הא איתהנית [הרי נהנית] מרכושי, שהרווחת על ידי כך את מה שהיית צריך לשלם עבור שכירת חצר?

אמר ליה [לו] רמי בר חמא: בעיה זו אינה בעיה חדשה, אלא מתניתין [משנתנו] היא, שבמשנה יש כבר תשובה לשאלה זו. שאל אותו רב חסדא: הי מתניתין [איזו, היכן, במשנתנו] היא נמצאת? אמר ליה [לו] רמי בר חמא: לכי תשמש לי [כאשר תשרת אותי] במשהו, אומר לך היכן נמצא הדבר במשנה. שקל סודריה כרך ליה [לקח רב חסדא את סודרו של רמי בר חמא וכרך אותו] שיהא זה כדרך שימוש. אמר ליה [לו] רמי בר חמא, זו היא המשנה (משנתנו): אם נהנית משלמת מה שנהנית, משמע שבעל הבהמה משלם עבור הנאתה בכל מקרה. ואף הדר בחצר עליו לשלם על הנאתו.

אמר רבא: כמה לא חלי [חושש] ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה [אדם שאדוניו, הקדוש ברוך הוא, מסייע לו] שיתקבלו דבריו. דאף על גב דלא דמי למתניתין קבלה מיניה [שאף על פי שאין השאלה דומה למשנתנו קבלה רב חסדא ממנו, מרמי בר חמא], כי האי [זה] במשנתנו הוא מקרה של זה נהנה וזה חסר, שהרי כאשר אוכלת הבהמה את הפירות מחסרת היא מן הפירות, ואילו האי [זה], הדר בחצר שאינה עומדת להשכרה, זה נהנה וזה לא חסר הוא.

ושואלים: ורמי בר חמא עצמו, כיצד השווה דברים שאינם דומים? ומסבירים: לדעתו סתם פירות המונחים ברשות הרבים אפקורי מפקר להו [מפקיר אותם] בעליהם ואינו סבור שיוכל עוד ליהנות מהם, ולכן כאשר אכלתם בהמה אין זה נחשב לו כמי שחסר, ועל כן אפשר לדמות זאת לבעיית זה נהנה וזה לא חסר בדייר הגר בחצר.

מכל מקום מנסים להביא ראיה נוספת, תנן [שנינו במשנה]: המקיף את חבירו משלש רוחותיו, שיש לו שדות משלושה צדדים של שדה חבירו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית — אין מחייבין אותו, את בעל השדה הפנימית להשתתף בתשלום עבור הגידור, למרות ששדהו גדורה בשלושה צדדים, שכן הוא יכול לומר שאינו נהנה מגידור זה כיון שעדיין צד אחד בשדהו פרוץ. ונדייק: הא [הרי] אם הקיפו שדות המקיף את שדה הניקף לגמרי, וגדר גם את הרוח הרביעית — מחייבין אותו, את בעל השדה הפנימית לשלם.

שמע מינה [למד מכאן] זה נהנה וזה לא חסר — חייב, שהרי הדר בפנימית נהנה, והמקיף לא חסר, שהרי בין כה וכה גידר את שדותיו, ובכל זאת חייב! ודוחים: שאני התם דאמר ליה [שונה שם המצב, שכן יכול לומר לו המקיף למוקף]: את [אתה] גרמת לי הקיפא יתירא [הקפה מרובה], שהרי לולא השדה שלך שם לא הייתי צריך לגדור בין השדות שלי, ואם כן אתה הוא שגרמת לי את ההוצאה הנוספת, והרי זה דומה קצת ל"זה נהנה וזה חסר" שדינו של זה שנהנה לשלם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר באותה משנה, אמר ר' יוסי: אם עמד ניקף, כלומר, בעל הקרקע שהיתה מוקפת וגדר את המחיצה הרביעית בעצמו — מגלגלין עליו את הכל, לשלם גם עבור גידור המחיצות הקודמות, שהרי הוכיח במעשהו שהוא מעונין בגידור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא משום] שגדר ניקף, שהוא עצמו עשה את הגדר, הא [הרי] אם היה גודר אותה מקיף — היה הניקף פטור,

שמע מינה [למד מכאן] שזה נהנה וזה לא חסר — פטור! ודוחים: שאני התם [שונה שם] דאמר ליה [שיכול הניקף לומר לו, למקיף]: לדידי סגי [לי עצמי די] לי בנטירא בר זוזא [בשמירה בת דינר אחד], כלומר, במחיצה כלשהי, ואינני מעונין בעצמי במחיצה חזקה ויקרה כזו שאתה בנית.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה אחרת: הבית והעלייה (קומה שניה) של שנים שלאחד שייכת הקומה התחתונה ולאחר שייכת העלייה, שנפלו, וצריך לבנות הכל מחדש, אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות את הבית, על מנת שהוא יוכל לבנות את העלייה שעל גבי הבית, והוא אינו רוצה — הרי בעל העלייה בונה בית ויושב בה, בבית, עד שיתן לו בעל הבית יציאותיו (הוצאותיו) שהוציא על בנין הבית, ורק אז יוצא ובונה לעצמו את העלייה.

ונדייק: יציאותיו הוא דמחייב ליה [שמחויב לו] בעל הבית לשלם, הא [הרי] את שכרו, שכר הדירה עבור מה שהשתמש בינתיים בבית — לא מנכה לו בעל העלייה מחשבון ההוצאות. שמע מינה [למד מכאן] כי זה נהנה וזה לא חסר — פטור, שהרי בעל העלייה נהנה מן הדירה, ובעל הבית אינו חסר, שהרי אומר שאינו זקוק לבית זה! ודוחים: שאני התם דביתא [שונה שם שהבית] לעלייה משתעבד, שהרי הקומה התחתונה עשויה היתה לשמש בסיס לעליונה, ולכן חייב בעל הבית לתת לו מקום דירה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא באותו ענין, ר' יהודה אומר: אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — צריך להעלות לו שכר. שמע מינה [למד מכאן]: זה נהנה וזה לא חסר — חייב! ודוחים: משם אין להביא ראיה גמורה למקרה שאנו דנים בו, כי שאני התם [שונה שם] שאפשר לטעון שיש לבעל החצר חסרון משום שחרוריתא דאשייתא [השחרת הקירות], שאדם המשתמש בבית גורם להשחיר את קירות הבית, והרי איפוא בעל הבית חסר. ואילו שאלתנו היתה באופן של זה נהנה וזה לא חסר. שאלה זו לא נפתרה איפוא.

שלחוה את הבעיה הזו אל בי [בית מדרשו] של ר' אמי לשאול מה דעתו בענין הדר בחצר חבירו שאינה עומדת להשכרה, אמר ר' אמי: וכי מה עשה לו דייר זה, ומה חסרו, ומה הזיקו? ולדעתו אם מישהו נהנה בלי שהאחר יפסיד דבר — אינו משלם לו. ר' חייא בר אבא אמר כאשר נשאל שאלה זו: נתיישב (נחשוב) בדבר. הדר [חזרו] ושלחוה לשאלה זו קמיה [לפני] ר' חייא בר אבא. אמר: כוליה האי שלחו [כל כך שולחים] לי ואזלי [והולכים], אילו אשכחי [אם הייתי מוצא] בה טעמא [טעם, תשובה מספקת] וכי לא שלחנא להו [הייתי שולח להם]? אלא כיון שלא עניתי משמע שלא מצאתי עדיין תשובה לדבר.

אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בנושא זה, רב כהנא אמר בשם ר' יוחנן: אינו צריך להעלות לו שכר, ואילו ר' אבהו אמר בשם ר' יוחנן: צריך להעלות לו שכר.

אמר רב פפא: הא [מסורת הלכה זו] של ר' אבהו בשם ר' יוחנן לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמרה] אלא מכללא אתמר [מכלל הדברים נאמרה], שרק מכלל (מתוך) דברים שאמר ר' יוחנן הסיק ר' אבהו מסקנה זו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: גזבר של הקדש שנטל לעצמו אבן או קורה של הקדש — הרי זה לא מעל, שעצם נטילת האבן או הקורה על ידי הגזבר אינה נחשבת הוצאה מרשות הקדש, שהרי הגזבר מחזיק תמיד ברכוש זה.

נתנה הגזבר לחבירו במתנה — הוא, הגזבר, מעל משום שהוציאה מרשות הקדש, וחבירו לא מעל לפי שעדיין לא השתמש בה. בנאה הגזבר עצמו לתוך ביתו — הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה כדי שוה פרוטה, שכיון שנהנה ממנה בממון שיש לו ערך — מעל.

ואמר שמואל: והוא שהניחה על פי ארובה. שאם היה מניח את האבן בתוך אבני הבנין הרי עצם הבניה היתה כבר מעילה, משום שעושה שינוי באבן, אולם כאשר מניח את האבן במקום שאפשר להחזירה, כל עוד לא דר תחתיה — אין זו קרויה מעילה.

ויתיב [וישב] ר' אבהו קמיה [לפני] ר' יוחנן וקאמר משמיה [ואמר משמו] של שמואל: זאת אומרת, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו (מרצונו ורשותו) של חבירו — צריך להעלות (לשלם) לו שכר, שהרי אותו גזבר שדר תחת הקורה של ההקדש לא חיסר דבר מן הקורה, ואולם כיון שנהנה ממנה — הרי זה מעל. ושתק ליה [לו] ר' יוחנן.

איהו [הוא] ר' אבהו סבר מדשתיק [ממה שהוא שותק] משמע שמודה ליה [לו] למסקנה זו, ולכן אמר אחר כך את הדברים בשם ר' יוחנן. ולא היא, אין הדבר כן, ומה ששתק ר' יוחנן היה מפני שאשגוחי לא אשגח ביה [השגיח בו] בר' אבהו לסתור את דבריו. ור' יוחנן סבור (כפי שרב כהנא אמר בשמו) שדייר שלא מדעת שאינו מחסר את הבעלים אינו צריך להעלות לו שכר.

וטעמו של דבר שגזבר ההקדש נידון כמועל על הנאה זו הוא כדברי רבה, שכן אמר רבה: הקדש שנהנה ממנו שלא מדעת