שבת עח ע"ב

נייר מחוק כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטון עור כדי לעשות קמיע (דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה) קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל דיו כדי לכתוב ב' אותיות כחול כדי לכחול עין אחת דבק כדי ליתן בראש השפשף זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב רבי יהודה אומר כדי לעשות פיטפוט סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד כדי לסוד קטנה שבבנות ר' יהודה אומר כדי לעשות כלכל רבי נחמיה אומר כדי לסוד אונדפי:
גמ' חבל נמי ליחייב כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה כיון דחריק במנא לא עבדי אינשי תנו רבנן הוצין כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית סיב אחרים אומרים כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין רבב כדי לסוך תחת אספגין קטנה וכמה שיעורה כסלע והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא מוכין כדי לעשות כדור קטנה וכמה שיעורו כאגוז: נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין: תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות (של קשר מוכסין) ורמינהו המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות חייב ואם לאו פטור אמר רב ששת מאי שתי אותיות שתי אותיות של קשר מוכסין רבא אמר שתי אותיות דידן ובית אחיזה דהיינו קשר מוכסין מיתיבי המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכולו כדי לכרוך ע''פ צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור בשלמא לרב ששת דאמר מאי שתי אותיות שתי אותיות של קשר מוכסין שפיר אלא לרבא דאמר שתי אותיות דידן ובית אחיזה דהיינו קשר מוכסין הכא בית אחיזה לא צריך קשיא תנו רבנן המוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור רבי יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו מאי בינייהו אמר אביי איכא בינייהו רהיטי מוכסא רבא אמר מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו רב אשי אמר חד מוכס איכא בינייהו מפני שצריך לו להראות למוכס שני דא''ל חזי גברא דמוכס אנא: ת''ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב משפרעו פטור רבי יהודה אומר אף משפרעו חייב מפני שצריך לו מאי בינייהו אמר רב יוסף אסור לשהות שטר פרוע איכא בינייהו רבנן סברי אסור לשהות שטר פרוע ורבי יהודה סבר מותר לשהות שטר פרוע אביי אמר דכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע והכא במודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו קמיפלגי תנא קמא סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ורבי יהודה סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומאי עד שלא פרעו ומשפרעו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

נייר מחוק, שאינו ראוי עוד לכתיבה, שיעורו גדול יותר מקשר מוכסין - כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון, מי בושם.

עור - כדי לעשות נרתיק לקמיע [רע"ב].

קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל". ולפי שהקלף יקר לא משתמשים בו לקשר מוכסין אלא רק לתפילין ומזוזות, ולכן שיעורו גדול משל נייר. ^[1]

דיו - כדי לכתוב שתי אותיות. שלפעמים יש תועלת בשתי אותיות בלבד. כגון לכתוב אותן בנפרד על שני חלקי כלי, או שני קרשים, כדי לדעת שהם בני זוג.

כחול, צבע שצובעים מסביב לעין - כדי לכחול בו עין אחת.

דבק - כדי ליתן בראש השפשף.

שהציידים שמים נסר קטן בראש קנה, ונותנים עליו דבק, כדי שיידבק עליו העוף כשישב שם, ויתפשוהו.

זפת וגפרית - כדי לעשות נקב. צלוחית ששמים בתוכה כסף חי, סותמים את פיה בזפת או בגפרית, ומשאירים נקב קטן כדי להוציא דרכו את הכסף החי [ו"לעשות נקב" היינו, להתקין את הזפת או את הגפרית שבתוכם עושים את הנקב].

שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן בפקק שעל צלוחית של יין.

חרסית, עשויה מלבינה כתושה - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, שהמפוח נכנס בו.

רבי יהודה אומר: כדי לעשות פיטפוט, רגל למקום מושב הכור, שהיו מושיבים את הכור על כן.

סובין - כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. במקום שאין פחמין, היו צורפין את הזהב באש של סובין.

סיד - כדי לסוד קטנה שבבנות. בנות שצמחו להן שערות קודם לגיל הראוי לכך, ומתביישות בדבר, נותנות סיד על השיער ובכך הוא נושר.

רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכול. להשכיב את השיער של הרקה ע"י הסיד.

רבי נחמיה אומר: כדי לסוד אונדפי.

לשים אותו למטה מהרקה, כדי להשיר את השיער הדק הנמצא שם.

גמרא:

והוינן בה: חבל נמי ליחייב בשיעור קטן שיש בו כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה כמו בגמי. ולמה הצריכו בו שיעור יותר גדול של לעשות אוזן לקופה?

ומשנינן: כיון דחריק במנא, החבל מתוך שהוא קשה הרי הוא פוגם בכלים העשויים מעץ, הילכך לא עבדי אינשי תלאי לנפה וכברה מחבל.

תנו רבנן: הוצין של לולבי דקל, שיעורן הוא כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית, העשוי מנצרי דקל.

סיב הגדל סביב הדקל ומטפס ונעשה לו כמלבוש, אחרים אומרים [רבי מאיר, המוזכר בלשון המשנה בשם "אחרים", על פי הגמרא בסוף מסכת הוריות] - כדי ליתן על פי משפך קטן, לסנן את היין;. שהסיב מונע את הפסולת והקמחים מלעבור עם היין לתוך הכלי.

רבב, שומן או שמן ^[2] - כדי לסוך תחת אספגין, עוגת רקיק קטנה. וכשאופין אותה מושחין לפני כן בשומן את מקום הנחתה בתנור.

וכמה הוא שיעורה של האספגין? - כסלע. ומקשינן: והתניא: כגרוגרת?

ומתרצינן: אידי ואידי - חד שיעורא הוא, סלע וגרוגרת שוים הם בגודלם.

וממשיכה הברייתא:

מוכין [כל דבר רך נקרא מוכין כגון צמר גפן, שאריות צמר רך, בגדים בלויים, רש"י ריש במה טומנין] - כדי לעשות כדור קטנה.

וכמה שיעורו של הכדור? - כאגוז.

שנינו במשנה: נייר - כדי לכתוב עליו קשר מוכסין.

תנא: כמה הוא קשר מוכסין? - שתי אותיות של קשר מוכסין. היינו שתי אותיות גדולות.

ורמינהו: תניא: המוציא נייר חלק - אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות חייב, ואם לא פטור. הרי שהוא חייב אפילו על שתי אותיות רגילות?

ומתרצינן: אמר רב ששת: מאי שתי אותיות דקתני בברייתא? - שתי אותיות של קשר מוכסין.

רבא אמר: ברייתא הכי קאמרה: נייר שיש בו כדי לכתוב שתי אותיות דידן, רגילות, ועוד מקום בית אחיזה, דהיינו, ביחד עם השוליים שבהם אוחז הקורא, ^[3] - זהו השיעור של נייר חלק רגיל, דהיינו, קשר מוכסין, שכתובות בו שתי אותיות גדולות ללא שוליים [כי הוא עשוי להיות פרוס על כף היד ורואה בו].

ונמצא ששני השיעורים שווים.

מיתיבי: תניא: המוציא נייר מחוק ושטר פרוע - אם יש בלובן שלו בשולים כדי לכתוב שתי אותיות, או אם יש בכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון - חייב. ואם לאו - פטור..

בשלמא לרב ששת דאמר בברייתא דלעיל מאי שתי אותיות - שתי אותיות של קשר מוכסין. שפיר! שגם כאן יש לפרש שיש בלובן שלו כדי לכתוב בו שתי אותיות של קשר מוכסין.

אלא לרבא, דאמר התם שתי אותיות דידן ועוד מקום בית אחיזה, דהיינו קשר מוכסין, תקשי: שהרי כאן אי אפשר לפרש כן. דהכא בית אחיזה לא צריך, לפי שיכול לאוחזו במקום המחק או במקום הכתב בשטר הפרוע. ועל כרחך סגי בשתי אותיות קטנות בלבד הראויות להכתב במקום הלובן. וא"כ אינו דומה פירוש שתי הברייתות להדדי?

ומסקינן: קשיא!

תנו רבנן: המוציא קשר מוכסין - עד שלא הראהו למוכס, חייב. משהראהו למוכס ואין לו צורך בו עוד - פטור.

רבי יהודה אומר: אף משהראהו למוכס חייב, מפני שצריך לו עדיין;.

ומבארינן: מאי בינייהו? במה נחלקו רבנן ורבי יהודה, ואיזה צורך יש לו בו לרבי יהודה?

אמר אביי: איכא בינייהו - רהיטי, אנשים הרצים אחרי אלו שכבר שילמו את המכס למוכסא, למוכס.

שרבי יהודה סבר, עדיין הוא שומרו כדי להראותו לרצים אחר האנשים שעברו את המכס כדי להעליל עליהם שלא שילמו למוכס.

ותנא קמא סבר שאינו שומרו, ובמידה והם רצים אחריו, הוא חוזר אתם למוכס עצמו.

רבא אמר: מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו. שלפעמים יש שני מוכסים. המוכס הגדול, שאינו עומד בעצמו על הגשר, אלא ממנה מוכס קטן במקומו. והעובר מראה בתחילה את הקשר למוכס הגדול. וסבר רבי יהודה שעדיין הוא שומרו להראותו גם למוכס הקטן כדי שיתן לו לעבור.

ואילו תנא קמא סבר שאין לו צורך בו עוד, לפי שהמוכס הגדול מוסר ביד העובר סימן דברים שיאמר למוכס הקטן, ויתן לו לעבור.

רב אשי אמר: בחד מוכס איכא בינייהו. דסבר רבי יהודה שהוא שומרו מפני שצריך לו להראות למוכס שני במעבר אחר, ולא כדי להיפטר שם מהמכס, אלא דאמר ליה: חזי גברא דמוכס אנא! איש נאמן וחשוב אני ואינני מבריח את המכס. כדי שלא יעליל עליו לאחר מכן.

תנו רבנן: המוציא שטר חוב -

עד שלא פרעו, חייב על הוצאתו, שהרי הוא צריך לו.

משפרעו - פטור על הוצאתו לפי ששוב אין בו שימוש.

רבי יהודה אומר: אף משפרעו חייב, מפני שצריך לו.

ומבארינן: מאי בינייהו?

אמר רב יוסף: האם אסור לשהות שטר פרוע - איכא בינייהו.

רבנן סברי: אסור למלוה לשהות שטר פרוע בידו שנאמר "אל תשכן באהליך עולה" [שמא יחזור ויתבענו, סמ"ע חו"מ רס"י נ"ז].

וכמו כן הלוה אינו משהה את השטר הפרוע אצלו מחשש שמא יגיע לידי המלוה, ויחזור ויתבענו.

ולכן, בין אם המלוה ובין אם הלוה הוציאהו אינם חייבים עליו. ואפילו אם יש בו שימוש כדי לצור עפ"י הצלוחית אין הוא נחשב, כיון שהם אינם משהים את השטר בידם. ^[4]

ורבי יהודה סבר: מותר למלוה לשהות שטר פרוע. הילכך אם הוציאו המלוה חייב עליו, שהרי הוא צריך לו לצור עפ"י צלוחיתו.

אביי אמר: דכולי עלמא סברי כי אסור לשהות שטר פרוע.

והכא, במודה הלוה בנכונותו של שטר היוצא מתחת ידי המלוה, שאכן הוא כתבו, וחתימות העדים על השטר הן נכונות, אלא שטוען הלוה שהוא כבר פרע את החוב -

האם בכל זאת צריך המלוה לקיימו, להוכיח בעצמו את נכונות החתימות, שאינן מזויפות על ידו [על ידי הבאת עדים המכירים את החתימות, או על ידי השואת החתימות לחתימתם של העדים בשטרות אחרים], ובלעדי קיום חתימות העדים על ידו יהיה הלוה נאמן לטעון פרוע,

בכך קמיפלגי רבנן ורבי יהודה. ^[5]

תנא קמא סבר: לווה המודה בשטר שאכן הוא כתבו - עדיין צריך המלוה לקיימו. ואם הלוה מקיימו אלא טוען פרעתי את ההלואה שבשטר החוב הוא נאמן.

שרק אם יהיה השטר מקויים ע"י שני עדים המכירים חתימת ידי העדים לא יהיה הלוה נאמן לומר פרעתי, כי המלוה יטעון "שטרא בידא מאי בעי", אם פרעת מה עושה השטר בידי?

אבל כאשר הלוה הוא המקיים את השטר בהודאתו, הוא נאמן גם לומר עליו שהחוב פרוע, מכח "הפה שאסר - הוא הפה שהתיר".

ורבי יהודה סבר: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. כי מאחר שהלוה מודה שאינו מזוייף הרי השטר אמיתי, ושוב אין הלוה נאמן לומר פרעתי, כל עוד השטר ביד המלוה.

כי השטר שביד המלוה, לאחר קיומו, כוחו כעדות של שני עדים, ושום נאמנות אינה נחשבת כנגד שני עדים, אפילו לא נאמנות של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

ומאי "עד שלא פרעו" ו"משפרעו" דקתני בברייתא?

הערות

^[1] הקשה הרש"ש, מדוע הוא פטור בהוציא קלף פחות מכדי פרשה קטנה, והרי מאחר שאינו ראוי לפרשה קטנה שבתפילין, על כרחך יעשו ממנו קשר מוכסים? ותירץ, כיון שהקלף מעובד לשם תפילין אסור להורידו מקדושתו ולעשותו קשר מוכסין.

^[2] רש"י. ותוס' בד"ה רבב, חולקים, דעל כרחך אינו שמן, דהא במתניתין ריש פרקין נתנו שיעור אחר לשמן, שהוא כדי לסוך אבר קטן.

^[3] ואילו תוס' בד"ה ובית, מפרשים שבשעת הכתיבה צריך שיהיה לו בית אחיזה לצורך הכתיבה, וקשר מוכסין צריך לומר שאפשר לכתוב ללא בית אחיזה. ובשפת אמת מפרש, שהמוכס דרכו לכתוב כמה קשרים ביחד ואח"כ חותך ונותן לכל אחד, ולכן בשעת הכתיבה יש לו בית אחיזה.

^[4] הקשה רע"א בגליון הש"ס, הרי מכל מקום הם יכולים למחוק את השטר ולהשתמש בו לצור עפ"י צלוחיתו? והרש"ש תירץ, כיון שהוא חסר תיקון של מחיקה, אינו חייב עליו.

^[5] רש"י מפרש כאן אחרת ממה שפירש בכל הש"ס, שבכל מקום פירש ד"צריך לקיימו" קאי אמלוה, שצריך המלוה להביא עדי קיום, ואז לא יוכל הלוה לטעון פרעתי. אבל אם לא קיימו המלוה, נאמן הלוה לטעון פרעתי מכח הפה שאסר הפה שהתיר. ואילו כאן מפרש רש"י, שצריך הלוה לקיימו באמירת "לא פרעתי", ואם לא יאמר זאת, ולא יהיה למלוה עדים לקיים את החתימות, אין השטר שוה לו מאומה, ואז הוא יהיה פטור על הוצאתו. ומה שאומר תנא קמא בברייתא "משפרעו פטור", כוונתו משיאמר הלוה פרעתי.

נייר מחוק שאי אפשר לכתוב עוד עליו, שיעורו כדי לכרוך ולעטוף בו צלוחית קטנה של פלייטון (בושם). עור — כדי לעשות ממנו קמיע. דוכסוסטוס (סוג עור מיוחד) — כדי לכתוב עליו מזוזה. קלף — כדי לכתוב עליו את הפרשה הקטנה בפרשיות שבתפילין, שהיא "שמע ישראל". המוציא דיו שיעורו כדי לכתוב בו שתי אותיות.

וכחול לעיניים שיעורו כדי לכחול עין אחת. דבק כדי ליתן בראש השפשף (שלוכדים בו צפורים). זפת וגפרית — כדי לעשות נקב, שיספיק שיעור הזפת לסתום חור בכלי, ושאפשר יהיה לעשות באותה סתימה נקב קטן. שעוה — כדי ליתן על פי נקב קטן. חרסית (חרס כתוש) שיעורה לענין הוצאה בשבת — כדי לעשות ולגבל ממנה פי כור של צורפי זהב. ר' יהודה אומר: כדי לעשות ממנה פיטפוט (רגל קטנה). סובין — כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד כדי לסוד כדי להוריד את השיער מה קטנה שבבנות. ר' יהודה אומר: ששיעור סיד הוא כדי לעשות כלכל (חלק מן הפנים). ור' נחמיה אומר ששיעורו כדי לסוד אונדפי (רקה).

א גמרא שנינו במשנה ששיעור חבל לענין הוצאה הוא שיהיה בו כדי לעשות בו אוזן לסל. ומקשים: חבל נמי ליחייב [גם כן יהא חייב] כגמי בשיעור לעשות תלאי לנפה ולכברה! ומשיבים: כיון דחריק במנא לא עבדי אינשי [שהוא קשה וחותך את הכלי אין עושים ממנו אנשים תלאי]. תנו רבנן [שנו חכמים]: שיעור הוצין (העלים הקשים של התמר) כדי לעשות אוזן לסל של כפיפה מצרית (סל העשוי מנצרי תמר קלועים). סיב — אחרים אומרים: ששיעורו כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן בו את היין. רבב (שומן) — כדי לסוך תחת אספגין (עוגה) קטנה. וכמה שיעורה של זו? — כגודלו של סלע. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ששיעורה כגרוגרת! ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא, אלא שכסלע הוא שיעור רוחב, וכגרוגרת הוא מידת נפח. ומוכין שיעורם כדי לעשות מהם כדור קטנה, וכמה שיעורו של הכדור? — כאגוז.

ב שנינו ששיעור נייר לענין הוצאה הריהו כשיש בגודלו כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. ובתוספתא תנא [שנה] החכם: כמה גודלו של קשר מוכסין — כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין שהן גדולות יותר מאותיות רגילות. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו: המוציא נייר חלק, אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות — חייב, ואם לאו [לא] — פטור. ושיעור זה הוא פחות מקשר מוכסין! אמר רב ששת: מאי [מה הן] שתי אותיות שאמרנו בנייר, לא שתי אותיות רגילות אלא שתי אותיות של קשר מוכסין. רבא אמר: אפשר לומר שהמדובר בשתי אותיות דידן [שלנו, רגילות] וגם בית אחיזה להחזיק את החלק הכתוב דהיינו אותו גודל כמו קשר מוכסין.

ומקשים ממה ששנינו: המוציא נייר מחוק או שטר פרוע, אם יש בלובן שלו שלא נכתב עליו כדי לכתוב שתי אותיות, או בכל הנייר כולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון (בושם) — חייב, ואם לאו [לא], שאין בו כשיעור זה — פטור. ומסבירים: בשלמא [נניח] לשיטת רב ששת שאמר כי מאי [מה פירוש] "שתי אותיות" שאמרו בכל מקום, שתי אותיות של קשר מוכסין — שפיר [יפה, מובן הדבר]. אלא לרבא שאמר שמדובר בשתי אותיות דידן [שלנו] ובית אחיזה, דהיינו [שזהו] קשר מוכסין, והלא הכא [כאן, בתוך הנייר או השטר] בית אחיזה לא צריך ובכל זאת אין קובעים שיעור קטן יותר לנייר החלק! ואומרים: אכן קשיא [קשה].

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: המוציא בשבת קשר מוכסין, עד שלא הראהו למוכס ועדיין זקוק לו — חייב על הוצאתו בשבת. משהראהו כבר למוכס — פטור, ששוב אינו בעל ערך. ר' יהודה אומר: אף משהראהו למוכס חייב מפני שיש זמן שיהא צריך לו. ושואלים: מאי בינייהו [מה יש ביניהם]? כלומר, מהו יסוד מחלוקתם? אמר אביי: איכא בינייהו רהיטי מוכסא [יש ביניהם הבדל בענין הרצים של המוכס], שלעתים שולח המוכס רצים אחר אלה שעברו את מקום המכס כדי לבדוק אם אמנם שילמו, ויתכן שאף שהראהו כבר יצטרך להראותו בשנית. רבא אמר: מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו [יש ביניהם], שלעתים במקום המוכס הראשי הממונה יש מוכס קטן בדרגה, וצריך להשאיר את הקשר בידו להראותו למוכס הגדול. רב אשי אמר: אפשר לומר שאפילו חד מוכס איכא בינייהו [במוכס אחד יש ביניהם הבדל], מפני שצריך לו להראות אותו למוכס שני שאינו קשור במקום זה, אלא דאמר ליה [שאומר לו] לשני: חזי, גברא דמוכס אנא [ראה, איש הנאמן למוכס אני] ומראה לו תעודה זו שבידו, לומר שיש לו קשרים טובים עם המוכסים.

ג עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא בשבת שטר חוב, עד שלא פרעו — חייב, משפרעו — פטור. ר' יהודה אומר: אף משפרעו אם הוציאו — חייב, מפני שצריך לו. ושואלים: מאי בינייהו [מה טעם ההבדל ביניהם]? אמר רב יוסף: בהלכה אם אסור לבעל חוב לשהות (להשהות) אצלו שטר פרוע איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. שרבנן סברי [חכמים סבורים]: אסור לשהות שטר פרוע, שמא יביא הדבר למכשול שיבואו לגבות בו שנית, ולכן שטר פרוע אין לו ערך, שאסור אף בשהיה. ור' יהודה סבר [סבור]: מותר לשהות שטר פרוע ויכול להשתמש בנייר.

אביי אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אסור לשהות שטר פרוע, והכא [וכאן] בשאלה אם מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו, קמיפלגי [חלוקים הם], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] אפילו מודה אדם בשטר שכתבו — צריך להביאו לבית דין ולקיימו על פי חקירה אם אין השטר מזוייף. ואם אי אפשר לקיימו, יכול הלווה לומר — כבר פרעתי את השטר. ור' יהודה סבר סבור כי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וגובה בו, ונאמן השטר יותר מטענת הלווה. ומאי [ומה פירוש] זה ששנינו "עד שלא פרעו" ו"משפרעו" —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The measure that determines liability for carrying out paper from which the writing has been erased and which can no longer be used for writing, is equivalent to that which is used to wrap around a small jar of perfume. The measure that determines liability for carrying out animal hide is equivalent to that which is used to make an amulet. The measure that determines liability for carrying out dokhsostos, a layer of the animal hide, is equivalent to that which is used to write a mezuza. The measure that determines liability for carrying out parchment is equivalent to that which is used to write the shortest portion in the phylacteries, which is the portion of Shema Yisrael. The measure that determines liability for carrying out ink is equivalent to that which is used to write two letters.

The measure that determines liability for carrying out blue eye shadow is equivalent to that which is used to paint one eye blue. The measure that determines liability for carrying out glue is equivalent to that which is used to place on the top of a board to catch birds. The measure that determines liability for carrying out tar and sulfur is equivalent to that which is used to seal a hole in a vessel and to make a small hole in that seal. The measure that determines liability for carrying out wax is equivalent to that which is used to place on the opening of a small hole to seal it. The measure that determines liability for carrying out crushed earthenware is equivalent to that which is used to knead and make from it an opening for the bellows to be placed in a gold refiners’ crucible. Rabbi Yehuda says: Equivalent to that which is used to make a small tripod [pitput] for the crucible. The measure that determines liability for carrying out bran is equivalent to that which is used to place on the hole of a gold refiners’ crucible. The measure that determines liability for carrying out lime is equivalent to that which is used to spread as a depilatory on the smallest of girls. Rabbi Yehuda says: Equivalent to that which is used to spread on the hair that grows over the temple so that it will lie flat. Rabbi Neḥemya says: Equivalent to that which is used to spread on the temple to remove fine hairs.

GEMARA: We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out a rope is equivalent to that which is used to form an ear-shaped handle for a basket. The Gemara asks: In the case of rope, too, let one be liable for carrying out a measure equivalent to that which is used to make a loop for hanging a sifter or a sieve, as he is with a reed. The Gemara answers: Since rope is tough and would cut grooves in the vessel, people do not make loops from it. The Sages taught: The measure that determines liability for carrying out hard palm leaves is equivalent to that which is used to make an ear-shaped handle for an Egyptian wicker basket, which is made from woven palm branches. Aḥerim say: The measure that determines liability for carrying out bast is equivalent to that which is used to place on the opening of a small funnel to filter the wine. The measure that determines liability for carrying out fat is equivalent to that which is used to smear beneath a small cake. And how much is its measure? Equivalent to the size of a sela. The Gemara asks: Was it not taught in a baraita that its measure is equivalent to a dried fig? The Gemara answers: This, the width of a sela, and that, the volume of a dried fig, are one measure. The measure that determines liability for carrying out soft material is equivalent to that which is used to make a small ball. And how much is its measure? It is like the size of a nut.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out paper is equivalent to that which is used to write a tax receipt. A tanna taught in a Tosefta: How much is the measure of a tax receipt? Enough to write two letters characteristic of a tax receipt, which are larger than regular letters. And the Gemara raises a contradiction: One who carries out blank paper; if it has space equivalent to that which is used to write two letters, he is liable, and if not, he is exempt. That paper is smaller than a tax receipt. Rav Sheshet said: What are the two letters taught in the Tosefta? Two letters of a tax receipt. Rava said: The Tosefta can even be explained as referring to two standard-size letters of ours and blank space with which to hold the paper on which the text is written, which is the size of a tax receipt.

The Gemara raises an objection: One who carries out paper from which the writing has been erased or a promissory note whose debt has been repaid, if there is in its white section, the space with no text, equivalent to that which is used to write two letters, or if the entire paper is equivalent to that which is used to wrap around a small jar of perfume, he is liable; and if not, if it is smaller, he is exempt. The Gemara elaborates: Granted, according to Rav Sheshet, who said: What are the two letters taught in the Tosefta, two letters of a tax receipt, it works out well. However, according to Rava, who said: Two standard-size letters of ours and blank space with which to hold the paper on which the text is written, which is the size of a tax receipt, here, on this paper or document, blank space with which to hold the paper is not necessary, as one can hold it on the erased part or on the text of the voided promissory note. Nevertheless, the measure for liability in the Tosefta for carrying out paper from which the writing was erased is no smaller. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult.

The Sages taught in a Tosefta: One who carries out a tax receipt on Shabbat before he has shown it to the tax collector, and he still needs it, is liable for carrying out on Shabbat. Once he has shown it to the tax collector he is exempt, as it has no significance. Rabbi Yehuda says: Even once he has shown it to the tax collector he is liable because there will be a time when he needs it. The Gemara asks: What is the practical difference between their opinions? Abaye said: There is a practical difference between their opinions with regard to tax runners. Occasionally, the tax collectors send inspectors after those who already passed the tax audit in order to verify that they indeed paid. In that case, even though one already showed it to the original tax collector, he will be required to produce it again. Rava said: There is a practical difference between their opinions with regard to a senior tax collector and a junior tax collector. Sometimes, when the first tax collector that one encounters is a minor official, he will need to keep the receipt with him and produce it if he encounters a more senior official. Rav Ashi said: There is a difference between them even in a case where there is just one tax collector. Nevertheless, it is to his advantage to keep it in his possession because he needs it to show it to a second tax collector whom he may encounter in the future, as he says to him: Look, I am a man trusted by the tax collector. The document in his possession proves that he is on good terms with the tax authorities.

The Sages taught: One who carries out a promissory note on Shabbat before he repaid the debt is liable; however, once he repaid it, he is exempt. Rabbi Yehuda says: Even once he repaid the debt, he is liable for carrying out the document because he needs it. The Gemara asks: What is the practical difference between their opinions? Rav Yosef said: There is a practical difference between their opinions with regard to the halakha whether or not it is prohibited to keep a repaid promissory note in one’s possession. The Rabbis hold: It is prohibited to keep a repaid promissory note in one’s possession, so that the creditor will not use it to collect the debt a second time. Since it is prohibited to keep a repaid promissory note, the document has no value. And Rabbi Yehuda holds: It is permitted to keep a repaid promissory note in one’s possession and use it as paper.

Abaye said: Everyone agrees that it is prohibited to keep a repaid promissory note in one’s possession, and here they disagree with regard to the question whether or not, in a case where a debtor admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court. The first tanna holds: When a debtor admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court to confirm that it is not a forgery. If it cannot be ratified, the debtor can claim that he already repaid the debt. And Rabbi Yehuda holds: When a debtor admits that he wrote a promissory note, the creditor need not ratify it in court and can collect his debt without ratification. The document is considered more reliable than the debtor’s claims. And what is the meaning of: Before he repaid the debt and once he repaid it?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותנא כמה קשר מוכסין ב' אותיות לא שנו אלא באותו קשר [מוכסין] שהן מכירין אותו באותו פרק שכותבין בו ב' אותיות בכתב יווני שהן גדולות מאותיות שלנו אם יש בנייר החלק שיעור ב' אותיות הללו חייב עליו ואם לאו פטור. ורמינהי המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב ב' אותיות חייב ואם לאו פטור. מדקאמר ב' אותיות סתם אסיקנן אדעתין ב' אותיות דילן דזוטרן מן ב' אותיות של קשר מוכסין וקא מחייב עליה. ומן ההיא קמייתא פטור. אמר רב ששת ב' אותיו' דתנינא בהא ברייתא שנייה נמי דקשר מוכסין. רבא אמר ב' אותיות דילן ובית אחיזה. הכי אמר רבא לא תימא אם מוכיל הנייר ב' אותיות חייב עליו אלא אימא הכי אם אפשר לכתוב עליו ב' אותיות ואי אפשר עד שיהא בו בית אחיזה כדי לכתוב למעלה הימנו ונמצא מקום ב' אותיות ובית אחיזה כשיעור קשר מוכסין:

מיתיבי המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו כדי לכתוב ב' אותיות או בכולן כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור. לרב ששת דאמר בב' אותיות של קשר מוכסין שפיר דהוה ליה כמתנית' ופירושה אלא לרבא דאמר צריך שיהא הנייר החלק כולו כשיעור ב' אותיות של קשר מוכסין והוא שיעור ב' אותיות דילן ובית אחיזה. והא הכא דשטר גדול הוא שיש בו לבן ויש בו בית אחיזה ומקום הלובן שלו ב' אותיות שלנו. ולא צריך מקום ב' אותיות של קשר מוכסין. קשיא:
הא דתנן המוציא קשר מוכסין חייב. אוקימנא בברייתא עד שלא הראהו למוכס מפני שהוא צריך לו. אבל אם הראהו למוכס ואינו צריך לו פטור. ור' יהודה פליג ואמר אף משהראהו למוכס חייב מפני שהוא צריך לו. ובעינן למידע במאי פלוגתייהו ומאי בינייהו אמר אביי (דאטו) [רהיטי] מוכסא איכא בינייהו בזמן שיש כמה רצין לפני המוכס מחפשין מי נתן המכס ונטל הקשר ומי שלא נתן קאמר ר' יהודה חושש הוא שמא ישיגוהו רצי המכס בזמן שאין עמו קשר לפיכך צריך לו לדחותם. אע"פ שהראהו לגדול. אבל היכא דליכא רהטי מכסא קאמר אביי אפילו ר' יהודה מודי דפטור.

רבא אמר מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו ומימריה קרוב למימרא דאביי. וסבירא ליה שאם אין שם מוכס קטן משהראהו למוכס לא פליג ר' יהודה דפטור. רב אשי אמר לעולם פליגי ולא מילתא איכא בינייהו אלא לב' אפי' היכא דליכא רהטי אלא שני מוכסין צריך ליה לקשר דכד אתי מוכסא שני מחווי ליה למוכס דקדים מוכס שני וא"ל חזי דגברא דמכס אנא ורגילנא לשלומי מכסא שיהא לו פנים אצלו. או דמאחר ליה ולא דחיק ליה:

המוציא שטר חוב שהוא עליו עד שלא פרעו כגון שגנבו מן המלוה או שנפל מן המלוה ומצאו המלוה בשבת עד שלא פרעו והעבירו ד' אמות ברה"ר כו' לא פליגי שהוא חייב. כי פליגי כגון שהוציאו לוה אחר שפרעו. רבנן סברי פטור משום דלית ליה צורך ביה. ור' יהודה סבר עדיין צריך לו ואע"ג שפרעו וחייב. מאי בינייהו דפליגי ביה. אמר רב יוסף לשהות שטר פרוע איכא בינייהו. ת"ק סבר אסור. וכיון שהמלוה אסור לשהותו אין הלוה צריך לשטר ואם הוציאו פטור. דהוה ליה כמתעסק. ור' יהודה סבר מותר לאדם לשהות שטר פרוע בתוך ביתו. והרי הלוה חושש מן השטר ויש לו צורך בהוצאתו וחייב.

אביי אמר דכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע. והכא במודה בשטר שכתבו קא מיפלגי. ת"ק סבר צריך לקיימו. ור' יהודה סבר אין צריך לקיימו. ועיקר דהא שמעתתא בהאשה שנתארמלה ובכמה דוכתי נמי איכא.

נייר מחוק שאין ראוי עוד לכתוב עליו שיעורו גדול מזה והוא בכדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פוליטון ובגמ' יתבאר בה עוד שיעור אחר והוא אם יש בלובן שלו ר"ל הגליון כדי לכתוב בו שתי אותיות של קשר מוכסים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

המוציא הוצין והן של לולבי דקל שיעורן כדי לעשות אזן לכפיפה מצרית והוא סל קטן העשוי מאותו המין סיב והוא אותן הוצים קטנים שנעשים סביב הדקל וי"מ גמי לח שאינו ראוי לעשות ממנו תלאי אלא שמפזרין אותו בקרקע הבית שיעורו כדי ליתן על פי משפך של יין והוא שלוקחין כמלא היד מהם ונותנים על נקב המשפך כשרוצים להריק היין ממנו לכליו של קונה כדי שלא יכנסו היתושים לתוך הכלי או שמעכב את הפסולת ואת הפקטים:

רבב והוא שומן כדי לשוף תחת אספוגית קטנה ר"ל רקיק והוא עוגה קטנה שעושין אותה לקטן ונותנים אותה באלפס או בתנור וטחין אותן בשומן וכל שמוציא רבב בכדי שיעור טיחה הראויה לעוגה קטנה ששיעורה כסלע או כגרוגרת חייב וי"מ כדי לטוח מקום המכה ליתן עליה אספלנית קטנה כשיעור סלע ר"ל רטיה שנוהגין לטוח מקום המכה קודם שיתנו עליה אספלנית ומפרשים אספוגית כאספלנית ואין נראה כן מוכין כדי לעשות ממנו כדור כשיעור אגוז:

המוציא קשר מוכסים עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור שאינו מועיל לכלום וגדולי המחברים פוסקים כר' יהודה שאע"פ שהראהו ונפטר לו חייב שמועיל הוא לו להחזיק עצמו כנאמן ושאינו עובר על המכס והוא שאמרו כאן חזי גברא דמכיס אנא וחזקתו מועלת לו לאחר זמן ועוד הוזכרו בה טעמים אחרים והם רהוטי מכסא ומוכס גדול וקטן על הדרך שהתבאר ענינם בפירושי גדולי הרבנים:

המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב ואין כאן שיעור אלא בכמות שהוא משפרעו שיעורו כנייר מחוק אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכלו כדי לכרוך על פי צלוחית של פוליטון חייב ואם לאו פטור וא"ת מה הוצאת שטר פרוע מועלת והלא אסור לשהות שטר פרוע וא"כ אם המלוה מוציאה אינו כלום שלא ישהנה כדי לצור על פי צלוחיתו הואיל ואיסור יש בדבר ואף לוה לא ישהנה שהרי מתירא הוא שתפול לידי מלוה ויחזור ויגבנה תדע שבהוצאת לוה אנו עסוקים ומועיל לו שמחזיק עצמו בגברא פרענא אבל מלוה פטור לעולם בפרוע ומ"מ כשאינו פרוע אפי' אמר הלוה פרעתי ואין ביד המלוה לקיימו אע"פ שהלכה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואין הודאתו של זה מועלת לו אחר שאף הוא שדי בה נרגא לומר פרעתי ואע"פ שידוע שאין בידו של זה לקיימה מ"מ חייב שהרי מ"מ צריך הוא להשהותה שמא היום ומחר יזדמן לו לקיימה ואין אומרין בכיוצא בו שיהא אסור לו להשהותה ואע"פ שבסוגיא זו נראה שלדעת האומר צריך לקיימו אם הוציאה המלוה פטור אין לסמוך עליה ומ"מ לענין פירוש אתה צריך לפרש בה כן ר"ל שמשנודע שאין בידו לקיימה יהא נדון כפרוע אבל לענין פסק אינו ולענין ביאור הסוגיא במה שנזכר כאן בכותבין שובר כך היא הצעה של שמועה דכלי עלמא אסור לשהות וצריך לקיימו ובכותבין שובר קא מפלגי תנא קמא סבר כותבין שובר ויכול המלוה לטעון אכתוב לך שובר ואיני מחזיר שטרך ואין לוה יכול להכריחו להחזיר לו שטרו ונמצא שאינו צריך למלוה כלל ואע"פ שלא נאמר כותבין שובר במקום שיש שטר בודאי מ"מ הואיל ואי בעי קלתה ועל כרחו כותב שובר אין הוצאתו חשובה לענין שבת ולר' יהודה אין כותבים שובר ועל כל פנים הוא צריך לה להחזירה שאם לא יחזיר אף הוא תובעו מה שפרעו ויש גורסים ומפרשים בדרך אחרת ושבוש הוא ומ"מ הלכה כותבים שובר ומלוה פטור בהוצאת שטר פרוע כמו שביארנו:

המשנה השלישית עור כדי לעשות קמיע קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל ודיו כדי לכתוב שתי אותיות כחל כדי לכחול את העין אחת זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן אמר הר"ם פי' לעשות בו קמיע לכסות בו קמיע וקלף ידוע ועל הקלף יכתבו התפלין וזו הלכה למשה מסיני ופרשיות התפלין ארבע קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכבר כי השעוה היא הדונג:

גמרא המוציא כו' ושטרא פרוע כו' כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה כו' לכאורה לכל הנהו אמוראי דאסור להשהות שטר פרוע ולוה נמי לא משהי ליה הך ברייתא לא אתיא כרבנן דפטרי לקמן בשטר פרוע דאין צריך לו כלל וכר' יהודה נמי לא אתיא דבשטר קטן נמי חייב דצריך לו וראיתי בתוספתא דרבנן לא פליגי אדר' יהודה אלא בשטר קטן אבל בגדול דראוי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטון מודו רבנן דחייב והיינו אף דלא משהי ליה מ"מ האי שיעורא דשל פלייטון חשוב לרוב בני אדם ודו"ק:

תוס' בד"ה ת"ק סבר כו' מה תועלת יש בשטר כיון שאינו יכול לקיימו כו' עכ"ל ויש לדקדק ומאי קושיא דאימא דנהי דלא חזי השטר לגבות חובו הרי ראוי הוא לצור ע"פ צלוחיתו וי"ל דסמכו עצמם אמה שכתבו לקמן בפרעו אמאי פטור והא ראוי הוא לצור ע"פ צלוחיתו ותירצו בו דאסור להשהותו שמא לבסוף יקיימנו כו' ה"נ נימא הכא בלא פרעו כיון דאין יכול לקיימו יפרע לו הלוה ולא איכפת ליה ללוה שיחזיר לו השטר ושמא לבסוף יקיימנו ויגבה בו שנית כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד וא"ת ואמאי לא קאמר איפכא דת"ק כו' ומשפרעו הוי כמשמעו כו' עכ"ל ק"ק דלא תקשי להו אמאי לא קאמר דמשפרעו הוי כמשמעו ובהא פליגי דת"ק סבר צריך לקיימו ואין צריך השטר למלוה כדי שיחזירו ללוה דא"נ לא מיהדר ליה לא איכפת ליה ללוה כיון דאינו יכול לתובעו שהרי צריך לקיימו ורבי יהודה סבר אין צריך וצריך ליה השטר למלוה כדי שיחזירו ללוה דאי לא מיהדר ליה חוזר ותובע לו בו ויש ליישב ודו"ק:

במתני' עור כדי לעשות קמיע קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה וכו' ומה שכתוב בספרים דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה טעות הוא וכן מוכח ג"כ לקמן (שבת דף ע"ט ע"ב) בגמ' שם ובתוס' ע"ש:

כפיפה מצרית פי' רש"י סל שעשוי מצורי דקל פי' סיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו או מנצרים של דקל ועיין בסוטה דף ז' ודף י"ד שם בפירש"י:

ת"ר הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה וכו' כצ"ל:

תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות ורמינהו וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים של קשר מוכסין ליתא באלפסי ובאשר"י:

ברש"י ד"ה כפיפה וכו' מצורי דקל בסוטה דף ז' פי' רש"י חבל מצרי עשוי מצורי דקל מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו ובדף י"ד שם פירש"י כפיפה מצרית סל עשוי מנצרי דקל וכו' ע"ש:

ד"ה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולומר לא פרעתי וכו' מדברי רש"י משמע שהוא מפרש צריך לקיימו היינו הלוה ולא משמע כן בגמ' דכתובות וכן בכל המפרשים דהא פשוט הוא דצריך לקיימו קאי אמלוה שאע"פ שהלוה מודה שהוא כתבו ונתנו למלוה ואינו מזוייף ואפ"ה צריך המלוה לקיימו דאי לא מקיים נאמן הלוה לטעון פרעתי ויתר טענות במגו דמזוייף וק"ל:

בתוס' ד"ה ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' וא"ת כי לא פרע נמי אמאי חייב וכו' פי' כי לא פרע כלומר עד שלא יאמר פרעתי אמאי חייב כשמוציא השטר מה תועלת יש בשטר וכו' ויש מקשין דלמה לא תירצו התוס' דצריך ליה לצור ע"פ צלוחיתו דהכא ליכא למימר דאסור להשהות שטר פרוע וכו' דהא עדיין לא אמר הלוה פרעתי וגם המלוה אכתי לא אמר אין לי עדים ואין לי ראיה דנימא דנוציאנו מיד המלוה כמו שכתבו התוס' לבסוף אבל שיבוש הוא כי אין שום מלוה לוקח שטר חוב כדי לצור על פי צלוחיתו ודוחק לתרץ דכשלקהו היה סבור שימצא עדים לקיימו ועכשיו נודע לו שלא נמצא עדים כלל לקיימו ויחזיקו כדי לצור ע"פ צלוחיתו מ"מ אין דרך לשום מלוה לצור ע"פ צלוחיתו שט"ח שעדיין לא תבע בו את הלוה לכך עדיפא מינה משני התוס' שאפי' לצורך החוב בעצמו צריך השט"ח ומועיל לו דע"י השט"ח מתוך כך נזכר הלוה:

בא"ד א"נ לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה וכו' כצ"ל אבל מ"מ דברי תימה הן שבשביל הודאתו של הלוה יטרוף המלוה ממשועבדים בשטר שאינו מקויים ודו"ק:

בא"ד ואי לא הוי טענינן ללקוחות וליתומים וכו' הוה אתי שפיר דאסור להשהותו משום שמא ישהנו ויוציאנו לאחר זמן על היתומים ועל הלקוחות ולא ידעי למטען מזוייף ואנן לא טענינן להו וק"ל:

ד"ה רש"י גרס דכ"ע מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' ר"ל שרבא היה יכול לאסוקי דכ"ע מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ופלוגתא דר' יהודה וחכמים איירי בפרע לו החוב ממש ובכותבים שובר פליגי אלא שאמר כ"ע מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו משום דהכי הלכתא:

גמ' דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה כל זה נמחק:

שם כדי לעשות אוזן לכפיפה כו' ר"י אומר אף משהראהו למוכס כו' אביי אמר דכ"ע כו' כצ"ל:

רשי בד"ה משפרעו פטור כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ת"ק סבר כו' אם יודה הלוה שאינו מזויף כו' כצ"ל. ונ"ב ולא חיישינן לקנוניא מאחר דליכא רעותא בשטר ולא אמרינן חיישינן לקנוניא אלא היכר דאיתרע שטר כגון שנפל ומצאו כו':

בא"ד ואי לא הוה טענינן ללקוחות כו' עד ושם הארכתי צ"ל קודם וי"ל דמיירי כגון כו':

במשנה קלף כדי לכתוב עליו פ"ק שבתפילין. ק"ל לדעת הי"מ שבתוס' (מנחות מב:) ד"ה עד. דבקלף של תפילין כ"ע ל"פ דבעינן עיבוד לשמה וכ"כ המאור בפ"ק דסוכה ה"ל לתנא להתנות שהיה מעובד לשמה ועוד קשה לי לדעת הרמב"ם דבמזוזה ל"צ עיבוד לשמה מאי פריך הגמרא לקמן (עט:) ורמינהו קלף כו' כדי לכתוב עליו מזוזה נימא התם דלא עיבדו לשמן והוה א"ש גם סיפא דברייתא דתני קלף כו' פ"ק שבתפילין דר"ל אם היה מעובד לשמה ולא לשנויי בדוחק דה"ק כו' ע"ש. [ונ"ל ליישב דרש"י פי' דאיידי דדמיו יקרים לא עבדי מיניה קשר מוכסין וכ"כ התוס' לקמן וק"ל דמ"מ כי אין בו כדי לכתוב פ"ק שבתפילין אמאי פטור הלא מעתה כיון שא"ר לתפילין ע"כ ישמש בו לד"א ולחייב בכדי קשר מוכסין וכ"ת דאכתי ראוי לדבק או לתפור אליו חתיכת קלף עד שישלימנו לשיעור פרשה קטנה דהא כתב התוס' בסוטה י"ח ד"ה כתבה דלא מהני תפירה ועיין בתשובת הגרע"א סי' י"א ע"כ נלענ"ד דהטעם דא"ח בכדי קש"מ הוא מפני דע"כ מיירי דעבדו לשם תפילין וא"כ אסור לעשותו לקש"מ משום הורדה מקדושה וכן הברייתא ע"כ ג"כ איירי במעובד לשם מצוה דאל"כ לחייב בכדי קש"מ ודו"ק] :

שם שהיא שמע ישראל. התוי"ט דקדק ל"ל לפרושי שהיא שמע דזיל קרי כו' ותירץ דבא בזה לפרושי טעמא מדוע יתחייב בזה השיעור הלא ד' פרשיות שבתפילין מעכבין זא"ז כו' ולכאורה מה יושיענו זה אכתי אף לזאת חסר לו עוד דיו וקולמוס וכן לרוב דברים שחשיב במשנה אין די בהם לבדם בלתי הצטרפות דברים זולתן ובר"פ פריך אביי מים בכד ומצטרפין והשיב לו רבא מידי דחשיב בעינן וה"נ הא חשיב ופי' רש"י דחזי לצרופי ביה מיא וי"ל דע"כ ל"א דחזי לאיצטרופי אלא אם חסר לו דבר אחר שנצרך לתכליתו אבל לא אם הוא בעצמו חסר השיעור דאל"ת כן יתחייב על כל פחות משיעור. [ומדברי התוס' לעיל (ע"ו ב') ד"ה אף אנן נמי תנינא לא משמע כן] ול"נ ליישב ע"פ משנה (בקדושין סב:) קדשתי את בתי הקטנה כו' כולן אסורות חוץ מן הגדולה שבגדולות דר"מ וה"נ איכא למטעי דפ"ק היינו קטנה מהגדולה ואף לאביי שם דבכת אחת כו' קטנה קטנה ממש נראה דכאן דומה לב' כתות דקדש והיה כ"י כמו כת א' ושמע והיה א"ש כמו כת הב' ומכ"ש לשטת ר"ת בסדר הנחתן בבתים דקדש והיה כ"י בצד א' ושמע והא"ש בצד הב':

שם כדי לסוד קטנה שבבנות. ובגמרא (פ:) תנא כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות ותמיהני על הרמב"ם בפי' והרב אחריו שלא בארו זה ולעיל בר"פ גבי שמן כדי לסוך אבר קטן בארו יפה ונ"ל ראיה לפירש"י שם דאבר קטן היינו אחד מפרקי אצבע קטנה ולא כפי' הרמב"ם אצבע קטנה מדהתם תני אבר קטן (עי' בפ"א דאהלות מ"ח) והכא אצבע קטנה ש"מ דחלוקין מהדדי:

שם רי"א כדי לעשות כלכול. לקמן בפיסקא בגמ' איתא כדי לסוד כלכול וכ"ה בנזיר וכ"ה ברא"ש:

[שם בגמ' רבנן סברי אסור לשהות שטר פרוע. מה שהקשה בגה"ש דהא חזי ליה למחוק כו' לפמש"כ לעיל בד"ה שהיא לק"מ דהכא הוא בעצמו חסר תיקון:

רש"י ד"ה פטפוט. רגל למקום מושב הכור. וכ"ה בפי' הרמב"ם והרע"ב אבל בגמרא איתא פטפוט כירה קטנה] :

תוס' ד"ה תחת. ואע"ג כו'. לכאורה אין כאן קושיא דהא חזי לנכרי עי' לקמן (צ:) תד"ה שמצניעין ולעיל (עז) תד"ה ועוד בסה"ד וכמו נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין אף שהוא אינו מוכס וכן רובן כיוצא בזה ועמ"ש לקמן ספ"ט:

גמ' רבנן סבר אסור לשהות. ק"ל הא חזי ליה למחוק השטר ויהיה מותר להשהותו לצור ע"פ צלוחיתו וצ"ע:

גמרא רבנן סברי אסור לשהות שטר פרוע [ולהכי סברי המוציא ש"פ בשבת פטור].
קשה לי הא חזי לי' למוחקו ולהשהותו לצור עפ"י צלוחיתו:

ושטר פרוע אם יש בלובן שלו וכו'. דברי מהרש"א תמוהים. ודברי ש"ג סביב הרי"ף יותר תמוהים. והפשוט דברייתא מיירי בשניכר בהשטר שהוא פרוע כגון שכ' שובר על גבי השטר עצמו וליכא למיחש למידי ויכול לצור על פי צלוחית משו"ה חייב כשיעור לצור. וקרוב לזה כ' בספר חפץ ה'. ואמנם רמב"ם לא מייתי כלל שקלא וטריא דבסמוך רק ברייתא זו כצורתה. ולטעמי' אזיל דלא מייתי בשום מקום דאסור לשהות שטר פרוע רק שטר אמנה מייתי בהל' עדות. ונלע"ד שטר פרוע ס"ל דמותר לשהות למ"ד כותבים שובר וכיש גורסים שברש"י דשמעתין ד"ה והכא בכותבים וכו'. דס"ל אי כתב שובר מותר לשהות שטר פרוע והאחרונים מביאים ראי' ממה שכ' תוס' בכתובות וב"מ בסוגי' דהוציאה גט דלמ"ד כותבים שובר אפילו הכתובה בידה אע"פ שהבעל מפסיד עי"ז מ"מ צריך לשלם נגד שובר שלה והיא תעכב הכתובה והוא ישמור שובר. נמצא למ"ד כותבים שובר לא משכחת איסור לשהות שטר פרוע אלא אם לא נתן לו שובר אבל נתן לו שובר מותר לשהות. וס"ל לרמב"ם נמי דכל זה הי' בימי תנאים ואמוראין קדמאי. ואמנם אחר שהעלו בימי אמוראי אחרונים הא דאמרי' ב"ב קע"ב ע"א רבנן תקינו למיכתב שובר ואי לא עביד איהו אפסיד נפשי' ס"ל לרמב"ם ה"נ מותר לשהות שטר פרוע מה"ט דיאמר אי ירצה שובר אתן לו ואי לא רצה איהו אפסיד נפשי'. ומותר לו לשהות שטרא ומש"ה לא מייתי רמב"ם שקלא וטריא דלקמן כלל רק שיעור שטר פרוע כדי לכתוב בלובן ב' אותיות או לצור על פי צלוחית כנלע"ד:

איכא בינייהו רהיטי מוכסי ורבנן ס"ל כיון דעיקור קשר מוכסין אינו עשוי' אלא להראותו למוכס שוב לא איכפת לן מה שישתלשל מזה ע"י רהיטי מוכסי שיצטרך לחזור. ובזה מיושב קו' תוס' ד"ה ת"ק סבר כותבים וכו' וקשה שהרי יצטרך להחזירו ללוה שלא יצטרך לכתוב שובר עכ"ל. ולהנ"ל לק"מ דעיקור שטר עשוי לפרעון ומה שישתלשל מזה שיצטרך לכתוב שובר מילתא אחריתי הוא. ולפ"ז לא הוה צריך לומר ר' יהודה ס"ל אין כותבים שובר דאפי' כותבים שובר נמי ר"י לטעמי' דחייש נמי לרהיטי מוכסי ולמוכס גדול וקטן אע"ג דאינו עיקור אלא משתלשל מזה וה"נ דכוותי'. אלא עדיפא מיני' קאמר דהא באמת ר"י ס"ל אין כותבין שובר. ומשו"ה נמי דחיק רש"י וכ' דהלוה כופהו להחזיר לו מעותיו שכבר פרע לו דזהו מעיקור השטר שעשוי לפרעון ולא דבר המשתלשל ממנו:

והכא במודה בשטר שכתבו וכו' להך לישני דלא מיירי מטעם לצור אלא שצריך לו לפרעון חובו לא מיירי ברייתא כלל משיעורא ומאן דכר שמי' דשיעור בברייתא. אלא עד שלא פרע חייב אפי' בשטר כל שהוא ומשפרעו פטור אפילו גדול כמה וכמה. ובזאת יובנו ב' קושי' תוס'. וא"ת כי לא פרע נמי אמאי חייב וכו' פי' בשיעורא זוטא אמאי חייב. ותו הקשו וא"כ ומשפרעו אמאי פטור פי' אפי' בשיעורא לצור. וזה פשוט ולחנם נתלבט מהרש"א ז"ל בזה:

צריך לקיימו. פירש"י הלוה צריך לומר לא פרעתי. ונראה מ"מ צריך המלוה לקיימו בעדים אם ימצא דאל"כ לימא הלוה אח"כ חזרתי ופרעתיך ומהימן אחר זמן במגו למפרע לשיטת רש"י פ' בתרא דכתובות גבי עשה שדהו סי' לאחר וע"ש תוס' דפליגי. ואפשר גבי מגו דמזויף מודה רש"י דאפי' למ"ד שצריך לקיימו מ"מ למפרע לא אמרינן וצ"ע ועיין מהר"ם לובלין:

בגמרא ת"ר המוציא שט"ח עד שלא פרעו וכו' אמר אביי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פליגי ופרש"י דהאי צריך לקיימו קאי אלוה שצריך שיאמר לא פרעתי ולכאורה פירושו תמוה דבכמה דוכתי אשכחן האי לישנא דצריך לקיימו וקאי אמלוה שצריך לקיימו דכל כמה דלא קיימו המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי וכן פרש"י גופא ולמה מפרש כאן בעניין אחר. וכבר הרגיש בזה מהר"ם ז"ל בחידושיו ולע"ד דלישנא דגמרא דייק כפרש"י מדמסיק מאי עד שלא פרעו ומשפרעו עד שיאמר פרעתי ולא פרעתי אלמא דמה שאומר הלוה לא פרעתי זה קיומו לעשותו שטר גמור לגבות אף ממשעבדי כמו שכתבו התוספות בסמוך ונראה דמשמע לרש"י דעיקר חשיבות השטר להתחייב היינו דוקא היכא שיש לו דין שטר גמור והיינו דנקיט בברייתא המוציא שט"ח משמע דבכתב יד פטור דכיון שנאמן לומר פרעתי ואינו גובה ממשועבדים בלא"ה לא חשיב להצניעו. והשתא א"ש נמי טובא לישנא דברייתא דנקיט עד שלא פרעו ומשפרעו וטפי הו"ל למיתני עד שלא קיימו אע"כ דהא גופא קמ"ל דמשיאמר הלוה לא פרעתי זה קיומו והו"ל שטר גמור לגבות אף ממשעבדי כנ"ל:

בתוס' בד"ה ת"ק סבר וכו' וא"ת כי לא פרע נמי וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהא צריך לו לצור ע"פ צלוחיתו וכו' ע"ש מה שתירץ ולפי מה שאבאר בסמוך יבואר דלמאי דקשיא ליה לאו שפיר משני דדברי התו' שכתבו דאסור להשהותו בלא"ה תמוהין והבו דלא להוסיף עלייהו אלא דהעיקר כדברי מהר"ם ז"ל דהשתא אכתי לא נחתו התוס' לסברא זו וניחא להו לשנויי ברווחא דצריך לשטר ממש וכמו שאבאר:

בא"ד וי"ל דמועיל לו השטר שמתוך כך יזכור וכו' אי נמי לטרוף ממשעבדי וכו' עכ"ל. נראה דבשינויא קמא לא פסיקא להו כ"כ דליהוי הוצאה חשובה בשביל שמתוך כך יזכור כיון שכבר הודה בפני עדי' או בפני ב"ד קלא אית ליה למילתא ואין צורך להצניע השטר בשביל כך וכמו שכתבתי בלשון רש"י בסמוך דמדלא נקיט כתב ידו אלא שטר חוב ע"כ מוכח כדפרישית לכך ניחא להו לפרש בענין אחר דלענין משועבדים נמי מועיל. אמנם ראיתי בחידושי מהר"ם ז"ל שכתב דדברי תימה הן לומר דבשביל הודאת הלוה יגבה ממשועבדים וכו' ולע"ד יש לתמוה על תמיהתו דהא גמ' ערוכה היא בפרק איזהו נשך דף ע"ג אמר רב אשי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים ואף שבחידושי כתובות דף צ"ב כתבתי לחלק מסברא דדוקא למ"ד אין צריך לקיימו דלא מהימן לומר פרעתי במיגו דמזוייף משום דזיוף לא שכיח א"כ מה"ט גופא יש לומר דגובה ממשועבדים משא"כ למ"ד צריך לקיימו דאם לא כן מהימן לומר פרעתי במיגו דמזוייף א"כ אפשר דלא מהני הודאת הלוה לענין משועבדי' דאכתי חיישינן לזיוף ולקנוניא מ"מ אין כאן מקום תימא אם נאמר דהתוס' לא משמע להו לחלק בכך כיון דמסקי התוס' בדבריהם דאפי' בלא הודאת הלוה אפשר דלא טענינן מזוייף אם לא היכא שטוען הלוה מזויף א"כ אפילו למאי דפשיטא להו לחד גיסא דטענינן ללקוחות מזויף שפיר יש לומר דהיינו דוקא היכא שאין הלוה בפנינו אבל היכא שהלוה בפנינו שפיר פשיטא להו דמהני הודאתו נמי לענין משועבדים ולא חיישינן לזיוף ולקנוניא כ"ש היכא דלא איתרע דכי היכי דפשיטא לכ"ע דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא הכי נמי לא חיישינן לזיוף ולקנוני' ואף שיש לחלק אפי' הכי אין כאן מקום תימה אם נאמר דלא חיישינן כלל לקנוני' אם לא היכא דאיתרע השטר. ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בחידושי כתובות דף צ"ב דקצת מרבוותא מפרשים לההיא דפרק איזהו נשך דגובה מנכסים משועבדים דקאמר רב אשי היינו מאותן הלקוחות שלקחו לאחר הודאת הלוה ע"ש א"כ בהאי עניינא גופא מצינן לפרש כאן כוונת התוס' דמועיל השטר לגבות ממשועבדים שקנו לאחר הודאת הלוה. כן נ"ל נכון וברור ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומשפרעו אמאי פטור וכו' הא ראוי לצור ע"פ צלוחיתו וי"ל דמיירי שאומר אין לי עדים וכו' ואפי' מצא אחר כך אינו מועיל ולכך אסור להשהותו שמא יגבה בו שלא כדין עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה בכל מה שכתבו בזה עד סוף הדיבור דמאי חשש איסור יש כאן כיון שהוא יודע האמת שלא זייף השטר מעיקרא ויודע בעצמו ג"כ שלא יחזור אחר עדים שקרים לקיימו שלא כדין וא"כ למה יהא אסור להשהותו ואפשר דס"ל שהב"ד כופין אותו לקרוע השטר ומש"ה אף שעודנו בידו לא חשוב לצור ע"פ צלוחיתו וכ"ז דוחק גדול:

ובאמת לא ידעתי מי הכריחם לכל זה דהא בפשיטות מצינן למימר דנהי דלאוקימתא דרב יוסף איירי חיובא דברייתא לרבי יהודה משום דראוי לצור ע"פ צלוחיתו מ"מ לאביי מתוקמא שפיר דאיירי בדלית ביה שיעור כדי לצור ע"פ צלוחיתו כגון בשטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת ואין זה דוחק דהא קתני להדיא בברייתא דלעיל בסמוך המוצא שטר פרוע אם יש בו כדי לכרוך ע"פ צלוחית חייב ואם לאו פטור אלמא דאיכא שטר שאין בו שיעור לצור ע"פ צלוחית וה"נ קתני להדיא בתוספתא שהביאו התוס' בשמעתין בד"ה חזי גברא דפרע דקתני ר"י אומר אף המוציא שטר פרוע כל שהוא חייב והאי כל שהוא ע"כ איירי שאין בו כדי לצור וא"כ בהך גוונא גופא מפרש אביי לברייתא בשמעתין לר' יהודה ולכאורה קושיא עצומה היא על שיטת התוספות שבחנם הוצרכו לדחוק. ולכאורה היה נ"ל ליישב דודאי הוי קשיא להו להתוס' אאוקימתא דאביי קושיית מהרש"א ז"ל מי הכריחו לאביי לפרש משפרעו היינו שאומר פרעתי דבפשיטות הוי מצי לפרש דמשפרעו היינו משפרעו ממש ואפ"ה פטר ליה ת"ק דברייתא לפי שאין צריך להחזיר ללוה דלא קפיד עליה כיון דס"ל צריך לקיימו ויהא נאמן לומר פרעתי משא"כ לרבי יהודה דא"צ לקיימו מש"ה מחייב ליה שצריך לו השטר כדי להחזירו להלוה דקפיד עליה אע"כ מדלא מוקי לה אביי בהכי היינו משום דמשמע ליה דמסתמא איירי ברייתא בשטר שראוי לצור וא"כ אי ס"ד דבפרעו ממש איירי אמאי פטר ליה ת"ק הרי צריך למלוה כדי להחזירו ללוה לצור ע"פ צלוחיתו כיון דלא קפיד הלוה להשהותו לפי שלעולם אף אם יאבד וימצאנו המלוה יהא נאמן לומר פרעתי ומש"ה מוקי לה אביי במילי אוחרי ולפ"ז ע"כ דאית בה שיעורא לאביי ומקשו התוספות שפיר דאכתי חזי למלוה לצור ע"פ צלוחיתו והוצרכו לתרץ בדוחק. כך היה נ"ל לכאורה ליישב שיטת התוס'. אמנם עם כל זה לע"ד אין זה מוכרח דבלא"ה מצינן ליישב קושיית מהרש"א ז"ל בענין אחר דלאביי אין שום סברא לחייב המלוה משפרעו בשביל שצריך להחזירו ללוה דמ"מ לא קפיד המלוה להצניעו מאחר שכבר קיבל המעות ואם לאח"כ יאבד השטר ממנו לית ליה ללוה עליה מידי ולהפיס דעתו של הלוה כתב ליה שובר עליה אף לר' יהודה דס"ל בעלמא אין כותבין שובר אפ"ה היכא דלא אפשר ודאי כתבינן כדפרישית באריכות בחידושי כתובות בכמה דוכתי וכמו שאבאר ג"כ בסמוך בלשון רש"י ז"ל. נמצא דלפי זה שפיר מצינן למימר דלאביי איירי ברייתא בדליכא שיעורא:

נייר מחוק. שוב אינו ראוי לכתוב לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך ע''פ צלוחית: קלף כדי לכתוב פרשה קטנה. דאיידי דדמיו יקרים לא עבדי מיניה קשרי מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא: דיו לכתוב שתי אותיות. לרושם על שתי חוליות של כלי או על קרשים לזווגן: כדי לכחול עין אחת. לקמן פריך עין אחת הא לא כחלי: דבק. גלו"ד: כדי ליתן בראש השפשף. בגמרא מפרש לה: כדי לעשות נקב קטן. כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ונוקב בתוך הסתימה נקב דק להוציא בו: חרסית. לבינה כתושה: לעשות פי כור. שהמפוח נכנס בו: פטפוט. רגל למקום מושב הכור שהיו מושיבין על כן העשוי לכך כגון טרפיי"ד לשפות הקדירה: סובין כדי ליתן ע''פ כור של צורפי זהב. במקום שאין פחמין צורפין זהב באש של סובין: לסוד קטנה שבבנות. טופלות סיד להשיר את השיער: גמ' חבל נמי ליחייב. בשיעורא זוטא: דחזי נמי לתלאי דנפה וכברה: דחריק. כעין חרקי מתוך שהוא קשה פוגם את העץ: הוצא. של לולבי דקל: כפיפה מצרית. סל העשוי מצורי דקל: סיב. ודילי''ת שגדל סביב הדקל כעין מלבוש ונכרך סביבותיו ועולה: על פי משפך. אונטודיי''ר: לסנן את היין. שמעכב הפסולת והקמחים מליכנס לפי הכלי: רבב. שומן או שמן: אספוגין. רקיק שנותנין בתנור וטחין תחתיו אליה: וכמה שיעורא. של איספוגין: כדור. פלוט''א: נייר חלק. שלא נכתב בו מעולם: שתי אותיות. קס''ד שתי אותיות דידן דזוטרן: קשר של מוכסין. לא בעי גליון לבית אחיזה שאוחזו כולו בכפו פשוט ורואה: בלובן. גליון: הכא בית אחיזה לא צריך. שיכול לאוחזו במקום המחק והשטר במקום הכתב: משהראהו למוכס. ורואה שמחל לו ראש הנהר את המכס שוב אין צריך לו ולא חזי למידי: מאי בינייהו. כלומר במאי פליגי ולמאי קאמר רבי יהודה דצריך לו: רהיטי מוכסא. קוראנ''ש שרצין אחר העוברים להעליל עליהם שלא נתנו המכס וטורח לעוברים לחזור למוכס ומצניע החותם להראות לאלו ולת''ק לא מצנע ליה להכי דכי רהטי בתריה הדר לגבי מוכס: מוכס קטן. פעמים שיש מוכס גדול שטורח לו לעמוד על הגשר כל היום וממנה מוכס קטן וזה מתחלה אינו מראה החותם של מלך אלא לגדול ולרבי יהודה צריך לו שהרי הקטן ימנענו מלעבור ולת''ק אין צריך לו שהגדול מוסר לו סימן דברים ואומר לקטן ועובר: למוכס שני של מעבר אחר ולא לפוטרו מן המכס אלא להראות שהוא נאמן וחשוב ואינו מבריח עצמו מן המכס כדי שלא יעליל עליו לאחר זמן: משפרעו. (לוה) פטור לקמיה מפרש להו: מאי בינייהו. כלומר מאי פלוגתייהו ומה טעם נותנין לדבריהם: אסור לשהות שטר פרוע. משום שנא' (איוב יא) אל תשכן באהליך עולה הלכך מלוה לא משהי ליה לצור ע''פ צלוחיתו משום איסור ולוה נמי לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה ויחזור ויתבענו: מותר. הלכך כי הוציאו מלוה חייב דצריך לו לכרוך ע''פ צלוחית: במודה בשטר שכתבו. הלוה מודה שכתבו צריך לקיימו ולומר לא פרעתי וכל כמה דלא אמר הכי לאו שטרא הוא אי לאו משכח סהדי להכיר החתימה דמאן קא משוי ליה שטרא לוה דאמר כתבתיו לוה נמי הא קאמר פרעתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר הלכך משפרעו כלומר משיאמר פרעתי פטור דלא צריך ליה ור' יהודה סבר אין צריך לקיימו דכיון דמודה שכתבו ולוה בו הרי הוא כאלו קיימוהו חותמיו וגובה בו כ''ז שמוציאו:

רבב. פירש בקונטרס שומן או שמן וע''כ אינו שמן דשמן נתנו בו חכמים שיעור אחר במתני': תחת איספוגין קטנה. ואע''ג דבפ' כל שעה (פסחים ל:) אמרינן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה הא אמר התם בההיא פרקא דכעין תורא שרי: והמוציא קשר מוכסין חייב. אצטריך לאשמועינן אפילו כתב על הקלף אע''ג דקתני בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין: ובית אחיזה. בשעת כתיבה צריך בית אחיזה וקשר מוכסין צ''ל דיכול לכותבו בלא אחיזה ובקונטרס פי' בשעה שרואה בו בעי אחיזה: ת''ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ומשום הכי כי אמר לוה פרעתי פטור דאין השטר ראוי לגבות בו ומיירי שיודע שלא יוכל כלל למצוא עדי קיום וא''ת כי לא פרע נמי אמאי חייב מה תועלת יש בשטר כיון שאינו יכול לקיימו שאם יטעון הלוה פרעתי או מזוייף יפטור ואם יודה זה אינו מכח השטר וי''ל דמועיל לו השטר דמתוך כך נזכר הלוה שלוה ממנו אי נמי לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו מזוייף וא''ת ומשפרעו אמאי פטור המוציא נהי דלא חזי לגבות חובו הא ראוי הוא לצור ע''פ צלוחיתו ואע''ג דאסור להשהות שטר פרוע הכא היאך נוציאנו מידו כיון שהוא עומד וצווח שאינו פרוע וי''ל דמיירי כגון שאמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולא אמצא קיום ואפילו מצא אחרי כן אינו מועיל ולכך אסור להשהותו שמא לבסוף יקיימנו ויגבה בו שלא כדין ואי לא הוה טענינן ללקוחות וליתומין מזוייף הוה אתי שפיר דאסור להשהותו אך פירשתי בבבא קמא ובבבא מציעא ובגיטין דטענינן ללקוחות וליתומין פרוע ומזוייף ושם הארכתי ואם תאמר ואמאי לא קאמר איפכא דת''ק סבר אין צריך לקיימו ומשפרעו הוי כמשמעו שפרעו ממש ולכך פטור דאסור להשהות שטר פרוע שמא יגבה בו פעם אחרת שכשיטעון הלוה האמת שפרעו לא יהא המלוה צריך לקיימו ויגבה שנית ור' יהודה סבר צריך לקיימו ואף משפרעו חייב דצריך הוא לצור על פי צלוחיתו ואין אסור להשהותו דמיירי כגון בידוע שלא ימצא עדי קיום ולא יוכל לגבות שנית דכשיטעון הלוה האמת שפרע יצטרך המלוה לקיימו ויש לומר דאף לר' יהודה הוה אסור להשהותו שמא יקיימנו באקראי בעלמא ויגבה בו שלא כדין: רש''י גריס דכולי עלמא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וכן נראה דהכי קי''ל דאית ליה לרב נחמן הכי בפרק שני דכתובות (דף יט.) וקיימא לן כוותיה בדיני:

שבת עח ע"ב - טקסט הדף

דף עח - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד