אילימא [אם תאמר] שנותן עבור מצוה שליש ביתו, כלומר, שליש רכושו. אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא [אם מזדמנות לו שלוש מצוות] ליתיב לכוליה ביתא [יתן את כל ביתו] ורכושו?! ובוודאי לא לכך מתכוונים.

אלא, כך יש לומר, אמר ר' זירא: בהידור מצוה — עד שליש במצוה. שאם רוצה אדם להדר במצוה מסויימת ולהוסיף בטיב או בנוי — מוסיף עד שליש מן המחיר הקבוע לאותו דבר, ויותר מכן אינו מחוייב אפילו לשם הידור.

בעי [שאל] רב אשי: כיצד מחשבים שליש זה? האם הוא שליש מלגיו [מבפנים] שמחשב ומוסיף שליש על המחיר הנמוך, או שליש מלבר [מבחוץ] שליש מן הסכום שצריך לשלם על החפץ היקר, שמוסיף חצי מן המחיר הזול? בעיה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד במקומה].

במערבא אמרי משמיה [בארץ ישראל היו אומרים משמו] של ר' זירא: עד שליש שמוסיף בהידור מצוה — מוסיף משלו, כלומר, כשאר מצוות שמוציא משלו, והקדוש ברוך הוא נותן שכרו לעתיד לבוא. מכאן ואילך, אם מוסיף בהידור מצוה — משל הקדוש ברוך הוא, שיקבל שכר תוספת זו עוד בעולם הזה, שיפרע לו הקדוש ברוך הוא.

א משנה ועוד כללים בדין תשלומי נזיקין: כל דבר שחבתי בשמירתו, שמוטלת עלי חובה לשמור אותו — הכשרתי את נזקו, כלומר, מוטלת עלי החובה לטפל בכל הנזקים שגרם. כל מקרה שהכשרתי במקצת נזקו, שאם יש עלי חובה או אחריות על מקצת הנזק — חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כלומר, כיון שאדם אחראי עבור דבר מסויים ונזקיו, הרי מאותה שעה חייב הוא על כל הנזקים שנגרמו על ידו, ואינו יכול לומר שאחריותו היא רק לאותו חלק שהוא טיפל בו, וכאשר יבואר במפורט בגמרא.

ועוד כלל אמרו: מה הם הדברים שחייבים לשלם אם הזיק להם — נכסים שאין בהן מעילה, כלומר, שאינם שייכים להקדש. נכסים שהן של בני ברית (יהודים), נכסים המיוחדים, שיש להם בעלים מוגדרים, שאינם הפקר.

וכן חייבים על הנזקים שנעשו בכל מקום, חוץ מרשות המיוחדת למזיק שאין לניזק רשות להיכנס שם,

ורשות המשותפת של הניזק והמזיק.

ועוד כלל: בכל אלה שאחראי להם, כשהזיק חב (חייב) המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

ב גמרא הלכות אלה שבמשנה נתבררו בברייתא: תנו רבנן [שנו חכמים]: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כיצד? שור ובור שמסרן לשמירה ביד חרש שוטה וקטן שכל אלה אין בהם דעת, והזיק — חייב לשלם, מה שאין כן באש.

ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן בשור קשור ובור מכוסה שמסרם למי שאינו בן דעת, דכוותה גבי [שכיוצא בו אצל] אש, יש להסביר גם כן שמדובר במקרה שמסר גחלת שכשלעצמה אינה מזיקה, למי שאינו בןדעת, ואם כן מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן] שבשור ובבור חייב, ובאש פטור?

אלא תאמר שמדובר בשור מותר (שאינו קשור) ובור מגולה, דכוותה גבי [שכיוצא בה אצל] אש צריך לומר שמדובר שמסר למי שאינו בן דעת שלהבת בוערת — כיצד יכול אתה לומר "מה שאין כן באש שפטור"? והא [והרי] אמר ריש לקיש משמיה [משמו] של החכם חזקיה: לא שנו שפטור על נזקי אש כשמסר למי שאינו בר דעת — אלא כשמסר לו גחלת וזה שאינו בר דעת ליבה את הגחלת מעצמו והזיקה האש, אבל מסר לו שלהבת והזיק — הרי המוסר חייב, מאי טעמא [מה הטעם] — דהא ברי הזיקא [שהרי הנזק ברור] שהלא ודאי ייגרם נזק על ידי כך! ואם כן איך נבין את ההבדל בדינים שבברייתא?

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר בשור קשור ובור מכוסה, ודכוותה גבי [ושכיוצא בה אצל] אש — גחלת. ודקא אמרת [וזה שאתה אומר] מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן] — יש הבדל:

שור — דרכיה לנתוקי [דרכו לנתק] את החבל שהוא קשור בו, בור — דרכיה לנתורי [דרכו שיפול מכסהו], שמסתבר שבמשך הזמן יוכל הדבר לגרום לנזק, והשומר אינו בןדעת ואינו יכול לשמור. ואילו גחלת להיפך, כמה דשביק [שמניח] לה מעמיא עמיא ואזלא [היא מתעממת והולכת] ואין הנזק ברור כלל. ואם ליבה השומר חסר הדעת את האש — אין זה דבר שהמוסר אחראי לו.

ושואלים: ולשיטת ר' יוחנן, שאמר שאפילו כאשר מסר לו שלהבת נמי [גם כן] פטור, דכוותה הכא [כיוצא בו כאן] מדובר בשור מותר ובור מגולה, ואם כן מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן] שחייב על נזקי שור ובור ואינו חייב על נזקי אש?

ומשיבים: התם [שם] באש צבתא [האחיזה] של החרש קא גרים [היא שגרמה], שהחרש מדעתו הוא נוטל ומוליך את האש ממקום למקום, והוא שעשה את עיקר פעולת ההיזק, ואילו הכא [כאן] בשור ובור — לא צבתא [האחיזה] של החרש קא גרים [היא שגרמה], שהרי החרש עצמו לא גרם נזק, אלא שאינו ברדעת לשמור, והאחריות לנזק מוטלת על המוסר לו.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: יש חומר (חומרה) בשור מבבור בדברים מסויימים, וכן יש חומר בבור מבדין שור.

ומפרטים: חומר בשור מבבור — שהשור שהרג אדם משלם בעליו את הכופר למשפחת ההרוג, אם היה יהודי, וחייב בעל השור בתשלום שלשים סלע של עבד כנעני שהרג שורו, נגמר דינו של השור למיתה בבית הדין אחרי שהרג אדם כלשהו — הרי הוא אסור בהנאה. וכן מצד תכונותיו לגבי נזיקין יש בשור חומרה — דרכו לילך ולהזיק. מה שאין כן כל הדברים אלה בבור, שאם נהרג אדם בבור, אין בעל הבור משלם עליו כופר, או שלושים סלע על מיתת עבד כנעני בבורו, ואין הבור שנהרג בו אדם נאסר בהנאה, וכן אין דרכו של בור לילך ולהזיק. ומצד אחר חומר בבור מבשור, מצד נזקו — שהבור תחילת עשייתו לנזק, ומועד מתחילתו שאין צורך להזהיר את בעל הבור (כמו שמזהירים בבעל שור שנגח) אלא בעל הבור הרי הוא כמועד מתחילת עשייתו, מה שאין כן בשור.