעל נגיחה ד' לכל הכתות דהא בעינן שנעשה מועד קודם שנגח נגיחה ד':

בד"ה אלא דקמרמזי רמיזי וכו' כל הני שינויי בתראי אתי נמי ליעודי גברא עכ"ל. פי' דמאי דמשני כשבאו רצופין היינו שבאו כל השלש כיתות בכל ג' ימים וכן הוא במהר"ם וכ"מ בכסף משנה בפרק כ"א מהלכות עדות:

בגמרא מאי לאו פטור משסה וחייב בעל כלב וכו' נראה דקא ס"ד מדנקט שיסה בו את הכלב ולא נקט שיסה בו כלבו דהוי משמע רבותא גדולה דאע"ג שהכלב הוא שלו אפ"ה פטור א"ו דבכה"ג הוי חייב והתרצן דחה סברא זו וק"ל:

תוס' ד"ה אלא דקמרמזי רמוזי. אליבא דהתוס' בתשובת דקמרמזי רמוזי מתיישבת הקושיא אף למ"ד לייעודי גברא. מאידך רש"י מפרש שתשובה זו והתשובות האחרות הן דוקא אליבא דמ"ד לייעודי תורא ולא למ"ד לייעודי גברא. לכאורה פרש"י מסתבר שהרי הגמרא שאלה שתי קושיות שונות, ואליבא דמ"ד לייעודי תורא שאלה מהבתראי. ונראה אליבא דרש"י שהקושיא הזאת היתה רק מכוונת העדים: מנ"ל שכוונתם היתה לחייב נ"ש והרי יש להם טענה שכוונתם היתה לחייב ח"נ ותו לא. מאידך אליבא דמ"ד לייעודי גברא הגמרא שאלה מהקמאי שכן עצם עדותם בשעתה חלה דוקא לח"נ ולא לנ"ש כי עדיין לא נגח השור אלא נגיחה אחת ולא יותר. לכן ע"פ דין א"א לחייבם נ"ש שלא היה בכלל עדותם. למה הדבר דומה לעדי קידושין שהעידו לפני שזינתה דאי אפשר לחייבם כלל בהזמה עבור הזנות שלאח"כ לפי שעדיין לא זינתה בשעה שהעידו שנתקדשה. ועל קושיה זו אין התשובה דקמרמזי רמוזי מועלת כי רמזים מוכיחים על כוונתם, אולם במקום שחסר בגופה של הגדתם הריהם פטורים אפילו ירמזו ויכוונו לחייב. והרי אליבא דמ"ד לייעודי גברא הקמאי פטורים כי אין נ"ש כלול בגופן של עדותן.
תוס' ד"ה במכירין כו'. עיין בשיטה בשם תלמיד הר"פ ז"ל הדן באריכות בכוונת העדים האם כוונו לחייב ח"נ או נ"ש, וכמו"כ בתוס' לפנינו. והנה בסנה' (מא.) מבואר שעדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. ולכאורה תמוה שהרי הרמב"ם פסק שאין לעדים זוממים פטור שוגג (פ"כ מהל' עדות הל"ד) ובכן גם כשלא התכוונו להורגה בדין הוא שיהיו חייבין.
ונראה שהדין שעדי נערה המאורסה פטורין שונה מענין פסק הרמב"ם בנוגע לשוגג בכך שיש בנערה המאורסה שתי חלויות עדות, שעדות אחת חלה לאוסרה על בעלה ועדות שניה חלה לחייבה מיתה. באופן זה נאמר שהעדים פטורים כי יכולים לטעון שהתכוונו לאוסרה ולא להורגה - לעדות זו ולא לאחרת. ה"ה בעדות של נגיחת שור שכוללת בה שתי חלויות עדות - אחת בנוגע לח"נ ושניה בנוגע להעדאה ותשלומי נ"ש, ומשום כך כוונתם קובעת את חיוב הזמתם. ונראה שאם כוונו סתם חייבין בכאשר זמם על שתי העדויות. וכן אם כוונו לחיוב נ"ש חייבים בכאשר זמם עבור נ"ש ואף עבור ח"נ - כי אי אפשר שתחול העדאה ונ"ש בלי חיוב ח"נ. מאידך אם התכוונו רק לח"נ פטורים מכאשר זמם עבור נ"ש כי כוונתם הפקיעה את החיוב של נ"ש וצמצמה אותו לח"נ. וכ"ז כשיש שתי עדיות שכוונה לאחת קובעת כאשר זמם. ואילו בעדות אחת חייבים ואפילו שוגגין וכדפסק הרמב"ם.
ב.
בסוגיא דסנהדרין (פו.) איתמר עידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו וכו', הסבירו התוס' (דף פו. ד"ה מתוך) וז"ל אין הטעם תלוי באמירתם אלא במאי דעידי גניבה ראשונה לא צריכי לעידי גניבה שניה כדאמרי' במרובה דמודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל כו' עכ"ל. אליבא דהתוס' כשקיימות שתי עדיות נפרדות כגון בקידושין וביאה או בגניבה ראשונה וגניבה שניה בבן סורר ומורה אין העדות הראשונה מחייבת את העדים במיתה מחמת כאשר זמם ואפילו התכוונו להמית אותו כי כאשר עצם העדות מחולקת ואינה חלק מהמחייב של מיתת הנידון כוונת העדים לא מעלה ולא מורידה ופטורים. והיינו שכ' רש"י שם (ד"ה בעדים האחרונים) ז"ל הואיל ויש עונש על פי ראשונים שזה לקה על ידה תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בהני בתרייתא והני בתראי כוליה דבר קא עבדי עכ"ל.
וכן מבואר שם בתוס' (פו ב ד"ה גניבה וכו') שכ' וז"ל דקסבר חזקיה דגניבה לחודה קיימא כמו עידי קדושין ועידי ביאה ואע"ג דמיירי באתרו ביה מדמקטלי לר' יוחנן מ"מ לא שייך בהו חיוב מיתה עכ"ל. אליבא דהתוס' גם כשהתרו למיתה והתכוונו להמיתו עדי הגניבה פטורים שאין הגניבה חלק מהמחייב של מיתה אלא המכירה לבדה מחייבת. וכוונה לא מעלה ולא מורידה כשאין העדות מחייבת.
ברם עיי"ש בתוס' שכתבו אח"כ וז"ל ואפשר דלחזקיה לא בעי התראה ולר' יוחנן בעי עכ"ל. ונ"ל שלדעה זו חזקיה ור"י שניהם סוברים שעדי הגניבה מחייבים מיתה כמו עדי המכירה. אך אליבא דחזקיה אין צורך להתרות למיתה בין על הגניבה ובין על המכירה ודי בהתראה לבסוף על המכירה לבדה. כי לדעתו כששני מעשים מחייבים די שיתרו על המעשה האחרון. ולפי' עדי גניבה פטורים כי חסרה זממתם למיתה שכן יכולים לומר למלקות באנו. ולר' יוחנן צריכים להתרות בין על הגניבה בין על המכירה כי שניהם מחייבים מיתה. (לפי"ז המחלוקת בנוגע ללאו שניתן לאזהרת בי"ד היא, שלר"י, גנבה הואיל ויכולה לחייב מיתה יש לה דין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ולחזקיה מאחר שבשעתה חייבו עידי הגניבה מלקות, אע"פ שיכולים להצטרף אח"כ עם עדי המכירה למיתה, עכ"ז אינו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כי בשעתה העידו על גניבה ומלקות וחסרו העדות של מכירה, ודו"ק בסוגיא).
והנה עיי"ש בסנהדרין בסוף הסוגיא (דף פו:) שאם עידי המכירה העידו לפני שהעידו עידי הגניבה שפטורים "מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי". ואע"פ דקא מרמזי רמוזי "רמיזא לאו כלום הוא". והקשו שם בתוס' (בד"ה קמ"ל) מסוגייתנו בב"ק שבדקא מרמזי רמוזי חייבים כל עדי הנגיחה בכאשר זמם עבור העדאה וחיוב נזק שלם. והתוס' (שם) מבחינים בין רמז חשוב לרמז גרוע, והוא לכאורה דחוק, וצ"ע בו. ומרן הגר"ח זצ"ל תירץ את קושייתם באופן אחר וביאר שמאחר שעידי המכירה העידו לפני עידי הגניבה יוצא שבשעת הגדתם חסר מחייב של מיתה בגופן של עדותם, כי מכירה בלי גניבה לאו כלום היא ואינה עבירה כלל (מאחר שיכול לומר עבדי מכרתי), וממילא אינו מועיל מרמזי רמוזי כי בשעת הגדתם אין העדות מחייבת, וחלות של כאשר זמם חסרה מעצם עדותן. אולם בעדות של הנגיחות כל נגיחה ונגיחה כשלעצמה מחייבת את ההעדאה, אך יש טענת פטור שיכולים לומר שלא באו לעשותו מועד אלא כדי לחייבו חצי נזק, ולכן ב"דקא מרמזי רמוזי" שברור שכוונתם היתה לנ"ש ואין להם טענת פטור חייבים בכאשר זמם עבור ההעדאה ונזק שלם.
ג.
עיין בבעה"מ ובמלחמות ד' לסוגיא הנ"ל במס' סנהדרין (ברי"ף למס' סנה' (דף יט.) דפוס ווילנא).
א) כתב בבעה"מ וז"ל סד"א אע"ג דאיהו לא לקי אפומייהו לילקו אינהו מידי דהוה אמעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה או שהוא חייב גלות דאיהו לא לקי ואינהו לקי משום לאו דלא תענה כדגלי ביה רחמנא שלוקין עליו כו', קמ"ל, דכיון דאיהו לא לקי דהו"ל לאו דלא תגנוב דהוא אזהרת לגונב נפש לאו שניתן למב"ד ואין לוקין עליו, אינהו נמי כו' קם ליה לאו דלא תענה לדידהו בהא סהדותא במקום לאו דלא תגנוב דידיה שניתן למב"ד ואין לוקין עליו כו' כשם שזה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כך זה ניתן למב"ד ואין לוקין עכ"ל. ובמלחמות ה' השיג עליו הרמב"ן וז"ל ותשובה לדבריו דאמרי' בפ' מרובה גבי עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו תסתיים דר' יוחנן אמר אין נהרגין דא"ר אליעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין כו' משמע דכל דלא אתו בה עדים לידי נפשות בסוף לוקין אע"פ שהעידו בנפש כי התם ולא אמרי' קם ליה לאו דלא תענה במקום לאו דידיה דלא תרצח שניתן למב"ד כו' עכ"ל. ולפום ריהטא צודק הרמב"ן בהשגתו ודברי בעה"מ מתמיהים.
ואולי נתכוין בעה"מ לומר שבד' הדברים שעדים זוממים לוקין עליהם (בן גרושה ובן חלוצה גלות ועבד עברי, עיין ריש מס' מכות) משום שאין העדויות האלו נתפסות כלל בכאשר זמם, ולכן חידשה התורה מלקות בהן עבור איסור לא תענה. וכן בהכחשה שמפקיעה את העדות מחלות דין הזמה לגמרי שאינה עדות הראויה להזמה, ולפיכך לוקין. ואילו עדות גניבה בנפש שפיר נתפסת בכאשר זמם, אם יעידו אף על המכירה, ומשום כך לא חידשה בה התורה מלקות עבור עדות שקר. אך ביאור זה בבעה"מ אינו במשמעות דבריו, וצ"ע בו, וכפי שהעיר הרמב"ן.
ב) ז"ל בעה"מ (שם): קמ"ל גניבה לחודא קיימא ומכירה לחודא קיימא שהרי מכח שתי אזהרות הן באות, גניבה מאזהרת לאו דלא תגנוב ומכירה מאזהרת לאו דלא ימכרו, ומש"ה הא לחודיה קיימא והא לחודיה קיימא, וכשהגנב נהרג בשלא הוזמו לא מפי עידי הגניבה הוא נהרג אלא מפי עידי המכירה, אע"פ שאינו מתחייב אלא בשתי כתות כו' ומש"ה בשהוזמו לוקין עידי גניבה ואין נהרגין כו' הלכך עידי המכירה נהרגין מ"מ כשהוזמו אלו ואלו כו' עכ"ל. וקשה אם האי לחודא קיימא והאי לחודא קיימא למה מצריך שיוזמו אלו ואלו כדי לחייב עידי המכירה במיתה ומ"ש מעידי קידושין ועידי ביאה שמזימין ומחייבין עידי ביאה לחודן.
ונראה להסביר דבריו לאור מה ששנינו במס' מכות (דף ה:) וכן ההלכה שכשבאו יותר משני עדים להעיד שאינם נעשין זוממין עד שיוזמו כולן. ולמרות ששני העדים הראשונים לבדם מחייבים עכ"ז מאחר ששאר העדים הצטרפו לראשונים צריכים להזים את כולם. ה"ה לבעה"מ שאע"פ שהמכירה לבדה מחייבת מיתה מ"מ הגניבה מצטרפת למכירה, שהרי שתיהן באיסור נעשו, משו"ה צריכים להזים את כל העדים. ואינו דומה לקידושין וביאה שאין צירוף כלל בין עידי הקידושין לעידי הביאה, ולפיכך אין צריכים שאף עידי הקידושין יוזמו ואם הוזמו עידי הביאה לבדם חייבים.
ג) כ' המלחמות (שם) וז"ל ואי אמרת כגון דאמרי בעבירה ונגמר הדין על פיהם בעבירה דבר ישראל הוא וגניבה אכתי ממונא משלמי מילקא לא לקו עכ"ל, ר"ל שבאמת היה פלוני זה עבדו, והם העידו שתקף ומכר בן חורין, ויוצא שביקשו להפסידו דמי עבדו. ובכן י"ל שחלה עדותם להפסד ממון ועוברים על לא תענה, וע"ז כ' הרמב"ן שמ"מ לא ילקו אלא ישלמו.
בא"ד. ועוד מטונך עדי מכירה ליקטלו דיכולין עדי גניבה לומר לחייבו ממון באנו עכ"ל. ונראה ליישב קושיא זו: אטו אם יעידו שפלוני חייב ממון לפלוני ובאותו מעמד שגנב נפש והוא חצי דבר האם נאמר שמאחר שהגידו דבר שלם בנוגע לממון שנקבל עדות חצי דבר לגבי נפשות, והרי פשיטא שלא שכן יש כאן שתי הגדות שונות, אע"פ שנאמרו בבת אחת בבי"ד. ה"ה בציור הרמב"ן הפסד ממון שעשה ועבירת גניבה המביאה לידי מיתה שתי הגדות נפרדות לגמרי הן ואין להן שום שייכות זו לזו. דוקא עדות גניבה שנתקבלה כעדות שלמה מחלקת עדי מכירה לעצמן להיות דבר שלם שהרי סוכ"ס עדי הגניבה הגידו דבר שלם בנוגע לעבירת הגניבה השייכת באופן כל שהוא למכירה המחייבת מיתה, ולכן מקבלים שתי העדויות האי לחודא קיימא והאי לחודא קיימא, ודו"ק.
גמ'. המשסה כלבו וכו'. יעויין בתוס' (ד"ה המשסה כו') שהקשו משור האצטדין. בנ"י הובאו כמה תירוצים מהראשונים. הרא"ה הבחין בין שור האצטדין הרגיל הרבה ליגח דרך תרבותו כשמשסים אותו ולפיכך בעליו פטורים ע"פ גזיה"כ כי יגח ולא שיגיחוהו. מאידך הכלב המשוסה אינו רגיל כ"כ לישוך, לכן בעליו חייבים. הריטב"א תירץ שהפטור "ולא שיגיחוהו" חל רק למיתה ולא בנזקין. והנ"י השיג עליו וז"ל ול"נ דשור ההוא הוא אנוס שאינו מנגח ע"י שיסוי לבד אלא ע"י שמצערין אותו שאין בו דעת וכו' עכ"ל. ודבריו מרפסין איגרי כי פטור שור שהוא אנוס שייך בנוגע למיתת השור, שמאחר שיש דין שכמיתת הבעלים כך מיתת השור שור שהמית באונס פטור ממיתה. אולם אין אונס השור שייך לפטור הבעלים מחיוב ממון המזיק, כל זמן שהבעלים יכולים לשמור את השור שלא יזיק בדין הוא שיהיו חייבים לשלם, וזה שהשור אנוס אינו טעם לפטור את הבעלים מאחריותם. ויוצא ההפך מהשגת נ"י כי דוקא ההסבר של אנוס מבאר היטב את הריטב"א שהפטור של שור האצטדין חל במיתת השור ולא בחיוב הבעלים לשלם נזק, וצע"ג.
גמ'. לבעוטי בי לית לך רשותא. בפשטות, הגמרא רוצה להבחין בין שיסה הכלב בעצמו כשהניזק בעצמו גרם לכלב להזיקו מבעטה מהלכת ברבוצה שהשור שהוזק לא גרם למזיק להזיק. רק כשהניזק גרם את הנזק פטור המזיק. (וכן ביאר הנ"י א)
הרמב"ם הביא את הבחנת הגמרא להלכה (פ"ב מהל' נ"מ הלי"ט - כ') ז"ל ואם שסהו בעצמו בעל הכלב פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה חייב חצי נזק שאע"פ שדרכה להלך עליה אין דרכה לבעט בה עכ"ל. ועכ"ז פסק בפ"ג שם (הל"ג) וז"ל אכלה אוכלין שאין דרכה לאכלן כגון שאכלה כסות או כלים בין ברשות הניזק בין ברה"ר משלם ח"נ שזה שינוי הוא ודרך בני אדם להניח כליהם וכסותן ברה"ר עד שינוחו מעט עכ"ל. וקשה למה הוצרך להסביר שדרך הבעלים להניח כסותם ברה"ר, הרי גם כששינו מ"מ לא גרמו שהמזיק יזיק, ולפי' צ"ל חייב.
לכן נראה שלרמב"ם ביאור אחר בגמרא והוא הבחין בין כשאדם שינה לבין בהמה ששינתה. לכן בשיסה בו הכלב פטור כי אדם שינה, אבל בבעטה מהלכת ברבוצה הבהמה שינתה. מאידך בכסות - אדם הניחה ברה"ר, ואילו היה כאן שינוי היה חל פטור המשנה ובא אחר ושינה בו כי יש שינוי מצד אדם. לפיכך הוצרך הרמב"ם לבאר שלא היה כאן שום שינוי שכן דרך בני אדם להניח כסותם ברה"ר.
משנה. ר' טרפון אומר. ר' טרפון למד שקרן חייב נ"ש ברשות הניזק משן ורגל שפטורים ברה"ר וחייבים ברשות הניזק נ"ש, ק"ו לקרן. וכבר דננו במחלו' בין הרי"ף לבין הרא"ש (ברפ"ק). לרי"ף הפטור של שן ורגל ברה"ר מיוסד בסברת דאורחייהו לילך שם ברשות, ולרא"ש מיוסד בגזיה"כ. הק"ו דר"ט מובן אליבא דהרא"ש הסובר כי גזיה"כ מחדשת קולא מיוחדת לפטור שן ורגל ברה"ר. אמנם אין לנו קולא הזאת בנוגע לקרן. מאידך אליבא דהרי"ף ק"ו דר' טרפון קשה טובא, שהרי לשיטת הרי"ף אין הפטור בשן ורגל ברה"ר קולא ע"פ גזיה"כ מיוחדת אלא סברא בעלמא, וממילא אין להסיק מכך שקרן חמור משן ורגל לחייב קרן נ"ש ברשות הניזק, וצע"ג.
ועיין לקמן בתוס' (כה א ד"ה אני) שהקשו מהזיקא מצוי שהוא החומרא בשן ורגל המחייבת נ"ש בחצר הניזק, ותירצו שאין זו חומרא שהרי לא הועילה לחייב ברה"ר. ונראה שתוס' שלא כרי"ף שהרי אליביה אדרבא הפטור דשן ורגל ברה"ר הוא משום דאורחיה להזיק דהיינו שהזיקא מצוי. ויתכן דאורחיה להזיק לחוד והזיקא מצוי לחוד, ואין הכרח שהתוס' שלא כרי"ף, וצ"ע.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

אלא אי אמרת לייעודי גברא. בעינן ג' ימים ועל כל נגיחה ונגיחה צריך להעיד ביומיה ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא בג' ימים לימרו הנך קמאי כו': ולייעודי תורא מי ניחא. נהי דקמאי ודאי לייעודיה נתכוונו שהרי יודעים שאין על ניזק השלישי לתבוע נגיחות ראשונות אלא כדי לייעדו ולחייבו נ''ש אלא הנך בתראי שצריכים לו בלא עדות ב' הכתות ולחייבו ח''נ: לימרו אנן לאו לייעודי אתינן. ולא הוה ידעינן בהנך כיתות אלא לחיוביה פלגא נזקא ואין עלינו לשלם אלא חצי הנזק: ה''ג דקא מרמזי רמוזי. כלומר לייעודי תורא ניחא וביום אחד וכגון דקא מרמזי רמוזי כת עידי ראשונה לעידי כת שלישית שיעידו הלכך ודאי אחרונים נמי לכך נתכוונו והיו יודעים בראשונים. וכך שמעתי: רב אשי אמר. לעולם לאייעודי תורא ניחא דמוקמינן לה כשבאו רצופים כולם באו ביחד דהשתא ודאי ידעי הני בהני: ואין מכירים את השור. הלכך לא נתכוונו אלא לעשותו מועד שהיו יודעים בעדות הראשונים דמשום חצי נזק כיון דאין מכירים את השור לא אתו ומסהדי דתם אינו משלם אלא מגופו אבל לייעודי גברא לא ניחא דמצו למימר קמאי מי ידעינן דלבתר תלתא יומי אתו הני ומייעדי ליה אנן אפלגא נזקא אתינן וליכא למימר בהו אין מכירין את השור ולייעודי אתו דמי הוו ידעי דסופו לחזור לנגוח שניה ושלישית: כלבו של חבירו בחבירו. לוי המשסה כלב ראובן בשמעון: ודאי פטור. דגרמא בנזקין הוא: הא נגח. שור אחר על ידי משמוש התינוק חייב ואע''פ דשסוי הוא: דלמא. אע''פ דנגח תם הוא דלא הוי ובההיא נגיחה לא מחייב והאי דקתני ואינו נוגח לשוייה תם קתני: שסהו בעצמו. שנשך הכלב את המשסה בעל הכלב פטור: בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. דלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור: מתני' נגח נגף כו'. כולן תולדות קרן הן: שהוא פטור. כדכתיב ובער בשדה אחר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון. קרן ברשות הניזק שאתה מביא מדין קרן ברשות הרבים דקאמרת קרן שהחמיר עליה ברה''ר אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק:

לימרו הנך קמאי כו'. הוא הדין דהו''מ למפרך מבתראי שלא ידעו בראשונים כיון שבאו בג' ימים אלא מקמאי פריך בפשיטות טפי: לימרו הנך בתראי וכו'. מקמאי לא הו''מ למפרך דמוכח מילתא דלייעודי קאתו מדהמתינו עד נגיחה ג' וא''ת מאי קאמר מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא כו' לוקמא כגון שהיו אחרונים במעמד כשהעידו כת ראשונה וי''ל דעל כרחך איירי כשהעידו כת שלישית תחלה דאי כשהעידו לבסוף אם כן תקשה מקמאי דדלמא לחיוביה פלגא נזקא קאתו דליכא הוכחה במה שהמתינו עד נגיחה שלישית דשמא לא היה להם פנאי לבא לב''ד להעיד אלא כשהמתינו עד כשהעידו כת שלישית אז מוכחא מלתא דלייעודי קאתו: אלא דקמרמזי רמוזי. לפי הספרים דגרסי אלא משמע דבעי לאוקמי הכא נמי דקמרמזי רמוזי וניחא אפי' אי לייעודי גברא וכגון שבכל שלשה ימים באו אלו עם אלו וקמרמזי ולא ברמיזה כההיא . דהניזקין דהתם מיירי ברמיזה גרועה דלאו מילתא היא א''נ דיני נפשות . שאני וכל הנך שנויי בתראי אתו נמי לייעודי גברא: במכירין בעל השור כו'. ואם . תאמר אכתי מצו למימר לחיוביה פלגא נזקא קאתינן אקטן שבשוורים כדתנן בהמניח (לקמן דף לה:) גבי זה אומר קטן הזיק וי''ל דיכול לומר אחד מהם נאבד א''נ דנאבד אחד מהם אחר כל נגיחה. וא''ת דכיון דאין מכירין את השור שמא אותו שנגח ראשונה לא זהו שנגח שניה ושלישית וי''ל כגון שלאחר שהעידו כולם ראוהו והכירוהו שהיה עושה כל הנגיחות ואם תאמר לייעודי גברא אין העדים שהעידו ביום ראשון יכולין לייעד אלא שחוששין שמא יגח ב' וג' ויכירו ומטעם זה יכולים נמי לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו ואפי' כי אמרינן לייעודי תורא דמצינו למימר דמיירי כשהכירוהו עד שנגח שלשה נגיחות ולאחר שלשה ימים כשבאו להעיד נתערב בין שוורים אחרים הדומים לו או שכחו מה שור היה ואין מכירין אותו בשעת העדות דהשתא ודאי לייעודי קאתו ואף על פי שאין מכירין אותו ישלם נ''ש כשיגח נגיחה רביעית כרבי אחא דאמר בריש המוכר פירות (ב''ב דף צג. ושם) בידוע שזה הרגו ומ''מ אותם שהכירו תחילה יכולים הם לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו דלייעודי גברא נמי לא מצי אמר אלא שחוששין שמא יגח שנים או שלשה ויכירוהו וי''ל דאי לחייבו ח''נ אתו לא היה להם להעיד כלל עד שיכירוהו אבל ודאי לייעודי אתו כי בין לייעודי תורא ובין לייעודי גברא צריכין להעיד קודם נגיחה רביעית דאין הבעלים מתחייבים עד שיודיעוהו תחילה ולכך צריכין למהר להעיד קודם הכרה וכן פר''ח דהך מתני' בין לייעודי תורא בין לייעודי גברא ובעיין לא אפשיט ותימה דלא משני שאין מכירין השור המנוגח אי נמי שנגח שור של הפקר או של כנעני או שהעידו שנגח שוורים של עצמו ואור''י דשמא אין העדאה מועלת אלא בפני חיוב ולכך לא מצי למימר שאין מכירים השור המנוגח דאי אין מכירים שמא הוי דכנעני או דהפקר: המשסה כלבו של חבירו כו'. לא דמי לשור האצטדין (לקמן דף לט.) שהאדם נלחם עמו להורגו: