שבת פ ע"ב

דף פ - ב

תנו רבנן: המוציא שיער - כדי לגבל בו את הטיט, שהשיער מועיל לטיט, והדרך לערבבו עמו. ^[1]

וטיט עצמו - שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב.

שנינו במשנה: סיד כדי לסוד קטנה שבבנות.

תנא: כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. שהיו נוהגות לשים סיד על גופן כדי שיקבל גוון אדום.

אמר רב יהודה אמר רב: בנות ישראל שהגיעו לפרקן, שצמחו להן שערות ולא הגיעו לשנים, לגיל הראוי לכך, ומתביישות בדבר -

בנות עניים - טופלות מושחות אותן בסיד להשיר השיער. ^[2]

בנות עשירים - טופלות אותן בסולת.

בנות מלכים - טופלות אותן בשמן המור. שנאמר "ששה חדשים בשמן המו ר".

ומבארינן: מאי שמן המור? רב הונא אמר: סטכת [רש"י בפסחים מג א כתב דלא איתפרש מהו. ובמהרש"ל כאן כתב דהוא שמן העשוי ומתוקן בבשמים].

רבי ירמיה בר אבא אמר: שמן של זית, שלא הביאה שליש. שהזיתים לא הגיעו לשלב של כדי "שליש גידול". והוא הגדרה של שלב בגידול שבו כבר ראוי הדבר לאכילה, אך עדיין אינו בשל.

תניא: רבי יהודה אומר: אנפיקנון שאמרו במשנה במסכת מנחות [פה ב] שאין מביאין שמן אנפיקנון למנחות - היינו שמן זית שלא הביאה שליש.

ולמה סכין אותו את שמן המור?

מפני שמשיר את השיער [לפי שהוא בוסר ויש בו כח. רש"י מנחות פו א] ומעדן הבשר.

רב ביבי הויא ליה ברתא בת. טפלה, מרח עליה סיד אבר אבר בזה אחר זה, ולא כיסה אותם ביחד בסיד.

נתייפתה, וקפצו עליה הרבה אנשים שרצו לשאתה. וכך שקל בה, קיבל רב ביבי עבורה, ארבע מאות זוז, מוהר מבעלה.

הוה הוא נכרי בשיבבותיה, בשכנות לרב ביבי. הויא ליה נמי ברתא. טפלה את כל גופה של בתו בסיד בחד זימנא, בבת אחת ולא אבר אבר, ומתה.

אמר הנכרי: קטל רב ביבי לברתי! שהייתי סבור לעשות כמותו.

אמר רב נחמן: רב ביבי דשתי שיכרא - בעיין בנתיה טפלא, צריכות בנותיו שיטפלו אותן בסיד, היות והשיכר משחית את העור ומרבה שיער. אבל אנן, דלא שתינן שיכרא - לא בעיין בנתן טפלא.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר כדי לסוד כלכול. רבי נחמיה אומר כדי לסוד אנדופי.

והוינן בה: מאי כלכול ומאי אנדופי?

אמר רב: כלכול היינו צידעא, שסד את הרקה כדי להשכיב את השיער. ואנדופי היינו בת צידעא, שסד למטה מהרקה כדי להסיר את השיער הדק.

והוינן בה: למימרא, דשיעורא דרבי יהודה נפיש גדול מדרבנן שאמרו כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. שלכאורה הוא פחות מלסוד כלכל.

והא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש!

ומתרצינן: שיעורא דרבי יהודה הוא זוטא מדרבנן, ונפיש מדרבי נחמיה. שהשיעור כדי לסוד כלכל הוא פחות מלסוד אצבע קטנה, ויותר מכדי לסוד אנדיפי. ולעולם רבי יהודה מחמיר יותר מרבנן בשיעורי שבת.

מיתיבי מהא דתניא:

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בסיד חבוט, שנימוח לגמרי במים, שהוא עשוי לסוד כלכול.

ונראין דברי רבי נחמיה בביצת הסיד, בסיד מגובל ועשוי בצורת ביצים, שבו סדים אנדיפי.

ואי סלקא דעתך דכלכול ואנדיפי היינו צידעא ובת צידעא, והיינו, שסדים בסיד את השערות שעל הרקה ומתחת לרקה, אם כן איך מחלק רבי ביניהם?

והרי אידי ואידי, בין את שער הצידעא ובין את שער הבת צידעא סדים באותו הסיד, בסיד חבוט, שהרי שניהם הם שיער?

ומתרצינן: אלא אמר רבי יצחק: אמרי דבי רבי אמי: אנדיפי היינו אאנדיפא. דוד מים מכלי חרס שיש לו שני פתחים אחד למעלה ואחד למטה. וכשרוצה למלאותו סותם את הפתח התחתון בסיד. וסיד זה שונה מהסיד העשוי לכלכול.

מתקיף לה רב כהנא: וכי אדם עושה מעותיו אנפרות הפסד? שהיין ממחה את הסיד ויוצא דרך הפתח.

אלא, אמר רב כהנא: אנדיפי היינו שנתות. שבתוך הדוד יש בליטות לסימון המדות, וסדים אותן בסיד כדי שיהיו לבנות וניכרות.

כדתנן: שנתות היו במידת ההין שבמקדש, כדי לסמן בהן: עד כאן יש ליתן את חצי ההין לפר. עד כאן שלישית ההין לאיל. ועד כאן לכבש, רביעית ההין.

[רש"י מביא פירוש אחר בשם רבותיו, דאנדיפא דרבי יצחק היינו שסדין את כל הגוף שיקבל גוון אדום, ולא להשיר השיער. ומשתמשים לזה בסיד עבה. ורב כהנא מקשה על זה שאין הדרך לסוד כל הגוף מחשש שמא תמות, כשם שמתה בתו של הנכרי. אלא מתרץ שהיו סדין שנתות, היינו אבר אבר. ורש"י דוחה פירוש זה, שאין דרך הש"ס לקרוא לאבר אבר בלשון שנתות].

ואיבעית אימא: מאי אנדיפא? אפותא, פדחת, שהיו סדין את הפדחת [לא במקום השיער], כדי שיקבל גוון אדום, ולכן היו משתמשים בסיד עבה יותר מהסיד העשוי להשיר שיער.

וכי הא דההוא בר גליל, דאיקלע לבבל,, דאמרו ליה: קום דרוש לנו במעשה מרכבה.

אמר להו: אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה.

ונפקא ערעיתא צירעה מן כותל, ומחתיה נשכתו באנדיפי בפדחתו, ומית.

ואמרו ליה אמרו על ההוא בר גליל: מן דיליה מידו דא ליה, באה לו זאת. כי לא היה לו לדרוש במעשה מרכבה.

הרי שאנדיפי לשון פדחת.

מתניתין:

אדמה טיט אדום, שיעור הוצאתו כחותם המרצופין, שיש בו שיעור כדי לעשות מהטיט חותם על שקים של סחורה, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים: כחותם האיגרות שחותמים מכתבים כדי שלא יקרא בהם איש אחר. והוא פחות מחותם המרצופין.

זבל וחול הדק - כדי לזבל קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא חציר. והוא פחות מקלח של כרוב.

חול הגס - כדי ליתן ממנו על מלא כף סיד של סיידין. שהיו מערבבין חול בסיד, וכמות חול הנצרכת לכף סיד הוא שיעור ההוצאה.

קנה - כדי לעשות קולמוס.

ואם היה הקנה עבה או מרוסס סדוק, שאינו ראוי לכתיבה, שיעורו כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים. והיינו ביצת תרנגולת, כאשר היא טרופה, מעורבבת, ונתונה באילפס שכבר הוחם, וממהרת להתבשל. [רע"ב].

ושיעור הקנה הוא כדי להסיק בו את האילפס הזה.

גמרא:

שנינו במשנה: על מלא כף סיד.

תנא: כדי ליתן על פי כף של סיידין.

והוינן בה: מאן תנא דסבר דחול מעלי משפר ליה לסיד? אמר רב חסדא: רבי יהודה היא!

דתניא: לא יסוד אדם את ביתו בסיד לאחר החורבן משום אבילות על ירושלים, אלא אם כן עירב בו תבן או חול, שלא יהא כל כך לבן.

רבי יהודה אומר: עירב בו תבן מותר. אבל עירב בו חול אסור, מפני שהוא טרכסיד. שהסיד מתקשה ומתחזק ע"י החול. הילכך אעפ"י שהוא משחיר קצת, אסור.

הרי שרבי יהודה סובר שהחול מועיל לסיד. ^[3]

רבא אמר: אפילו תימא מתניתין רבנן היא, מכל מקום משערינן בחול כדי ליתן ממנו בסיד. דקלקולו זהו תיקונו. שבגלל שהוא מקלקל ומשחיר את הסיד לכן התירו לסוד על ידו. הילכך הדרך לערב החול בסיד. ^[4]

[רש"י מביא פירוש בשם רבותיו דקלקולו זהו תיקונו היינו שאמנם החול מקלקל ומשחיר הסיד אך מאידך הוא מתקן ומחזק אותו ולכן הדרך לערבו בסיד.

ודחה רש"י פירוש זה דלפי זה הלשון אינו מדוייק. שלא הקלקול עצמו הוא התיקון אלא שלמרות הקלקול יש גם תיקון].

שנינו במשנה: קנה כדי לעשות קולמוס.

תנא: קולמוס המגיע קצה אורכו עד לקשרי אצבעותיו של האדם.

בעי רב אשי: לאיזה קשר הכונה? האם לקשר העליון שבאמצע כף היד, במקום שמתפצלים האצבעות. או לקשר התחתון שבאמצע האצבע?

ומסקינן: תיקו!

שנינו במשנה: ואם היה עבה.

תנא: כדי לבשל בו ביצה טרופה בשמן, שממהרת להתבשל, ונתונה באילפס.

אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: מי שמיע לך האי ביצה קלה דמתניתין - מאי היא?

אמר ליה: ביעתא דצילצלא ביצת עוף קטן ששמו תאציל [רשב"ם בבא בתרא עה א ד"ה כביעתא].

ומאי טעמא משערינן ביה? משום דזוטרא.

אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: אימא דצפירתא, ביצת ציפור, הקטנה יותר? אישתיק בריה.

אמר ליה לאביו: מידי שמיע לך בהא?

אמר ליה: הכי אמר רב ששת: ביצת תרנגולת.

ואמאי קרו לה ביצה קלה? שיערו חכמים כי אין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת!

אמר ליה בריה: ומאי שנא מכל שיעורי שבת דאוכלין, שמשערין בהוצאתן וקצירתן וטחינתן בכגרוגרת. והכא משערינן בכביצה?

אמר ליה מר בריה דרבינא: הכי אמר רב נחמן: מתניתין נמי משערינן בכגרוגרת מביצה קלה ולא בכל הביצה.

ותמצא עיקר דילה במס' גיטין בפרק הזורק (גיטין דף עט) אמר רב חסדא רשויות חלוקות בגיטין ומיקמי הכי (שם דף עז) אמרו ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הוות קיימא בחצר ואזל גיטא נפל בפיסלא אמר רב יוסף חזינן אי הוי ד' אמות אארבע אמות פלג לה רשותא לנפשה כו' וסבר רבא כי דין רשויות של גיטין הוא וכמו שאם יש בזה הפסל ד' אמות על ד' אמות או שיש בגובהו י' טפחים עשה רשות לעצמו ונבדל מכלל החצר כמו כן הוא מבדיל בין ב' רשויות לענין שבת ובזה הפרק (שם דף עט) אמר עוד רבא ג' מידות בגיטין הודיע אותנו בא לו השלש מידות חלוקות דין הגיטין מדין השבת ולענין רשויות שוו יחד ואין ביניהן חלוקה בדבר זה וגם נזכרה זו השמועה של רבא עם זו הברייתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף נה):

ואם הוציא מזו חצי שיעור וחזר והוציאו מזו חצי שיעור חייב:
אביי אמר אפילו יש ביניהן כרמלית דאע"ג דלית בה חיוב חטאת אסור להוציא מזו לזו שמרשות [לרשות] הן. ואם הוציא מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור פטור. אבל אם יש ביניהן פיסלא דלא חשיב למיהוה כרמלית אלא מקום פטור הוא הרי הוא כרשות אחת. ואם הוציא מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור חייב רבא אמר אפילו איכא פיסלא ביניהן. כיון שהוא חולק רשות לעצמו אע"ג דלא כרמלית הוא דכרשות הוא קאי כיון שאסור להוציא אליו כלום מרה"י כב' רשויות דמיין. ואם הוציא מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור פטור. רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות הגיטין. ועיקר הא שמעתא בגיטין בהזורק ההוא גברא דזרק לגיטא לדביתהו הוה קיימא בחצר ואזל גיטא ונח בפיסלא.

אמר רב יוסף אי הואי ארבע אמות על ארבע אמות פלוג ליה רשותא לנפשי' ואי לא חדא רשותא היא. וקסבר רבא חדא רשותא בשבת מיפלגא בפיסלא כי היכי דמפלגא לענין גיטין. ופי' פיסלא מקום כגון עמוד גבוה עשרה ורחב ד':
כחול כדי לכחול עין אחת וא"ר הונא שכן צנועות כוחלות עין אחת. הכין פירושא שכוחלת עין אחת ומכסה את העין האחרת ויוצאה לשוק ותראה באחת מעיניה. ורב הונא הוא דמתנינן לאו רב הונא וההיא דר' שמעון בן אלעזר אם לתכשיט ב' עינים. אוקימנא בעניות שאינן רגילות לצאת. (רגילות לצאת) לשוק (ואם שם שוק לצאת אליו):
חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב ר' יהודה אומר כדי לעשות פיטפוט פירוש פיטפוט גבשוש. או בנין בארץ ששופתין עליו את הקדירה. וג' פיטפוטין הן. ויש שסומכין פטפוט לכותל ומניחין עליו את הקדיר' וסומכין אותו לכותל. ומקשי' כי מכדי בשיעור' דשבת קא חזינן דר' יהודה קא מחייב וממעט מן שיעורי דרבנן דהא לענין גמי לרבנן לא מחייב אלא בכדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. ור' יהודה מחייב אפילו על מה שנוטלין ממנו. מדת מנעל לקטן. ומוקמינן לה להא פטפוט לכירה קטנה קאמר והוא בציר מן פי הכור של צורפי זהב:
אמר רב יהודה אמר רב בנות שהגיעו לפרקן ולא הגיעו [לשנים]. שהגיעו לשנים שהאשה בוגרת ולא בגרה ולא גדלה בשר מה עושין להן. עניות טופלין אותן בסיד. טפילה זו בלשון ישמעאל טלא טח את העור בשרה בסיד. ומה צורך לכך כדי שיסתתמו נקבים קטנים. בטיית אל מסאס. וגומות שיער שבעור וכיוצא בהן ויכנס הבל לפנים ולא יצא ויחם קרבה ותבגור ותגדל בשר. ואם בת עשירם היא טופלין אותן בסולת. והמלכים יש להם סממנים אחרי' כגון שמן המור. וכיוצא בו. טפית. קורין אותו סטנת. ויש שקורין אותו סטקת. והוא בלשון ארמית שומנא דמורא. ובל' ישמעאל לבן אל נאמן. וריחו טוב. ולא מן הרמונים הוא אלא כך נקרא וממימי שרף הוא והוא הנקרא עוד בל' ארמית מירא. והוא תרגם מר דרור ומי שטופל את הבת את כל בשרה פעם אחת כל הבל שלה נכנס לפנים והיא מתחממת ומתה כדרך שהשיג את הגוי. ולענין חלוקת ר' יהודה ור' נחמיה בשיעור סיד. שר' יהודה אומר כדי לסוך כלכול. ור' נחמיה אומר כדי לסוך אנדיפי. באנו לפרש תחלה כל של צירעא ואנדיפי בלשון ישמעאל אצדג. והוא מקום מקצוע הפנים מן הצד מן סוף שיער של [בנות] עד סוף [הפנים] סדין אותו בסיד ונקרא כלכול. וסדים מצידו מקום אחד דק כמו חוט ונקרא בת צירעא. ואקשינן על זאת למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש. והתנן ר' יהודה אומר כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן. ופרקינן שכך נראה כן בגמי דשיעורא דר' יהודה מעיט משיעורא דרבנן ולא נראה לכן טעם לר' נחמיה דאיכא למימר שיעורא זוטר מדרבנן. ונפיש מדר' נחמיה ואותיבנן. א"ר נראין דברי ר' יהודה בחבוט. ודברי ר' נחמיה בביצת הגיר. הגיר הוא הסיד הלבן הנשרף הנקרא אספיראג. וכן כתיב כאבני גיר מנופצות. וכענין כתב שנראה לכל צד בגירא הביצר שלו הן האבנים הפסולת השרופות. והחבוט הוא הדק. ונקרא אל מרתות בלשון ישמעאל שחובטין אותו במקלות. אם אתה אומר כלכול ואנדיפי. צירעא ובת צירעא שניהן לא יעשו אלא מן החבוט ובטל פירוש זה. ובאנו לפירושא זו.

לאנדיפי אמר יצחק דבי ר' אמי אנדיפא.

מתקיף לה רב כהנא וכי אדם עושה מעותיו אנפרות אנדיפא זה אומרין בן פתרונות שלא עלו על דעתנו ואין נודע בלשוננו אנדיפא. ומ"מ בטל הפתרון הזה. אלא אמר רב כהנא מאי אנדיפי (שבתות) [שנתות] שהוא משים סמנים בכלים ולמדות ומצייר בתוכן בביצת הגיר רושם האוי יבטפיהן בשל אספירגבטה והן שיעור הוצאת הסיד. לר' נחמיה ולפום הכין נראין דברי ר' יהודה בחבוט. ודברי ר' נחמיה בביצת הגיר. ואי [בעית] אימא מאי אנדיפא דקאמר יצחק דבי ר' אמי אפותא שהיא פדחת בלשון חכמים מצח בלשון תורה. כההוא גלילאה דאמר להו משום חבריה דנפקת פרעתיה והיא הצרעה ממיני דבורים. ומחיתיה על אנדיפיה. וקרו עליה מן דיליה דא ליה משלו זאת לו:

מאן תנא דחול מעלי לסיד אמר רב חסדא ר' יהודה. וברייתא בסוף גמ' דחזקת הבתים לענין אבל שעל בית המקדש דקאמר ר' יהודה אם עירב חול בסיד הוא טרכסיד ואסור.

סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות והוא שטפלת הסיד מאדמת המקום שהוא נטפל לשם וכמו שאמרו אנן דלא שתינן שיכרא לא בעיין בנתין טיפלא כלומר שהיין מאדימן וכשאדם טופל בסיד כל הגוף כאחד הוא סכנה אלא שטופלין אותה אבר היום ואבר למחר והוא שאמרו רב ביבי הוה ליה ברתא טפלה אבר אבר שקל בה ארבע מאה זוזי הוה ההוא גוי בשבבותיה הויא ליה ברתא טפלה בחד זימנא ומתה אמר קטלה ביבי לברתי ומאחר שעיקר הטפול אבר אבר שיעורו בכדי טפלת אבר קטן והוא אצבע קטנה ר' יהודה אומר כדי לסוד כלכול ופי' בגמ' צדעא שהיו נוהגות לסוד שם כדי להשיר את השער רבי נחמיה אומר אנדיפי ופי' בגמ' לעשות ממנו שנתות לכלי העשוי למדוד בו יין או שמן שמסמנין אותו בסיד עד כאן בדינר עד כאן בחצי דינר על הדרך שאמרו שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל וכן פירשו בה ענינים אחרים אלא שהלכה כתנא קמא ואין בזה חלוק בין סיד הנימוח במים הרבה והוא הנקרא בסוגיא זו בלשון חביט ובין שאינו נימוח כל כך ועומד בצים בצים והוא הנזכר בסוגיא זו בלשון ביצת הסיד:

סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב והוא שבמקום שאין הפחמין מצויין צורפין באש של סובין:

משנה אדמה כחותם המרצפין דברי ר"ע וחכ"א כחותם האגרות זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וחכ"א כדי לזבל כרישה חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד קנה כדי לעשות קולמוס אם היה עבה או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה נתונה באלפס אמר הר"ם פי' אדמה טיט אדום שמן יעשו ממנו חותמות על השקים שמשימים בם הסוחרים ממונם הנקראים מרצפין וכמו כן יעשו חותמות על הכתבים וקלח ענינו שורש וכרישה כרתי ובעברי חציר ואת החציר וחול הגס הוא החול העבה עבה שיהיה עצם הקנה עב עד שלא יהיה ראוי לכתיבה ואמר קלה ר"ל ממהרת להתבשל והיא ביצת התרנגולת ופי' טרופה מעורבת ר"ל שמערבין אותה בשמן ומנענעין אותה היטב ומפני זה היא ממהרת להתבשל ואל תדמה כי מכלל השיעור הוא מה שיחס בו כלי הבשול כמו המרחשת או המחבת כי אינו אלא שיעור מה שקולין בו מביצת התרנגולת שיעור גרוגרת והוא אמרם כגרוגרת מביצה קלה ותהיה האלפס הוחמה כבר חמום בינוני ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אדמה כחותם המרצופין והם כעין שקים שמביאים בהם סחורה וחותמין אותם בחותם באדמה הנקראת ארגילא"ה להכיר שלא יפתחם אדם וחכ"א כחותם האיגרת העשוי שלא יקרא בו אדם אלא מי שנשתלחה לו והוא מועט מן הראשון והלכה כחכמים זבל וחול הדק כדי לזבל בו קלח של כרוב וחכ"א כדי לזבל כרישא והוא מלשון כרתי והוא שיעור מועט מן הראשון חול הגס כדי ליתן על פי כף סיד ר"ל כף של סיידין שמערב את החול בסיד והוא הנקרא פלושטרי"א ור"ל כדי הראוי לערב עם מלא כף של סיידין סיד קנה כדי לעשות קולמוס הראוי לכתוב והוא המגיע לקשרי אצבעותיו ולא נתברר בגמ' אם קשר העליון והוא פרק שלישי המחובר עם פיסת יד אם פרק שני שבאמצע האצבע ואם היה עבה או מרוסס שאינו ראוי לקולמוס שיעורו כעצים לבשל בו ביצה קלה שבביצים ופי' בה בגמ' ביצת התרנגולת שהיא קלה להתבשל מכל שאר הבצים טרופה בשמן ונתונה באלפס שהיא קלה להתבשל יותר ופי' בגמ' שלא כל הביצה אלא כגרוגרת ממנה שכל שיעורי שבת בהוצאתן וטחינתן וקצירתן כגרוגרת:

בד"ה למימרא כו' חשוב הוא הרבה הס"ד ואח"כ מ"ה חף ס"ד שהוא כצ"ל:

בגמרא א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת וכו' כצ"ל:

גמ' את הטיט טיט כדי לעשות פי כור כו' כצ"ל:

שם רב הונא בר חייא אמר סטכת כו'. נ"ב בריש אלו עוברין פרש"י לא איתפרש ול"נ שמן העשוי ומתוקן בבשמים קרוי בלשונם סטכת וה"נו כמו שפי' הערוך מירא דכיא היינו שפי' מר לשון בושם אבל ר' ירמיה אמר שמן שלא הביאה שליש ולא על שם בישומו קרוי המור אלא על שם מרירתן ודו"ק:

שם דההוא בר גלילאה איקלע לבבל דאמרו כו' כצ"ל:

שם במעשה מרכבה דרש להו ואמר להו כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

שם כדדרש ר' נחמיה לחבריה ונפקת כו' באנדיפא ומית ואמר ליה מן כו' שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר רב ששת כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שער יפה לטיט הס"ד:

בד"ה שנתות סימנים כלי חרס גדול וישבו כו' כצ"ל:

בד"ה כדתניא צ"ל כדתנן:

אחר ד"ה שנתות היו בהין צ"ל דבור ע"כ לפר חצי ההין והס"ד:

בד"ה ע"כ לכבש רביעית ההין דכתיב חצי ההין יהיה לפר וגו' כן כו' כצ"ל:

בד"ה אנפרות כו' לאחר שקנאו והוציא את מעותיו דחייש שמא תמות כי ברתיה כו' כצ"ל:

בד"ה טרכסיד טיט חזק. נ"ב פי' אע"פ שמשחירו מכל מקום מאחר שמתקנו בחיזוק זו היא נוי שלו ואסור וק"ל:

[גמרא שמן זית שלא הביא שליש כצ"ל. וכ"ה בכה"מ שמצויין במסה"ש ונראה שנקרא מור ע"ש שהוא מר ביותר כמש"כ הרמב"ם והרע"ב בפ"ח דמנחות מ"ג] :

שם אמר קטיל ר"ב לברתי. הגרי"פ הגיה אמרי ולכאורה אינו מובן ונראה שהיה לפניו הגי' לברתיה (וכ"ה בס"א) אולם עכ"ז אינו מוכרח להגיה לפי דרכי הלשון (ויותר מזה מצאנו במנחות (ריש קד) דאמר ר"ב על עצמו וההוא גברא וכן בד"ט) ואולי מפני דהעו"ג לא הוה ק"ל רב:

[שם מוחתיה באנדיפי וא"ל כו'. ומלת ומית ליתא בע"י] :

במשנה ונתונה באלפס. הרמב"ם פי' באלפס שהוחם כבר וכ"פ בפ"ה דכלים מ"ב והעקר חסר מה"ס ולעד"נ דסתם אלפס הוא של ברזל כמש"כ התוי"ט שם בפי"ד מ"ד וזה ידוע דברזל מתחמם מהר יותר מחרס:

גמרא קלקולו זהו תיקונו. כעין זה (בתענית יז ובסנהדרין כב ב):

רַב בֵּיבָי הֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, טָפְלָהּ אֵבֶר אֵבֶר, שָׁקִיל בָּהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי. נראה לפרש עליו המשל דרב אדא בר אהבה דאמר (ברכות דף כ.) מָתוּן מָתוּן, אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא, דעל ידי שהיה מתון מתון לטפול אבר אבר ולא עשה בבת אחת לכך שקל בה ת' זוז. והא דאמר אותו כותי קַטְלָה רַב בֵּיבָי לִבְרַתִּי, קשה מה עשה לו רב ביבי והלא הוא קטלה דלא עשה לה כמו שעשה רב ביבי לטפלה אבר אבר? ונראה לי שבשביל שהיה חכם שנקרא רַב בֵּיבָי בזה השם של 'רַב' גרם לו שטעה לטפלה בבת אחת, כי חשב הא דטפלה אבר אבר לאו לעיכובה, אלא היה משום סיבה שהיה חכם ואין סיפק בידו לעשות הכל בבת אחת. ונראה לי הן טפלה זו דְּשֶׁמֶן, והן טפלה זו דְּסִיד, היה להם בזה אומנות לעשות הטפלה בשיעור הראוי לכך, וכן היה להם אומנות בגיבול הסיד והסולת ותיקון עשייתם.

רַב בֵּיבָי דְּשָׁתִי שִׁיכְרָא, בַּעְיָן בַּנְתֵּיהּ טַפְלָא. נראה לי בס"ד בזה הכתוב בעמוס (ו, ו) הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ, בא הכתוב לגנותם במותרות, שהיו עושין לעצמם דברים שאין צריכים להם, כי הם שותים בְּמִזְרְקֵי יַיִן ולא 'שֵׁכָר' ועל כן לא בעיין טפלה, ועם כל זה בְּרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ הוא שמן זית שלא הביא שליש, ולכך קוראו רֵאשִׁית שְׁמָנִים.

וְנָפְקַת עַרְעִיתָא מִן כּוֹתְלָא, מַחְתִּי בְּאַנְדִּיפִי וּמִית. פירש רש"י פדחתו רצונו לומר 'מצחו' ונראה לי בס"ד הטעם דמחתיה במצחו, כי כל מעשה האדם כתובים בשרטוטי המצח, וגם נרשם שם בחינתו ושרשו, ולכך מכסים המצח בזמן המגיפה, ועל כן עקצתו שם, להורות דכפי הרשום במצחו אינו ראוי לדרוש במעשה מרכבה. ועוד נראה לי בס"ד, על פי מה שכתוב באר"ז (באדרא זוטא דף רצג.) זכי מצח מצחא דעתיקא ואי לא אשדי חי"ת בין תרין אתוון בר"א [בראש אותיות] וּ'מָחַץ' פַּאֲתֵי מוֹאָב (במדבר כד, יז) הכי איתא בספרא דר בייבי סבא עיין שם. והכוונה כי במצח יש סוד הדינים, אך בגילוי הארת אור מצח העליון מתמתקים הדינים, ואם לא נשארים הדינים בכוחם ומתגברים ויהיה המצח אותיות 'מָחַץ' שישלטו הדינין למחוץ ולהכות בר מינן בר"א [בראש אותיות] וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב. ולכן זה שלא היה ראוי לדרוש במעשה מרכבה אשר על ידם ימשך אור מצח העליון דעתיקא, לכך לא האיר אור העליון במצח ונשארו שם הדינים בכוחם בלא מיתוק, ואז נהפך עליו אותיות 'מֵצַח' לאותיות 'מָחַץ' תמחץ באותה צרעה ומת בר מינן. ונראה לי לכן הצרעה יצאה מן הכותל, כי שם כותל בו רמוז מתוק הדין ברחמים שהוא אותיות 'כו תל' והיינו כ"ו [26] מספר שם הוי"ה שהוא חסדים, ות"ל [430] הוא מספר הג' דחמשה שמות אלהים שהם ת"ל [חמשה פעמים אלהים [86] עולים 430], והם כוחות הדינים, ולזה יצאה מן 'הכותל' לרמוז שנמחץ על ידה שביל שלא היה יכול למתק הגבורות בחסדים, ולכך נמחץ במצחו ששם סוד הדינים שנשארו בלא מתוק. ומה שהיה ענשו על ידי הצרעה נראה לי בס"ד, כי צִרְעָה [365] עולה מספר פְּרִיעָה [365], שאם תחבר אותיות פ' ויו"ד ביחד ויהיה צ' אז תהיה פריעה צרעה, והכונה כי זה עשה פריעה כלומר גילוי, מלשון (שמות לב, כה) כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן שגילה סודות המרכבה בלא רשות, לכן פריעה זו נהפכה לו צרעה, והצרעה עשתה בו פריעה לשון פרעון שפרעה ממנו.

מתני' חול הגס כדי ליתן. עי' לקמן דף צ ע"א תוס' ד"ה בורי':

שיער. יפה לטיט: ה''ג טיט כדי לעשות פי כור של צורפי זהב: אצבע קטנה. דרכן לסוד את כל הגוף להאדים: שהגיעו לפרקן ולא הגיעו. שהביאו שתי שערות ולא באו לכלל שנים הראויות לכך ומתביישות בדבר: טופלות. מושחות: אנפיקנון. דתנן במנחות (דף פה:) אין מביאין אנפיקנון הוא שמן זית שלא הביא שליש: ולמה סכין אותו. היינו שמן המור: טפלה. בסיד: שקל בה ד' מאות זוזי. שנתייפה וקפצו עליה המהוגנין לה ונתנו (לה) ממון השכר משחיר ומרבה שיער: כלכול צידעא. טינפל''א וסדין אותה להשכיב השיער: בת צידעתא. למטה הימנה להסיר שיער דק והוא אנדיפי: למימרא דשיעורה דר' יהודה נפיש. בתמיה והא קיימא לן גבי גמי דשיעורה דרבי יהודה זוטר ומחמיר בשיעורי שבת: ומשני נפיש מדר' נחמיה וזוטר מדרבנן. דאמרי לסוד אצבע קטנה: בחבוט. סיד הנימוח במים הרבה דהוא עשוי לסוד כלכול: ודברי רבי נחמיה בביצת הסיד. הנגבל במים ועשוי ביצים ביצים מוטנ''ס בלע''ז הוא עשוי לסוד אנדיפי ואי ס''ד אנדיפי נמי שיעור הוא כגון בת צידעא: אידי ואידי. כלכול ואנדיפי תרווייהו בסיד חבוט ונמוח סדין אותו: אנדיפא. כלי חרס ולו שני דדין אחת למעלה ואחת למטה וכשרוצה למלאותו סותם את הדד התחתון ולשון אנדיפי שתי פיות כדתניא (עירובין דף קד.) מעלין בדיופי ובתוספתא גרס באנדיפי: אנפרות. הפסד לשום יין בכלי סתום בסיד והיין ממחה הסיד ויוצא: שנתות. סימנים כלי חרס גדול ויש בו בליטות בליטות כמין אגוזים קטנים עד כאן לסאה עד כאן לסאתים וסדין אותו בסיד כדי שיהיו לבנות ונכרות: כדתנן. במנחות: שנתות היו בהין: עד כאן לפר. חצי ההין: עד כאן לאיל. שלישית ההין: עד כאן לכבש. רביעית ההין דכתיב חצי ההין יהיה לפר וגו' כן לשון מורי הזקן מפי אביו ששמע מר' שמעון ורבותי מפרשים אנדיפא כל הגוף ומתוך שאינו עשוי להשכיב השיער אלא להאדים בעי סיד עב: אנפרות. שאינו סד בו בתו לאחר שקנאו דחייש שמא תמות כי ברתיה דההוא נכרי: שנתות. כלומר אבר אבר יטפלנה ואי אפשר בלשון זה ולא נאמר שיטת הש''ס כן להזכיר אבר אבר בלשון שנתות ויצטרך להביא פירוש לפירושו שנתות היו בהין: אפותא. פדחת שלא במקום שיער ולהאדים: ערעיתא. צירעה: באנדיפי. פדחתו: מן דיליה דא ליה. מידו היתה זאת לו שלא היה לו לדרוש במרכבה: מתני' אדמה. ארזילי''י: מרצופין. שקין העשוין מקליפת עץ גדול שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותם: כחותם האיגרות. שחותמין אותם שלא יקרב איש בהן אלא מי שנשתלחו לו ושיעורא דרבנן זוטר: כרישא. קפלוט ושיעוריה זוטר משל כרוב: על מלא כף סיד. בגמרא מפרש כף של סיידין טרואי''ל בלע''ז: מרוסס. סדוק סדקין הרבה כמו והכה הבית הגדול רסיסים (עמוס ו): ביצה קלה. בגמרא מפרש לה: גמ' לא יסוד אדם את ביתו בסיד. לאחר חורבן משום אבילות של ירושלים: תבן או חול. שלא יהא לבן כל צרכו: טרכסיד. סיד חזק ומתקשה יותר משאם לא עירב בו: קילקולו זהו תיקונו. דאי לאו דמקלקל ליה ומשחירו לא היה מישתרי הלכך ע''כ הא דקשיא ליה מעליותא היא לגביה ומשערינן ביה ורבותי מפרשין קילקולו לובן זה תיקונו לענין חוזק ולא נהירא לי דקילקולו זהו תקונו משמע דשם הקלקול מתקנו ולהאי לישנא אין שם הקלקול מתקנו ולמה הוזכר קילקול כאן הכי הוה [ליה] לתרוצי נהי דאשחורי משחיר אחזוקי מחזיק: קשר עליון. של אמצע היד או קשר תחתון של אמצע האצבע: טרופה בשמן. שממהרת לבשלה: דצילצלתא. עוף קטן: כל שיעורי שבת. באוכלין וכל הוצאתן וקצירתן וטחינתן כגרוגרת: כגרוגרת. מביצת תרנגולת שהיא ממהרת לבשל ולא כביצה שלימה שעורו:

המוציא שיער כדי לגבל בו את הטיט טיט כדי לעשות פי כור כן גרס בתוספתא וכן גרס רש''י ולהך גירסא שיער כדי לגבל בו את הטיט כשיעור טיט הנעשה מרביעית שופכין אבל לספרים דגרסי שיער כדי לגבל בו טיט לעשות פי כור של צורפי זהב קשה דאמר לעיל אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות פי כור ויש לפרש דמיירי בטיט שהוא מגובל כבר ואחר הגיבול נותנין בו שיער כדי לתקנו: שהגיעו לפירקן ולא הגיעו. פירוש בסמוך לפירקן שקרובות להנשא ועושות כדי ליפות וללבן עצמן כדאמרינן בפרק אע''פ (כתובות דף נט:) הרוצה ללבן את בתו ישקנה חלב ויאכילנה אפרוחין סמוך לפירקה: [שייך לקמן פא.] למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש. ואע''ג דאשכחן תרווד שהוא גדול הרבה כדאמר בנזיר בפרק כ''ג (דף נ:) גבי מלא תרווד רקב כמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת יד ור' יוחנן אמר מלא חפניו התם ודאי מיירי בתרווד גדול כדתנן במסכת כלים בפ' י''ז (משנה. ב) שאמר מידה גסה מלא תרווד רקב כמלא תרווד גדול של רופאים אבל הכא להוצאת שבת מידי דחשיב בעינן ותרווד קטן חשוב הוא הרבה (א''נ) חף סלקא דעתך שהוא חף גל שהוא גדול ומשני בחפי פותחת שהן קטנים: