בעלמא [בדרך כלל] על נזקי בור ברשותו — פטור, ושאני הכא [ושונה המקרה כאן] דאמר [שיכול לומר] בעל הבהמה לבעל הפירות: לאו כל כמינך דמקרבת להו [אין ביכלתך לקרב אותם], את פירותך לרשות הרבים ומחייבת להו לתוראי [ולחייב את שורי] על ידי כך.

ומצד שני שמואל אמר: בעלמא [בדרך כלל] בור ברשותו — חייב, אלא דבשלמא [שנניח] בבור איכא למימר לאו אדעתיה [יש מקום לומר שלא עלה על דעתו] של הניזק שהבור נמצא שם והוא עשוי להזיק, ולכן חיייב בעל הבור, אלא פירות השטוחים על פני הקרקע מי איכא למימר לאו אדעתיה [האם יש מקום לומר שאין זה לדעתו] של השור? הא חזי להו [הלא רואה הוא אותם]!

ומציעים: לימא [האם לומר] שמחלוקת זו בענין מחזרת הבהמה ראשה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: אכלה מתוך הרחבה — משלמת מה שנהנית, אכלה מצידי הרחבה — משלמת מה שהזיקה, אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ואילו ר' יוסי ור' אלעזר אומרים: אין דרכה של הבהמה לאכול ברשות הרבים אלא להלך, ולכן היא חייבת.

תחילה אנו מבינים כי גם דברי ר' יוסי מתייחסים לאוכלת מצידי רחבה, ואם כן נמצא לכאורה כי דעת ר' יוסי היינו [הריהי] כדעתו של התנא קמא [הראשון] ר' מאיר, שחייבת על מה שאכלה בצידי רחבה, שאין דרכה לאכול אלא להלך. אלא כיון שיש מחלוקת בדבר, צריך לפרש כי בענין מחזרת איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת. כיצד? — התנא קמא סבר [הראשון סבור] שמחזרת נמי [גם כן] משלם רק מה שנהנית, ור' יוסי סבר: משלמת מה שהזיקה.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] בדין מחזרת הלכה אי [או] כרב אי [או] כשמואל, כלומר, יכול אתה לומר הן לכאן והן לכאן. והכא [וכאן] בשאלה מה בא ללמדנו הפסוק "ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד) קא מיפלגי [חלוקים הם]; מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור]: "ובער בשדה אחר" בא למעט — ולא מחייב על כך ברשות הרבים, ומר סבר [וחכם זה, ר' יוסי, סבור]: "ובער בשדה אחר" בא למעט — ולא ברשות המזיק, אבל ברשות הרבים חייב בנזקי שן.

ותוהים: ברשות המזיק מה חידוש בדבר שפטורה? לימא [יאמר] בעל הבהמה: פירך [פירותיך] ברשותי מאי בעי [מה הם מבקשים, עושים שם], ובוודאי אין הוא חייב על נזקים שנגרמו להם! אלא יש לומר שביחס להלכות של אילפא ור' אושעיא איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שאם הבהמה לא הלכה כדרכה אלא שאכלה מעל גבי צוואר חברתה וכיוצא בזה, האם דינה כאוכלת ברשות הרבים, או כיון שאין זה דרכה לעשות כן — חייבת.

א משנה הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו בתוך כך את הכלים — משלם נזק שלם עליהם מפני שהן מועדין לקפוץ. הכלב שנטל חררה (פת הנאפת על גבי גחלים) והיו גחלים עמה, והלך לגדיש לאכול אותה שם, אכל את החררה ובתוך כך הדליק את הגדיש. על החררה שאכל — משלם נזק שלם, שהוא כדרכו, ועל הגדיש — משלם רק חצי נזק.

ב גמרא מדייקים מן המשנה: טעמא [הטעם] לחיובו בנזק שלם הוא דווקא משום שבעלי החיים שלו קפצו מראש הגג, הא [הרי] מכאן אם נפלו משם באונס — פטור, למרות שהיה לו לשומרם שלא יעלו על הגג ויקפצו משם. אלמא קסבר [מכאן שסבור] תנא זה כי דבר שתחלתו בפשיעה ברשלנות או בזדון וסופו באונס — פטור, שהרי מיד שעלו לראש הגג היו יכולים לשבור את הכלים, ורשלנות היתה מצדו להניח להם לעלות לשם, ועם זאת כיון שבסוף לא קפצו אלא נפלו באונס הריהו פטור.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בדיוק הזה: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים — משלם נזק שלם. נפלו משם — פטורין. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שכל דבר שתחלתו בפשיעה וסופו באונס — פטור עליו, כיון שבסופו של דבר לא נגרם הנזק בגלל פשיעתו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שעל דבר כגון זה חייב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ולכאורה יש מכאן הוכחה כנגדו!

ומשיבים: מדובר במקרה מסויים כגון דמקרבי [שקרובים] הכלים לגבי [אצל] הכותל, דכי קפצי [שכאשר היו קופצים] מהגג בדרך של קפיצה לא היו נפלי עלייהו [נופלים עליהם], כיון שבקפיצה מתרחק הקופץ קצת ממקום הקפיצה, ואם כן אפילו תחלתו בפשיעה ליכא [אין כאן], וכיון שרק נפילתם היא שגרמה לשבירת הכלים, הרי זה דבר שכולו אונס.

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: פעמים שאפילו נפלו נמי [גם כן] חייב לשלם, משכחת לה [מוצא אתה אפשרות כגון זו] בשהיה זה כותל רעוע. ושואלים: מאי ניהו [מה הוא הטעם לכך] — דאבעי ליה לאסוקי דעתא דנפיל ארחי [שהיה צריך להעלות על דעתו שיפלו לבנים] מן הכותל וישברו את הכלים? ואולם סוף סוף (בסופו של דבר) לא נפל ארחי [נפלו לבנים] אלא ונפול אינהו [נפלו הם], ואם כן הרי מקרה של תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא, ואין זה חייב לדעת הכל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ההלכה אלא במקרה שהיה זה כותל צר, שהיה ברור שאם יקפצו עליו יפלו משם, ולכן חייב עליהם.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה והזיקו שם — פטורין, לפי שאין דרכם לקפוץ בדרך זו. אבל אם דילגו מלמעלה למטה — חייבין, שכך דרכם לקפוץ. ואילו אדם ותרנגול שדלגו, בין דילגו מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה — חייבין.