הא קיימא לן [הרי מוחזק לנו] להלכה שלא בעינן [צריכים] להיות המיטלטלים צבורין בתוך הקרקע כדי שייקנו אגב קנין הקרקע, והם נקנים אגב הקרקע בכל מקום שהם נמצאים!

אלא, מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] כי שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי [שונים המיטלטלים הניידים כגון עבדים, ממיטלטלים שאינם ניידים],

הכא נמי [כאן גם כן] לשיטה שעבדים הריהם כקרקעות, צריך אתה לומר שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי [שונות הקרקעות הניידות מקרקעות שאינן ניידות], עבדא מקרקעי דניידי [העבד קרקעות הניידים] הוא, לכן אינו נקנה עם הקרקע אלא אם כן הוא עומד בתוכה, התם [שם] הקונה עשר קרקעות בעשר מדינות, הלא סדנא דארעא חד [הסדן, המושב, של הארץ אחד] הוא ונמצא שכולן מחוברות כאחת.

א שנינו במשנה שחייב המזיק רק על נכסים שאין בהן מעילה.

מלשון המשנה מדייקים: רק מעילה הוא דלית בהו [שאין בהם], הא מקדש קדשי [הרי בכל זאת קדושים הם], כלומר, מדובר במשנתנו גם בקדשים, ואולם דווקא באלה שאין בהם חיוב של מעילה אם נהנה מהם.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא שלפי שיטתו אפשר להבין את הדברים? אמר ר' יוחנן: מדובר במשנתנו בקדשים קלים כגון שלמים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר שקדשים קלים ממון בעלים הוא. שרק משמקריבים אותם חלה עליהם קדושה חמורה, שכל הנהנה מהם מועל בקדשי שמים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר במי שכופר בטענה שממון חבירו נמצא בידו "ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון" (ויקרא ה, כא), הרי זה בא לרבות אם הפקיד חבירו אצלו קדשים קלים שהן ממונו של המקריב, אלו דברי ר' יוסי הגלילי, שאף זה בכלל "וכיחש בעמיתו".

ושואלים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: כהן המקדש אשה בחלקו המגיע לו מן הקרבנות, בין שמקדשה בחלקו בקדשי קדשים, בין שמקדשה בקדשים קלים — אינה מקודשת, שאין זה ממונו. לימא [האם לומר] שמשנה זו אינה כדעת ר' יוסי הגלילי?

ומתרצים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר' יוסי הגלילי, כי [כאשר] אמר ר' יוסי הגלילי שקדשים קלים ממונו הם — הרי זה דווקא מחיים, אבל לאחר שחיטה למזבח — אפילו ר' יוסי הגלילי מודה דכי קא זכו [שכאשר זוכים] הבעלים והכהנים בחלק מן השלמים — משלחן גבוה קא זכו [הם זוכים], כלומר, שהקרבן נעשה כולו קודש לה', ולאחר מכן ניתן חלק לכהנים ולבעלים שיש להם זכות ליהנות ממנו, ואין זה עוד ממון הבעלים.

ושואלים: ומחיים ובזמן שהקדשים חיים מי [האם] אמר שממונו הם? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בכור מוכרין אותו תם חי, כלומר, בעודו תמים בלי מום והוא חי (ואולם לא כאשר הוא כבר שחוט, שאז נאסר הוא בהנאה), ואילו בכור בעל מום מוכרים בין שהוא חי ובין שהוא שחוט. ומקדשין בו כהנים את האשה.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו הלכה זו אלא דווקא אצל בכור בזמן הזה, שכיון שלא חזי [ראוי הוא] להקרבה, שהרי אין בית המקדש קיים ואין מקריבים עוד את הבכורות אית להו [יש להם] לכהנים זכייה בגוייהו [בהם] בבכורות, שהרי מיד כשנופל מום בבכור הוא מותר לכהן באכילה, ולכן אף כשהוא תם יש כבר זכות מסויימת לכהן בו. אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי [שראוי] הבכור להקרבה — לא.

ואיתיביה [והקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו: מה שנאמר בכתוב "ומעלה מעל בה'" הרי זה בא לרבות קדשים קלים שהן ממונו, אלו דברי ר' יוסי הגלילי, ור' יוסי הגלילי העוסק בדיני מעילה עוסק בזמן שבית המקדש קיים, והרי אף הבכור בכלל קדשים קלים הוא. ואם כן, ממון הכהן הוא!

ומשני [ומתרץ] רבינא קושיה זו, באומרו כי ר' יוסי הגלילי מדבר בבכור שבחוצה לארץ, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון, שאמר: אם באו הבכורות תמימים מחוץ לארץ — יקרבו לקרבן. ומלשונו שאמר "אם באו" אפשר לדייק כי רק בדיעבד — אין [כן] יקריבום, אבל לכתחלה — לא, וכיון שאינם שייכים להקרבה, ברשות כהן הם.

ואם איתא [יש] מקום לסברה זו דכי [שכאשר] אמר ר' יוסי הגלילי שקדשים קלים ממונו הוא — מחיים,