סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

שור יוכיח שברשות הוא מהלך ברשות הרבים, ובכל זאת חייבים על נזקיו.

ויש לטעון כנגד זה: מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק.

ויש להשיב: בור תוכיח שאינו מהלך ומזיק, וחייב על מה שהזיק. וחזר הדין, ומן הצד השווה שבשניהם, והוא האמור במשנה, למדנו שחייב על אופן נזק זה.

רבינא אמר: הצד השווה שבמשנתנו בא ללמדנו אופן נזק אחר, והוא לאתויי [להביא] הא דתנן [זו ששנינו במשנה אחרת]: הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים מעצמם, והזיקופטור בעליהם מלשלם, לפי שהוא אנוס. ואולם אם קודם לכן נתנו לו בית דין זמן לקוץ (לקצוץ) האילן או לסתור את הכותל משום שראו שיש בהם סכנה, והוא לא עשה כן, אם נפלו בתוך הזמן הקצוב והזיקופטור, ואם נפלו לאחר הזמן הקצוב והזיקו — חייב.

ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרה [אם שהפקירו את הדבר שהזיק], בין לשיטת רב בין לשיטת שמואל היינו [הרי זה] בור, כי מאי שנא [במה שונה, מיוחד ומוגדר] בור — שהזיקו מצוי, ושמירתו עליךהני נמי [אלה גם כן] הזיקן מצוי, ושמירתן עליך.

אי [אם] שלא אפקרינהו [הפקירם], לדעת שמואל שאמר: כולם, כל מיני תקלה, מבורו למדנוהיינו [הרי זה] בור!

ומשיבים: לעולם יש לומר דאפקרינהו [שהפקירם] ובכל זאת לא דמי [אינו דומה] לבור, כי יש לחלק: מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק, שהרי מתחילתו כשנחפר יש בו סכנה, תאמר בהני [באלה] שאין תחילת עשייתן לנזק, שכן כשעמדו במקומם לא היו מתחילה עשויים לנזקין.

לכך יש לומר: שור יוכיח שאף הוא אין תחילתו לנזק, וחייב על נזקיו.

ואולם גם השוואה זו יש לדחות: מה לשורשכן דרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן העץ והכותל שנפלו שאין דרכם בכך.

לכך נאמר: בור תוכיח שאינו הולך ומזיק ובכל זאת חייב בתשלומי הנזק. והרי חזר הדין ולמדים מן "הצד השווה" שבמשנה.

א שנינו במשנה שכשהזיק חב המזיק. ותוהים על לשון זו: מדוע אמר "חב המזיק"? "חייב המזיק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שכך היא הלשון המתוקנת! אמר רב יהודה אמר רב: האי תנא [תנא זה] ששנה את משנתנו ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא [ששנה בלשון קלה], שכך היו מדברים בירושלים בלשון קצרה.

ב שנינו במשנה שהמזיק חייב לשלם תשלומי נזק במיטב. ביטוי זה דורש ביאור, ולכך מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתשלומי נזיקין "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד), ונחלקו תנאים בפירוש הדברים; מיטב שדהושל ניזק, ומיטב כרמושל ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל. כלומר, המזיק משלם לפי ערכו של הטוב שבנכסיו של הניזק, אף שמה שהזיק היה פחות בערכו.

ר' עקיבא אומר: אינו כן, שלדעתו מעריכים את הנזק לפי מה שהזיק, ולא בא הכתוב ("מיטב") אלא לגבות לנזקין מן העידית, שאם משלם המזיק לא בכסף אלא בקרקע — אינו משלם מפחותה שבקרקעותיו, אלא מן העידית = המובחרת שבהן, וקל וחומר להקדש. ומבררים תחילה את דברי ר' ישמעאל שבכל מקרה משלם המזיק לפי הטוב שבנכסי הניזק.

ור' ישמעאל, אף שמובן לשיטתו כי כאשר אכל המזיק ערוגה שמינה (משובחת) משלם שמינה, וכי ניתן לומר שגם אם אכל כחושה (גרועה) משלם שמינה? הלא אין צדק בדבר!

אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]כגון שאכל המזיק ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן [ואין אנו יודעים] אי [אם] כחושה אכל, אי [אם] שמינה אכל, וגזרה התורה שבמקרה כזה ישלם שמינה.

אמר רבא: אין דבר זה מתקבל על הדעת, שכן ומה אילו ידעינן [היינו יודעים] בבירור שכחושה אכל, הרי ודאי לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן [עכשיו שאין אנו יודעים] בבירור אם כחושה אכל או שמינה אכל, משלם שמינה?! הלא כלל הוא בידינו: המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם הניזק רוצה להוציא מן המזיק דמי ערוגה שמינה, הרי עליו מוטלת חובת ההוכחה שאכן ערוגה כזו הזיקה פרתו, ומדוע ישלם המזיק בכל מקרה דווקא מן העידית?

אלא יש לדחות הבנה זו בדברי ר' ישמעאל ולומר הסבר אחר. אמר רב אחא בר יעקב: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]כגון שהיתה עידית של הניזק גרועה, והיתה שווה כמו הזיבורית של המזיק, ויש למזיק גם עידית.

ובהא פליגי [ובענין זה נחלקו], ר' ישמעאל סבר [סבור]: בשל הניזק שיימינן [אנו שמים, מעריכים] ונותן לו המזיק את סכום הנזק המדוייק מקרקע טובה כמו העידית של הניזק (שהוא זיבורית של המזיק). ור' עקיבא סבר [סבור]: בשל המזיק שיימינן [אנו שמים, מעריכים], שגזרה התורה שצריך לשלם לו ממיטב שדהו שלו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל? שהוא מפרש כך: נאמר "שדה" למטה (בסוף הפסוק) "מיטב שדהו ישלם" ונאמר "שדה" למעלה (בתחילת הפסוק) "וביער בשדה אחר", ללמוד זה מזה: מה שדה האמור למעלה מדובר בשדה של הניזק, אף שדה האמור למטה לענין תשלומים כוונתו מיטב של הניזק.

ור' עקיבא סבור כי המשמעות הפשוטה של הכתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" כוונתה: דהאיך דקא משלם [של זה שמשלם] כלומר, המזיק, ולא של הניזק.

ושואלים: ור' ישמעאל מה הוא משיב על כך, וכי אין זו משמעותו הפשוטה של הכתוב? ומסבירים: אהני [הועילה] גזרה שוה ואהני קרא [והועיל הכתוב המפורש] ואנו למדים משניהם. כיצד, אהני [הועילה] גזרה שוהכדקאמינא [כפי שאמרנו] ללמדנו שמשלמים מקרקע השווה בטיבה לעידית של הניזק.

ואהני קרא [והועיל הכתוב] כגון במקרה דאית ליה [שיש לו] למזיק גם עידית וגם זיבורית, ויש עידית בלבד לניזק, וזיבורית של מזיק לא שויא [שווה] כעידית של הניזק, שבאופן כזה משלם ליה [לו] המזיק ממיטב דידיה [שלו],

דלא מצי אמר ליה [שאינו יכול לומר לו]: תא את גבי [בוא אתה וגבה] מזיבורית וגם אם העידית שלו שווה יותר מן העידית של ניזק, אלא גבי [גובה] הניזק ממיטב נכסי המזיק.

שנינו בברייתא שר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש. על ביטוי אחרון זה תוהים: מאי [מה פירוש] "קל וחומר להקדש" ובאיזה מקרה מדובר כאן:

אילימא [אם תאמר] במקרה דנגח תורא דידן [שנוגח שור שלנו, של ישראל] לתורא [לשור] של הקדש, הרי "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שמות כא, לה) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומכאן נלמד כי הלכות אלו של תשלומי נזיקין נוגעות לשור רעהו דווקא, ולא לשור של הקדש, ואין צורך לקל וחומר לענין זה!

אלא תאמר כי יש להבין זאת לא לענין נזיקין, כי אם לאומר "הרי עלי מנה (מאה דינרים) לבדק הבית" ונותן מנה זה מן הקרקע, שבא קל וחומר זה לומר דאתי [שבא] הגזבר ושקיל [ולוקח] מעידית שבנכסי המקדיש.

על כך יש להקשות: לא יהא הגזבר אלא בעל חוב סתם, הגובה חובו מנכסי הלווה,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר