מי שאמר "המית שורי את פלוני", או "המית שורי את שורו של פלוני" — הרי זה משלם את תשלומי שורו שהזיק על פי הודאת עצמו.

מאי לאו [האם לא] מדובר בכל שור אפילו בשור תם? ואם משלם על פי עצמו — משמע שאין תשלום חצי נזק קנס אלא ממון, שהרי קנס משלמים על פי עדים והמודה בקנס פטור!

ומשיבים: לא, מדובר כאן דווקא במועד. ושואלים: אם כן, אבל תם מאי [מה יהא דינו] — הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאין משלם על פי עצמו? אי הכי [אם כך] שיש לחלק בזה, אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה של אותה הלכה] שמי שאמר "המית שורי את עבדו של פלוני" — אין משלם על פי עצמו, כיון שהתשלום עבור העבד קנס הוא, והמודה בקנס פטור — מדוע הרחיקו לאותה דוגמה? לפלוג וליתני בדידיה [שיחלק וישנה באותו ענין עצמו], בשור שהרג שור, חלוקה אחרת:

במה דברים אמורים שמשלם על פי עצמו — במועד, אבל בתם — אינו משלם על פי עצמו. ומתוך שלא שנה כך משמע שלדעתו אין חילוק זה קיים, שכן חצי נזק ממון הוא!

ודוחים: אין מקום לשאלה זו משום שכולה, כל אותה משנה, במועד קמיירי [היא עוסקת] ולכן היא מפרטת את חילוקי הדינים שיש במועד, ואינה דנה כלל בשור תם. ואם כן אף מכאן אין להוכיח.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, כי כל תשלום כזה הוא קנס, ומודה בקנס פטור. מאי לאו [האם לא] נוכל לדייק כי דווקא נקט "יותר על מה שהזיק" ללמדנו: הא [הרי] אם משלם פחות ממה שהזיק — משלם על פי עצמו, שאין זה קנס? ומכאן משמע שתשלום חצי נזק ממון הוא, ולא קנס!

ודוחים: לא, לא כך יש לדייק, אלא כך: הא [הרי] אם משלם בדיוק כמה שהזיק — משלם על פי עצמו, שזהו תשלום ממון.

ותוהים: אבל פחות ממה שהזיק, מאי [מה יהיה דינו] — הכי נמי [כך גם כן] שלא משלם על פי עצמו? אי הכי [אם כך] אדתני [עד שהוא שונה]: זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, ליתני [שישנה]: זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, שמשמע פחות ומשמע יותר. ואם אינו אומר כך משמע שכוונתו שרק המשלם יותר הרי זה קנס, ואילו המשלם פחות — אינו קנס, ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא לדעת האומר שחצי נזק קנס הוא!

ואומרים: והלכתא [וההלכה היא] פלגא נזקא [חצי נזק] — קנסא [קנס הוא].

ותוהים: תיובתא והלכתא [גם קושיה חמורה כנגדו שלא היה לה תירוץ וגם הלכה כמותו]?!

ומשיבים: אין [כן], שיש לקושיה חמורה זו תירוץ; טעמא מאי הויא תיובתא [מה טעם הריהי קושיה] משום שלא קתני [שנה] "כל שאינו משלם כמו שהזיק — אינו משלם על פי עצמו".

אבל יש טעם שלא שנה בלשון זו כאן, שכן לא פסיקא ליה [פסוקה, מוחלטת, לו], ואין כלל זה נכון בכל מקרה. כי כיון דאיכא [שיש] מקרה של תשלום חצי נזק שמשלם עבור צרורות שנתזו מרגלי בהמתו והזיקו, דהלכתא גמירא לה [שהלכה למודה במסורת היא] בענין זה דממונא [שממון] הוא ואינו קנס, משום הכי [כך] לא קתני [שנה] הלכה זו בלשון "משלם כמה שהזיק", אלא שנה לשון "יותר על מה שהזיק" שכלל זה הינו מוחלט.

ומעירים: והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא [ועכשיו שאומר אתה שחצי נזק קנס הוא], על כן האי כלבא דאכל אימרי [כלב זה שאכל טלאים] ושונרא דאכלה תרנגולא [וחתול שאכל תרנגול] — משונה הוא, שכיון שאין דרכם לאכול בעלי חיים גדולים כאלה — אין זה נחשב נזק רגיל של אכילה, כתולדה של אב הנזיקין שן, אלא כעין נזק של קרן, שמשלמים עליו חצי נזק בתם, ולכן לא מגבינן [אין אנו גובים] אותו בבבל, לפי שאין דנים דיני קנסות בבבל.

והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בשאכלו אלה תרנגולים או כבשים רברבי [גדולים], אבל בזוטרי [בקטנים] — אורחיה [דרכו] הוא לטרוף, ואינו משונה, והרי זה ככל נזקי שן שמשלם נזק שלם וגובים אותו אף בבבל, כיון שהוא תשלום ממון.

ואף שאכלו בעלי חיים גדולים, שהוא קנס ואין גובים בבבל — אי [אם] תפס הניזק מנכסיו של המזיק כדי הנזק — לא מפקינן מיניה [אין אנו מוציאים ממנו], שהרי לעצם הענין צודק הוא.

וכן אי [אם] אמר הניזק בבית הדין: קבעו לי זימנא [זמן] דאזלינא לארעא דישראל [כי הולך אני לארץ ישראל] ושם דנים דיני קנסות, ואתבענו שם — קבעינן ליה [קובעים אנו לו] זמן, ויתחייב הנתבע ללכת לשם. ואי [ואם] לא אזיל [ילך] לארץ ישראל — משמתינן ליה [מנדים אנו אותו] על שאיננו מציית לבית הדין.

ובין כך ובין כך, בין שתבעו או שתפס ממנו, ובין שלא עשה כן, משמתינן ליה [מנדים אנו אותו] עד דמסלק הזיקא [שיסלק את ההיזק המזיק שברשותו].

ודבר זה נעשה משום דברי ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע הנושך אחרים בתוך ביתו, ואל יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו — תלמוד לומר: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח), שאסור לאדם להניח בביתו דבר שיש בו סכנה, וכל מי שיש ברשותו דבר המזיק לאחרים חובתו היא לסלק אותו, ולפיכך אם אינו עושה כן בית הדין כופה אותו על ידי נידוי לעשות כן.

א משנה חמשה תמין וחמשה מועדין הם. כיצד?

הבהמה אינה מועדת לא ליגח בקרניה, ולא ליגוף (לדחוף בגופה), ולא לשוך, ולא לרבוץ על חפצים ולשוברם, ולא לבעוט בכוונה בהם. אלה הן חמש פעולות שאם עשתה אותן הבהמה והזיקה — הבעלים משלמים רק מחצית הנזק עד שינהגו בכך שלוש פעמים. ואלה הם חמישה תמים.

חמישה מועדים: השן מועדת לעולם לאכול את הראוי לה. וכן הרגל מועדת לשבור בדרך הילוכה. ושור המועד שכבר העידו בו שנגח כמה פעמים הרי זה מועד. וכן שור המזיק ברשות הניזק דינו כמועד. והאדם שהזיק דינו תמיד כמועד. הרי אלה חמישה מועדים, שדינם אף בפעם הראשונה שהזיקו לשלם את מלוא תשלום הנזק.

ואף הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש שהם חיות פרא הרי אלו מועדין מתחילה, ואם הזיקו לבעלי חיים או לבני אדם אף בפעם הראשונה משלם הכל. ר' אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות שגידלם אדם בביתו — אינן מועדין מתחילתם, אלא אם כן כבר הועדו שהם מזיקים. והכל מודים שהנחש מועד לעולם.

ב גמרא ומבררים את משנתנו, מדקתני [ממה ששנה] במשנתנו: השן מועדת לאכול — מכלל הדברים נלמד שבחצר הניזק עסקינן [עוסקים אנו], שהרי ברשות הרבים פטורים על נזקי שן. וקתני [ושנה] בנזקי קרן: בהמה אינה מועדת ליגח וכיוצא בו, משמע שאף שאין המזיק חייב לשלם את הנזק כוליה [כולו], אבל חצי נזק משלמת כדין התם, ואם כן משנתנו

מני [כדעת מי היא]? כדעת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שהם אומרים] משונה קרן שאפילו בחצר הניזק, חצי נזק הוא שמשלם ולא יותר.

ואולם אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה] שנאמר בה: שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם, דינם כמועדים ומשלמים נזק שלם. משמע ששור ברשות הניזק משלם את הכל, אתאן [הגענו] איפוא לדעת ר' טרפון, שאמר: משונה קרן בחצר הניזק, נזק שלם הוא שמשלם.

ואם כן האם נאמר שמשנתנו אינה אחידה, רישא [תחילתה] כדעת רבנן [חכמים], וסיפא [וסופה] ר' טרפון?

ומשיבים: אף שתמוה הדבר אין [כן הוא], דהאמר ליה [שהרי אמר לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], שבוק מתניתין ותא אבתראי [עזוב את משנתנו לתרץ אותה כשיטת חכם אחד, ולך אחרי] לפי מה שאני מפרש לך אותה, כי רישא רבנן וסיפא [תחילתה כדעת חכמים וסופה] כדעת ר' טרפון, ומשום כך אין הלכה כמשנה זו בשלמותה. זו היתה שיטת שמואל.

ואילו ר' אלעזר משמיה [משמו] של רב אמר: