שבת פ ע"א

תנא שתי אותיות בדיו (ושתי) אותיות בקולמוס שתי אותיות בקלמרין בעי רבא אות אחת בדיו אות אחת בקולמוס אות אחת בקלמרין מהו תיקו אמר רבא הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתן זו היא הנחתן ואמר רבא הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור מאי טעמא בעידנא דאפקא לבתרייתא חסר ליה לשיעורא דקמייתא ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת אחת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת והניחה ראשונה נעשה כמי שקלטה [כלב] או שנשרפה ופטור ואמאי הא מנחה הכי קאמר ואם קדם והגביה ראשונה קודם הנחת שנייה נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה ופטור ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב ואמאי הא לא נח כגון שהעבירה תוך שלשה והאמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו לא קשיא כאן בזורק כאן במעביר תנו רבנן הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשתי העלמות פטור רבי יוסי אומר בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא אביי אמר אפילו כרמלית אבל פיסלא לא ורבא אמר אפילו פיסלא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין דמיא: כחול כדי לכחול עין אחת: עין אחת הא לא כחלי אמר רב הונא שכן צנועות כוחלות עין אחת מיתיבי רבי שמעון בן אלעזר אומר כחול אם לרפואה כדי לכחול עין אחת אם לקשט בב' עינים תרגמא הילל בריה דר' שמואל בר נחמני כי תניא ההוא בעירניות: (שעוה כדי ליתן ע''פ נקב קטן: תנא כדי ליתן ע''פ נקב קטן של יין): דבק כדי ליתן בראש השפשף: תנא כדי ליתן בראש שפשף שבראש קנה של ציידין: זפת וגפרית כדי לעשות כו': תנא כדי לעשות נקב קטן: חרסית כדי לעשות פי כור כו': למימרא דשיעורא דרבי יהודה נפיש הא קיי''ל דשיעורא דרבנן נפיש דתנן רבי יהודה אומר כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן אימא כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה: (סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב):

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

תנא: המוציא דיו, שיעורו הוא בשיעור כתיבת שתי אותיות כשהוא מוציאו בדיו יבש. או בשיעור שתי אותיות - בדיו שבקולמוס. או שמוציא דיו הראוי לכתיבת שתי אותיות, בקלמרין, בקסת הסופר;.

בעי רבא: הוציא דיו בשיעור אות אחת, בדיו יבש ואות אחת בקולמוס ואות אחת בקלמרין - מהו? האם מצטרפין שלשת סוגי הדיו לשיעור שתי אותיות? ^[1]

ומסקינן: תיקו!

אמר רבא: הוציא דיו בשיעור שתי אותיות לרשות הרבים, וכתבן כשהוא מהלך, הרי על אף שלכאורה הוא לא עשה הנחה ברה"ר, שהרי הוא עצמו לא נח [ולא היה מצב שבו ניתן לומר ש"הנחת גופו הוי כהנחת החפץ"], אפילו הכי הוא חייב משום הוצאה, [לבד מהכתיבה] היות וכתיבתן של האותיות בדיו - זו היא הנחתן! שזו היא עיקר צורת ההנחה של הדיו, כאשר מניחים אותו על הנייר בתורת כתב.

ואמר רבא: הוציא דיו בשיעור אות אחת וכתבה, וחזר והוציא דיו בשיעור אות אחת וכתבה - פטור מחטאת משום הוצאה, ואפילו אם עשה זאת בהעלם אחד.

מאי טעמא? משום דבעידנא דאפקא לבתרייתא, לדיו של האות השניה - חסר לה לשיעורא דקמייתא. שכבר נתייבש הדיו של האות הראשונה, ונמצא שבגמר ההוצאה, כשאנו באים לצרף את שתי האותיות, אין כאן שיעור של שתי אותיות.

ואמר רבא: הוציא חצי גרוגרת אחת מרשות היחיד והניחה ברשות הרבים, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת, והניחה ברשות הרבים, הרי חצי הגרוגרת הראשונה - נעשה כמי שקלטה כלב בפיו, ולא נעשית ההנחה מכוחו, או כמי שנשרפה קודם הנחת חצי הגרוגרת השניה, שאז אין שני חצאי הגרוגרות ראויים לצירוף, ופטור.

והוינן בה: ואמאי פטור? הא מנחה חציה של הגרוגרת הראשונה בעת הנחת חציה השניה, והרי לא נקלטה המחצית הראשונה בפי כלב ולא נשרפה, אלא שתיהן מונחות עתה יחד בגמר ההוצאה במלוא השיעור של גרוגרת, ולמה לא יצטרפו לשיעור גרוגרת? ומדוע אמרינן שהמחצית הראשונה "נעשה כאילו קלטה כלב או נשרפה"? ומתרצינן: הכי קאמר רבא: ואם קדם והגביה את הראשונה ממקום הנחתה קודם הנחת השניה - נעשית הראשונה כמי שנקלטה על ידי כלב [קודם הנחה, דפטור כדתנן לקמן קב א הזורק וקלטה כלב פטור, דלא נעשתה ההנחה מכחו, ואין כאן הנחה. רש"י] או שנשרפה, ופטור. לפי שגם כאן, בשעת גמר ההוצאה, כבר בטלה ההנחה הראשונה.

ואמר רבא: הוציא חצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת, והעבירה דרך עליה, מעל לחצי הראשונה, חייב.

והוינן בה: ואמאי חייב - הא לא נח החצי השני?

ומתרצינן: כגון שהעבירה למחצית הגרוגרת השניה תוך שלשה טפחים סמוך לקרקע שמונחת עליה מחצית הגרוגרת הראשונה, והרי הוא כמי שהונחה, מדין לבוד.

ומקשינן: והאמר רבא: הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או זרקו למרחק של ארבע אמות ברשות הרבים, ולא נח החפץ ברשות הרבים, הרי הוא פטור. ואפילו עבר החפץ תוך שלשה לקרקע רשות הרבים הוא פטור לרבנן, דסברי קלוטה [דבר הנמצא "קלוט" באויר הרשות] לאו כמי שהונחה דמי. אלא צריך שתהיה הנחה של החפץ על גבי משהו. ולא אמרינן דבתוך שלשה מודו רבנן דהוי כהונח החפץ על הקרקע, אלא צריך שינוח ממש! [ומכל מקום, לא צריך הנחה על גבי מקום של ד' טפחים על ד' טפחים, כבכל הנחה, הואיל והוא בתוך שלשה לקרקע].

ומתרצינן: לא קשיא.

כאן, דצריך הנחה על גבי משהו - בזורק את החפץ ולא נח ברשות הרבים.

כאן, שמספיק כדי לחייב העברה תוך שלשה, ואפילו בלא הנחה - במעביר את החפץ בידו, שאז אין צורך בהנחה הואיל והחפץ מונח בידו, וידו סמוכה לקרקע.

דזה שמונח החפץ ביד חשיב כנח על גבי מקום כל שהוא. חזו"א סי' ס"ב ס"ק כג. ^[2]

תנו רבנן: הוציא חצי גרוגרת, וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד, שהיה שוגג מתחילה ועד סוף, ולא נודע לו באמצע שחטא - חייב חטאת.

אבל, אם הוציאן בשתי העלמות, שנודע לו בין שני החצאים שחטא, ושוב שכח, והוציא את החצי השני - פטור. כיון שהידיעה שבאמצע מחלקת את שתי האכילות, ולא מצטרפים שני החצאים יחד לשיעור המחייב חטאת.

רבי יוסי אומר: אפילו הוציאן בהעלם אחד, הרי דוקא אם הוציא את שני החצאים לרשות אחת, כלומר, לאותה רשות הרבים - חייב. אבל אם הוציא את שני החצאים לשתי רשויות הרבים נפרדות, משני צידי רשות היחיד, כשכל חצי הוא הוציא לרה"ר אחרת - פטור ^[3].

אמר רבה: והוא, בתנאי, שההפרדה בין שתי רשויות הרבים היא דוקא באמצעות רשות היחיד, שאז יש רשות של "חיוב חטאת" המפרידה ביניהם.

כי רק רשות היחיד המפסקת בין שתי רשויות הרבים גורמת לחיוב חטאת [שאם הוציא או הכניס מאחת מרשויות הרבים הללו לאותה רשות המפסקת ביניהם, חייב חטאת], ורק אז הן נחשבות לשתי רה"ר נפרדות אשר מחלקות את ההוצאות אליהן כמעשים נפרדים, ולכן כדי לחייב על כל הוצאה צריך שיעור הוצאה שלם בפני עצמו.

אבל אם מפסיקה ביניהם רק כרמלית - לא הוי הפסק לחלק בין הרשויות ולהחשיב את ההוצאות אליהן כמעשים נפרדים, אלא הן נחשבות כרה"ר אחת, שאפילו אם הוציא חצי גרוגרת אחת לרה"ר זו וחצי גרוגרת שניה לרה"ר זו - חייב.

ואילו אביי אמר: אפילו כרמלית הוי הפסק.

אבל פיסלא, גזע עץ השוכב לכל רוחב רה"ר - לא הוי הפסק, ואם הוציא חצי גרוגרת לצד זה של הגזע וחצי גרוגרת לצד זה, חייב.

ורבא אמר: אפילו פיסלא הוי הפסק.

ואזדא רבא לטעמיה:

דאמר רבא: רשות שבת - כרשות גיטין דמיא. ולגבי גיטין מצינו שפיסלא חולקת רשות בפני עצמה. והוא הדין לענין שבת, שמפסקת בין שתי רשויות הרבים.

המעשה בגיטין היה כשהבעל זרק גט לאשתו בחצרו, והגט נפל על פיסלא, שהדין הוא שאינה מגורשת. כי אעפ"י שהבעל השאיל לאשתו את חצירו לצורך קניית הגט, את מקום הפיסלא הוא לא השאיל, לפי שהוא מקום בפני עצמו. ואמרינן אין אדם משאיל רק מקום אחד, ולא שנים.

שנינו במשנה: המוציא כחול - כדי לכחול עין אחת.

והוינן בה: המוציא כחול בשיעור כדי לכחול בו אמאי חייב? והרי עין אחת, הא לא כחלי אינשי, אלא שתי עינים, ולמה שיערו חכמים בעין אחת? ומתרצינן: אמר רב הונא: שכן נשים צנועות כוחלות עין אחת בלבד, שמכסות את פניהן ואינן מגלות אלא עין אחת כדי לראות, וכוחלות אותה עין. הילכך כחול כדי לכחול בו עין אחת נמי חשיב.

מיתיבי לרב הונא: הא תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: כחול, אם הוא עומד לרפואה, שיעורו הוא כדי לכחול בו עין אחת.

ואם עומד לקשוט, שיעורו הוא כדי לכחול בו בשתי עינים.

וקשיא לרב הונא, שלדבריו אפילו בלקשט סגי בעין אחת?

ומתרצינן: תרגמא, העמידה, הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כי תניא ההיא - בעירניות, בנות הכפרים, [ועיין במסורת הש"ס המביא את דברי רש"י במקום אחר שהכונה היא לבנות כרך קטן], שאינן צריכות לנהוג בצניעות כל כך, לפי שאין שם אנשים רבים, וגם אין מצוי שם שחוק וקלות ראש. והן כוחלות שתי עיניהן, ולכן לגביהם זהו השיעור לענין שבת.

שנינו במשנה: שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן. תנא: כדי ליתן על פי נקב קטן של הפקק שעל צלוחית היין, ולא של שמן או דבש. שהיין יוצא דרך נקב קטן יותר לעומת הנקב העשוי להוצאת שמן ודבש.

שנינו במשנה: דבק כדי ליתן בראש השפשף.

תנא: כדי ליתן בראש שפשף, נסר קטן, שבראש קנה של ציידין, שצריך לשים שם הרבה דבק כדי שהעוף ידבק כשישב שם.

שנינו במשנה: זפת וגפרית כדי לעשות נקב.

תנא: כדי לעשות נקב קטן [עיין במשנה].

שנינו במשנה: חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. רבי יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט.

והוינן בה: למימרא וכי תאמר דשיעורא דרבי יהודה נפיש גדול משיעורא דרבנן? שהרי השיעור בכדי לעשות פטפוט הוא יותר מלעשות פי כור.

והא קיימא לן לגבי שיעור הוצאה של דבר אחר דשיעורא דרבנן נפיש מדרבי יהודה?

דהרי תנן במתניתין בשיעור הגמי: רבי יהודה אומר: כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן, שהוא פחות משיעור של רבנן, כדי לעשות תלאי.

הרי שרבי יהודה מחמיר מרבנן, ולמה כאן הוא מקל יותר מהם? ^[4]

ומתרצינן: אימא בדברי רבי יהודה: כדי לסוד, לטייח את הבקעים של פטפוט רגל של כירה קטנה, שהוא פחות מלעשות פי כור זהב.

[סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב].

הערות

^[1] ואין להקשות דתיפוק ליה שהוא חייב משום הוצאת הקולמוס. כיון שהקולמוס הוא טפל לדיו אינו חייב עליו, אלא על הדיו בלבד. וכמו שמצינו לקמן קג ב שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור אף על הוצאת הכלי, כיון שהכלי טפל לאוכל. רש"י ד"ה אות.

^[2] ולפי זה, אפילו העבירה שלא "דרך עליה", חייב. כי כל שהעביר תוך שלשה טפחים סמוך לקרקע מצטרפים שני חצאי הגרוגרת לשיעור הוצאה של גרוגרת. אלא נקט "דרך עליה", שבכי האי גוונא אין צריך שיהא החתי השני סמוך לקרקע עצמה ג' טפחים, אלא די בכך שיהא החצי השני סמוך לחצי הגרוגרת הראשונה בג' טפחים מעליו. תוס' ד"ה והעבירה.

^[3] אעפ"י שמצינו לגבי כתיבה, לקמן קד ב, שאם כתב אות אחת על דף אחד בטבריה ואות אחת על דף אחר בציפורי חייב. יש לחלק בין כתיבה להוצאה. כי בכתיבה אמרינן "מחוסר קריבה - לאו כמחוסר מעשה דמי". והרי ניתן לקרב ולהעמיד את שני הדפים זה ליד זה, ויקראו אז שתי האותיות ביחד. אבל הוצאה לא הוי עד שיוציא את שני החצאים לאותה רשות הרבים. תוס' ד"ה בהעלם. וביחס לבישול, אם צולה שני חצאי גרוגרות נפרדים בשני מקומות [בתוך חתיכת בשר אחת], עיין במנחות נז א שיש בכך שתי לשונות בגמרא, אי אמרינן שחייב על בישול דוקא במקום אחד, או אפילו בשנים ובשלשה מקומות. והתוס' במנחות נז א הביאו שני הסברים לחלק בין הצד הראשון שבגמרא שאין חייבים בבישול אלא אם כן בישל במקום אחד, ובין הצירוף של שני חצאי גרוגרות בהוצאה, והשתמשו לצורך החילוקים הללו בהגדרה של הגמרא לקמן לגבי צירוף שתי אותיות שנכתבו במקומות שונים. [ועיין בתוס' לקמן קד ב]. החילוק האחד, בהוצאה לרשות אחת [כמו בכתיבה בשני מקומות], אמרינן שמצטרפים מהטעם ש"מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה". אבל בבישול אין מצטרפים לפי ש"אין דרך בישול בכך". והחילוק השני, כיון שצלה את שני חצאי גרוגרת הבשר בשני מקומות בחתיכת הבשר הגדולה, אין הם מצטרפים משום ש"מחוסר נמי חתיכה וקריבה". ויתכן ששני החילוקים של תוס' הם שתי שיטות מהותיות בצירוף חלקי השיעור בשבת. לפי החילוק הראשון, הדבר תלוי בכל מלאכה ומלאכה, אם אפשר להחשיב בה את שני החצאים כדרך עשיית שיעור מלאכה אחד. אבל לפי החילוק השני, הכל תלוי באפשרות המעשית לצרף את שני החלקי השיעור, בלי שיצטרכו לעשות בהם פעולה נוספת כדי לצרפם. ועיין במוסך השבת במנחת חינוך שדן בצירוף השיעורים בהרחבה, וביחס שבין צירוף חלקי השיעורים בשבת לצירוף חלקי השיעורים בענינים אחרים.

^[4] כתב הריטב"א דזה שהגמרא משוה את שתי הפלוגתות, הוא משום דבשתיהן מיירי בענין אחד. שהשימוש השכיח יותר שיעורו גדול, והשכיח פחות שיעורו קטן. ולכן הקשתה הגמרא שסברת התנאים היא הפוכה. שבמקום אחד רבנן מחמירים ואזלי בתר השיעור הקטן, אעפ"י שאינו שכיח כל כך, ורבי יהודה מיקל לפי שהוא סובר דאזלינן בתר השכיח יותר אעפ"י שהוא לקולא. ואילו במקום אחר סבר כל אחד מהם להיפוך.

ובתוספתא תנא [שנינו]: שתי אותיות כשמוליך בדיו יבש, שתי אותיות כשהן בקולמוס, ושתי אותיות בקלמרין (קסת). בעי [שאל] רבא: הוציא אות אחת בדיו, אות אחת בקולמוס, אות אחת בקלמרין, מהו? האם נאמר שמצטרפים כל אלה לשיעור אחד, או שמא כל אחד לעצמו? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר רבא: הוציא בשבת דיו כדי כתיבת שתי אותיות, וכתבן כשהוא מהלך, ולא הניח את הדבר הכתוב במקום מסויים — חייב בכל זאת על הוצאת הדיו, כי כתיבתן זו היא הנחתן, ואין צורך להניח את הדיו על גבי קרקע. ואמר רבא: הוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה, וחזר והוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? בעידנא דאפקא לבתרייתא [בזמן שהוציא את הטיפה האחרונה], חסר ליה לשיעורא דקמייתא [לו השיעור של הראשונה] שהתייבשה קצת בינתים, ואין בה כדי כתיבת אות, ונמצא שלא הוציא כשיעור שתי אותיות.

ב ובענין דומה אמר רבא: הוציא בשבת חצי גרוגרת אחת, והניחה ברשות אחרת, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת והניחה, הראשונה נעשה כמי (כאילו) שקלטה (תפסה) כלב. או שנשרפה, ופטור, שלא הוציא כשיעור גרוגרת שחייבים עליו. ותוהים: ואמאי [ומדוע]? הא מנחה [הרי מונחת] הגרוגרת כולה כאחת, ומדוע לא יתחייב על הוצאתה? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר, נתכוון לומר]: ואם קדם והגביה את הראשונה מהמקום שהניחה קודם הנחת השנייה, ולא היו שני חצאי הגרוגרת מונחים יחד — נעשית הראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה, ופטור. ואמר רבא: הוציא חצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה, שהעביר את החצי השני מעל לחצי הראשון המונח — חייב, ואפילו אינם מונחים יחד. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] לא נח החצי השני! ומשיבים: כגון שהעבירה תוך שלשה טפחים, וכלל בידינו שדברים המצויים במרחק של פחות משלושה טפחים זה מזה נחשבים כצמודים.

ומקשים: אפילו כך אין זה מספיק, והאמר [והרי אמר] רבא עצמו שדבר העובר תוך שלשה טפחים לשיטת רבנן צריך שתהא בו הנחה על גבי משהו, ואם לא נח כלל אינו נחשב כנוגע! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמר רבא שדרושה הנחה ממש הרי זה בזורק, וכאן שעצם הקירבה מספקת הרי זה במעביר ביד, כיון שיכול להניח את החפץ בכל עת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת, אם היה זה בהעלם אחד — חייב, בשתי העלמות — פטור, לפי שלא הוציא בכל פעם כשיעור המחייב. ר' יוסי אומר: אם הוציא בהעלם אחד לרשות אחד — חייב, לשתי רשויות — פטור. שאם הוציא לשני חלקים ברשות הרבים, המופרדים זה מזה — פטור, כיון שאין דרך היתר לקרב את שני החצאים זה לזה. אמר רבה: בדברי ר' יוסי יש להדגיש: והוא דווקא כשיש חיוב חטאת ביניהם, שבין חלק אחד ברשות הרבים ומשנהו יש איזור של רשות היחיד שמן התורה אסור לטלטל בו. אבל היתה ביניהם כרמלית — לא, שהרי אין איסור מן התורה להעביר בה, ואין שתי רשויות הרבים נחשבות כמופרדות.

אביי אמר : אפילו היתה כרמלית מפרידה ביניהם, אין זו נחשבת כרשות אחת. אבל אם היתה ביניהם פיסלא [קורה גדולה] — לא תיחשב זו כהפרדה בין שתיהן. ורבא אמר: אפילו פיסלא [קורה גדולה] מפרידה לדעת ר' יוסי בין חלק לחלק שברשות הרבים ועושה אותו כשתים. ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: רשות שבת כרשות גיטין דמיא [נחשבת]. וכשם שבדיני גיטין שני מקומות הנבדלים זה מזה בקורה אינם נחשבים כרשות אחת לגט, כך נבדלים הם לדיני שבת.

ג שנינו במשנה, ששיעור כחול להוצאת שבת הוא כדי שיוכלו לכחול בו עין אחת. ושואלים: עין אחת הא לא כחלי [הרי אין כוחלין] אלא שתיים! אמר רב הונא: שכן נשים צנועות המכסות את פניהן ברעלה כוחלות עין אחת בלבד, שאותה הן מגלות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: כחול, אם משתמשים בו לרפואה — שיעורו כדי לכחול עין אחת, אם לקשט — בשתי עינים. תרגמא [פירש אותה] הילל בריה [בנו] של ר' שמואל בר נחמני: כי תניא ההוא [כשנשנתה ברייתא זו] הרי היא בעירניות (בנות כפר) שאינן נוהגות לכסות פניהן.

שנינו במשנה ששיעור הוצאת שעוה הוא שיש בה כדי ליתן על פי נקב קטן. תנא [שנינו] בתוספתא: כדי ליתן על פי נקב קטן של יין, שדי בנקב קטן ביותר עבור יין, ולא בנקב כלי המכיל חומרים אחרים הסמיכים יותר ובהם יש צורך בנקב גדול יותר.

ד שנינו במשנה ששיעור הדבק להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי ליתן בראש השפשף. תנא [שנו] חכמים: משמעו — כדי ליתן בראש שפשף שבראש קנה של ציידין, שהם שמים עליו דבק כדי שילכד בו העוף.

עוד שנינו במשנה ששיעור הזפת וגפרית להוצאת שבת הוא כדי שיהא בו כדי לעשות נקב. והכוונה היא שסותמים בזפת ובגפרית חור גדול שבכד, ואותה סתימה עשויה שיעשו בה נקב. תנא [שנה] החכם בתוספתא: המדובר כאן בנקב קטן.

שנינו במשנה ששיעור חרסית להוצאת שבת הוא כדי לעשות בו פי כור, ולדעת ר' יהודה כדי לעשות פטפוט (רגל) לכירה. ותמהים: למימרא דשיעורא [האם נאמר כי השיעור] של ר' יהודה נפיש [גדול יותר]? הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [הלא מוחזק בידינו ששיעורם של חכמים גדול], דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין גמי, שר' יהודה אומר: שיעורו להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן. והיא פחות מן השיעור שקבעו חכמים. ומתרצים: אף כאן אין הכוונה כדי לעשות את הרגל כולה, אלא כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה ושיעור הטיח קטן ביותר.

ה שנינו במשנה ששיעור סובין להוצאת שבת הוא כדי שיהא בו כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A tanna taught in a Tosefta: The measure that determines liability for carrying out ink is equivalent to that which is used to write two letters when he carries out dried ink, and two letters when the ink is in the quill, and two letters in the inkwell [kalmarin]. Rava raised a dilemma: What is the halakha if one carried out sufficient ink to write one letter in the form of dried ink, and sufficient ink to write one letter in the quill, and sufficient ink to write one letter in the inkwell? Do they join together to constitute the measure for liability, or is each considered separately? No resolution was found for this dilemma. Therefore, let it stand unresolved.

Rava said: One who carried out a measure of ink equivalent to that which is used to write two letters on Shabbat, and he wrote two letters as he walked, even though he did not place the written material in the public domain, he is liable for carrying out the ink. Their writing is their placement. He is liable even without placing the ink on the ground. And Rava said: One who carried out sufficient ink to write one letter and he wrote it, and then proceeded to carry out sufficient ink to write one more letter and he wrote it, is exempt. What is the reason that he is exempt? At the time that he carried out the last drop of ink, he was lacking the first measure of ink. The ink that he carried out first dried slightly in the interim and not enough remained to write one letter.

And Rava said with regard to a similar issue: One who carried out half of a dried fig on Shabbat and placed it in a different domain, and proceeded to carry out another half of a dried fig and placed it, the first becomes as one that was snatched by a dog or burned and he is exempt, as he did not carry out the measure of a dried fig for which he would be liable. The Gemara wonders: And why is he exempt; isn’t an entire dried fig placed together? Why isn’t he liable for carrying it out? The Gemara explains: This is what Rava is saying: And if he lifted the first half-fig first before placement of the second, i.e., the two half-figs were never placed together, the first becomes as one that was snatched by a dog or burned and he is exempt. And Rava said: One who carried out half of a dried fig on Shabbat and placed it in a different domain, and proceeded to carry out another half of a dried fig and passed the second half-fig over the already placed first half-fig, is liable even though they were never placed together. The Gemara asks: And why is he liable? The second half-fig did not come to rest. The Gemara answers: It is referring to a case where he passed the second half-fig within three handbreadths of the first half-fig. The halakha is that objects less than three handbreadths apart are considered attached.

The Gemara asks: And didn’t Rava himself say: An object that passes within three handbreadths of the ground, according to the opinion of the Rabbis, must come to rest atop some defined place and if it does not it is not considered placed? The Gemara answers: This is not difficult. Here, where Rava said that it must actually come to rest, it is referring to one who throws the object; here, where proximity alone is sufficient to render him liable, it is referring to one who passes an object in his hand, since he can place the object down at any point.

The Sages taught: One who carried out half of a dried fig into the public domain on Shabbat and proceeded to carry out another half of a dried fig, within one lapse of awareness, is liable; within two lapses of awareness, he is exempt because in neither lapse did he carry out a measure that would render him liable. Rabbi Yosei says: If he carried out the half-figs within one lapse of awareness to one domain he is liable; to two domains he is exempt. If he carried the two half-figs to two separate sections of the public domain, he is exempt because there is no permitted manner to unite the two halves. Rabba said with regard to Rabbi Yosei’s statement: That is only in a case where there is an area in which there is liability to bring a sin-offering between them. It only applies in a case where there is a private domain between the two sections of the public domain and carrying between them is prohibited by Torah law. However, if the two sections of the public domain were separated by a karmelit, no, he would not be exempt. In that case, there is no Torah prohibition against carrying between the two sections of the public domain through the karmelit, and by Torah law they are not considered separate.

Abaye said: Even if they were separated by a karmelit it is not considered one domain, and he is exempt. However, if the two sections were separated by a large beam, no, they are not considered separate. And Rava said: Even if the two sections were separated by a large beam, according to Rabbi Yosei, they are considered separate and he is exempt. The Gemara comments: And Rava follows his line of reasoning stated elsewhere as Rava said: The definition of domain for Shabbat is like the definition of domain for bills of divorce. Just as with regard to bills of divorce, two areas separated by a beam are not considered one domain, so too, with regard to the halakhot of Shabbat, they are not considered one domain.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out blue eye shadow is equivalent to that which is used to paint one eye blue. The Gemara asks: How could the mishna say one eye? Women do not paint only one eye blue. Rav Huna said: Because modest women, who cover their faces with a veil, paint only the one eye that shows blue. The Gemara raises an objection from a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: For carrying out blue eye shadow, if it is used for healing, the measure for liability is equivalent to that which is used to paint one eye blue; if it is used to adorn the eye, the measure that determines liability for carrying out is equivalent to that which is used for two eyes. Hillel, son of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, explained it: When this baraita was taught it was in reference to village women. Because immodest behavior is less common there, women do not customarily cover their faces.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out wax is equivalent to that which is used to place on the opening of a small hole to seal it. A tanna taught in a Tosefta: Enough to place on the opening of a small hole in a receptacle holding wine. The size of a hole that enables pouring wine is smaller than the size of the hole required when pouring more viscous liquids.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out glue is equivalent to that which is used to place on the top of a board [shafshaf]. The Sages taught: This means an amount equivalent to that which is used to place on the top of a board that is attached to the top of a hunter’s rod. Hunters would spread glue to trap the birds that land on the board.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out tar and sulfur is equivalent to that which is used to seal a hole in a vessel and to make a small hole in that seal. Tar and sulfur were used to seal large cavities in jars. Holes were sometimes made in those seals. A tanna taught in a Tosefta: One is liable for carrying out a measure equivalent to that which can be used to make a large hole into a small hole.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out crushed earthenware is equivalent to that which is used to knead and make an opening for the bellows to be placed in a gold refiners’ crucible. Rabbi Yehuda says: An amount equivalent to that which is used to make a small tripod for the crucible. The Gemara wonders: Is that to say that the measure of Rabbi Yehuda is greater? Don’t we maintain that the measure of the Rabbis is greater, as we learned in a mishna that Rabbi Yehuda says with regard to reeds: The measure for liability is equivalent to that which is used to take the measure of a shoe for a child? That is smaller than the measure determined by the Rabbis. The Gemara answers: Here too, say it does not mean sufficient material to make the entire tripod, but to plaster the cracks in the small tripod of a small stove, which requires a minimal amount of plaster.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out bran is equivalent to that which is used to place on the opening of a gold refiners’ crucible.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין דמיא.

דיו כדי לכתוב ב' אותיות דיו הוא שכותבין בו. ועוד הכלי שמניחין בו את הדיו גם הוא נקרא דיו. דתנא ב' אותיות שאמרו ב' אותיות בקלף ב' אותיות בקולמוס. ב' אותיות בקלמרין. ואיכא למידק אי דאיכא בקולמוס בכדי ב' אותיו' מכוונות סגיא אבל אי איתיה לדיו בכלי בין בי דיותא ובין קלמרין צריך למיהוה יתר מב' אותיות. דיכול למיכתב מינייהו ב' אותיות משו' שא"א שיצא כולן בקולמו' שהדיו [נשאר] בדיו שהוא כלי או בקולמוס או בקלמרין ומ"ט צריך שיעור בדיו שכותבין בה. וליחייב על הדיו שהוא בית הדיו. או על הקולמוס. או על הקלמרין. ותשובה כיון שלהוציא דיו לכתוב בו הוא מתכוין עליו הוא חייב. ואינו חייב על הכלי שהוא בו מפני שהכלי טפילה לו. דתנן המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו. ותניא עליה המוציא אוכלין כשיעור בכלי פטור על הכלי וחייב על האוכלין קלמורין אשר כך היא ששנינו בסדר טהרות. קלמרין ופירושו [בלשון ישמעאל] מחברא. ותנן קלמרין של יוסף הכהן היתה נקובה מצידה:
כתיבתן הנחתן. אע"ג דבעיא בהוצאה עקירה מרשות זה והנחה ברשות אחרת ע"ג מקום ד' כי היכי דהתם אמרינן ידו של אדם חשובה לו כד' [על ד'] הכי נמי הכא כתיבתו הנחתו. והיכא דהוציא חצי גרוגרת שהוא חצי שיעור הוצאה והנחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת אם הניח את החצי השני קרוב לראשון או שהעבירו דרך עליו של ראשון בקרוב ג' טפחים חייב. וזו היא שמעתא דרבא משום דהאי חצי גרוגרת וההיא חצי גרוגרת מצטרפין לחיובו. ואף על פי שלא הניחו דהתם דצריך לנוח בזורק. אבל הכא במעביר אין צריך הנחה. אבל אם קדים והגביה את החצי הראשון קודם הנחת החצי השני ודוקא ברחוק יתר מג' מן ההיא חצי ראשון כדי שלא יהא מעביר עליו.

נעשה הראשון כמו שנקלט או שנשרף ופטור:

ת"ר הוציא חצי גרוגרת והניח ברה"ר וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב. ב' העלמות פטור. ר' יוסי אמר בהעלם א' מרשות אחד חייב. מב' רשויות פטור. ואיכא דטעו (בגידמא) [בגירסא] דהא ברייתא וגרסי ברשות אחד חייב בב' רשויות פטור. ומסתמא לפום כן שמעתא. (ואי איכא דשטיף וא' ב' לרשות אחת לב' רשויות טעות גדולה היא. דילמא הכי קסברי אם הכניס מרה"ר לרשות אחת חייב. לב' רשויות פטור. והכי קאמר אי אפיק מרה"י בהעלם חצי שיעור לרה"ר וחזר והוציא באותו העלם חצי שיעור אחר לרה"ר. אם מחדא רשותא אפקינון לתרווייהון מצטרפין וחייב. ואם מן ב' רשויות אפקינון פטור. אמר (רבא) [רבה] והוא שיש חיוב חטאת ביניהם. אבל כרמלית לא כי פרשינן בפרק יציאות השבת שמוציא מרה"י לרה"ר חייב. אבל המוציא מכרמלית לרה"ר פטור. וקאמר רבה אי הנך ב' רשויות היחיד שהוציא חצי שיעור מזו וחצי שיעור מזו מרחקין מן הדדי ויש ביניהם רה"ר. והמוציא והמכניס מזו לזו יש בו חיוב חטאת. הרי נחלקו ועליהם קאמר ר' יוסי מב' רשויות פטור. אבל יש ביניהם כרמלית דלית בה חיוב חטאת כחדא רשותא דמיין.

למימרא דשיעורא דר"י נפיש. פי' פלוגתייהו דר"י ורבנן בשכיח טובא ושיעורו גדול ושכיח אבל לא כל כך ושיעור קטן דרבנן סברי בתר שכיח טפי אזלינן אע"ג דנפיש שיעורי'. ור"י סבר כיון דאידך נמי שכיח אע"ג דלא שכיח כולי האי בתר שיעור' זוטא אזלינן לחומרא ובעלי הגמרא יודעין שכל אלו הולכין אחר זה הדרך ולפיכך הקשו מזה לזה ואם לא מפני כן אין אומרים בשיעורי שבת זה דומה לזה שכל אחד לפי חשיבותו שיעורו:

דיו כדי לכתוב בו שתי אותיות ופי' בגמרא דוקא כשהוא מוציאו על הקולמוס אבל אם הוציאו בפני עצמו הן לח הן יבש או בקסת צריך יותר ופירשו בירושלמי בכדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב בו שתי אותיות שאין כל הדיו שהוא בפני עצמו או בכלי יוצא בקולמוס ומ"מ בסוגיא זו אמרו שיעור שתי אותיות בין בדיו ר"ל בפני עצמו בין בקולמוס בין בקומרין ר"ל קסת אלא שגדולי המחברים פסקו כדעת הירושלמי ונראין הדברים:

כחול כדי לכחול עין א' ופי' בגמ' בצנועות שהולכות מעוטפות ואין מגלות אלא עין אחת כדי להביט בהליכתן וכוחלות אותו ושיעור זה אף בשאין צנועות הואיל והוא חשוב לצנועות שרוב בנות צנועות הן אבל בנות הכפרים שאינן צריכות צניעות כל כך שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם והולכות פניהם מגולות וכוחלות שתי עיניהם שיעור הוצאה להם בכדי לכחול שתי עינים ומ"מ חלוק זה בכוחלות לתכשיט אבל לרפואה בעין אחת וי"מ שלא הוזכר בגמ' שיעור שתי עינים אלא לדעת האומר לא נאמרו שיעורין הללו אלא למצניעיהן ואין הדברי' נראין:

המשנה הרביעית דבק כדי ליתן בראש השבשבת חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב ר' יהודה אומר כדי לעשות פטפוט סיבין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב סיד כדי לסוד קטנה שבבנות ר' יהודה אומר כדי לעשות כלכול ר' נחמיה אומר כדי לעשות אנטפי אמר הר"ם פי' דבק הוא דבר עשוי בידי אדם כל הנוגע בו ידבק בו ושבשבת הוא הגמי שבראשיה נותנין הדבק וקושרין אותן בקנה ומכניסין אותן בקני העופות ומוציאין האפרוחין וחרסית טיט החומה והוא ידוע אצל הרופאים פי כור שפת הכור שמתיכין בו והוא שם עברי בחנתיך בכור עוני פטפוט רגל הכור כי עושים לו רגלים כשהוא גדול ובמשנת כלים פטפוטי כירה צורפי זהב ידוע והוא עברי ואתנהו לצורף סובין ידוע וכן יעשו הצורפי' ישליכו הסובין על פני הכור בשעת ההתכה וסיד הוא עברי ושדת אותם בשיד והוא נעשה מאבני' שרופות והיה מנהגם למשוח בו הנערות על כל בשרם כמו מלבוש וכונתם להביא להם הנדות ולמהר הבגרות ולהנעים בשרן כלכול הצדעים ואנטפי המצח ואין הלכה כר' יהוד' ולא כר' נחמיה:

אמר המאירי דבק והוא הנקרא גליד כדי ליתן בראש השפשף ויש גורסין בראש השבשבת והוא מענין זמורה מלשון שריגים שמתרגמין שבשין ומלשון יהיב שבשתא לאריסיה והוא שמושחין ראש הזמורה בדבק שכשיבא העוף וינוח לשם שיהא נדבק שם ולא יוכל לברוח לשעתו ובאין עליו ותופשי' אותו ואף לשון שפשף הוא בענין עוף:

זפת וגפרית כדי לעשות נקב ר"ל כדי לסתום והוא כלי שנותנים בו כסף חי סותמין אותו בזפת וגפרית וי"מ כדי לסתום בו נקב גדול שנסדקה החבית שהיין בתוכה ומתוך שהנקב גדול אין דרך לסתמו בשעוה שאין השעוה נדבקת כ"כ כזפת וגפרית והוא שהזכירו בשעוה כדי ליתן על פי נקב קטן ופרשו בגמ' על פי נקב קטן של יין:

חרסית ר"ל לבנה כתושה כדי לעשות ממנו פי כור י"מ כדי לסתום פי כור שהמפוח נכנס בתוכו על הדרך שביארנו בטיט וי"מ בכדי לעשות נר קטן שראוי לצרוף בו הזהב וכן פירשו בטיט והוא לצרוף בו הנחושת כמו שכתבנו למעלה ר' יהודה אומר כדי לעשות פטפוט פי' בגמ' כדי לסוד פטפוט של כירה ר"ל לסוד בקעים שבו שכל שדבר ר' יהודה במשנתנו הוא מחמיר על שיעור של חכמים:

כגון שהעבירה תוך שלשה פי' והאי עלי' לאו דוקא:

בד"ה והא אמר כו' דלקמן בהזורק תנא מרה"י לר"ה ועבר כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה תנא הזורק מרה"י כו' ולא ידענא מי הכריחו לכך והתם נמי לא קתני הזורק גם למאי שתירצו דלוקמא במתגלגל אין נראה דתנא הזורק מרה"י כו' ודו"ק:

בד"ה אבל פיסלא כו' ואינו רחב ד' ואומר ריב"א דללישנא קמא צריך לפרש הכא שהוא ר"ה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלפי לישנא בתרא ניחא כפשטיה דהוה מקום פטור ולאביי לא מפסיק משום דמותר להשתמש בשניהם ובלבד שלא יחליף כדאמרינן פ"ק ולרבא כיון דמ"מ רשות אחר הוא מפסיק אלא ללישנא קמא דפיסלא הוי כרמלית הוצרכו לדחוק כיון דאביי סבר דכרמלית מפסיק פיסלא אמאי לא מפסיק ודו"ק:

בד"ה אם לרפואה כו' כלומר אם לא הצניעו לרפואה אלא כדי לקשט כו' עכ"ל ר"ל אם לא הצניעו לרפואה כמו שאמר לא הוי שיעורו כדי לכחול עין אחת אלא כדי לקשט כו' דסתמו עומד לקישוט וק"ל:

מאי בשמן המור כו'. מבואר פ"ק דגילה ע"ש:

בגמרא דבק כדי ליתן בראש השפשף וכו' תנא כדי ליתן בראש וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים שעוה כדי ליתן וכו' תנא כדי ליתן ע"פ נקב וכו' ט"ס הוא:

זפת וגפרית כדי לעשות וכו' שעוה וכו' תנא כדי ליתן וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם כו' ב' בתים פתוחים אחר לרשות הרבים זה ואחד לרשות הרבים זה מדברי רש"י משמע שמצריך דוקא הוצאה משתי רשויות לשתי רשויות ולא משמע כן מתוך הסוגיא ואפשר דרש"י אורחא דמלתא נקט משום דאין בנמצא שיהא רה"י אחד כגון בית עומד נגדו שיהיה רחבו ב' רשות הרבים ורשות היחיד ביניהם א"נ או או ר"ל או משני בתים לרשות הרבים א' או מרה"י לשתי רה"ר דאם לא כן דבריו סותרין זה את זה שהרי בתר הכי כתב גבי פיסלא והוציא חצי גרוגרת מביתו מכאן וחצי גרוגרת מביתו מכאן משמע אפילו מבית א' וק"ל והציורים שבספר ח"ש א"א ליישבם ואפשר שטעות המציירים הוא:

בתוס' ד"ה והאמר רבא וכו' ותירץ דרבא ס"ל כר"י דהמוצא תפילין וכו' ר"ל דרבי יהודה פליג אברייתא דהזורק דקתני תוך ג' לדברי הכל חייב:

בא"ד ומאי פריך התם וכו' פירוש בפרק המוצא תפילין:

בא"ד ומיהו תימה לר"י דלקמן בהזודק קתני מרשות היחיד לרה"ר ועבר ד' כצ"ל:

ד"ה בהעלם אחד ונראה לו כגירסת ד"ה מרשות א' חייב מב' רשויות פטור וכו' ולפירוש זה הא דקאמר בגמרא אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם היינו רה"ר בין ב' רה"י או רה"י בין ב' רה"ר ומכניס מב' רה"ר לרה"י א' וק"ל:

ד"ה אבל פיסלא לא וכו' א"נ גבוה י' ואינו רחב ד' ואומר ריב"א דללישנא קמא צריך לפרש וכו' כצ"ל אבל צ"ע שם דבספרים שלפנינו אין כתוב כ"א הלשון האחד ועוד דמשמע מדברי התוס' דהכא דללשון הב' א"ש טפי ואדרבה דלשון הב' שאיירי שגבוה עשרה א"כ אפילו אינו כ"א ד' טפחים הוי רשות היחיד וחייב חטאת כמבואר במסכת זו בכמה מקומות ואם כן למה אינו מפסיק ונראה לפי מה שמפרשים התוס' דאיירי שרבים מכתפים עליו והוי רה"ר צ"ל שאיירי שמפסיק בין שתי ר"ה ומוציא משתי רה"ר לרה"י אחת דהיינו הכנסה לגירסת ד"ח ומאחר שפיסלא זו הוי גם כן רה"ר לא מקרי הפסקה ולא הויא העקירה משתי רשויות ופטור וללישנא בתרא דהוי הך פיסלא רה"י איירי שמפסקת בין שתי רה"י ומוציא מהשתי רה"י לרה"ר אחד וכיון דגם הפיסלא הויא רה"י אינה מפסקת ולא הויא העקירה משתי רשויות כל זה היא על פי גירסת ר"ח ולרבא מפסקת משום דסבירא ליה דרשות שבת כרשות גיטין ובגיטין חולקת פיסלא רשות לעצמה אפילו בחצר וע"ש:

ד"ה אם לרפואה וכו' ואם לקשט כלומר אם לא הצניעו לרפואה אלא כדי לקשט שתי עינים כצ"ל:

גמ' גרוגרות א' והניחה ראשונה נעשית כמי שקלטה כלב או כו' כצ"ל:

שם פיסקא שעוה כו' עד דבק נמחק:

שם פיסקא זפת וגפרית כדי לעשות כו' נמחק ונרשם שם שעוה כדי ליתן כו' תנא כדי כו' כצ"ל:

שם אימא כדי לסוד פטפוט. נ"ב פי' כדברי ר"י:

שם סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב נמחק. ונ"ב נ"ל דבכאן אינו ראוי להיות פיסקא זו אלא קאי אחרסית דאיירי בעשיית פי כור ולא אסובין דאיירי בהיסק כמו שפרש"י:

רש"י בד"ה והוא שיש חיוב חטאת כו' שמופסקות ברשות היחיד כו'. נ"ב פירוש כציור זה א או כציור ב לפי' ר"י דלא גריס מב' רשויות ודו"ק. אבל גבי כרמלית ופיסלא אין לצייר אלא על דרך ציור הראשון בב' בתים ודו"ק:

בד"ה כרשות גיטין כו' לדביתהו בחצירו איגנדר כו' ואוקי התם שהשאיל לה מקום כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והעבירה כו' ג' טפחים חייב כו'. נ"ב פי' מצומצמות ודו"ק:

בד"ה והאמר רבא כו' תוך ג' ד"ה חייב כו' אמרה לשמעתיה דע"כ כתנאי אמרה כו' דהתם אמרה לשמעתיה כו' בהזורק תנא הזורק מרה"י לרה"ר ועבר כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

בא"ד וחכמים פוטרין לגמרי כו'. נ"ב פי' אהוצאה לחוד ואהעברה ברה"ר פטור לפי שאינו חייב אתולדה במקום אב ורבנן דפטרי לגמרי סברי מאחר דאמר תנוח מיד כדנפקא לרה"ר ולא נחה דקלוטה לא הוי כמו שהונחה א"כ לא אתקיים מחשבתו וק"ל:

בא"ד לרבי יהודה והא דקשה כו' כצ"ל:

בד"ה בהעלם כו' דבעינן עקירה ממקום אחד כו' כצ"ל:

בד"ה אבל פיסלא כו' ואינו רחב ארבע אומר ריב"א כו' כצ"ל:

גמרא [ה"ק ואם קדם והגביה כו' נעשית ראשונה כמי שקלטה או שנשרפה. פירוש דפטור מטעם דבעידנא דאפקא לבתרייתא ליתא לקמייתא דלצטרפי וכדאמר לעיל לענין חסרה ורש"י דתלי לה בהא דקלטה כלב דס"פ הזורק תמוה דהתם הוא מטעמא דלא נעשית הנחה מכחו] :

תד"ה אם. וא"נ לר"י דלעיל (הוא ע"ח א') תנא כו'. הא דלא אקשו ממתני' דר"פ המצניע. המצניע כו' ולרפואה כו' חייב בכ"ש (והא ל"ל דניחא להו לאקשויי דרשב"א אדרשב"א דהא הם פי' שם דהך רשב"ג אמרה) הוא משום דא"ל כ"ש לאפוקי מגרוגרות (וכמו דאיתא שם בגמרא) ולעולם עד דאיכא שיעורא דרפואה ומהא דהקשו נ"ל ג"כ ליישב דהתם במצניע סתם (מחמת שהוא חביב עליו כדפירש"י לעיל ע"ה ב במתני' וזה דלא כדמשמע מהמל"מ בפי"ח הכ"א ע"ש) אבל הכא דפריש לרפואה עד דאיכא שיעורא דהיינו כדי לכחול עין אחת:

גמ' בשתי העלמות פטור. עי' לקמן דף קה ע"ב:

שם רי"א בהעלם א' ברשות אחד חייב. עיין לק' דף צח ע"א:

רש"י ד"ה והוא שיש חיוב חטאת וכו' כגון קרפף יותר מבית סאתים. עי' לעיל דף ז ע"א וצ"ע:

רש"י ד"ה והוא שיש כו' כגון קרפף יותר מב"ס.
תימא הא בפ"ק דמכילתין (דף י') מבואר דקרפף שיש בו סאתים הוי רה"י דאורייתא והזורק לתוכו חייב וא"כ מפסיק חיוב חטאת ביניהם [אב"ה וכן תמה אבא מארי לקמן [דף צט] על רש"י ד"ה מוקף לכרמלית]:

תנא ב' אותיות בדיו. בירושלמי בעי למימר בקסת בעי טפי כדי שיהי' ב' אותיות מלבד מה שנדבק בדופני הקסת. וזהו דעת הרמב"ם וכן נראה מדבעי רבא מהו שיצטרפו. וכ' תוס' ב' קולמסי' פשיטא לי' שיצטרפו. וצ"ל הכא מיבעי לי' משום שאין שיעוריהם שוה לרמב"ם. ומ"מ אינו דומה ממש ללא שוו בשיעוריהן דלעיל ע"כ קמבעי לי'. מיהו בירושלמי הקשה ע"ז משיעור הזיי' ע"ש וכן ס"ל לרש"י כמ"ש כ"מ. דסגי' בשיעור ב' אותיות מצומצם בקלמרי' אע"ג אם יטבול בו קולמוס לא יעלה לו ב' אותיות דהרי הקלמר אוכל ממנו מ"מ כך הוא השיעור. ועיין בסמוך אי"ה:

בעי רבא אות א' וכו'. הקשה רש"י תיפוק לי' משום קולמוס. משמע דאקלמרין לא קשה לי' דפשוט לתרוצי דכלי בטול אגב דיו. אך הכא הקולמוס צריך לי' התם לכתוב בו שא"א להוריקו ממנה למקום אחר דא"כ איננו קולמוס אלא קלמרי' וע"כ צריך למיכתב באותו קולמוס עצמה וכשצריך לאותו כלי איננו נעשה טפל כמבואר לקמן צ"ב ע"ב מש"ה קשי' לי' לרש"י ותי' כיון דהוה פחות מכשיעור דהרי אין בקולמוס אלא אות א' ואם יטבול הקולמוס בקלמרי' להוציא משם אות השני נדבק ממנו בדופני הקלמרי' ולא מצי למיכתב ב' אותיות לא מיקרי זה צריכים לכלי לכתוב בו פחות מכשיעור ומש"ה פטור על הקולמוס. ומיהו לפ"ז תיקשי אגוף הברייתא דקתני הוציא ב' אותיות בקולמוס חייב תיפוק לי' משום הקולמוס והתם הקולמוס צריך לכתוב שיעור ב' אותיות. וי"ל מ"מ משכחת ליה שכ' בדרך הליכתו דלגבי דיו הוה הנחה ולא לגבי קולמוס ולא באתה קולמוס לכלל הנחה בר"ה כלל קודם שנודע לו ולק"מ. אבל איבעי דרבא קשה שפיר תיפוק לי' משום קולמוס ואי שכתב אות א' ושוב טבל הקולמוס בקלמר וכתב בו הא מכיון שטבל הקולמוס בציר לי' שיעורא דב' אותיות ולא עביד הנחה לשתי אותיות. ודוחק לומר שהקלמר הניח כמות שהיא ואות שבקולמוס כתב ע"ג דבר והעביר הקולמוס עמו זה דוחק לכן פירש"י דבטיל לי' קולמוס לחצי שיעור:

וכתבו כשהוא מהלך. כ' ראב"ן דף ק"ן שכתב על ציפורנו פי' דאי על נייר תיפוק לי' דנייר גופי' לא הוה היינו הנחתו ואיך יהיה הכתב שעל גבו היינו הנחתו. אבל ידו שמחוברת בו הוה דיו שע"ג היינו הנחתו אפי' כשהוא מהלך ועיין לעיל ה' ע"ב תוס' סוף ד"ה אגוז. ושם כתבתי דמלשון רש"י דשמעתין כשהוא מהלך ולא עמד לפוש משמע לכתף מיהו עמד. אבל אי מהלך ממש לא הוה הנחתו של דיו ע"ש בביאור:

והעבירה דרך עלי'. עיין תוס' פי' נהי דשארי דברים החוצצים בין הקרקע לדבר שמעביר עלי' אינם מתחשבים ומפסיקים אבל הכא כיון ששניהם מענין איסור הוצאה הם איסורו חושבו שקולטו אצלו וכאלו הכל גרוגרת א':

והוא שיש חיוב חטאת ביניהם. פי' רש"י כגון קרפף וכו' לטעמי' אזיל דס"ל קרפף שאין בו שום דירה אינו רה"י דאורייתא אפי' הוקף מחיצות עיין לקמן צ"ט ע"ב פירש"י ד"ה מוקף לכרמלית ועירובין כ"ד ע"א ד"ה קרפף ולעיל ז' ע"א תוס' ד"ה אילימא וכו' ע"ש וק"ל:

אבל פיסלא לא. עיין מהרש"א בגיטין ומה שנתעורר עליו בס' תוס' שבת סימן שמ"ה ס"ק מ"ד:

פיסלא עיין שו"ת חות יאיר סי' קמ"ט שנתקשה בפסקי הרמב"ם והארכתי בזה במקום אחר. אבל עכ"פ נ"ל בפשוטו כק"ו דה"ה שם. ומ"ש רמב"ם פ"א מזכי' ומתנה הל' י"א מה שמפסיק לשבת כגון כרמלית אינו רוצה לומר שמפסיק בין שתי רשויות וכדמשמע בשמעתין. מזה לא מיירי רמב"ם התם כלל אלא פשוט מה שמפסיק בשבת שאסור להוציא ולהכניס מקרקע זו של הגר להכרמלית כיון שיש שינוי גדול בין ב' הקרקעות של זה הגר ממילא מפסיקין לענין קני' ושינוי זו עדיף טפי ממצר וחצב ופיסלא ואיכא ק"ו של ה"ה זה נ"ל אמת ונכון וע"ש בלח"מ וק"ל:

בגמרא פיסקא חרסית כדי לעשות פי כור למימרא דשיעורא דרבי יהודא נפיש הא קי"ל וכו' נראה דמשמע ליה לתלמודא דכל היכא דאשכחן פלוגתא דתנאי בשיעורין לענין הוצאה היינו דבסברא פליגי אי אזלינן בתר שכיח אף לקולא או בדלא שכיח ולחומרא ואע"ג דלעיל דף ע"ח אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא וכו' משמע דהך מלתא סברא פשוטה לכ"ע מ"מ אפשר דהיינו דוקא היכא דהאי דשכיחא שכיח טובא והך דלא שכיחא לא שכיח לגמרי כי אם במיעוטא דמיעוטא וכה"ג נמי אמרינן התם דבשכיחא ושכיחא אזלינן לחומרא היינו נמי היכא דתרווייהו שקולין לענין שכיחא משא"כ בכה"ג דהכא דקרובין להיות שוין שפיר שייך בהו פלוגתא דתנאי מר אזיל בתר דשכיח טפי אף לקולא ומר אזיל לחומרא אף במידי דלא שכיח כל כך וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מדרבי יהודא אדר"י ומדרבנן אדרבנן וכה"ג יש לפרש נמי לקמן בשמעתין לענין סיד ובדף הסמוך אמתניתין דעצם כן נראה לי:

ב' אותיות בדיו. דיו יבש: שתי אותיות בקולמוס. כלומר כל היכא דמפיק ליה שיעורו כשתי אותיות: קלמרין. קסת הסופר: אות אחת בדיו אות אחת בקולמוס. מי מיצטרפי או לא ואי אמרת תיפוק ליה משום קולמוס לא מחייב עליה משום שהוא טפל לפחות מכשיעור דתנן לקמן (דף צג:) המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפילה לו: כשהוא מהלך. שלא עמד לפוש דתהוי הנחת גופו הנחה אפילו הכי חייב דעיקר הנחת דיו על הכתב הוא: וחזר והוציא. בהעלם אחד: חסר שיעור דקמייתא. כשמתייבשת נחסר השיעור ולכי גמרה הוצאה דבעינן לצרופה אין כאן שיעור ב' אותיות: ואמאי הא מנחה. וכיון דבהעלם אחד מצטרפי לכי גמרה הוצאה: כמי שקלטה כלב. דתנן לקמן (דף קב.) הזורק וקלטה כלב פטור דלא הויא הנחה מכחו והכא נמי כי גמרה הוצאה בטלה להנחה קמייתא והויא כמאן דליתא: לרבנן. דפליגי לקמן בהזורק ולית להו קלוטה כמו שהונחה אפילו עברה סמוך לקרקע לא מיחייב עד שתנוח על גבי משהו מקום כל שהוא ולא בעינן מקום ד' הואיל ובתוך ג' הוא מ''מ הנחה כל דהו בעינן: מעביר. לא צריך הנחה דהא מנחה בידו דידו סמוכה לקרקע: לשתי רשויות. ושתיהן ר''ה אלא שיש הפסק ביניהם: והוא שיש חיוב חטאת ביניהם. שמופסקות ברה''י אבל אם היה כרמלית מפסיקן כגון קרפף יותר מבית סאתים או בקעה וב' בתים פתוחים אחד לרה''ר זה ואחד לזה והוציא חצי גרוגרת מבית זה לרשות זה וחצי גרוגרת מבית זה לרשות זה שהיא פתוחה לה חייב דכיון דלא מפסיק לה רה''י חדא רשותא הוא: פיסלא. עץ שוכב לרחבו של רה''ר וממלא כל רחבו והוציא חצי גרוגרת מביתו מכאן וחצי גרוגרת מכאן: כרשות גיטין דמי. ולענין גיטין פיסלא רשות לנפשיה הוא כדאמרן בהזורק (גטין דף עז:) ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו בחצירו איגנדר גיטא ונפל בפיסלא ואוקי התם שהשאיל לה מקום בחצירו חד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי: הא לא כחלי. אלא שתי עינים: צנועות. שהולכות מעוטפות ואין מגלות אלא עין אחד לראות וכוחלות אותו: בעירניות. בנות כפרים אינן צריכות צניעות כל כך שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם ועמה מועטין ואינן מכסין פניהם וכוחלות ב' עיניהם: שפשף שבראש קנה של ציידין. מושיבין נסר קטן בראש קנה ונותנין עליו דבק והעוף יושב עליה ונדבק בו וצריך ליתן שם הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו: של יין. למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש: לסוד. לטוח בקעים שבו:

אות אחת בקולמוס ואות אחת בקלמרין. אע''פ ששני קולמוסים מצטרפי כה''ג שמא לא מצטרפי: והעבירה דרך עליה. מפרש הרב פורת דה''ה אפי' שלא דרך עליה אם העבירה תוך. שלשה לקרקע מצטרף דהא אמרינן בסמוך בהעלם אחד חייב אפילו לשתי רשויות ואפילו רבי יוסי לא בעי אלא רשות אחת אבל עליה לא בעי ונקט דרך עליה דאפי' גבוה מן הקרקע ג' טפחים חייב כיון דהוי תוך ג' לחצי גרוגרת המונחת ע''ג קרקע: והא אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה ע''ג משהו. תימה לר''י דתנן לקמן בריש הזורק (דף צו.) הזורק מרה''י לרה''י ורה''ר באמצע ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ותני עלה בגמרא [צז.] תוך ג' לד''ה חייב אלמא לכ''ע לא בעינן הנחה ע''ג משהו תוך ג' ותירץ דרבא סבר כרבי יהודה דהמוצא תפילין (עירובין צז:) גבי היה קורא על ראש הגג כו' רבי יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ . אלא מלא החוט גוללו אצלו וטעמא דאפילו אין איגודו בידו ליכא איסור אם מביאו אצלו דבעי הנחה ע''ג משהו כדאמר התם בגמרא וא''ת ומאי פריך התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה דע''כ כתנאי אמרה דתנא דברייתא דהזורק לא סבר כוותיה וי''ל דהכי פריך לימא כתנאי דמתניתין דהתם אמרה לשמעתיה דבהא לא קפיד אם תנא דברייתא פליג עליה אלא דלא ליפלגו עליה רבנן דמתניתין דהתם מיהו תימה לר''י דלקמן בהזורק (דף צז:) תנא מרה''י לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברה''ר ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ומסיק לעולם רבי יהודה חדא הוא דמחייב וחכמים פוטרין לגמרי ומשכחת לה דאמר עד דנפקא לרה''ר תנוח דרבי יהודה סבר אמרי' קלוטה כמי שהונחה דמיא אלמא לא בעינן לרבי יהודה הנחה ע''ג משהו ונראה לר''י דהתם מיירי במתגלגל ברה''ר ועדיף משאר קלוטה באויר והוי כמונח לרבי יהודה והא דקשה ממתני' דהתם דקתני זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע כו' שם [בד''ה אחזתז] נפרש בעז''ה: בהעלם אחד לרשות אחד חייב. הקשה רבינו תם דאמר בהבונה (לקמן קד:) כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב ונראה לו כגירסת ר''ח מרשות אחת חייב מב' רשויות פטור דבעי' עקירה ממקום אחד ור''י אומר דודאי גבי כתיבה אית לן למימר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הוצאה לא הויא עד דמייתי תרוייהו לרשות אחד: אבל פיסלא לא. בגיטין בפרק הזורק (דף עז:) משמע דאית ביה ד' אמות על ד' אמות ואינו גבוה י' א''נ גבוה י' ואינו רחב ד' ואומר ריב''א דללישנא קמא צריך לפרש הכא שהוא רשות הרבים כגון שרבים מכתפין עליו דאי כרמלית האמר אביי אפילו כרמלית ורבא דאמר אפילו פיסלא סבר אף על פי שהוא רשות הרבים כיון דלענין גיטין חשוב מקום בפני עצמו הכי נמי מחלק רשויות ולר''י נראה אפילו פיסלא שהוא כרמלית ושני ליה לאביי בין כרמלית המיטלטלת לשאינה מיטלטלת: מיתיבי רשב''א אומר. לרב הונא פריך דאי לאו רב הונא הוה מוקמי מתני' לרפואה: אם לרפואה. פי' רבינו שמואל אם לרפואה הצניעו זה חייבין עליו כל העולם כדי לכחול עין אחת דלרשב''א אית ליה דנתחייב זה במחשבתו של זה ואם לקשט כלומר אם לא הצניעו לרפואה אלא לקשט כדי שתי עינים דסתמו עומד לקישוט ואין נראה לר''י דלעיל תנא דם כדי לכחול עין אחת בד''א במוציא אבל במצניע בכל שהוא אלמא במצניע חייב בפחות מלכחול בו עין אחת ונראה לר''י דה''פ אם לרפואה שאותו כחול ראוי לרפואה שיעורו כדי לכחול עין אחת אפי' לא הצניעו לכך אי נמי אם לרפואה שבאותו מקום עושין אותו לרפואה ואם לקשט שעושין אותו לקישוט ואין רגילין לעשות ממנו רפואה כדי לכחול שתי עינים: חרסית כדי לעשות פי כור. אע''ג דאמר לעיל (דף עט.) אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות בו פי כור חרסית חשיב טפי מטיט דמצניעין אותו לעשות פי כור של צורפי זהב אי נמי הכא מיירי במגובל:

שבת פ ע"א - טקסט הדף

דף פ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד