אבל הכא מי מצי אמר [כאן האם יכול הניזק לומר] לבעל שור השלמים שהזיק: בשר אזיק [הזיק], אימורין לא אזיק [הזיקו]?! שהרי הבהמה הזיקה בכל כח גופה, ולכן הפסיד הניזק את חלק האימורים שהזיק!

אמר רבא: בהמה שהוקדשה לקרבן תודה, שהזיקה — גובה הניזק אם היה זה תם מבשרה, שהוא בשר שלמים, ואינו גובה מלחמה מארבעים חלות שמביאים עם התודה.

ותוהים: לחם פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, וכי למה יגבה ממנו, שהרי וודאי הוא אינו חלק מן הבהמה שהזיקה!

ומשיבים: סיפא אצטריך ליה [סוף ההלכה הוא שהוצרך לו לומר], שכך אמר רבא בהמשך הדברים: כיצד מגיע תשלום זה בפועל? כאשר מקריבים את התודה אז הניזק אוכל בשר (מקצתו או כולו, לפי שיעור הנזק) והמתכפר בקרבן התודה, שהוא בעל הבהמה מביא את לחם התודה יחד עם הקרבן.

ומקשים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט] ומדוע לא יביא? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כיון שלחם הכשירא [הכשירו תיקונו] של הזבח הוא, לימא ליה [שיאמר לו] המזיק לניזק: את אכלת [אתה אוכל] את הבשר, ואנא אייתי ואני אביא] את הלחם?!, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלחם חיובא [חובת] הבעלים הוא והוא חלק מן הקרבן, ואין זה קשור למי שאוכל את הבשר בפועל.

א שנינו במשנה שמשלמים על נזקים רק כאשר היו אלה נכסים שהן של בני ברית.

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] בא ביטוי זה? אי למעוטי [אם למעט] נכסים של גוי — הא קתני לה לקמן [הרי שנה אותה לפנינו] במפורש: שור של ישראל שנגח שור של גוי — פטור! ומשיבים: תנא והדר ומפרש [שנה דין כללי וחוזר ומפרש בפרטות].

ב וכן שנינו במשנתנו שמשלמים הבעלים נזקי ממונם רק אם היו אלה נכסים המיוחדין. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] בא ביטוי זה? אמר רב יהודה: למעוטי [למעט] מקרה כאשר הזיק שור, ואין ידוע איזה, זה אומר "שורך הזיק", וזה אומר "שורך הזיק", שאין כאן נכסים מיוחדים — לפי שאין המזיק מוגדר ומיוחד.

ושואלים: הא תני לקמן [הרי שנוי דבר זה לפנינו], ששנינו: היו שנים (שני שוורים) רודפין אחר שור אחד, וניזוק השור הנרדף ולא ברור על ידי מי, זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: שורך הזיק — שניהם פטורין, לפי שאי אפשר להוכיח במי האשמה! ומשיבים: תני והדר [שונה וחוזר] ומפרש את הדברים בפרטות.

במתניתא תנא [בברייתא שנה] הסבר אחר ל"נכסים המיוחדין" — פרט לנכסי הפקר. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דנגח תורא דידן לתורא [אם תאמר שנגח שור שלנו, של אדם מישראל, לשור] של הפקר — מאן תבע ליה [מי תובע אותו] את נזקו של שור ההפקר? אלא, שנגח תורא [שור] של הפקר לתורא דידן [שור שלנו] —

ליזיל וליתיה [שילך הניזק ויקח] את השור כולו, שהרי של הפקר הוא! ומשיבים: מדובר במקרה שקדם וזכה בו אחר באותו שור, ואז אינו יכול הניזק לקחת את השור, וגם אינו יכול לתבוע את נזקו מן המחזיק עתה בשור, שהרי כשנגח לא היה שייך לאיש.

רבינא אמר הסבר אחר ל"נכסים המיוחדין": למעוטי [למעט] שור שנגח ואחר כך הקדיש אותו בעליו, או נגח ואחר כך הפקיר אותו — שבמקרה זה פטור, שאין השור מיוחד לבעליו מתחילה ועד הסוף.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], יתר על כן אמר ר' יהודה: אפילו נגח ואחר כך הקדיש, נגח ואחר כך הפקיר — פטור, שכן נאמר "והועד בבעליו... והמית איש או אשה" (שמות כא, כט), לומר: עד שתהא מיתה והעמדה בדין (שאז מעידים בבעל השור המזיק — "והועד בבעליו") שוין כאחד, שתהא עליו בעלות כל אותו זמן, ואם אין לו בעלים — אינו חייב עליו.

ושואלים: ורק העמדה בדין אנו צריכים שתהא בבעלים, ואילו גמר דין לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה בבעלים? הא [הרי] "השור יסקל וגם בעליו יומת "שנאמר בהמשך הפסוק — בגמר דין הוא דכתיב [שנאמר]!

אלא אימא [אמור] ותקן כך: עד שתהא מיתה שגרם השור, והעמדה של השור בדין, וגמר הדין שלו, שוין כאחד שיש לו בעלים, ואם לאו — אי אפשר לדונו או לגבות ממנו.

ג שנינו במשנה שהמזיק חייב על נזקי שורו חוץ מנזקים שהיו ברשות המיוחדת למזיק. ומסבירים: דאמר ליה [שיכול לומר לו] המזיק לניזק: תורך [שורך] שניזוק על ידי שורי ברשותי מאי בעי [מה הוא רוצה], מדוע בכלל נמצא הוא ברשותי? ולכן איני אחראי על נזקיו.

ד עוד שנינו במשנה: ורשות הניזק והמזיק. ובענין זה מביאים מחלוקת אמוראים.

אמר רב חסדא אמר אבימי: חצר השותפין — חייב בה המזיק על נזקי השן ועל נזקי הרגל שגרמה בהמתו לרכוש שותפו, והכי קאמר [וכך הוא אומר], כך יש להבין את המשנה: חוץ מרשות המיוחדת למזיק שפטור המזיק, ואולם ברשות הניזק והמזיק — כשהזיק חב המזיק.

ור' אלעזר אמר: בחצר השותפים פטור על השן ועל הרגל, והכי קאמר [וכך הוא אומר], כך יש להבין את המשנה: כשהזיק חייב המזיק לשלם, חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק נמי [גם כן] פטור. והמשך הדברים "וכשהזיק חב המזיק" — לאתויי [להביא, לרבות] קרן.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת שמואל המסביר ש"שור" האמור בתחילת המשנה כוונתו לנזקי רגל או שן, ולשיטתו יש טעם בהוספה זו, ללמד על קרן. אלא לשיטת רב שאמר: תנא [שנה] שור וכל מילי [הדברים] שבשור ובכללם גם נזקי קרן, אם כן "חב המזיק" לאתויי מאי [להביא את מה]? שהרי קרן כבר נשנתה!

ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא דבר זה ששנו חכמים] בברייתא, בפירוש המשנה: כשהזיק חב המזיק — להביא (לרבות) שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, שהזיקה בהמה ברשותן, שתם — משלם חצי נזק, ומועד — משלם נזק שלם. נפרצה הגדר במקום שהיתה בו הבהמה בלילה, או שפרצוה לסטין ויצתה הבהמה והזיקה — פטור.

ומבארים את הברייתא: אמר מר [החכם]: כשהזיק חב המזיק — להביא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]?

אילימא [אם תאמר] דאזקיה תורא [שהזיק השור] של המשאיל לתורא [את השור] של השואל ועל כך אומרת הברייתא שצריך המשאיל לשלם לשואל — לימא ליה [שיאמר לו] המשאיל: אילו אזיק בעלמא, בעית לשלומי את [אם היה שורי מזיק בכלל, שורו של אדם אחר, הרי אתה היית צריך לשלם] עבור הנזקים, שהרי עליך מוטלת חובת שמירתו, השתא דאזקיה לתורא דידך, בעינא לשלומי [עכשיו שהזיק את השור שלך, צריך אני לשלם עבורו]?!

אלא תאמר שמדובר במקרה הפוך: דאזקיה תורא [שהזיק השור] של השואל לתורא [את השור] של המשאיל, ואומרת הברייתא שעל השואל לשלם למשאיל חצי נזק (בשור תם) — לימא ליה [שיאמר לו] המשאיל: אילו שורי שבידך איתזק מעלמא, בעית לשלומי כוליה תורא [היה ניזוק מבחוץ על ידי שור אחר, היית צריך לשלם לי את כל דמי השור], שהרי שואל חייב לשלם עבור כל נזק שאירע לבהמה ששאל, השתא דאזקיה תורא דידך, פלגא ניזקא [עכשיו שהזיק אותו השור שלך, רק חצי נזק] הוא דמשלמת [שאתה משלם] לי בגלל ששורך שהזיקו היה שור תם?!

ומסבירים: לעולם תפרש שמדובר כאן דאזקיה תורא [שהזיק אותו השור] של המשאיל לתורא [את השור] של השואל, ואף שלכאורה יכול לטעון המשאיל: הרי קיבלת על עצמך לשמור על שור זה — הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן שקבל עליו השואל רק שמירת גופו של השור שלא יינזק,