רישא [במקרה הראשון] בעל הגמל חייב, כיון שלא איבעי ליה [צריך היה] לעשות כדרך שעשה ולאפושי [להרבות] בטעינה של פשתן על גמלו עד כדי שיכנס הפשתן לחנות, ולכן האשמה לדליקה תלויה בו. סיפא [בסוף] החנווני חייב, כיון שלא איבעי ליה לאנוחי [היה צריך להניח] את נרו מאבראי [מבחוץ].

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: המדליק את הגדיש, והיה גדי כפות (קשור) לו סמוך לגדיש, וכן עבד סמוך לו לגדיש, ונשרף עמו הגדי והעבד — חייב לשלם על הגדיש ועל הגדי (ואולם על העבד פטור, שכן צריך היה העבד לברוח מפני האש). ואולם אם היה עבד כפות לו באופן שלא יכול היה לברוח מהאש, וגדי סמוך לו ונשרף עמו — פטור על הגדי והגדיש.

ומעתה נברר, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] אשו משום חציו — משום הכי [כך] פטור על הגדיש במקרה השני, שהרי זה כאילו הוא הרג את העבד בחיציו ונתחייב מיתה על כך, ומי שנתחייב בעונש מיתה אין מענישים אותו גם בעונש ממון. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] אשו משום ממונו אמאי [מדוע] פטור? אילו קטל תוריה עבדא, הכי נמי דלא מיחייב [אילו היה הורג שורו שהוא ממונו עבד, כך גם כן שלא היה מתחייב] בתשלום נזקים שגרם בתוך כדי כך?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשהצית את האש ממש בגופו של עבד, ולכן הוא חייב מיתה ככל הורג עבד, דקם ליה בדרבה מיניה [שעומד לו, די לו, בעונש הגדול ממנו] של מיתה, ואין מענישים גם אותו בעונש ממון.

ומקשים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה בא זה לומר], מה חידוש משמיענו בזה? שהרי ממש רוצח הוא, ורוצח פטור מתשלומים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא למקרה כגון זה: בגדי דחד [של אדם אחד] ועבד דחד [של אדם אחד], שהיינו אומרים שכיון שהוא מתחייב ממון לאדם אחר שאינו בעל העבד — יצטרך לשלם לבעל הגדי מה שהזיק לו, למרות שהוא חייב מיתה על הריגת העבד. על כן השמיע לנו שכיון שעל אותה פעולה עצמה התחייב עונש מוות — שוב אין אנו מחייבים אותו ממון כלל.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, שכל אלה אין בהם דעת — פטור מדיני אדם, שאין מחייבים אותו בבית דין על כך, ואולם חייב בדיני שמים, שמכל מקום יש לו אחריות על כך, וראוי לו לשלם.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] אשו משום חציו — חציו של חרש שוטה וקטן הוא ולכן פטור המשלח אותם. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] אשו משום ממונו, אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי נמי [כך גם כן] הדין שלא מיחייב [יתחייב]?! והרי שנינו במפורש שחייב (לעיל בבא קמא י,א)!

ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר על כך] שאמר ריש לקיש משמיה [משמו] של חזקיה: לא שנו שפטור אלא רק כשמסר לו לשוטה גחלת והשוטה ליבה אותה ונעשתה דליקה, אבל אם מסר לו שלהבת דולקת — חייב. מאי טעמא [מה טעם הדבר] משום שברי היזקא [ברור כאן הנזק] והרי זה כאילו היה מוסר לו שור נוגח. ואם כן, אף אם חיוב אש משום ממון הוא — חייב.

ור' יוחנן אמר: אפילו מסר שלהבת — פטור, קסבר [סבור הוא]: צבתא [חברתו] של החרש קא גרים [היא שגורמת] לדליקה, שמפני שטותו לא נזהר כראוי, ולא מיחייב [מתחייב] המשלח אלא עד שמסר ליה [לו] גווזא סילתא ושרגא [עץ, עצים דקים שמציתים בהם אש, ונר בוער] שאז ברור הנזק, והרי זה כאילו הוא עשאו בעצמו. עד כאן הובאו ראיות שונות במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש.

אמר רבא: קרא ומתניתא מסייע ליה [הכתוב והברייתא מסייעים לו] לר' יוחנן. קרא [הכתוב] — שכן אמר הכתוב "כי תצא אש" (שמות כב, ה), משמע תצא מעצמה, ונאמר "ישלם המבער את הבערה", שמע מינה [למד מכאן] כי אשו משום חציו שאנו מתייחסים אל האיש כאילו הוא עצמו הבעיר את הבעירה, ומשום כך מחייבים אותו בתשלום נזקיה, והרי זו ראיה מן הכתוב.

מתניתא [מן הברייתא] מנין — דתניא [שכן שנינו בברייתא] על פסוק זה: פתח הכתוב