שבת עט ע"א

דף עט - א

"משפרעו" - משמעו עד שיאמר לוה "פרעתי", שאז אין לשטר ערך, ו"לא פרעתי", שאז הוא בר ערך.

וכך ביאור הברייתא: מלוה המוציא בשבת שטר חוב, הרי עד שלא פרעו, היינו עד שלא טען הלוה פרעתי - חייב המלוה על הוצאתו, שהרי הוא צריך לו, כדי לגבות בו החוב. אבל משפרעו, דהיינו, כשהלוה טוען פרעתי - פטור המלוה על הוצאתו בשבת, שהרי אין לשטר זה שום ערך, מאחר שהלוה נאמן לפוסלו ^[1].

ורבי יהודה אומר: אף משפרעו, שטוען הלוה פרעתי, חייב המלוה. שהרי הלוה אינו נאמן לבטל את השטר.

רבא אמר: דכולי עלמא סברי: מודה בשטר שכתבו - צריך המלוה לקיימו. והברייתא מדברת בשטר מקויים, שנפרע ממש.

והכא, ב"כותבין שובר" קמיפלגי. האם הדרך היא שהמלוה כותב שובר ללוה לראיה שהחוב נפרע, או שמחזירים את השטר חוב עצמו.

תנא קמא סבר: כותבין שובר. הילכך אם הוציא המלוה שטר פרוע פטור. לפי שאין לו בו צורך, שהרי להשהותו אסור לו, וגם להחזירו ללוה אינו צריך, שיכול לכתוב לו שובר, ^[2] ואינו עומד אלא לשריפה.

[ואם החזירו ללוה והוציאו הלוה, פטור אף הוא, לפי שאינו משהה את השטר מחשש שיגיע לידי המלוה].

ורבי יהודה סבר: אין כותבין שובר כדי שהלוה לא יצטרך לשמור את השובר מהעכברים. אלא המלוה מחזיר את שטר החוב. הילכך חייב עליו המלוה, שהרי צריך הוא לו, להחזירנו ללוה.

רב אשי אמר: הכא מיירי שהוציא הלוה את השטר הפרוע בשבת. וטעמא דרבי יהודה דחייב מפני שצריך לו הלוה להראותו לבעל חוב שני, אחר. דאמר ליה: חזי, שגברא דפרע חובות אנא!

שנינו במשנה: עור כדי לעשות קמיע.

בעא מיניה רבא מרב נחמן: המוציא עור - בכמה הוא חייב?

אמר ליה רב נחמן: כדתנן: עור כדי לעשות קמיע.

[ורבא ידע התשובה אלא שאל כן כהקדמה לשאלות שלאחר מכן, רש"י].

שוב שאל רבא את רב נחמן: המעבדו את העור - בכמה שיעורו לחייב משום מעבד?

אמר ליה רב נחמן: לא שנא. אף בכך שיעורו הוא בכדי לעשות קמיע.

שוב שאלו: לעבדו, עור העומד לעיבוד, ועדיין אינו מעובד - בכמה שיעור הוצאתו? שהרי עתה אינו ראוי לעשות ממנו קמיע.

אמר ליה: לא שנא. ושיעורו כדי לעשות קמיע.

אמר ליה רבא: ומנא תימרא שכך הדין?

אמר ליה רב נחמן: כדתנן: המלבן את הצמר. והמנפץ אותו, והצובע אותו, והטווה ממנו חוטים, שכל אלו אבות מלאכות הן - שיעורו להתחייב עליו בשבת, שיהא בצמר שליבנו או ניפצו או צבעו או טוואו, כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כמלא רוחב הסיט. שהוא שיעור המרחק שבין האצבע לאמה, כפול. כלומר, פי שנים מזה, הוא השיעור.

וכן האורג שני חוטין של ערב בתוך חוטי השתי - שיעורו, שיהיה כל אחד משני חוט הערב הנארגים בין חוטי השתי, ברוחב האריג, כמלא רוחב הסיט [כפול]. ^[3] והיינו, שאעפ"י שלא ארגם לכל רוחב האריג אלא ברוחב השיעור הזה בלבד הרי הוא חייב.

אלמא, כיון דמלבן ומנפץ וצובע לטוייה קאי - שיעורא דידהו כטווי, כמלאכת הטוייה עצמה, שהיא כמלא רוחב הסיט כפול. ^[4]

אם כן, הכא נמי במוציא עור כדי לעבדו, כיון דלעבדו קאי - שיעורו להוצאה הוא כעור מעובד.

שוב שאלו רבא לרב נחמן: ושלא לעבדו, עור שאינו עומד לעיבוד - בכמה שיעור הוצאתו?

אמר ליה רב נחמן: לא שנא. ואף הוא שיעורו בכדי לעשות קמיע. ^[5] אמר ליה רבא: וכי לא שני בין מעובד לשאינו מעובד?! איתיביה מהא דתניא:

המוציא סמנין שרויין, שניתן כבר לצבוע בהן - שיעורן כדי לצבוע בהן מעט צמר לדוגמא, כדרך הצבע, שמראה את הגוון על הצמר לאנשים, ושואלם אם הם חפצים בצבע זה. ושיעור זה מקביל לכמות הסמנים שצריך לאירא, לסתום את פי הקנה שהאורג מגלגל עליו את חוט הערב, ושיעור מועט הוא.

ואילו ביחס לשיעור הוצאה של סמנין שאינן שרוין, אלא הם עדיין חמרי גלם, שמהם מייצרים צבע, תנן:

קליפי אגוזים, הקליפה הלחה העליונה שעל קליפת האגוז, וקליפי רימונין, סטיס ופואה מיני עשבים, וכל אלו עושים מהם צבע - שיעור הוצאתן הוא כדי לצבוע בהן, בצבעים שייצרו מהן, בגד קטן לפי סבכה. חתיכת בד שתופרין בראש הסבכה, שהיא הרשת שהנשים נותנות על שערות ראשן.

ושיעור זה גדול מכדי לצבוע לדוגמא, משום שהסמנין עדיין אינן ראויין לצבוע בהן. ומדוע בעור אמרת שאין הבדל בין מעובד לשאינו מעובד?

ומתרצינן: הא איתמר עלה: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: טעמא דסמנין הוא לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין בכמות שאינה מספיקה רק כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא. אלא כשהוא צריך לשרות הוא שורה לפחות כדי פי סבכה. ולכן אין חשיבות לסמנין שאינן שרויין כשיש בהן פחות משיעור זה.

אבל בעור, אדם טורח לעבד עור מועט אפילו אם יש בו רק כדי לעשות קמיע. ומאידך, גם עור מעובד אינו חשוב בפחות מכדי קמיע. הילכך שניהם שוים בשיעורם לענין הוצאת שבת.

ותו הוינן לרב נחמן, דאמר לא שני בין עור מעובד לשאינו מעובד:

והרי זרעוני גינה, דמקמי דזרעינהו תנן: זרעוני גינה שיעורן פחות מכגרוגרת, רבי יהודה בן בתירא אומר: חמשה גרעינין הוא השיעור.

ואילו בתר דזרעינהו תנן: זבל וחול הדק - כדי לזבל בו קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא חציר.

ואעפ"י שהכרוב והכרישא באים מגרעין אחד בלבד הם חשובים, הואיל והגרעין כבר צמח ונעשה ירק.

ואם כן, בעור נמי נאמר שהמעובד חשוב יותר משאינו מעובד?

ומתרצינן: הא איתמר עלה: אמר רב פפא:

הא, דמחייבין על זבל לצורך גרעין אחד משום דזריע הגרעין. שכבר נזרע ויש לו חשיבות בפני עצמו.

הא, דלא מחייבין אלא על הרבה גרעינין דלא זריע. לפי שאין אדם טורח להוציא נימא גרעין אחת לזריעה. תו הוינן לרב נחמן: והרי טיט, דמקמי דליגבליה שלפני שמגבלים אותו תניא [לעיל עח א]: מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית. והוינן בה: שופכין למאי חזו? ואמר רבי ירמיה: לגבל בהן את הטיט.

ואילו בתר לאחר דגבליה, תניא: טיט שיעורו כדי לעשות בהן פי כור. ואעפ"י שלטיט זה די פחות מרביעית שופכין, הוא חשוב כיון שהוא כבר מגובל.

ולמה בעור אמרת שאין חילוק בין מעובד לשאינו מעובד?

ומתרצינן: התם נמי כדאמרן: לפי שאין אדם טורח לגבל את הטיט לעשות בו פי כור אלא הוא מגבל יותר. ולכן השופכין אינם חשובים בפחות מרביעית. אבל טיט מגובל חשוב גם בשיעור יותר קטן.

אבל בעור אין הבדל בין מעובד ואינו מעובד.

תא שמע: דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: שלשה עורות הן. שלשה שלבים בתהליך עיבוד העור:

מצה, וחיפה, ודיפתרא. ^[6] וכל אחד שיעורו שונה לענין הוצאת שבת.

ומבארינן: מצה - כמשמעו דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ, שלא שמו את העור לא במלח ולא בקמח [ומים] ולא עובד על ידי עפיצים [הגדלים על עץ ומשמשים לעיבוד העור]. דהיינו, שלא עובד כלל, כמצה זו שלא נתחמצה ולא נתקנה כדת הלחם ^[7].

וכמה שיעורו לענין הוצאה?

תני רב שמואל בר רב יהודה: כדי לצור לעטוף בו משקולת קטנה. שדרך הסוחרים לעטוף את המשקולת העשויה מעופרת בעור כדי שלא תישחק ויפחת משקלה.

וכמה גודל המשקולת?

אמר אביי: ריבעא דריבעא רבע ליטרא דפומ בדי תא.

חיפה - דמליח ולא קמיח ולא עפיץ.

וכמה שיעורו? כדתנן במתניתין: עור כדי לעשות קמיע. והוא פחות מכדי לצור בו משקולת קטנה.

דיפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ.

וכמה שיעורו? כדי לכתוב עליו את הגט [היינו עיקרו של הגט שהוא "הרי את מותרת לכל אדם" ושמו ושמה וחתימת העדים והתאריך]. ושיעור זה פחות מכולן. ^[8] קתני מיהת במצה, כדי לצור בו משקולת קטנה. ואמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא. הרי מוכח כי שיעור עור שאינו מעובד הוא גדול מכדי לעשות קמיע, וקשיא אדרב נחמן?

ומתרצינן: התם - בבישולא. בעור לח מיד אחר ההפשט, שעדיין אינו ראוי לעיבוד, לפיכך שיעורו גדול מעור מעובד. אבל רב נחמן מיירי בעור שכבר התייבש, שאעפ"י שאינו מעובד, הואיל וראוי לעיבוד הרי הוא כמעובד, ושיעורם שוה.

תו מקשינן לרב נחמן: והתנן במסכת כלים:

הבגד - שיעורו שלשה טפחים על שלשה טפחים לטמאות טומאת מדרס. שבשיעור זה הוא ראוי למשכב ומושב. ואם ישב עליו הזב אפילו אם לא נגע בו [כגון שהיה הפסק בינו לבגד] נעשה הבגד אב הטומאה, אבל לטומאת מגע די בשלש אצבעות.

השק - ארבעה על ארבעה טפחים.

העור - חמשה על חמשה.

מפץ העשוי מקנים ארוגים - ששה על ששה.

וכל השיעורים הללו, משק ואילך, נאמרו בין לטומאת מדרס הזב בין לטומאת מגע של מת.

ותאני עלה: הבגד והשק והעור - כשיעור האמור בהם לטומאה, כך שיעור דידהו לחיוב על הוצאה בשבת.

והרי חמשה טפחים הוא יותר מכדי לעשות קמיע. ובהכרח, שהשיעור של חמשה טפחים נאמר בעור שאינו מעובד. ומתניתין ד"כדי לעשות קמיע" מיירי בעור מעובד, וקשיא לרב נחמן?

ומתרצינן: ההוא בקורטובלא. עור שהתקשה ע"י בישול במים רותחין שאינו ראוי אלא לישב עליו, ולכסות בו מטות, ולעשות ממנו שולחן. הילכך שיעורו בחמשה טפחים.

והכין הוא ראובן שתבע את שמעון במנה והוציא עליו שטר. אמר שמעון שטר זה כתבתיו לו על עצמי אלא שפרעתיו אם יכול ראובן המלוה לקיים את השטר בחותמיו כולי עלמא לא פליגי שחייב שמעון בממון דאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה. אבל אם אין ראובן המלוה יכול לקיימו בחותמיו ואין נודע כי נכתב באמת אלא מדברי שמעון. מר סבר אם מודה לוה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו בו ואם לא יקימנו ואמר לוה כתבתיו ופרעתיו. הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומר סבר כיון שהודה לוה שכתבו הרי נתקיים בכך ואין המלוה צריך לקיימו. ואם יאמר לוה כתבתיו ופרעתיו אומרי' לו הבא ראיה או תן זה הממון והילכך צריך לקיימו עכשיו וקאמ' אביי ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולא איכפת ליה ללוה אע"ג דשטרא ביד מלוה וצריך מלוה לקיימו. והילכך לוה פטור על הוצאתו דמתעסק הוא. ור' יהודה סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וצריך ליה לוה וחייב על הוצאתו:

רבא אמר דכ"ע מודו בשטר שכתבו צריך לקיימו. והכא בכותבין שובר קא מיפלגי. ועיקרא הא בגמ' דגט פשוט במתני' מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר ואמרינן עלה אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא ב"ד מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. ודבר זה בין בפריעת מקצת בין בפריעת השטר כולו אם אמר המלוה אבד שטרי דקאמרינן (שם) אמר ר"ה בריה דרב יהושע אפי' למ"ד כותבין שובר ה"מ אפלגא אבל אכוליה שטרא לא כתבינן. ולא היא אפי' אכולי שטרא נמי כתבינן. ופלוגתא היא דרב ושמואל אמרי אין כותבין שובר. ור' יוחנן ור"ל אמרי כותבין שובר והלכתא כותבין שובר. השתא הכא לענין לוה שהוציא את השטר בשבת אחר שפרעו קאמר רבא בכותבין שובר פלוגתייהו. ת"ק דסבר פטור קסבר כותבין שובר דאסיק אדעתי' [שמא יאמר] שלא פרעו אלא [מבקש ממנו] שובר. וכיון שיש בידו שובר לא צריך ליה. ור' יהודה סבר אין כותבין שובר והאי פרע ליה ועדיין שטר שעליו קיים. והלכך צריך ליה ולא עליה מיניה חורבא. וכולהו הני סבארי אידחו במימרא דרב אשי וקאמר כ"ע כותבין שובר והכא צריך ליה לוה לשטרא דאיבעי למיזף מן איניש אחרינא מחוי ליה וא"ל חזי דגברא דפרע אנא. ומהכא מחייב ליה ר' יהודה:

בעא מיניה רבא מרב נחמן עור שיעורו בכמה א"ל תנינא עור כדי לעשות בו קמיע ולא שנא מעובד (שלא לעבדו) שראוי לקמיע. ולא שנא שלא מעובד לעבדו ול"ש שאינו מעובד שלא לעבדו.

ומנא תימרא דלא שנא לן בין מעובד בין שאינו מעובד דקאי לעבוד דהא המלבן והמנפס שהוא עומד לטויה שיעורו כשיעור טויה. ואיתיביה רבא תלת תיובתא לרב נחמן דאמר לא שנא לן בין מעובד לשאינו מעובד. ראשונה מסמנין שהרי השרויין שיעורן כדי לצבוע בהן (דאמא לאמא) [דוגמא לאירא].

ושאינן שרויין שיעורן גדול מזה. כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכא דאלמא טובא איכא בין שרויין בין שאינן שרויין ופריק רב נחמן התם שני בין שרויין ובין שאינן שרויין. דהא איתמר עלה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שאין אדם טורח לשרות סממנים לצבוע בהן (ריגמא לאינא) [דוגמא לאירא]. והילכך אין דרך המוציא להוציא סממנין לשרות לצבוע. אבל שרויין מוציא אדם שיעור זה. אבל הכא עוד מעובד ושאינו מעובד כצמר מנופץ וכטויה דמי. שנית איתיביה זרעוני גינה בזמן שאינן זרועין שיעור הוצאתו שנים ובזמן שהן זרועין שיעור המוציא להן זבל כדי לזבל כרישה אחת דאלמא שני בין זרועין לשאינן זרועין. ופריק בהא נמי שאני זרעוני גינה דאמר רב פפא לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה וטורח הוא לזבל כרישה אחת אבל עור לא שני לן בין מעובד לשאינו מעובד. שלישית שופכין ששיעורן ברביעית כדי לגבל טיט. אבל טיט מגובל כדי לעשות פי כוש. ופרקי' ההיא שניא בדאמיד בה שאין אדם טורח. אבל טיט [שיעורו] לעשות פי כוש. אבל הכא בעור לא שנא.

תא שמע דאמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא ג' עורות הן וקא יהיב תלתא שיעורי וחד מנהון מצה דלא מליח ודלא קמיח ודלא נפיץ. וזהו שאינו מעובד. ושיעורו ריבעא דריבעא דפומבדיתא.

והוא כדי לצור משקולת קטנה. (בני) [פי'] רבינו האי גאון זצ"ל צוררין משקל של אבן כדי שלא יחסר. דאלמא פליג על רב נחמן דאמר לא שנא בין מעובד לשאינו מעובד. ופרקי' בישלה שאני. ופירושה בישלה העור שנתעבד כמה שהוא בלא מלח ובישל ונפסד כשמלבישין אותו על משקל או על זולתו יבש וקשה מאד (זהו שהכנת) [ודרך חנוני] לצרור משקולת ולעשות ממנו כלים לשמן שנקראין בכל אחד לאביי ושיעור קטן שלו הוא המפורש. וקא מפרקינן לרב נחמן שאם לא בישל העור ולא נפסד. ועדיין ראוי הוא לעיבוד שיעורו כמעובד כדי לעשות קמיע. אבל מליח וקמיח סגי בפחות מן הלין. תרי שיעורי בין לצור משקולת ובין עשיית קמיע. והכין נמי הא דתנן העור המליח חמשה על חמשה.

עד שיאמר לוה פרעתי ולא פרעתי. פי' הכא במאי עסקינן שבקש ולא מצא עדים שמתו אותן שחתמוהו ואין שום אדם מכיר התם ידן שאלו היה הדבר ספק השטר חשוב וראוי שמא יביאו עדים ויקיימוהו ואין לומר שצריך הוא להחזיר השטר ללוה ולפיכך הוא פטור, שהואיל ולא מצא עדים שהוא מזוייף בודאי, כך ה"ה שיהא מונח בידו של מלוה זה שמא ימצא עדים לקיימו או עד שימצא הלה עדים שהוא מזוייף או עד שיבוא אליהו. ואפשר לפרש שאפי' הדבר ספק הואיל ולא מצא עדים עכשיו אינו מתחייב משום שמא ימצא עדים שמ"מ אינו ידוע אם הוא דבר הראוי אם לאו. וא"ת עד שלא אמר פרעתי אמאי חייב למאי מהני לי' שטרא אי מודה לי' אפי' בלא שטר נמי חייב אי לא מודה לי' הא אמרת פטור והשטר פסול וי"ל לא חציף אינש למימר שטרא זייפא הוא אא"כ הוא אמת שהוא מתיירא שמא יבואו עדים ויעידו ונמצא שהוחזק כפרץ ובפרעון נמי מתבייש דא"ל אידך אי פרעתני שטרך בידי מאי בעי ואי לא נפיק שטרא מתותי ידי' א"ל לא היו דברי' מעולם וי"א מהני לזה דאי מודה בה גובה מהיתומים ואינן יכולין לומר פרענו ואי לאו שטרא יכולין לומר כן, ולמ"ד (ב"ב קעה:) מלוה ע"פ לא גבי מיתמי לא גבי כלל א"נ מהני ללקוחות שלקחו ממנו אחר שיודה לו בב"ד:

ור"י סבר אין כותבין שובר. פרש"י ז"ל ומ"ה צריך ליה שאם לא יחזיר לו שטרו הדין נותן שיחזיר לו ממון שפרעו ומכאן למדנו דבר זה ואין לנו ראיה ממקום אחר שהיה במשמע שאחר שפרעו אפי' למאן דאמ' אין כותבין שובר אינו חייב להחזיר לו שאינה אלא חששא שמא יאבד שטרו והואיל ופרעו פרעו. ור"ח ז"ל פי' כגון שפרעו ולא עמד עמו בדין ולרבנן דאמרי כותבין שובר א"צ לי' זה לשטר שהוא מוציא שוברו ולר"י דאמר אין כותבין שובר הוא צריך לו כדי שלא יוציאנו מלוה ויגבה בו פעם אחרת. ונראה שהוא ר"ל דלרבנן כיון דכותבין שובר וחששא דצריך להיות שומר שוברו מן העכברים לאו חששא הוא אין שטר זה כלום לר"י כיון דחששא היא שטר זה ראוי הוא ומתחייב עליו המוציא:

כדי לכתוב עליו את הגט. פרש"י ז"ל תורפו של גט, דהיינו שמו ושמה ומקום העדים והזמן והרי את מותרת לכל אדם והזקיקו לומר כן כדי שיהא שיעור דפתרא דמליח וקמיח מועט משיעור עור דמליח ולא קמיח ויפה פירש וא"ת בגט הא בעינן ודן ותורפי' דגיטא נ"מ להתגרש בדאורייתא ויכולין אנו לומר שאע"פ שהוא יותר מעובד שיעורו מרובה שהרי קלף מעובד הוא ושיעורו גדול משיעור עור כדתנן במתני' ופרש"י ז"ל עצמו דאיידי דדמיו יקרים לא עביד מיני' קשר מוכסין אלא לתפילין ומזוזות, ולא מתחייב בשיעורא זוטא. מ"מ למדנו דסתם עיבוד היינו מלוח דהא אמרן לעיל דבין מעובד ובין שאינו מעובד שיעורן לעשות ממנו קמיע וכאן במליח וקמיח שיעור אחר לכתוב גט אלמא סתמא לא לקמוחי קאי אלא למלוחי דהיינו עבוד כדאמרן בפ' כלל גדול (שבת עה:) היינו מולח היינו מעבד וכו':

ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר. [פירש רש"י ז"ל (ד"ה והכא בסופו): ואע"פ שכבר פרעו צריך להחזיר לו מעותיו אם לא ימצא השטר, ודין זה מחודש שלא נמצא בשום מקום אלא בזה. וכתב הרא"ה ז"ל דהוא הנכון שבפירושים]. וראיתי לאחד מן הגדולים שכתב בשם הרשב"א ז"ל דנפקא מינה לדידן דקיימא לן כרבנן דכותבין שובר, שאם יש נאמנות בשטר כגון שכתוב בו ויהא נאמן כשני עדים כשרים לעולם, שאין כותבין שובר, ואם לא יתן לו שטרו מחזיר לו מעותיו ואכיל הלה וחדי, ואינו מספיק לא חותם ידו ולא העדאת עדים לפי שכבר האמינו כשני עדים. ומיהו אם כתב לו בבית דין שובר הא ודאי אין מחזיר לו כלום, אלא אדרבה מגבין אותו לכתחילה בבית דין כיון דקיימא לן כותבין שובר. עד כאן.

אמר המאירי המשנה השלישית ואף היא מענין שהזכרנו בתחלת הפרק המוציא עור כדי לעשות קמיע והתבאר בגמ' שאין שיעור זה אלא לאחד ממיני העור והוא שאמרו שלש עורות הן מצה וחיפה ודפתרא מצה כמשמעה ר"ל שלא נתעבד כלל לא במלח ולא בקמח ולא בעפצים אלא שהוא עדיין לח בלא שום עיבוד והוא נקרא בסוגיא זו בושלא וזה שיעורו כדי לצור בו משקלת קטנה שהיה דרכם לכרוך משקלות העופרת בעור שלא יפחת ופירשו על המשקולת ריבעא דריבעא דפומבדיתא רובע הליטר' ושיעורה בשקל:

חיפה הוא שנמלח כדי לנגב העור אבל לא נתנוהו בקמח ומים שרגילין ליתנו שם אחר המליחה וכל שכן שלא תקנוהו בשחיקת העפצים שרגילין לתקנו בהם אחר הקמח וזהו שהוזכר עליו במשנה זו כדי לעשות קמיע והוא מועט משיעור ראשון:

דיפתרא הוא שנמלח והשהו אותו אח"כ בקמח ומים אבל לא תקנוהו בשחיקת עפצים וזה שיעורו כדי לכתוב את הגט ופירשו גדולי הרבנים שהוא שיעור מועט שבכלם וי"מ שהוא שיעור מרובה ואע"פ שהוא חשוב יותר מן האחרים והיה לו למעט בשיעורו מתוך חשיבותו טעם הדבר מפני שכל הדברי' אנו הולכין בהם אחר מה שרגילי' לעשות בהם וכשאין בו שום עיבוד הוא ראוי לכריכ' משקלות וכשנתנגב על ידי מליחה ולא נתנוהו בקמח ולא תקנוהו בעפצים דרכן של בעלי קמיעין לחזר אחר עורות אלו וכשהוא מליח וקמיח אע"פ שאינו מתוקן בעפצים ראוי לכתוב בו את הגט ואם נשלם העבוד לגמרי והוא שנתקן בעפצים הרי הוא עור גמור ודינו בחמשה על חמשה כשיעור טומאתו והוא הנקרא קרטבלא והיה לו לומר ארבעה עורות אלא שלא נתעסק אלא באותן שלא נתקנו לגמרי וי"מ קרטבלא שבשלוהו ברותחין ונתקשה עד שנר' לישב עליו ומפרשים שאם נתקן בעפצים אינו בכלל עור אלא בכלל קלף ואינו נראה כן שעיבוד העור אין מדקקין אותו כלל אלא מעבדין אותו בכסותו להיותו עור שאינו ראוי לכתוב בו ספר תורה ותפלין ומזוזות ותקון עפצים שלו אינו אלא על הדרך שנוהגין עכשיו לתקנו בשחיקת קליפת עצי ארזים ודומיהם ואינו ראוי לכתיבה אלא לכתיבת הגט שכותבין אותו על הרבה דברים ואין חוששים בו לקיום הכתב אלא שתראהו לבית דין ויתירוה במעשה בית דין שלהם ועוד שהרי עידי מסירה כרתי כמו שיתבאר במקומו הא מ"מ יראה שכל שנתדקדק ונגרד עד שנעשה ראוי לכתיבה אעפ"י שנתעפץ אינו בכלל עור אלא הרי הוא גויל ודינו לענין זה כקלף:

לפי שאין אדם טורח לשרות סממנין לצבוע בהן דוגמא לאירא פי' אבל עור שאינה מעובד חזי לכסות בה קמ"ע כמעובד ומפני זה שיעורן שוה:

בפירש"י בד"ה והכא בכותבין כו' אלא מחזיר לו ושורפו ואסור להשהותו עכ"ל אין פירושו שצריך להחזיר ללוה דא"כ מאי קאמר ואסור להשהותו דלא שייך איסורא דשהייה בלוה ועוד דאי הוי צריך להחזיר ללוה א"כ צריך ליה המלוה כדי לאהדורי ללוה ואמאי פטור אלא דר"ל או מחזירו ללוה או שהוא המלוה שורפו מיד דאסור להשהותו וק"ל:

בא"ד וא"נ לא מהדר ליה מלוה לא איכפת ליה ללוה כו' עכ"ל ולא יחוש הלוה שמא יאבד שוברו וזה חוזר וגובה בו שהרי אסור לו למלוה להשהותו וצריך לשורפו וק"ל:

תוס' בד"ה אלמא כיון כו' ה"ל למנקט כיון דלאריגה כו' עכ"ל בכל נוסחות סדר המשנה בפרק האורג לא קתני גבי אריגה סיט כפול אלא כמלא רוחב סיט והיינו דאורג ב' חוטין כמלא רוחב סיט קתני דהיינו שיעורא דסיט כפול בטוויה ומהרש"ל דחק בזה בדברי התוס' ואין להאריך וק"ל:

בגמ' תנן זרעוני גינה כגרוגרת וכו' לקמן (שבת דף צ') שנויה משנה זו וגרסינן בה פחות מגרוגרת ע"ש:

ברש"י ד"ה והכא בכותבים שובר וכו' וה"ג ת"ק סבר כותבין שובר וכו' פי' ואע"פ שכותבין שובר אסור למלוה להשהותו לצור על פי צלוחיתו כמו שכתב רש"י לעיל מזה וגם להלוה אינו צריך להחזירו ואינו עומד אלא לשריפה ולכלום נחשב ולכך אם הוציאו פטור:

בתוס' ד"ה ת"ק סבר וכו' וקשה דהרי צריך להחזירו ללוה וכו' פי' דאע"ג דס"ל דכותבים שובר אם לא היה ביד המלוה בשעת התביעה אבל כשישנו ביד המלוה צריך להחזירו וגם המלוה בעצמו מחזירו כדי שלא יצטרך לכתוב שובר אלא ודאי הכא איירי שלא היה השט"ח ביד המלוה בשעת התביעה וכתב לו שובר ונתן לו ואחר זמן נמצא ולכך אם הוציא פטור:

ד"ה אלמא וכו' אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה כצ"ל ר"ל שיש מלבן ומנפץ שלא קיימי לאריגה אבל מ"מ כולהו קיימי לטוויה:

ד"ה קתני מיהת וכו' קשה לר"י דלא הוה ליה לאתויי מלתא דאביי הכא נראה דטעמו הוא דלענין הקושיא שהקשה המקשה אינו צריך למילתיה דאביי דמאי נ"מ דאפי' יהא השיעור קטן או גדול מ"מ שמעינן מהא דשיעור עור שעדיין אינו מעובד ועור שכבר מעובד קצת דהיינו חיפה אינן שווין שזה שיעורו כדי לעשות קמיע וזה שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה ויש שרוצים לפרש דר"ל דמאחר שכבר הביאו דברי אביי לעיל מזה בסמוך לא הוה צריך לאתויי ליה בסיום הקושיא דקתני מיהת וכו' ולא נהירא לי דאדרבה אם היה צריך לאתויי ליה לענין הקושיא כסיום הקושיא היה צריך לאתויי ליה וק"ל:

גמ' המעבדו בכמה א"ל ל"ש לעבדו בכמה כו' כצ"ל:

שם והאורג ב' חוטין שיעורו כמלא הסיט אלמא כו' כצ"ל. ונ"ב כך הוא להדיא ברמב"ם ועוד נ"ב פי' ב' חוטין של ערב כשיעור רוחב הבגד כמלא הסיט אף שלא ארגו על פני כולו רש"י לקמן:

שם שיעורו כמעובד שלא לעבד כו' בגד קטן לפי סבכה כו' תנן זרעוני גינה פחות מכגרוגרת כו' מודים חכמים לר"ש במוציא כו' והוינן בה שופכין למאי חזי ואמר רבי ירמיה כו' שיעורו כדתנן עור כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלמא כיון דלטוייה קא ה"ל למנקט כו'. נ"ב אם אין כאן ט"ס צ"ל שהתוס' סוברין ששיעור אריגה כשיעור טויה וכתב נמי שם סיט כפול ואפילו גורסין כמלא הסיט לחוד ואפ"ה אפשר מפרשין דה"ה גבי אריגה כפול וסמיך ארישא והא דמחלקים לתרתי בבא משום דשיעור אריגה דוקא בב' חוטין משא"כ בטויה וק"ל. (עיין במהרש"א):

גמרא התם בבישולה. ועפירש"י וק"ק חיפה דהיינו מליח במאי איירי אי ביבש אפילו קודם מליחה נמי (והתימה על הרמב"ם בחבורו שלא הביא זה דיבש אפילו קודם מליחה שיעורו בכדי קמיע וכן התוי"ט פי' במתני' דעור היינו דמלוח הא איכא לפרושי אפי' קודם מליחה וביבש) ואי בלח א"כ משמע דדרך למלחו בעודו לח תהדר הקושיא למקומה דה"ל לשעוריה בכדי קמיע:

תד"ה כדי. ס"ל כר' אלעזר. כצ"ל בלי יו"ד וכן בסמוך לקמן:

גמ' כדי לצור בו משקולת קטנה. עיין בב"ב פט ע"א תוס' ד"ה ולא בצל:

מפני שצריך להראותו לבע"ח שני. יראה היינו אי אין כותבים שטר ללוה בלי מלוה עמו אלא בשטרי אקניתא א"כ מיירי הכא בשטרא דלאו אקניתא וא"כ מוכרח היא שכבר פרע למלוה והחזיר לו שטרו והוא מתפאר אצל בע"ח שני. אבל למ"ד כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אפי' שטרי דלא אקניתא א"כ אין שום ראיה דגברא פרענא הוא שאפשר הוא לעצמו הערים וכתב לו שטרות והחתים עליהם עדים וכ' עלה הנפק בב"ד והכל להטעות בע"ח שילוה לו. וא"כ אין כאן התפארות כלל. נמצא אוקימתא דרב אשי תלי' בהנ"ל ובב"מ משמע דפליגי גם תנאי בהכי ובב"ב קע"ג ע"א. ומיושב קושי' תוס' ד"ה חזי וכו' עיין וק"ל:

בפירש"י בד"ה והכא בכותבין שובר וכו' יש גורסין ת"ק סבר אין כותבין וכו' ולא היא חדא דכיון דאסור לשהות אפי' ע"י שובר נמי וכו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דכיון דלרב יוסף פלוגתא דתנאי הא דאסור לשהות דאיכא למ"ד דאף בלא שובר מותר לשהות א"כ שפיר מצינן למימר דרבא ס"ל דר' יהודה נמי לא מיקל כולי האי ומודה דבלא שובר אסור לשהות ולא פליג אלא בהא לחוד דע"י שובר מותר לשהות ולא חייש לשמא יאבד לענין איסורא. ונראה דעיקר כוונת רש"י ז"ל דאקושיא שנייה סמיך דלר' יהודא אין כותבין שמעינן ליה. אמנם לע"ד גם זה אין מוכרח דנהי דר"י ס"ל אין כותבין היינו היכא דאיכא תקנתא אחריתי שיחליף משא"כ הכא איירי שפיר שבתחלה נכתב השובר כדין שטען המלוה שנאבד וקי"ל בהא דכותבין שלא יאכל הלה וחדי ואפשר דר' יהודא מודה בהא ולפ"ז השתא נמי שנמצא אח"כ ס"ל לר"י דמותר להשהות השטר ות"ק ס"ל דאפי' בכה"ג אסור להשהות כיון שהשטר בעולם אלא דלפ"ז סוף סוף לא משמע ליה לרש"י לומר דפליגי בכה"ג כיון דשמעינן לר"י בעלמא דמחמיר לענין שובר משום חששא דשמא יאבד טפי מרבנן א"כ אין סבר' לומר דלענין איסורא דלשהות ס"ל איפכא כן נ"ל:

אלא דעדיין צ"ע הא דמסיק רש"י ז"ל לפי גרסתו דלר' יהודא דאין כותבין שובר אי לא מהדר ליה חוזר ותובעו מה שפרעו ולא ידענא מה סברא יש בזה שיחזיר לו המעות דבכולה תלמודא לא משמע למ"ד אין כותבין שובר אלא לענין דאין כופין הלוה לפרוע עד שיחזיר לו השטר אבל היכא שכבר פרע לכאורה אין סברא לכוף את המלוה להחזיר המעות אם יאמר שנאבד השטר אלא היכא שמודה שהשטר בעולם עד שאנו כופין להחזיר המעות יכופו שיחזיר השטר לבעליו. ובאמת הוי מצי לפרש שצריך השטר למלוה כדי להחזירו ללוה כיון דקפיד עלה שלא יחשוד אותו שרוצה לגבות שנית שלא כדין. ולענ"ד הדבר ברור כדפרישי' ודו"ק:

בתוס' בד"ה חזי דגברא דפרע אנא כרב אשי תניא בתוספתא וכו' ולשאר אמוראי קשה לרשב"א עכ"ל. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב קושי' זו בפשיטות דהנך אמוראי דשמעתין לא ניחא להו לאוקמי ברייתא בתרי גווני דרישא במילתא דתנא קמא דמשלא פרעו היינו כשמוציאו המלוה ומשפרעו יהא פירושו שהוציאו לוה ומש"ה ניחא להו לפרש כולה מילתא בהוציאו מלוה וכ"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש. אלא דלע"ד אפ"ה קושיית הרשב"א במקומה עומדת דאפילו בהוציאו מלוה נמי הוי מצי לפרש דטעמא דר' יהודה דמחייב היינו לפי שצריך לו השטר להמלוה כדי שיחזירו להלוה דקפיד עליה שצריך להראותו לב"ח שני ונהי דלרבא לק"מ דאכתי צריך לאוקמי בפלוגתא דכותבין שובר דאי הוי ס"ל לר"י דכותבין שובר א"כ תו לא הוי צריך להשטר שיכול להראות השובר לבע"ח שני ועדיף טפי מש"ה הוצרך רבא לומר דר"י ס"ל דאין כותבין אלא דאכתי לאביי ולרב יוסף קשה דמצי לפרש הכא טעמא דר' יהודה דכ"ע אסור להשהות ואין כותבין שובר ואפ"ה מחייב ליה ר"י מה"ט. מיהו למאי דפרישית לעיל בלשון התוס' דלעולם אין לחייב המלוה אלא כשמצניעו לצורך גמור בשביל עצמו א"כ נתיישבה קושיית הרשב"א לגמרי. כן נ"ל נכון. ולפי מה שראיתי בלשון הירושלמי דשמעתין נראה ראיה ברורה לכל מה שכתבתי ואין להאריך יותר:

בד"ה כדי לכתוב עליו גט וכו' בחנם פי' בקונטרס דשיעור גט קטן מכולם וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בזה בס' מגיני שלמה וגם בדיבור שאח"ז ששניהם עולין בקנה אחד כפתור ופרח. ועוד נ"ל ליישב שיטת רש"י דלא שייך למיזל בתר שיעורא דגט לקולא בדיפתרא משום דלא שכיח לכתוב עליו גט יותר מקמיע כיון דיכול לזייף דחכמים גופייהו לא מכשירין אלא בדיעבד אע"כ דשיעור גט הוי לחומרא כדפרישית ועיין מ"ש בחידושי גיטין דף כ"ב:

(עט א תוס') ד"ה וקתני וכו' דלא הו"ל לאתויי מילתיה דאביי הכא.—עי' מ"ש בתמורה (כח ב).

עד שיאמר פרעתי ולא פרעתי. כלומר עד שלא אמר פרעתי חייב משאמר פרעתי פטור דבטל ליה: דכולי עלמא צריך לקיימו. והכא בפרעו ולא פרעו ממש קאמר ובשטר מקויים ודכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע: והכא בכותבין שובר קא מיפלגי. יש גורסין ת''ק סבר אין כותבין שובר על שטר פרוע שאתה מצריכו לשמור שוברו מן העכברים אלא מחזיר לו ושורפו ואסור להשהותו ורבי יהודה סבר כותבין שובר ועל ידי שובר מותר לשהות שטר פרוע לצור ע''פ צלוחיתו ולא היא חדא דכיון דאסור לשהות שטר פרוע אפי' על ידי שובר נמי אסור להשהותו שמא יאבד השובר וזה חוזר וגובה בו ועוד לרבי יהודה אין כותבין שובר שמעינן ליה בבבא בתרא (דף קע:) דתנן מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר וה''ג ת''ק סבר כותבים שובר והכי קאמר משפרעו לוה והוציאו מלוה בשבת פטור שאינו צריך לו ואי אמרת כיון דראוי לצור ע''פ צלוחיתו הוא דבעי אהדורי ללוה לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה ויחזור ויתבענו ואי נמי לא מהדר ליה מלוה לא איכפת ליה ללוה דמלוה כתב ליה ללוה שובר עילויה ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר הלכך צריך הוא המלוה דבעי אהדורי ואי לא מהדר ליה חוזר ותובעו לו מה שפרעו דלא סגי ליה בשובר דצריך לשומרו מן העכברים: רב אשי אמר. פלוגתייהו כשהוציאו לוה הוא ומה הוא צריך לו דקאמר ודאי לא לצור דמשום סתימת פי צלוחית לא משהי ליה שמא יבא ליד המלוה אלא משהי ליה להראותו לשאר בעלי חובות ולהתהלל שהוא פורע חובותיו: המוציא עור בכמה. משום דבעי למיבעי מיניה הנך בעיי אחרנייתא בעא מיניה הא ואף על גב דמתני' היא: לעבד. עור העומד לעבדו ועדיין לא עבדו בכמה שיעור הוצאתו: המלבן. צמר: סיט. כדי הפרש אצבע מהאמה: כפול. שני סיטין: אלמא. כיון דמנפץ ומלבן לטווייה קאי שיעוריה כטוויה: שלא לעבדו. אינו עומד לעבד: דוגמא. כלומר מעט כעין שמראין לדוגמא לומר רוצה אתה בזה: לאירא. והוא כשיעור הצריך לאירא של גרדי לסתום פי קנה שפקעית הערב נתונה בו: קליפי אגוזים. קליפה לחה שעל קליפי האגוז: סטיס. וישוד"א: פואה. וורנצ''א: פי סבכה. קופ''א נותנין בגד באמצעיתה והאי שיעורא נפיש: שאין אדם טורח כו'. ואם בא לשרותה שורה כדי פי סבכה אבל עור טורח אדם לעבד כדי קמיע ומעובד נמי פחות מכדי קמיע לא חשיב: חמשה. גרעינין: ואילו בתר דזרעינהו תנן. דקלח אחד חשוב: כרישא. קפלוט: הא איתמר עלה. לקמן בפרק רבי עקיבא מתרץ לה רב פפא הכי: נימא. גרעינין: מצה כמשמעו. שאין לה שום תיקון: קמיח. משהין אותו בקמח ומים: עפיץ. מתקנין אותו בשחיקת עפצים כמו שעושין כאן בשחיקת קליפת ארז שקורין טנ"א: וכמה שיעורו. להוצאת שבת: רבעא דרבעא דפומבדיתא. רובע ליטרא של פומבדיתא דרך הסוחרים לצור משקולת של עופרת כדי שלא תפחת לפי שהמתכת נשחקת תמיד ונפחת מאליו: קמיע. בציר שיעוריה מכדי לצור משקולת: לכתוב גט. ותנן (גיטין דף פה.) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ושמו ושמה והעדים והזמן ושיעור זה קטן מכולן: וקתני מיהת כו'. אלמא שיעור דאין מעובד נפיש: בבישולא. לח כמו שהופשט קרי בשולא לשון בשול שהוא לח דאכתי לא חזי לעיבוד אבל יבש חזי לעיבוד וכיון דחזי לעיבוד הוי כמעובד: שלשה על שלשה לטומאת מדרס. אבל למגע שלש על שלש והן אצבעות: כך שיעור להוצאת שבת. אלמא שאין מעובד חמשה טפחים בעינן ומתניתין מוקי במעובד: בקורטבלא. מבשלו ברותחין ומתקשה לישב עליו ולכסות דלובקאות שקורין פושדטוויי''ל ומטות ולעשותו שולחן:

ת''ק סבר כותבין שובר. ומיירי שכבר יש לו שובר ולכך משפרע פטור דאין זקוק להחזיר השטר ומתוך פירוש הקונטרס משמע שעדיין לא נכתב השובר וקשה דהרי צריך להחזירו ללוה שלא יצטרך לכתוב שובר: חזי דגברא דפרע אלא. כרב אשי תניא בתוספתא דמכילתין ר' יהודה אומר אף המוציא שטר פרוע כל שהוא חייב מפני שמשמרו לבעל חוב ולשאר אמוראי קשה לרשב''א: אלמא כיון דלטוויה קאי. הוה ליה למינקט כיון דלאריגה קאי שהוא רחוק יותר אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה: כדי לכתוב עליו את הגט. סבירא ליה כרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי דלר' מאיר אין כותבין על הדפתרא דתנן בגטין (דף כא:) אין כותבין על נייר מחוק ועל הדפתרא וחכמים מכשירין ואמר בגמ' מאן חכמים ר' אליעזר ובחנם פי' בקונטרס דשיעור גט קטן מכולן דהא אשכחן דקלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין ונייר דגרע טפי שיעורו לכתוב עליו קשר מוכסין וטעמא דקלף שהוא חשוב אין מצניעין אותו לקשר מוכסין וכן יש לפרש כאן: וקתני מיהא כדי לצור ואמר אביי. קשה לר''י דלא הוה ליה לאתויי מילתא דאביי הכא: