חד [אחד] נאמר לכהנים שאסור לפסולים לבוא בקהלם, וחד [ואחד] — ללוים, וחד [ואחד] — לישראלים, וחד [ואחד] — למישרי [להתיר] ממזר בשתוקי, שרק בקהל ה' אסור לו לבוא אבל הוא מותר במי שאינו נמנה בודאות עם הקהל, וחד [ואחד] — למישרי [להתיר] שתוקי בישראל, לפי שלא נאסר לבוא בקהל אלא מי שהוא ודאי ממזר. ואילו קהל גרים לא איקרי [נקרא] קהל כלל, ולכן מותר בפסולי חיתון. ור' יהודה סבור: כהנים ולוים מחד "קהל" נפקי [מ"קהל" אחד הם יוצאים, נלמדים] משום שהם שייכים לשבט אחד. אייתר ליה [נשאר לו] "קהל" אחד לקהל גרים שגם בו אסור ממזר לבוא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הכי נמי [כך גם כן] ר' יהודה סובר כמו ר' יוסי, כי לויים וכהנים תרי קהלי נינהו [שני קהלים הם], שהרי יש לכהנים דינים מיוחדים לענין נישואין, אלא שלדעת ר' יהודה ממזר בשתוקי, ושתוקי בישראל מחד "קהל" נפקא [מ"קהל" אחד יוצא, נלמד] וזאת למדים ממה שנאמר "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג), לדייק ולומר לנו:

ממזר ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] ממזר ספק (כגון שתוקי, שיש בו רק חשש ממזרות) — יבא, וכן בקהל ודאי הוא שלא יבא הממזר, הא [הרי] בקהל ספק של שתוקים — יבא, ואם כן יש מכתוב זה היתר בשניהם. ומכל מקום לדעת ר' יהודה נותר "קהל" אחד לאסור גם את הגר בממזרת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הני נמי [אלה, ממזר ודאי וממזר ספק, גם כן] תרי קהלי נינהו [שני קהלים הם] וצריכים לכל אחד לימוד לעצמו, וטעמיה [וטעמו] של ר' יהודה מהכא [מכאן], ממה שנאמר: "הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר" (במדבר טו, טו), משמע שלענין "קהל" אף הגרים נחשבים כישראל. ולדעת ר' יוסי: כיון שנאמר "חקה אחת" באמצע — הפסיק הענין, לומר שאין הגרים נחשבים כקהל ה'.

א על מה ששנו בברייתא שאחד גר, ואחד עבד משוחרר וכן חלל — מותרין בכהנת, מעירים: מסייעא ליה [מסייע לו] דבר זה לשיטת רב. שאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשירות כגון כהנות להנשא לפסולים לכהונה (חללים), שאין האיסור אלא על כהנים זכרים.

דרש ר' זירא במחוזא: גר מותר בממזרת. רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו [כל העם באתרוגיהם] שהיו שם גרים רבים שנעלבו מדבריו, שנראה מהם שהגרים אינם נחשבים כקהל ה'. אמר רבא: מי איכא דדריש מילתא כי האי בדוכתא דשכיחי גיורי [האם יש אדם שידרוש דבר כזה במקום שמצויים בו גרים] וכיצד לא נזהר בדבריו? דרש רבא עצמו במחוזא כדי לתקן את הדבר: גר מותר בכהנת. טענוהו בשיראי [נשאו אותו על משי] משום שהעלה את כבודם של הגרים. הדר דרש להו [חזר ודרש להם] בפעם אחרת: גר מותר בממזרת. אמרו ליה [לו]: אפסידתא לקמייתא [הפסדת את הכבוד של הפעם הראשונה]. אמר להו [להם]: דטבא לכו עבדי לכו [מה שטוב לכם עשיתי לכם]. שכן אי בעי [אם רוצה] הגר — מהכא נסיב [מכאן הוא נושא], מן המיוחסות ואי בעי [ואם רוצה] — מהכא נסיב [מכאן הוא נושא], מן הפסולות.

ומסכמים: והילכתא [והלכה] היא: גר מותר בכהנת ומותר בממזרת. ומסבירים: מותר בכהנת — כי לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים, ומותר בממזרת — כשיטת ר' יוסי שאין קהל גרים קרוי קהל.

ב שנינו במשנה: אלו הן שתוקי — כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. אמר רבא: דבר תורה שתוקי כשר לבוא בקהל. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — רוב כשרים אצלה, כלומר, רוב אנשים לגבי אשה פנויה הם כשרים ומיעוט בלבד הם פסולין אצלה, שיכול להיות הולד מהם ממזר.

ואם כן, אי אזלי אינהו לגבה [אם הלכו הם אליה], שהבועל הלך אצלה, אם כן לפי הכלל הנוגע לספק איסור העומד לפנינו: כל דפריש [הפורש] ממקומו הקבוע — תולים אנו כי מרובא פריש [מן הרוב הוא פורש], ואם כן יש לומר שזה שבא עליה היה מן הרוב הכשרים. אלא מאי אמרת [מה אתה אומר] — דילמא אזלה איהי לגבייהו [שמא הלכה היא אליהם] ושם נבעלה ואז הוה ליה [הריהי] ספק איסור הנמצא במקומו הקבוע, וכלל הוא בידינו: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי [הוא נחשב] ואין הולכים בו אחר הרוב.

מכל מקום אין בכך כדי לפסול את בנה השתוקי הואיל והתורה אמרה "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג), ולמדנו: ממזר ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] ממזר ספק — יבא. וכן בקהל ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] בקהל ספק יבא.

ומה טעם אמרו בכל זאת שהשתוקי פסול — לא מפני פסול ממזרות שבו, אלא גזירה, מאחר שאין אביו ידוע, שמא יזדמן שישא אחותו מאביו. ושואלים: אלא מעתה, אם זה החשש, שתוקי אפילו שתוקית לא ישא, שמא ישא אחותו מאביו!

ואומרים: כל כי הני מזנו ואזלי [וכי עד כדי כך אנשים מזנים והולכים] שנייחס לאותו אב את כל השתוקים שבעיר? הרי לפי דרך זו נצטרך לגזור שגם בת שתוקית שנולדה מנישואין כשרים לא ישא אותה שתוקי, שמא ישא אחותו מאביו! שהרי ייתכן שהאיש שנשא שתוקית זו הוא אביו! אלא יש לומר כי לא שכיחא [אינו מצוי] שיזדמן לו לשאת דווקא את אחותו, אם כן הכי נמי לא שכיחא [כך גם כן אינו מצוי] שתזדמן לו אחותו! ואם כן מה טעם אסרו את השתוקי?

ועונים כי איסור השתוקי אינו מפני חשש הלכתי, אלא מעלה עשו ביוחסין, שלא יבואו בישראל אנשים שאין יודעים מאיזו משפחה הם.

ועוד באותו ענין אמר רבא, דבר תורה: אסופי, ילד שנאסף מן השוק ואין ידועים הוריו — כשר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אשת איש שהרתה מזנות — בבעלה היא תולה, והכל חושבים שהילד הוא של בעלה. וכיון שאין הדבר נודע אין לה טעם להשליכו בשוק, ואם נמצא בשוק ודאי כשר הוא. ואלא מאי איכא [מה יש], באיזה אופן יכול להיות ממזר שאמו רוצה להפטר ממנו — רק מיעוט של ארוסות שזנו שאינן יכולות לתלות את הולד בארוס או מיעוט של נשים שהלך בעליהם למדינת הים שאינן יכולות לתלות שהילד הוא ממנו — גם למיעוט זה אין לחשוש,

כיון דאיכא [שיש] מקרים רבים של פנויה שהתעברה ואינה רוצה בילד אף שאינו ממזר, ואיכא נמי [ויש גם כן] ילדים כשרים שמשליכים אותם הוריהם מחמת רעבון, ואם כן הוה [הרי] החשש שהילד הוא ממזר הוא לכל היותר פלגא ופלגא [מחצה על מחצה]. והתורה אמרה "לא יבא ממזר בקהל ה'", ואמרנו: ממזר ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] ממזר ספק יבא. בקהל ודאי הוא שלא יבא, הא [הרי] בקהל ספק יבא.

ומה טעם אמרו אסופי פסול — שמא ישא אחותו מאביו. ותוהים: אלא לפי שיטה זו מעתה אסופי גם אסופית לא ישא, שמא יזדמן שישא אחותו בין מאביו בין מאמו! ודוחים: כל הני שדי ואזלי [וכי את כל אלה משליכים והולכים]?! שהורים ישליכו גם את הבן וגם את הבת? אם כן: אפילו בת אסופי לא ישא, שמא ישא אחותו! אלא צריך לומר שלא שכיח הדבר ומשום כך לא גזרו בזה, ואם כן הכי נמי [כך גם כן] לא שכיח שיפגע באחותו דווקא.

אלא יש לומר כמו שאמרנו בשתוקי, שאין הדבר מפני חשש איסור אלא משום שמעלה עשו ביוחסים.

ג אמר רבא בר רב הונא: ילד עזוב שמצאו שהוא מהול —