אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהעדים באים כדי לייעודי גברא [להעיד, באיש], בבעל השור, ובאים יום לאחר יום, לימרו הנך קמאי [שיאמרו אלה העדים הראשונים]: אנן מי הוה ידעינן דבתר תלתא יומי אתו הני ומייעדי ליה [אנו האם היינו יודעים שאחרי שלושה ימים יבואו אלה העדים ויעשו אותו מועד]? אלא ודאי מדובר בשבאו שלוש קבוצות העדים בבת אחת, ואם כן ההעדאה באה לייעד את השור!

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה, הדיון הזה, בפני] רב כהנא, ואמר לי כתשובה להוכחה זו: ולייעודי תורא מי ניחא [ואם נאמר שלייעד את השור באה ההעדאה, האם זה נוח]? שאף אם באו כל העדים ביום אחד ולימרו הנך בתראי [ויאמרו אלה האחרונים]: אנן מנא ידעינן [אנו מנין אנו יודעים] שכל דקאי בי דינא לאסהודי בתורא קאתו [שעומד בבית הדין להעיד בשור הוא בא]? אנן לחיובי גברא פלגא נזקא אתינן [אנו לחייב את האיש בחצי נזק באנו], כלומר, העדנו ששורו נגח שור אחר, ולא ידענו שבאו כבר עדים אחרים ועדותנו מחייבת אותו בנזק שלם!

ומשיבים: צריכים לומר שמדובר כשאנו רואים דקמרמזי רמוזי [שמרמזים רמיזות] זה לזה, שברור שיודעים הם זה בעדותו של זה, ולשם כך באו. רב אשי אמר: כשבאו רצופים מיד בזה אחר זה, וברור שהם יודעים על העדויות הראשונות.

רבינא אמר: כאן מדובר במכירין העדים את בעל השור ששורו נגח ואין מכירין את השור עצמו, שמוכח מכך שבאים לעשותו מועד. שכיון שאין מכירים איזה שור נגח לא היו יכולים לחייב את בעליו בחצי נזק, שהרי תשלום זה גובים רק מגופו של השור. ומכאן שידעו זה מזה, ובאו לחייב את הבעלים בנזק שלם, שהוא משתלם ממיטב הנכסים של הבעלים.

ושואלים: כיון שאין מכירים את השור, היכי מייעדי ליה [כיצד יכולים לעשות אותו מועד]? ומשיבים: דאמרי [שהם אומרים] לבעל השור: תורא נגחנא אית [שור נגחן יש] לך בבקרך, אבעי לך לנטורי לכוליה בקרא [צריך אתה לשמור את כל הבקר].

א אבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: המשסה את כלבו של חבירו בחבירו אחר והזיקו, מהו הדין? משסה ודאי פטור, שהרי הוא לא עשה מעשה, ולא רכושו עשה מעשה, בעל הכלב מאי [מה דינו]? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי מצי אמר ליה [יכול לומר לו] בעל הכלב לניזק: אנא מאי עבידנא ליה [אני מה עשיתי לו] לכלב? או דלמא [שמא] אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: כיון דידעת [שיודע אתה] בכלבך דמשסי ליה ומשתסי [שמשסים אותו והוא משתסה] לא אבעי לך לאשהוייה [היית צריך להשהותו אצלך], וכיון שהשארת את הכלב ברשותך חייב אתה בנזקים שנגרמו על ידו.

אמר ר' זירא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: ומתי חוזר השור להיות תם — שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. ואפשר לדייק מכאן כי הא [הרי] אם היה נוגח כאשר התינוקות ממשמשים בו — חייב בעליו בתשלום הנזק. והרי שור הנוגח מתוך שהתינוקות ממשמשים בו הריהו כנוגח על ידי שיסוי, ובכל זאת אומרים אנו שחייב! אמר אביי: מי קתני [האם שנה שם]: אם נגח חייב? דלמא [שמא] כך צריך לדייק, להיפך: הא [הרי] אם נגח — לא הוי [אינו נהיה נעשה] תם ועדיין נשאר בחזקת מועד, ואולם בההיא [באותה] נגיחה שנגח לאחר ששיסו אותו התינוקות — לא מחייב [חייב] משום ששיסוהו. ואם כן אין להוכיח מכאן.

ומנסים להוכיח ממקור אחר, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: שיסה בו את הכלב, שיסה בו נחש — פטור. מאי לאו [האם אין הכוונה] פטור המשסה, וחייב בעל הכלב? ודוחים: לא, אימא [אמור]: פטור אף משסה ולא רק בעל הכלב.

אמר רבא: אם תמצי [תמצא] לומר שהמשסה כלבו של חבירו בחבירו — חייב, שיסהו הוא בעצמו, כלומר, שאותו אדם עצמו הרגיז את הכלב, והכלב נשך אותו — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — זה הכלל: כל המשנה, שעושה מעשה שאינו ראוי, ובא אחר ושינה בו אף הוא והזיקו — פטור המזיק. וכיון שהאיש שינה ושיסה את הכלב, הרי מה שמזיק הכלב אחר כך — אין בעליו חייב עליו, אף שסתם נשיכה של כלב שינוי הוא וחייב בעליו על כך.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: איתמר משמיה [נאמר משמו] של ריש לקיש כוותיך [כשיטתך], שהמשנה ובא אחר ושינה והזיקו — פטור. שאמר ריש לקיש: שתי פרות שהיו ברשות הרבים, אחת רבוצה ברחוב ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה — פטורה, בעטה רבוצה במהלכת — חייבת. וטעמו של דבר — כי כיון שהרביצה היא שינוי, שהרי אין ראוי לפרה להיות רבוצה ברשות הרבים, הרי גם אם השניה בעטה בה, שאף הוא שינוי — פטורה עליה.

אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: אין זה כשיטתי, כיון שאנא בההיא חיובי מחייבנא [אני דווקא באותו מקרה שפוטר ריש לקיש מחייב אני], משום שלדעתי אמרינן ליה [אומרים אנו לו] לבעל הפרה המזיקה: כי אית [כאשר יש] לך רשותא [רשות] ברשות הרבים, הרי זה לסגויי [לדרוך] עלי, שאם היתה הפרה המהלכת עולה על הפרה הרובצת היה מותר לך, אבל לבעוטי [לבעוט] בי לית [אין] לך רשותא [רשות] ואם כן אין דעתו של רבא כדעת ריש לקיש לגמרי.

ב משנה שור המזיק ברשות הניזק ששנינו במשנה לעיל (בבא קמא טו,ב) שבכלל המועדים הוא, כיצד? אם נגח, נגף (דחף), נשך, רבץ, בעט. עשה זאת השור ברשות הרבים — הרי זה משלם חצי נזק אם תם הוא. ברשות הניזק — ר' טרפון אומר: משלם נזק שלם. וחכמים אומרים: משלם רק חצי נזק כבכל נזקי קרן.

אמר להם ר' טרפון לחכמים: ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל, ברשות הרבים, שהוא פטור על נזקיהם — החמיר עליהן אם היו ברשות הניזק לשלם נזק שלם, מקום שהחמיר על הקרן, ברשות הרבים, לשלם חצי נזק בכל מקרה, אינו דין שנחמיר עליו שאם היה הדבר ברשות הניזק לשלם נזק שלם?

אמרו לו חכמים לר' טרפון: אף על פי שקל וחומר הוא, בכל אופן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. כלומר, דבר הנלמד מקל וחומר אינו יכול להיות יותר מהדבר שממנו הוא למד, ויש איפוא לומר, מה ברשות הרבים משלם חצי נזק — אף ברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק.

אמר להם ר' טרפון: אם כן, אף אני