אפילו פורתא נמי [מעט גם כן] לא ליספו ליה [יאכילו אותו], ממעשר עני, שהרי קרקעותיו מצד עצמן שוות דיין כדי שייחשב כעשיר.

ואמר מר עלה [אדוני, רבה, עליה]: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו של "עד מחצה" אלא במקרה מיוחד, דביומי [שבימי] ניסן יקרא ארעתא [מתייקרות הקרקעות], לפי שמאז והלאה יש סיפק בידי הקונה להכשירן לזריעה ויכול להשתמש בהן לשנה הבאה, וביומי [ובימי] תשרי זל ארעתא [מוזלות הקרקעות] לפי שאז אין הקונה מספיק לעבד את הקרקע כראוי לקראת עונת הזריעה, וצריך לפעמים להמתין חודשים רבים.

דכולי עלמא נטרי [שהכל מחכים] עד ניסן ומזבני [ומוכרים] אז, והאי, הואיל ואצטריכא ליה זוזי, זבין כדהשתא [וזה, הואיל והוצרכו לו כספים, מוכר כמו המחיר של עכשיו, בחודש תשרי], ובמקרה כזה, עד פלגא [חצי השווי] — אורחיה למיזל [דרכו להוזיל], טפי [יותר מזה] — לאו אורחיה למיזל [אין דרכו להוזיל], ולכן אומדים את ערך הרכוש של אדם בכדי מחצית שוויו הרגיל.

והכא נמי גבי [וכאן גם כן אצל] נזקין, לפי פתרון זה של רבה אפשר ליישב את הסתירה בין הנלמד מהכתוב שחובה על המזיק לשלם ממיטב שדהו, לבין הנאמר בברייתא ש"ישיב" בכל דבר; דיניה [דינו] של המזיק שהוא משלם מן העידית, והם עומדים כעת בחודש תשרי,

ואי אמר ליה איהו [ואם אומר לו הוא, הניזק]: הב [תן] לי בינונית טפי פורתא [מעט יותר] ולא אטול מן העידית, אמר ליה [יכול המזיק לומר לו]: אי שקלת [אם רוצה אתה לקחת] כדינך מן העידית — שקול כדהשתא [קח כפי המחיר של עכשיו], ואי [ואם] לא, ורצונך לקבל יותר מבינונית — שקיל כי יוקרא דלקמיה [קח לפי היוקר שיבוא בעתיד] בחודש ניסן. ובאופן זה מיושבת הסתירה, שאם רוצה הניזק לקבל שווה כסף (ולא ממיטב) הריהו מקבל לפי הערך הגבוה.

מתקיף לה [מקשה על הסבר זה] רב אחא בר יעקב: אם כן הורעת כחן של נזקין אצל קרקע בינונית וזיבורית (גרועה) שבאלה מקבל הניזק פחות ממחיר הנזק, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] ממיטב, ואת אמרת [ואתה אומר] מבינונית וזיבורית נמי [גם כן] לא, שאינו יכול לקחת מאלה בשוויים!

אלא אמר רב אחא בר יעקב: אי איכא לדמויי [אם יש לדמות] את דברי רבה לענין הניזוק ממעשר עני — לבעל חוב הגובה את חובו מנכסי החייב מדמינן ליה [מדמים אנו אותו]. ובאופן זה: בעל חוב עיקר דיניה [דינו] בבינונית, ואי אמר ליה [ואם אומר לו] בעל החוב לחייב: הב לי זיבורית טפי פורתא [מעט יותר], אמר ליה [יכול הלווה לומר לו]: אי שקלת [אם לוקח אתה] כדינך מן הבינונית — שקול כדהשתא [קח כפי המחיר של עכשיו], ואי [ואם] לא — שקיל כיוקרא דלקמיה [קח לפי יוקר המחיר של העתיד לבוא].

מתקיף לה [מקשה עליה] על סברתו של רב אחא בר יעקב רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: אם כן אתה עושה, הרי נעלת דלת בפני לוין. שאם מרעים את תנאי הפירעון, יגרום הדבר שלא ירצו אנשים להלוות, דאמר ליה [שהרי יאמר לו] המלווה ללווה: אילו הוו [היו] לי זוזי [זוזים, כסף] כעת, שלא הייתי מלווה לך בשעתו — הוה שקלי כדהשתא [הייתי לוקח, קונה בזול, כפי המחיר של עכשיו], השתא דזוזי גבך, אשקול כיוקרא דלקמיה [עכשיו שהכסף אצלך, אקח לפי היוקר שיהיה בעתיד]?! ואם כן נמצא שהמלווה נזקק לשלם משלו עבור כסף שהילווה!

אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: אי איכא לדמויי [אם יש מקום לדמות את הענין] שאמר רבה הרי לכתובת אשה מדמינן [מדמים אנו אותו], דהא [שהרי] כתובת אשה עיקר דינה שגובה בזיבורית, ואי אמרה ליה איהי [ואם אומרת לו היא, האשה, לבעל]: הב לי בינונית בציר פורתא [קצת פחות], אמר [יכול הוא לומר] לה אי שקלת [אם את לוקחת] כדינך — שקול כדהשתא [קחי כמחיר של עכשיו] ואי [ואם] לא — שקלי כיוקרא דלקמיה [קחי כיוקר שיהיה בעתיד].

ומעירים, מכל מקום לענין הניזקין קשיא [קשה] הסתירה בין הכתובים, שהרי בכתוב אחד נאמר שמשלם המזיק ממיטב, ובשני נאמר שמשלם בכל דבר!

אמר רבא כך יש לומר: כל מה דיהיב ליה [שנותן לו] — ממיטב ליתיב ליה [יתן לו], כלומר, שמכל סוג שנותן יתן לו המיטב שבאותו סוג. ולכן אם משלם בקרקע, צריך לתת לו ממיטב — מעידית שבשדהו, ואם נותן לו מן הסובין — שיתן ממיטב שבסובין.

ומקשים על הסבר זה: והא [והרי] "מיטב שדהו" כתיב [נאמר], ומשמע דווקא מיטב שבשדה, ולא מיטב אחר!

אלא כי אתא [כאשר בא] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית המדרש של רבם] פרשוה כך: כל מילי [דבר] מיטב הוא קרוי, ואף אם אינו מן המשובח ביותר, ואפילו סובין, דאי לא מזדבן הכא [שאם איננו נמכר כאן] — הרי הוא מזדבן במתא אחריתי [נמכר בעיר אחרת], לבר מארעא [חוץ מקרקע], מאחר שאי אפשר להעבירה למקום אחר, הדין הוא דליתיב ליה [שיתן לו] המזיק לניזק ממיטב שבקרקע בלבד, כי היכי דלקפוץ עלה זבינא [כדי שיקפוץ עליה הקונה] ויזכה הניזק בסכום המגיע לו.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רב שמואל בר אבא מהעיר אקרוניא מר' אבא: כשהן, בית הדין, שמין, כלומר, מעריכים ונוטלים שדה לצורך גביית דמי הנזיקין, האם בשלו, לפי הטובה שבשדותיו, הן שמין, או בשל עולם, במה שנחשב עידית בשוק הן שמין?

ומעירים: אליבא [על פי שיטתו] של ר' ישמעאל לא תבעי [תישאל] לך שאלה זו, שהרי הוא אמר בדניזק שיימינן [בשל הניזק אנו מעריכים] ולא בשל אחרים.

כי תבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' עקיבא, שאמר כי בדמזיק שיימינן [בשל המזיק אנו מעריכים] יש לשאול,

מאי [מה] נאמר כאן? האם "מיטב שדהו" אמר רחמנא [אמרה התורה] למעוטי [למעט את זה] של הניזק אבל מעריכים לפי שדות אחרים, או דלמא למעוטי דעלמא נמי [שמא למעט שדות של הכל גם כן]?

אמר ליה [לו] ר' אבא: רחמנא אמר [התורה אמרה] "מיטב שדהו" ואת אמרת [ואתה אומר] בשל עולם הן שמין?! אלא ודאי לפי שדהו של המזיק שמים.

איתיביה [הקשה לו] מברייתא ששנינו בה: אין לו לאדם אלא עידית ולא קרקעות אחרים, כולם בין הניזקין, בין בעלי חוב, ובין לצורך כתובת אשה — גובין מן העידית. אם היתה קרקעו רק בינונית — כולם גובין בינונית, היתה כולה זיבורית — כולם גובין זיבורית.

אם היו לו עידית ובינונית וזיבורית גובים באופן זה: הנזקין — גובים מן העידית, ובעל חוב — מן הבינונית, וכתובת אשה — גובה מן הזיבורית. היו לו רק עידית ובינונית, הנזקין — גובים מן העידית, ובעל חוב וכתובת אשה — בבינונית. היו לו רק בינונית וזיבורית, נזקין ובעל חוב — בבינונית, וכתובת אשה — מן הזיבורית.