והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: אין חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים, מאי לאו [האם לא] נפרש שכלל זה אמור גם בחצי נזק צרורות, שאם התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים חייבת כברשות היחיד? אמר לו ר' זירא: לא, מדובר כאן שהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד.

וחזר והקשה לו ר' ירמיה: והאמרת [והרי אמרת]: עקירה אין כאן הנחה יש כאן? אמר ליה [לו]: הדרי [חוזר אני] בי מאותה סברה. איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: כי [כאשר] אמר ר' יוחנן שאין חילוק בין רשות היחיד ורשות הרבים בחצי נזק, אמר זאת רק אקרן [על נזקי קרן], ולא על חצי נזק של צרורות, שפטורה ברשות הרבים, כדין רגל.

א מסופר: יתיב [ישבו] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] ור' אושעיא אקילעא [באהלו] של ר' יהודה הנשיא, נפק מילתא מבינייהו [יצא דבר מביניהם], כלומר, כשישבו שם עורר אחד מהם בעיה זו: כשכשה הבהמה בזנבה וגרמה נזק על ידי כך, מהו? אמר ליה [לו] אידך [האחר]: וכי יאחזנה בזנבה וילך?! ודאי אינו צריך הבעלים לשומרה עד כדי כך, ודבר זה דרכה הוא, ופטור. ושואלים: אי הכי [אם כך], קרן נמי נימא [גם כן נאמר] סברה זו: וכי יאחזנה בקרן וילך?! ובכל זאת דינו שהוא אחראי על נזקיה!

ודוחים: הכי השתא [וכי כך אפשר להשוות]?! קרן לאו אורחיה [אין זה דרכו] להזיק בזדון, ולכן חייב הבעלים להשגיח עליו שלא יגח, הא אורחיה [זו, כישכוש הזנב, הוא דרכו] של כל בהמה, ואי אפשר לחייב את הבעלים להשגיח עליה בכך.

ושואלים: וכי מאחר דאורחיה מאי מבעיא ליה [שדרכה היא זו, מה אם כן נסתפק לו]? שברור שדבר שהוא כדרכו אין חייב בו. ומשיבים: כשכוש יתירא (יתר) מן הרגיל הוא מבעיא ליה [נשאל לו]: האם אומרים אנו שאף זה נכנס בכלל הדברים שעושה הבהמה כדרכה.

בעי [שאל] רב עינא שאלה זו: כשכשה בהמה באמתה (באבר המין שלה) מהו הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו] מידי דהוה אקרן [כשם שהדבר הוא בקרן], קרן לאו יצרא קתקיף לה [האם לא היצר הוא שתקף אותה] ומשום כך הזיקה, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה], שהרי יצר הוא שתקף אותה. או דלמא [שמא] נחלק ונאמר כי בנזק קרן כוונתו הוא להזיק, הא [זו] אף שמחמת יצר הוא אין כוונתה להזיק על ידי כך. לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב שנינו במשנה: התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, ואם היה דליל (חבל, או דבר אחר) קשור ברגליהם והזיק על ידי כך — משלם חצי נזק. אמר רב הונא: לא שנו שמשלם חצי נזק אלא שנקשר הדליל ברגל התרנגול מאליו, אבל אם קשרו אדם — חייב לשלם נזק שלם.

ושואלים: אם נקשר מאליו, מאן [מי הוא זה] שחייב? אילימא [אם תאמר] שבעל הדליל ישלם, משום שדליל זה גרם לנזק, נברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאצנעיה [אם שהצניע אותו] בעל הדליל את הדליל, והתרנגול הוציא אותו ונקשר בו — אנוס הוא בעל הדליל, וצריך להיות פטור מתשלומים. ואי [ואם] לא אצנעיה [הצניע אותו] והניחו במקום שיכול להיקשר ברגלי בעלי חיים — פושע (רשלן) הוא, ואין צריך לומר שחייב כאילו קשרו!

אלא נאמר שהצניעו, ואם נקשר הדליל מאליו חייב בעל התרנגול, ואולם גם על כך יש לשאול: מאי שנא [במה שונה], מדוע אומרים אנו, שאת כוליה [כל] הנזק לא ישלם — משום דכתיב [שנאמר]: "וכי יפתח איש בור" (שמות כא, לג), ומשמע — ולא שהשור פותח בור, ואם נפתח בור על ידי שורו — אין בעל השור חייב עליו. ואולם אם כן חצי נזק נמי [גם כן] נאמר: "איש בור" — ולא שור בור, ואם התרנגול גרר את הדליל ולאחר שנח הוזק בו דבר מה, מדוע יהיה בעליו חייב כלל?

אלא יש לומר: מתניתין [משנתנו] צריכים לפרש אותה במקרה דאדייה אדויי [שטילטלו] התרנגול את הדליל וגרם נזק על ידי כך, וכיון שלא עשה את הנזק בגופו משלם רק חצי נזק כדין צרורות. וכי אתמר [וכאשר נאמרו] דברי רב הונא — בעלמא אתמר [בכלל נאמרו] ואינם מתייחסים לדין שבמשנה. אלא אמר את ההלכה כך: דליל שהיה של הפקר, ונקשר ברגלי העוף, אמר רב הונא: אם נקשר הדליל מאליו — פטור בעל התרנגול, קשרו אדם — חייב הקושר.

ושואלים: משום מאי [מה] חייב? איזה אב נזיקין עשה שיתחייב עליו? אמר רב הונא בר מנוח: חייב משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, שכשם שיש בור המצוי במקומו ומזיק לנתקלים בו, יש גם בור = תקלה, שאינו קבוע במקומו, אלא נע ממקום למקום, ואף על זה חייב משום בור.

ג משנה כיצד, באיזה אופן, השן מועדת — לאכול את הראוי לה, ולענין זה הבהמה מועדת תמיד. כיצד, הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות שהוא מאכל הראוי לה, ואם אכלה כסות או כלים — משלם חצי נזק, שכיון שאין זה מאכל הראוי לה — אינה מועדת לכך. במה דברים אמורים שמשלם נזק שלם על מה שאכלה בהמתו — כשאכלה ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים — פטור. ובכל זאת

אם נהנית הבהמה באכילתה — משלמת מה שנהנית, אבל לא משלמת את כל דמי הנזק.

כיצד, באיזה מקרה, משלמת מה שנהנית? אם אכלה מתוך הרחבה שהיו פירות וירקות מונחים ברחבה שלפני החנויות, שהיא מקום הרבים, ואכלתם — הרי זו משלמת מה שנהנית. אכלה מצדי הרחבה שאינו מקום לרבים — משלמת מה שהזיקה שהינו כרשות הניזק. וכן, אם אכלה מפתח החנות — משלמת מה שנהנית לפי שהוא מקום ציבורי, אכלה מתוך החנות — משלמת מה שהזיקה.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: השן מועדת לאכול את הראוי לה, כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לה, וכן אם שתתה משקין הראויין לה — משלם הבעלים נזק שלם על מה שאכלה ושתתה. וכן חיה של אדם שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר — הרי זה משלם נזק שלם.

ופרה שאכלה שעורין אף על פי שאינו כרגיל מאכל פרה, וכן אם חמור שאכל כרשינן שכרגיל נותנים אותם אותם לפרה ולא לחמור, וכלב שליקק את השמן, וחזיר שאכל חתיכה של בשר — בכל אלה משלמין נזק שלם, שאמנם אין אלה רגילים לאכול מאכל זה, אבל מכל מקום הוא מאכל הראוי להם, ואינו נקרא שינוי, ומשלם נזק שלם. אמר רב פפא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כפי שאמרנו כאן שכל מידי דלאו אורחיה [דבר שאין זה דרכו הרגילה] והבהמה אכלה ליה [אוכלת אותו] על ידי הדחק שמיה [שמו הריהו נחשב] אכילה רגילה, אם כן, האי שונרא [חתול] שאכל תמרי [תמרים] וחמרא דאכיל ביניתא [וחמור שאכל דגים] — משלם נזק שלם, שאף על פי שאין דרכם לאכול דברים אלו, כיון שעל ידי הדחק אוכלים אותם — אין זו נקראת שינוי, אלא אכילה הראויה, ומשלם נזק שלם.

מסופר: ההוא חמרא דאכל נהמא [חמור אחד שאכל לחם] ותוך כדי אכילה פלסיה לסלא [שבר את הסל] שבו היה הלחם, חייביה [חייב אותו] רב יהודה לשלם נזק שלם אנהמא [על הלחם שאכל], ואסלא [ועל הסל שהזיק] רק חצי נזק. ושואלים: ואמאי [ומדוע]? כיון דאורחיה למיכל נהמא, אורחיה נמי לפלוסי סלא [כיון שדרכו לאכול לחם, דרכו גם כן לשבור את הסל], שכדי להגיע ללחם שובר הוא את הסל ויהיה חייב נזק שלם גם על הסל! ומשיבים: שם מדובר שקודם אכל החמור מן הלחם והדר פליס [ואחר כך שבר] את הסל, ודבר זה מורה על כוונה להזיק, ואין חייב עליו נזק שלם.

ושואלים: ופת אורחיה [דרכו] של חמור הוא לאכול? ורמינהו [ומשליכים מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: אכלה פת ובשר ותבשיל — משלם חצי נזק, מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בבהמה, משמע שבהמה האוכלת פת אין זה מדרכה, ואין זו אכילתה הראויה לה! ודוחים: לא, מדובר כאן בחיה, שאין דרכה לאכול לחם, אבל בהמה דרכה בכך.

ושואלים: אם מדובר כאן בחיה, הרי בשר אורחיה [דרכה] הוא לאכול, ומדוע אומרים אנו שאין זה דרכה? ומשיבים: מדובר בבשר דמטוי [כשצלוי] ובשר צלוי אין דרכה של חיה לאכול. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן מדובר לא בחיה טורפת, אלא בטביא [בצבי] שאין דרכו לאכול בשר ופת. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר בבהמה, ומדובר כאן כשאכלה בפתורא [בשולחן] ודבר זה אין דרכה של בהמה לעשות.