שלשה כללות שלושה דינים נבדלים בארבע מקומות השונים זה מזה בהגדרתם. שאף שאין כאן ארבעה דינים שונים, מכל מקום כיון שמדובר בארבעה מקומות שונים בדינם, מחשיבים אותם כארבעה כללות.

א משנה כיצד נגבים הנזקים? — שום (הערכת) כסף, בשוה כסף, בפני בית דין. ונזקין גובים על פי עדים שהם בני חורין ולא עבדים, בני ברית (יהודים) ולא גוים. והנשים בכלל הנזק, הן בשעה שהן מזיקות והן כשהן ניזוקות, שאין דין שונה לגברים ולנשים בזה. והניזק והמזיק לעתים משתתפים בתשלומין.

ב גמרא משנה זו שלשונה קצרה ביותר צריכה תחילה לפירוש עצם המילים והמושגים שבה. ומבררים: מאי [מה פירוש] "שום כסף" השנוי במשנה?

אמר רב יהודה: שום (הערכה) זה לא יהא אלא בכסף, שצריך לקבוע ערך כספי מדוייק לנזק, שלא יעשוהו בקירוב ובהשוואה לדברים אחרים.

ומעירים: אם כן תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנה את ההלכה הזו ששנו חכמים בברייתא הבאה]: פרה שהזיקה טלית, וכגון שדרסה עליה וקרעתה, וטלית שהזיקה פרה שהסתבכה רגל הפרה בטלית זו ונשברה, אין אומרים: תצא פרה בטלית וטלית בפרה, מתוך הנחה שהנזק הוא שווה בערכו, אלא שמין אותה בדמים גם את הטלית וגם את הנזק שנגרם לפרה, ואם יש עודף משלם החייב את ההפרש הזה.

ג וממשיכים בפירוש המשנה: "שוה כסף" מהו?

דתנו רבנן [ששנו חכמים בפירוש הדברים]: "שוה כסף" — הרי זה מלמד שאין בית דין עצמם נזקקין לגבות מן המזיק אלא לנכסים שיש להן אחריות, כלומר, קרקעות. אבל אם קדם ניזק ותפס מטלטלין של המזיק לפרעון נזקו — בית דין גובין לו מהן.

ומבררים את הדברים: אמר מר [החכם]: "שוה כסף" — מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות. ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד נשמע מובן דבר זה מהלשון "שווה כסף", שנפרעים בית דין דווקא מקרקעות?

אמר רבה בר עולא, משמעות הדברים היא: דבר השוה כל כסף, מאי ניהו [ומה הוא] — דבר שאין לו אונאה, כי אין דין אונאה בקרקעות, והמשלם יותר מערכה של הקרקע לא נחשב כמי שרימוהו במיקח. ומקשים: הלא עבדים ושטרות נמי [גם כן] אין להן אונאה, ומהם אין נפרעים בית דין לנזקים! ונמצא שאין הסבר זה מתאים.

אלא אמר רבה בר עולא: "שווה כסף" כוונתו: דבר הנקנה בכסף, והרי זה דווקא קרקעות, כי מיטלטלים אינם נקנים אלא במשיכה. וגם על הסבר זה מקשים כמקודם: עבדים ושטרות נמי [גם כן] נקנין בכסף!

אלא אמר רב אשי: יש להבין את המשנה כמתייחסת לקרקעות במובן: "שוה כסף" — ולא כסף, והני כולהו [ואלו כולם] מיטלטלים, ואף עבדים ושטרות — כסף נינהו [הם], שכל הדברים המיטלטלים שיש להם ערך, כיון שאפשר להעבירם מיד ליד אפשר לקרוא להם "כסף", מה שאין כן קרקעות, שאינן כסף.

ובענין זה רמי ליה [השליך לו, הראה לו סתירה] רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: תנא [שנה] החכם בברייתא זו: "שוה כסף" — מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות, כלומר, דווקא קרקעות. והתניא [והרי שנויה ברייתא אחרת] על האמור בתשלום נזקים: "כסף ישיב לבעליו" (שמות כא, לד) — לרבות שוה כסף, שניתן לשלם לנזקים מכל דבר ואפילו סובין. משמע שגובים ממזיק אפילו ממיטלטלים!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בברייתא לפיה אין גובים אלא מקרקעות — ביתמי [ביתומים], שאביהם (או ממונו) הזיק ומת האב ונשארו יתומים, שמהם אין בית דין גובה אלא קרקעות, ולא מיטלטלים.

ושואלים: אי [אם] אתה מפרש שכאן עוסקים ביתמי [ביתומים], אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: אם קדם ניזק ותפס מטלטלין — בית דין גובין לו מהן. אי ביתמי [אם ביתומים] מדובר, אמאי [מדוע] בית דין גובין לו מהן? והרי מיטלטלים של יתומים אין משתעבדים לחוב של אביהם!

ומשיבים: יש להסביר דבר זה כדאמר [כפי שאמר] רבא אמר רב נחמן שמועילה תפיסה של בעל חוב בנכסי אדם שמת, במקרה שתפס בעל החוב מחיים (בחיי האב). הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש שתפס מחיים את המיטלטלים, ובינתיים מת המזיק, שגובה מן המיטלטלים שתפס, אף שכעת אין המזיק בחיים, אלא יתומיו.

ד עוד שנינו במשנה: בפני בית דין.

ומסבירים, הדגשה זו באה ללמדנו: פרט למקרה שהמזיק מוכר נכסיו ואחר כך הולך לבית דין, ואין להם עתה ממה לגבות ממנו, שאין בית דין גובה מן הנכסים שנמכרו.

ותוהים: שמע מינה [האם תלמד מכאן] שאם אדם לוה כסף ומכר נכסיו ואחר כך בא המלוה לבית דין, אין בית דין גובין לו מהן? הרי כמה וכמה הלכות יש בענין זה, שכל הקרקעות השייכות ללווה משתעבדות לחוב בעליהן וגובים מהן בעלי החוב את חובם!

אלא יש לחזור מהסבר זה ולומר: "בפני בית דין" באה ללמד: פרט לבית דין הדיוטות, שדיני קנסות שבנזקין ניתן לגבות רק בבית דין של מומחים, שלמדו וקיבלו רשות להורות, ולא בבית דין של הדיוטות.

ה עוד שנינו במשנה: על פי עדים.

ומסבירים, הדגשה זו באה ללמדנו: פרט למי שהיה מודה בקנס, כלומר, מודה מעצמו בעבירה שחייב עליה קנס קצוב מן התורה ואחר כך באו עדים והעידו שעשה דבר זה, שהוא פטור.

ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: מודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: מודה בקנס ואחר כך באו עדים — חייב, מאי איכא למימר [מה יש לומר] בהסבר הדגשה זו של המשנה?

ומשיבים: לפי שיטה זו "על פי עדים" באמת לא נצרך להיאמר לעצמו, אלא סיפא אצטריך ליה [סופו המשכו של המשפט הוצרך לו] כדי להגדיר מי הם העדים הכשרים לחייב על פיהם בדיני נזיקין: