שבת עז ע"ב

דף עז - ב

איבעיא להו: הא דקתני לעיל במתניתין "חוץ מקליפתן וגרעיניהן", היכי גרסינן:  גראינין או גרעינין?

אמר רבא בר עולא: הרי נאמר "ונגרע מערכך" בעיי"ן, וגרעינין מלשון גרעון הוא, שזורקין אותם, ונגרעין מתוך האוכל.

תו איבעיא להו: הא דאמרינן [בפסחים עה ב] "גחלים עוממות", היכי גרסינן: אוממות או עוממות?

אמר רב יצחק בר אבדימי: הרי נאמר בנבואת יחזקאל על אשור, "ארזים - לא עממוהו בגן אלהים". והיינו שאפילו הארזים לא החשיכו את מראהו של אשור. כלומר, שלא היה ארז אחד בעולם שהיה נאה ממנו. וכתיב עממהו בעי"ן. וגחלים עוממות נמי מלשון חושך הם, כאשר הם הולכין ונכבין.

תו איבעיא להו: הא דתנן לקמן [קנא ב] "אין מעמצין [עיי"ש בהגה"ה] את המת בשבת", דהיינו שאין סוגרין את עיניו. האם "מאמצין" תנן או "מעמצין"?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הרי נאמר "ועוצם עיניו מראות ברע" בעיי"ן [ואע"ג דהכא קדמה המ"ם לעי"ן אין בכך כלום, ריטב"א].

תנו רבנן: המוציא חלב של בהמה, שיעורו כדי גמיעה.

המוציא חלב של אשה, ולובן של ביצה,, שיעורו הוא - כדי ליתן אותו במשיפא, בסם המרפא את העין. שרגילין לשוף, להמיס את הסם המרפא את העין בחלב אשה ולובן ביצה, ולכן הוא נקרא "משיפא", מלשון לשוף.

המוציא קילור, סם המרפא את העין - כדי לשוף במים, שמוציא כמות של סם שמספיקה - לאחר ההמסה במים - לשים על שתי העינים.

בעי רב אשי: האם שיעור הקילור הוא כדי שיפה לבד, או כדי אחיזה ושיפה, שיש להוסיף לשיעור את מה שנדבק מהקילור באצבעותיו?

ומסקינן: תיקו!

שנינו במשנה: דבש כדי ליתן על הכתית.

תנא: כדי ליתן על פי כתית.

בעי רב אשי: מה היא כונתו של התנא בברייתא? האם כוונתו לומר דהא דתנן על כתית היינו אפומא דכולה כתית מה ששם על כל המכה, לפי שכל המכה קרויה "פה".

או דילמא סגי בדבש ששם אמורשא קמא דכתית, על החלק עליון של המכה [על אותו מקום שיוצא בו המורסא, ריטב"א].

ולאפוקי להוציא מקום הודרנא [רושם הנעשה סביב הנקב, ריטב"א] דלא נכלל בשיעור נתינת הדבש?

ומסקינן: תיקו!

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו - לא ברא דבר אחד לב טלה.

ברא שבלול - לכתית. שמהשבלול עושים רפואה לכתית כדמפרש לקמן.

ברא זבוב - לצירעה. מי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניח על העקיצה.

יתוש - לרפואה לנשיכת נחש.

ונחש - לחפפית מין שחין.

וסממית עכביש - כותש אותה ומניחה על עקיצת עקרב.

שבלול לכתית היכי עביד ליה? [עפ"י הריטב"א] מייתי חדא אוכמא וחדא חיורא שבלול אחד שחור ואחד לבן, ושלקי להו, ושייפי ליה מושח על הכתית.

תנו רבנן: יש חמשה אימות, פחדים, שהן אימת חלש על גיבור -

א. אימת מפגיע חיה קטנה שיש לה קול חזק - על ארי שמפחד ממנה כששומע את קולה, כי נדמה לו שהיא חיה גדולה, ובורח.

ב. אימת יתוש - על הפיל, כשנכנס לו לחוטמו.

ג. אימת סממית - על העקרב כשנכנס לו באזנו.

ד. אימת סנונית - על הנשר כשנכנסת תחת כנפי הנשר, ומונעת אותו מלפרוש כנפיו.

ה. אימת כילבית שרץ קטן על לויתן כשנכנס לו באזנו.

וכל אלו, מחמת קטנותן אין הגדולים יכולים להנצל מהם [ריטב"א].

אמר רב יהודה אמר רב: מאי קרא? דכתיב "המבליג שדוד על עז", שמגביר את השדוד [חלש] על הגיבור.

רבי זירא אשכח פגש לרב יהודה, דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה בעמדו על פתח בית חמיו, וחזייה וראה דהוה בדיחא דעתיה, שהיתה דעתו בדוחה עליו, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא, ואם ישאל ממנו על כל הנעשה בחלל העולם, הוה אמר ליה, ישיב לו.

אמר ליה, שאל רבי זירא לרב יהודה: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא העיזים הן אלו ההולכות בראש העדר, והדר אימרי ורק אחריהן הולכות הרחלות?

אמר ליה רב יהודה: כברייתו של עולם. דברישא הוה חשוכא, והדר נהורא;. שקודם היה חושך ואח"כ אור. כן העזים, שהן בדרך כלל שחורות הרי הן קודמות לרחלות שהן בדרך כלל בהירות.

שוב שאלו: מאי טעמא הני הרחלות מכפיין, יש להן זנב שמכסה אותן, והני העזים מגליין, אין להן זנב?

והשיבו: הני הרחלות, דמכסינן מינייהו, שאנו מכסין עצמנו בלבוש העשוי מצמרן - מכסיין גם הן מכוסות. ואילו הני עזים דלא מכסינן מינייהו - מגליין.

מאי טעמא גמלא - זוטר גנובתיה, זנבו קצר?

משום דאכל כיסי. שהגמל אוכל קוצים, לכן זנבו קצר כדי שלא יסרט מהקוצים.

מאי טעמא תורא, שור, אריכא גנובתיה?

משום דדייר באגמי, במקומות מרעה, ובעי לכרכושי לנענע בזנבו כדי להבריח בקי, יתושים.

מאי טעמא קרנא דקמצא קרן החגב [פירוש אחר: הנמלה] רכיכא, רך?

משום דדיירא בחילפי, שהוא גדל בין עצי ערבה, ואי הוי קשיא הקרן נדיא, היתה מתנדנדת כתוצאה מפגיעתה בעצים, ונשברת, ומתעוורא, ומתעוור החגב, כי ראייתו קשורה עם הקרנים שלו.

דאמר שמואל: האי מאן דבעי דליסמיה, לעוור, לקמצא - לשלופינהו לקרניה, ומתוך כך יתעוור. כי בלא הקרנים הוא אינו רואה.

מאי טעמא האי תימרא דתרנגולתא מדלי לעילא, העפעף התחתון עולה על העליון כשעוצמת עיניה, לעומת שאר הבריות שהעליון שוכב על התחתון?

משום דדיירי אדפי, כשהולכת לישון עולה למקום גבוה על הקרשים והקורות. ואי עייל קטרא אם יכנס עשן בעיניה [שהעשן עולה למעלה] מתעוורא.

דשא, שפירושו דלת, מה הוא מקורה של מילה זו? - דרך שם שדרך הדלת מגיעים לשם.

דרגא סולם - דרך גג דרכו מגיעים לגג.

מתכוליתא, מאכל שעשוי לטיבול - אומרים עליו "מתי תכלה דא". לכשיכלה, מה נאכל?

פירוש אחר, לפי שאינו נאכל אלא מעט מעט הוא נשמר לזמן ארוך ואנשים אומרים: מתי תכלה?

ביתא - בא ואיתיב, אשב בה. שהדרך לישב בבית.

ביקתא - בי עקתא, בית שהוא צר וקטן.

כופתא מכתשת, [פירוש אחר, מדה שמודדין בה חטים. פירוש אחר, בול עץ עשוי לישיבה] - כוף ותיב. כפוף אותו ושב עליו.

לבני, לבנים - לבני בני. על ידי בנין הלבנים - הבית מתקיים לדורות.

הוצא גדר קוצים או לולבים - חציצה, שאינה בר קיימא, אלא רק חציצה בעלמא.

חצבא כד חרש - שחוצב מים מן הנהר.

כוזה כלי חרס קטן - כזה, כלומר כלי מועט כמו זה ביכולתך למלאותו מיינך ולתתו לי במתנה.

שוטיתא, בד הדס - שטותא. שרוקדים בו לפני הכלה והמרקד נראה כשוטה.

משיכלא, ספל גדול שרבים רוחצים ידיהם ורגליהם ממנו - מאשי כולה רוחץ את כולם.

משכילתא, ספל קטן ונאה - משיא כלתא מיוחד לחשובים, כמו כלה שהיא חשובה, לרחוץ ממנו.

אסיתא הכלי שכותשין בתוכו - חסירתא, שחסירה וחקוקה בפנים.

בוכנא העלי שכותשין בו - בוא ואכנה.

לבושה חלוק עליון - לא בושה, מונע בושה, שמכסה כל החלוקים התחתונים הקרועים.

גלימא - שנעשה בו כגלם, כמי שאין לו חיתוך איברים, מחמת אורך ורוחב הגלימא.

גולתא בגד נאה - גלי ואיתיב. כשהוא יושב מגלה את עצמו שלא ישב עליו ויתכלכלך ויקרע.

פוריא מטה - שפרין ורבין עליה.

בור זינקא בור שאין בו מים - בור זה נקי ממים.

סודרא בגד של תלמידי חכמים - סוד ה' ליראיו.

אפדנא טרקלין של מלכים - אפיתחא דין. לפתח זה יבאו הכל אם למשפט אם לשרת את המלך.

תנו רבנן: שלשה, כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה. ואלו הן: דג, ונחש, וחזיר.

שנינו במשנה: שמן - כדי לסוך אבר קטן.

אמרי דבי רבי ינאי: שמן כדי לסוך בו אבר קטן, אחד מפרקי האצבע הקטנה של קטן בן יומו.

מיתיבי: תניא: שמן - כדי לסוך אבר קטן, וקטן בן יומו.

ודייקינן: מאי לאו הכי קאמר: אבר קטן דאדם גדול, או אבר גדול של קטן בן יומו. אבל שמן שסכין בו אבר קטן של קטן בן יומו פטור על הוצאתו, וקשיא לרבי ינאי!?

ומתרצינן: אמרי לך דבי רבי ינאי: לא!

אלא הכי קאמר: שמן - כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו.

לימא כתנאי: דתניא: שמן כדי לסוך אבר קטן, וקטן בן יומו, דברי רבי שמעון בן אלעזר.

רבי נתן אומר: כדי לסוך אבר קטן.

מאי לאו, בהא קמיפלגי: דרבי שמעון בן אלעזר סבר: אבר קטן של קטן. שכך משמע מדבריו, ששני קטנים יהיו, גם האבר וגם הגוף.

ורבי נתן סבר, שרק קטן אחד אמרינן. דהיינו, אבר קטן דגדול, או אבר גדול דקטן. אבל שני קטנים, דהיינו שמן כדי לסוך בו אבר קטן של קטן בן יומו - לא חייבים עליו!

(שייך לקמן שבת דף עח ע"ב) אסור לשהות שטר פרוע א"ב. משכחת לה במסכתא דכתובות בפ' האשה שנתארמלה (כתובות דף יט) אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו שנא' (איוב י״א:י״ד) ואל תשכן באהליך עולה וכן עוד תמצא בזה הפר' עיקר הדברים במודה בשטר שכתבו אמר רב הונא אמר רב מודה שכתבו אינו צריך לקיימו אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כר' מאיר אימא כר' מאיר אמר ליה ומר היכי סבירא ליה אמר ליה כי אתו לקמן אמרי' להו קיימו שטרייכו ונחותו לדינא והלכתא כרב נחמן שצריך לקיימו. בכותבין שובר קמיפלגי משכחת לה בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעא) דקעביד ר' חנינא בר (פאסי) [פפי] כר' יוחנן וריש לקיש דקאמרי כותבין שובר וכן כי אתא רבין אמר ר' אלעא כותבין שובר וכן הלכה ומישתכח עוד בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות דף טז) אמר ר' אבהו כותבין שובר ובפרק הכותב (גט) לאשתו (שם דף פט) אמרו במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר:

אבל דם דסמיך שהוא עבה כשיקרוש רביעית יהא בה [יותר מכזית]. אי נמי עד כאן לא קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה שרביעי' דם לכשתקרוש יהא בה רביעית אלא בדם דסמיך. אבל יין דקליש אין כזית יבש בא אלא מהרבה רביעיות. והלכך לר' יוסי ב"ר יהודה אם הוציא פחות מכזית יבש חייב דאפשר הוי כוס רביעית:
כתית הוא הנקרא בלשון ישמעאל דומל. ולא נודע לנו על הכתית כולה להוציא סביבין.

או על פיו להוציא מורשא שלו שהיו גבהן כולן והוא גופו. שבלול אמרו הוא דביש שנקרא חבלילו. חפיפית בל' ישמעאל וקובה והוא דבר שמתכנס על העור מן הטינוף. מפגיע חיה קטנה שהיא מהלכת בין רגלי הארי וצועקת בקול גדול ומבהלת הארי ונקראת אל פרת אך. סבונית שנקרא בלשון ישמעאל אלכט נאף. מ"ט רחלות מיכסיאן באליה ועיזי מיגליאן. א"ל רחלות גזוזות צמר ואנן מכסין מהן אבל עזים לא מכסין. כסי קוצים קוצים. דרגא סולם. מסיכלא. ספל קטן של מים.

שמן כדי לסוך אבר קטן של תינוק בן יומו. והא דתניא כדי לסוך אבר קטן וקטן בן יומו לא פירושא ב' סיכות אבר קטן וקטן נמי בן יומו. אלא אבר קטן. והקטן ההוא בן יומו:

המוציא את הקילור שיעורו כדי הראוי לשופו במים ולהכניסו לעין ופרשו גדולי הרבנים לשתי עיניו ולא יראה כן שכל הדברים אחר רגילותם אנו דנין ואין קילור בא אלא מצד חולי והרבה מיחושין רגילים בעין אחת שאין חבירו נעשה לו ערב ואין צריך בזה לכדי אחיזה ר"ל מה שנדבק באצבעותיו אלא בכדי שיפה לבד:

מפנות הדת ומיסודות האמונה הוא שלא ליחס לשם ית' פעל הבטלה ואע"פ שהרבה דברים נעלמה ממנו סיבת מציאותם והוא שרמזו בסוגיא זו כל שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר א' לבטלה ברא שבלול והוא החומט הנקרא לימאק לכתית כשמגיע להוציא מורסא מניחי' שבלול כתוש עליו ומתבקע וכן ברא זבוב לצרעה שמי שעקצתו צרעה כותש זבובים ומניחו על העקיצה ומשקיטו מכאב העקיצה וכן יתוש לנשיכת נחש ונחש לחפפית ר"ל ספחת וסממית והוא הנק' ארני"יה לנשיכת עקרב וכן הרבה כיוצא באלו:

בד"ה דרשב"א סבר אבר כו' וי"ל דלמאי דמשני הוי סברא איפכא כו' עכ"ל אע"ג דלמאי דמשני נמי לישנא דמתני' דהיינו לישנא דר' נתן אבר קטן של קטן משמע ליה מ"מ כיון דע"כ למאי דמשני לישנא דרשב"א משמע אבר קטן של קטן דהיינו איפכא מסברת המקשה ע"כ לישנא דרבי נתן נמי איפכא משמע דאל"כ במאי פליג ר' נתן עליה דרשב"א ודו"ק:

כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו וכו'. לא בא כאן לתת טעם על כל הנבראים למה נבראו דא"כ הני גופייהו צרעה וחפפית ועקרב למה נבראו אלא משום דהני מינים שבלול ויתוש וזבוב וסממית בריאות קטנים וחלשים הם ונראים שאין צריך להם בעולם הוצרך לומר בהו דגם באילו יש צורך גדול לרפואה מן המזיקין הללו והני צרעה ונחש ועקרב וחפפית שהם מזיקין לא אצטריך לומר בהו טעם דוודאי נבראו להזיק ולייסר בהם הבריות ואהא מייתי ה' אימות הן מדבר קטן וחלש על הגבור כו' לומר לך דאל יסמוך אדם על גבורתו ומעלתו דהרבה שלוחים למקום דאילו ה' מינים קטנים וחלשים מפגיע ויתוש סממית וסנונית וכילבית לא יהו נראים בעיניך כאילו הם לבטלה אבל הם שלוחי המקום על הגבור דאימת מפגיע כו' וע"כ גם האדם לא יסמוך על מעלתו וגבורתו ואל יתייאש האדם מן הפורעניות כי הרבה שלוחים למקום ובהכי איירי האי קרא דמייתי המבליג שוד על עז שלא יסמכו ישראל על גבורתם וק"ל:

מ"ט עיזי מסגן כו' ומ"ט הני מכסיין כו'. גם שנתנו חכמי הטבע טעם ליצירה בכל דבר ומצינו כה"ג בקצת בתלמוד כההיא דפ"ק דכתובות מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה כו' ומפני מה אצבעותיו דומות ליתדות כו' מ"מ טעם דעיזי מסגן ברישא כו' משום דברישא חשוכא כו' וטעם דהני מכסיין כו' משום דמכסינן מינייהו כו' הוא דחוק לפי פשטיה וע"כ נראה דנתכוונו בכל זה לדברים המגיעים לתורה בדרך משל גם בכתוב וז"ש מ"ט עיזי מסגן כו' ע"פ מ"ש דמלכות יון נמשל לעז כמ"ש בדניאל וצפיר העזים הגדיל גו' וישראל נמשלו לשה כמ"ש שה פזורה ישראל גו' ולפי שבבית שני לא עמדו מלכים לישראל מלכי חשמונאי והורדס עד שמלכו בזמן הבית מקודם מלכות יון אלכסנדר מוקדן ואחריו מלכים אחרים מיון אמר ע"ז מ"ט עיזי שהוא מלכות יון אזלן ברישא למלוך בבית שני ואחר כך אמרי שהוא מלכות ישראל וא"ל שכבר נרמז זה בברייתו של עולם דברישא חשיכה כו' שנאמר וחושך על פני תהום גו' והדר נהורא כדכתיב יהי אור ואמרו בב"ר וחושך על פני גו' זו יון שהחשיכה עיניהם כו' ואח"כ מלכות חשמונאי שהוא אור שמלכו בנס נרות של חנוכה ואמ' עוד מ"ט הני מכסיין כו' ע"פ מ"ש פ"ק דיומא ראשונים דבית ראשון נתגלה עונם נתגלה קיצם אחרונים שבבית שני לא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם וז"ש הני דבבית שני דמכסיין מנייהו עונם מכסיין גם בקיצם והנהו דבבית ראשון דלא מכסיין עונם גם קיצם מגלין לשבעים שנה ואמר מ"ט גמלא זוטר גנובתיה כו' ומ"ט תורא כו' ע"פ מ"ש פ"ק דע"ז כשהקב"ה דן את ישראל אינו דן אותם כעובדי כוכבים שנאמר עוה עוה גו' אלא אני נפרע מהן כפיד כו' ועוד אמרו שם מאוהבו נפרע מעט מעט משונאו נפרע בבת אחת כו' ואהא קאמר הכא גמלא זוטר גנובתיה כו' מלת זנב מלה מושאלת על השפלות והירידה וגמלא הוא מלכות בבל כדרשינן בב"ר ואת הגמל זו בבל עש"ה אשרי שישלם לך את גמולך גו' והיינו דזוטר גנובתיה ושפלותיה דלא ניתן ארכא לירידה ושפלות של בבל כמפורש בקרא בלשצר מלכא עבד לחם רב וסיים בענין ביה בליליא קטל בלשצר מלכא גו' ודריוש מדאה קבל מלכותא דהיינו דנפרע ממנו בבת א' וקאמר משום דאכל כיסי עש"ה כי אכל את יעקב וכמ"ש פ' הכונס בזמן שהרשעים בעולם הפורענות מתחיל מן הצדיקים שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש גו' וע"י נהרגו כמה צדיקים וע"כ לא ניתן להם ארכא ואמ' בהיפך זה תורא אמאי זנביה אריכה כו' ותורא היינו מלכות ישראל שנקרא בכ"מ ע"ש יוסף בכור שור גו' אמאי ניתן להם לירידתם ושפלותם ארכא כ"כ ליפרע מהם מעט מעט כמפורש בכמה מקראי ולמה ניתן להם ארכא והרי כל מלכי ישראל עע"ז היו והשיב משום דדיירי באגמי ובעי לכרכושי בקי כו' דהיינו זבובים קטנים הנושכים כפי' הערוך וע"ש העונות שנאמר בהם זבובי מות גו' דהיינו שאין הקב"ה מצרף עונותיהם אלא שנפרע מהן במעט מעט כל עון עון כמו שהוא פוקד עליהן כמ"ש שם ואמ' מ"ט קרנא דקמצא רכיכא כו' מבואר כי ישראל בגלותן נדמו לקמצי ולתולעת שאין להם כח אלא בפה כמפורש בריש פ' הרואה גבי עוג ששדר הקב"ה קמצי ונקבוה ואף גם זאת בגלותם יש להם קרן שולטנות של מלכות כמ"ש לא יסור שבט מיהודה זו ר"ג שבבבל ונשיא שבא"י וז"ש אמאי יהיה אותו קרן רכיכא דהיינו שיהיו נכנעים בגלותן והשיב ע"ד שאמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז דע"כ קרנא שלהם רכיכא בגלות להיות נכנע משום דדיירי ביני חילפי שהוא ערבה רמז למלכי רשעה ואילו היו קשים ומתגאים היו נדים בגלות ולא היה להם קיום בין הרשעים ומתעוורא ח"ו עיניהם לסתום מאור הגולה (פ' בנות כותים ע"ש):ואמר מ"ט האי תימרא דתרנגולתא מדלי כו' מדמה להו לישראל לתרנגולתא כדאמרינן פ"ק דע"ז בההיא דמיית לן לעיל דאני נפרע מהן מעט מעט כפיד של תרנגולת וע"פ מ"ש בפרק מצות חליצה דאיכא למ"ד דעיניו למעלה בשעת תפלה וכבר כתבנו שם דהיינו בהיותנו בגלות דאיכא סילוק שכינה מלמטה למעלה אבל בזמן שבה"מ קיים כ"ע מודו דעיניו ולבו למטה שנאמר עיני ולבי שם כל הימים והכי איתא בהדיא בירושלמי והכא ה"ק מ"ט תימרא דתרנגולתא שהם ישראל מדלי לעילא דהיינו דעיניו למעלה והא כתיב עיני ולבי שם וגו' דמיניה ילפינן דעיניו ולבו יהיו למטה וקאמר משום דדיירי אדפי במקום סכנת נפילה ח"ו בגלות ובעי רחמי שמיא טפי וע"כ עיניהם למעלה כיון דסילוק שכינה היא למעלה ולולי שתבקש רחמי שמיא מלמעלה היה עשן שהוא מורה על הגלות כמ"ש והנה תנור עשן ולפיד גו' ואמרו בב"ר שהראה לו גיהנם וגלות היה אותו עשן מעויר אותם להחשיך ולסתום ח"ו עיני אור הגולה:

דשא דרך שם דרגא דרך גג כו' לפי שהתרגום הוא קרוב ללשון הקודש בכמה מלות ע"כ בא לומר דגם אילו דברים בלשון תרגום אינן אלא קיצור מלה"ק דשא דרך שם דלפי התרגום אורחי שם וכן דרגא דרך גג לפי התרגום אורח איגרא וכן על הרוב שנגזרו מלשון הקודש בדרך קיצור לשון:

מתכוליתה כו' עיין פרש"י ובערוך פי' עוד פ"א ע"ש:

כוף ותיב כו' עיין פרש"י ובערוך פי' כלי שיש לו בית קיבול אומרים כוף הפוך הכלי מאחוריו ושב ע"ש:

כוזא כזה כו' פרש"י כלי חרס קטן כזה כלומר כו' זהו מהו חשוב כו' עכ"ל ועי"ל כזה כל פכין קטנים שאמרו בכמה מקומות הוא כזה וק"ל:

אסיתא חסירתא כו' ברי"ש ובערוך י"ג חסידתא בדל"ת כלי שסובל מכות כחסיד הנעלב ע"ש ועיין בפ' בנות כותים בחדושינו וק"ל:

גלימא כו' כגולם כו' פרש"י שאין לו חיתוך אברים עכ"ל ובערוך פ"א כשיושב עטיף בו נראה כאדם שאינו יודע לעשות כלום כמו וחילופיהן בגולם כו' ע"ש:

סודרא סוד ה' ליראיו כו' בגדי אדם מרמזים על מדותיו של אדם כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו' ובמעלות המדות היא היראה וע"כ שם הסודר המורה ע"ז הוא מיוחד ליראי ה' וק"ל:

בגמ' ולובן של ביצה כדי לסוך במשיפה קילור כדי וכו' כצ"ל:

דבש כדי ליתן על הכתית תניא כדי ליתן וכו' כצ"ל:

לימא כתנאי שמן כדי לסוך וכו' לא דכ"ע וכו' וליתא דר' ינאי וכו' סוגיא זו תמוה דהמקשה פריך לימא כתנאי והתרצן משיב דאפי' כחד מינייהו לא אתי וצ"ל דהכי פריך לימא כתנאי ואתי ר' ינאי כרשב"א וא"כ קשה לימא ר' ינאי סתמא הלכה כרשב"א ותו לא ומשני דנוכל לומר דכ"ע ליתא דר' ינאי ובהא פליגי וכו' ולכך הוצרך ר' ינאי להשמיענו דבריו בפירוש ולא ר"ל סתמא הלכה כרשב"א וק"ל:

ברש"י ד"ה קמצא וכו' קמצא נמלה כצ"ל:

גמ' כדי גמיאת חלב כו' כצ"ל:

שם כדי ליתן במשיפה קילור כו' כצ"ל. ונ"ב קילור הוא ענין בפני עצמו וקאי אמוציא קילור וכן בכל הספרים וברי"ף ובאשר"י וכן מוכח להדיא ברמב"ם:

בפיסקא דבש כדי ליתן על הכתית כו' לאפוקי הדר הודרני דלא כו':

שם אימת סממית כו'. נ"ב תרגום ירושלמי הלטאה סממית אי נמי ל' שממית והוא עכביש. ערוך:

שם תורא אריכא גנובתיה כו'. נ"ב פי' יותר מן הסוס שהוא בינוני ודו"ק:

שם א"ל דבי ר' ינאי לא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה עוממות כו' בכיצד צולין ולקח מלא המחתה גחלי אש גחלים יכול כו' כצ"ל:

בד"ה שבלול לימצא. נ"ב הוא פי' של חומט וכן פירש"י בדף ו' דמ"ק:

בד"ה לכתית מניחה עליו כצ"ל:

בד"ה קמצא ארבה ול"נ קמצא נמלה כצ"ל ונמחק שבלול. ונ"ב זה בע"כ טעות דהא רש"י פי' שבלול חומט שקורין (בל"א שנע"ק) אלא הכי צ"ל נמלה וכן פירש"י בריש הרואה וק"ל:

בד"ה כוזא כלי חרס קטן הס"ד:

בד"ה שטותא נראה המרקד כשוטה. נ"ב נ"ל על דרך הא דאמרינן פ"ק דכתובות אהני שטותא להאי סבא:

בד"ה בוכנא כלי כו'. נ"ב ס"א עלי:

בד"ה דר' שמעון כו' בן יומו ור' נתן כו' הד"א:

[רש"י ד"ה קמצא. ול"נ דקמצא נמלה. עמש"כ בהגהותי לברכות (נד:)] :

גמ' לאפוקי הנדרנא. נ"ב לשון סביב ודוגמתו בפסחים דע"ו (ע"א):

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה; בָּרָא שַׁבְּלוּל לְכָתִית. נראה לי בס"ד, נקיט להו מעילא לתתא, דְ'שַׁבְּלוּל' הוא שקורין בערבי זרנטא"ח, והוא גדול מִזְבוּב, וְהַזְבוּב גדול מִיַתּוּשׁ, וכיון שזכר את הַנָחָשׁ במכה חזר והזכירו ברפואות, ונקטיה קודם סְמָמִית שהוא גדול ממנה. ועוד נראה לי תחלה נקיט כְּתִיתָה שמתהוה מן הגוף עצמו מבפנים, ואחרי זה נקיט נָחָשׁ שהוא מכה הבאה מבחוץ, וחזר ונקיט חֲפָפִית שמתהוה מן הגוף עצמו, וחזר ונקיט עַקְרָב שהוא מכה הבאה מבחוץ, ונמצא 'נחש המזיק הוא עצמו מרפא' כמו שנאמר (ירמיה ל, יז) וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ. ולמדנו בזה שעל ידי תשובה ומעשים טובים יהיה הקטיגור סנגור!

יַתּוּשׁ לְנָחָשׁ. נראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה שמכת הנחש תתרפא ביתוש, כדי שיזכור האדם דמעשה נחש גרמה הווית היתושין בעולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אחר שחטא אדם הראשון בפיתוי הנחש נתקללה הארץ שתוציא יתושין ודומיהן. ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין לח.) למה נברא אדם אחרון, שאם חטא אומרים לו 'יַתּוּשׁ קְדָמְךָ' וקשא וכי לא יש בריה קטנה מיתוש ולמה נקיט יַתּוּשׁ? ועוד הלא היתוש נתהווה אחר חטא אדם הראשון בקללת הארץ, אך בדברי הגמרא כאן מתורץ שפיר, כי כל הקלקולים שאדם חוטא ומקלקל הוא מסיבת זוהמת הנחש שנעשה באדם וחוה מקודם, והצדיקים מקיימים התורה והמצות ובזה מרפאים המכה הזאת שבאה מן הנחש הקדמוני, על כן זה החוטא שאינו עושה רפואה למכה זו, אלא אדרבה מגדיל אותה, נמצא היתוש שהוא מרפא נשיכת הנחש עדיף מניה וקדמו בפעולה זו של רפואת מכת הנחש, ודע כי 'סְמָמִית' יש מפרשים כמו שממית שהוא הקורין בערבי ענכבו"ד, ויש מפרשים שהיא הלטאה שקורין בערבי אבו כרי"ץ, וְ'סְנוּנִית' זה עגור.

חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הֵן. קשא מניינא למה לי? ונראה לי בס"ד לרמוז שעשה אלו כְּנֶגֶד 'חֲמִשָּׁה אוּמוֹת' שֶׁשָּׁלְטוּ בְּיִשְׂרָאֵל, דְּאֵימוֹת וְאוּמוֹת חד הוא. תחלה גלות בבל זה נבוכדנצר שנקרא 'אַרְיֵה' דכתיב (ירמיהו ד, ז) עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, וסוף נתבטל לכך עשה אֵימַת מַפְגִּיעַ עַל אֲרִי. ואחריו גלות מדי, שנעשה בו גזירת כליה על ידי אחשורוש בעצת המן, וזה אחשורוש ידמה לָעַקְרָב שנושך כבהמות ולא בכונה, כן אחשורוש כמו שכתב מהר"י ז"ל, ונתבטל גם זה לכך עשה אֵימַת סְמָמִית עַל עַקְרָב. ואחריו גלות יון, שהיתה מלחמות שלהם בפילים כנודע, וגם זה נתבטל לכך עשה אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל, ואחרי זה גלות אדום וישמעאל וידוע באדום כתיב (עובדיה א, ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וגו', לכך עשה אֵימַת סְנוּנִית עַל הַנֶּשֶׁר, ולויתן כנגד ישמעאל שנלוה עם ישראל בברית מילה שגם הם נימולים, לכך עשה אֵימַת כִּלְבִּית עַל לִוְיָתָן. ונראה לי בס"ד לכך ברא הקב"ה חמשה אצבעות באדם שבהם נלחם האדם, כמו שנאמר (תהלים קמד, א) הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה, כדי שהאם יזכור חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הנזכרים, שבריה קטנה שולטת בבריה גדולה ובזה לא יתגאה האדם בכח ידיו! גם מן חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הנזכרים עולה מוסר לאדם שלא יתגאה בחמש חושיו. ונראה לי בס"ד אֵימָה [56] עולה מספר נ"ו, ו'חֲמִשָּׁה אֵימוֹת' הם ה' פעמים נ"ו [280] שהם כנגד [ה' גבורות כנגד ה' אותיות דמנצפ"ך] ה"ג מנצפ"ך [280] שכל חלק הוא נ"ו כידוע, ולכך אמר חמשה אימות הן, והא דיליף זה מפסוק (עמוס ה, ט) הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז, נראה לי דריש אות ה"א של הַמַּבְלִיג על חֲמִשָּׁה אֵימוֹת, וזה שנאמר ה"א מַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז.

אֵימַת מַפְגִּיעַ עַל אֲרִי. עיין פירש רש"י ז"ל [חיה קטנה וקולה גדול ושומע וירא שתהא בריה גדולה ובורח], אך העולם אומרים מפגיע זה מין חיה שקורין בלשון ערבי ני"ץ, והוא כמו חתול שקורין בזו"ן ני"ץ בנו"ן ולא בגימל, ויש לה בכפות ידיה בכל כף יותר משלשים צפרנים קטנים וחדים מאד יותר מסכין, וזה הני"ץ כשרואה הארי קופץ עליו ויושב על כתיפיו, ומשם עולה על גולגלתו וחופר בגולגלתו בצפרנים החדים שלו עד שנוקב עצם הגולגלת ומוצא המוח ואוכלו, והארי מפיל עצמו לארץ בעת שרוכב זה על כתיפו כדי לרמסו ולא יכול לו, כי זה הני"ץ תיכף נשמט לצידו השני, ובמעט רגעים גומר מלאכתו בצפרניו, וזאת החיה שקורין בערבי ני"ץ נקראת בלשון חכמינו ז"ל בשם מפגיע וזה מתיישב יותר מפירוש רש"י ז"ל, וזה נמצא פה עירנו בגדא"ד לפעמים בבתי השרים, ויש בני אדם שהעידו שראו בעיניהם מעשיו הנזכר שעשה בָּאֲרִי אצל שר אחד שהביא שניהם לשחק בם.

רַבִּי זֵירָא אַשְׁכַּח לְרַב יְהוּדָה, דַּהֲוָה קָאִי אַפִּיתְחָא דְּבֵי חֲמוּהָ, וְחַזְיֵהּ דַּהֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּיה וְאִי בָּעִי מִינֵיהּ כָּל חֲלָלֵי עָלְמָא, הֲוָה אָמַר לֵיהּ. נראה לי בס"ד הוצרך מסדר הש"ס להזכיר מקום שהיה עומד בו, ללמדנו דאף על גב דרבי זירא כונתו בשאלות אלו לרמוז בדברים של תורה, עם כל זה האמת כי לפי פשוטם לעיני הרואה הם דברים במילי דעלמא, לא מלאו לבם לשאל אותם מרבו בעת היותו יושב בבית המדרש אלא רק כשראהו קָאִי אַפִּיתְחָא דְּבֵי חֲמוּהָ, וגם כאן לא שאל אותו באלו אלא רק אחר שראה דַּהֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּיה, ששיער רבי זירא דאם היה שאלו אותה שעה שאלות רבות על כל דברים הנמצאים בְּחֲלָלֵי עָלְמָא לא היה מקפיד עליו.

מַאי טַעְמָא, עִזֵּי מַסְגָן בְּרֵישָׁא, וַהֲדָר אִימְרֵי?. פירש הרב עט"ר מו"ר [עטרת ראשי מורי ורבי] אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] דְ'קַיִן' שהיה סוד הגבורות נולד תחלה, וְ'הֶבֶל' שהיה סוד החסדים נולד אחריו? והשיב לו כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּבְרֵישָׁא חֲשׁוּכָא וַהֲדָר נְהוֹרָא כן בגבורות נאחזים סיגים שהם 'חשך' לכך נולד קין תחלה ואחר כך הבל שהוא חסדים שהם 'אור כי טוב' שאין נאחזים בהם הקליפות. וחזר ושאל מַאי טַעְמָא הַנֵי החסדים מִיכַסְּיָין וְהַנֵי הגבורות מִיגַלְּיָין בסוד (משלי כז, ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת? והשיב הַנֵי החסדים דִּמְכַסִּינָן אנחנו ישראל דוקא מִינַיְהוּ שאין לאומות העולם יניקה מן החסדים לכך הם מְכַסְּיָין כדי שלא יהיה יניקה מהם לחיצונים, וְהַנֵי הגבורות דְּלָא מְכַסִּינָן מִינַיְהוּ לבדם אלא אנחנו יונקים מהם בצירופם עם החסדים ולא מן הגבורות בהיותם לבדם לכן מִיגַלְּיָין כי הגבורות אחר צירופם ומיתוקם בחסדים אין החיצונים יכולים לינק מהם לכך 'מִיגַלְּיָין' כי אין פחד מצד יניקת החיצונים. ושאל עוד מַאי טַעְמָא 'תּוֹרָא' [607] מספר רפ"ח וש"ך [608] נִתְאָרְכָה הַגְּנִיבָה שלהם בסיגים, שלא נשלם בירורם ותיקונם עד עתה? והשיב דְּדָיְרִי בְּאַגְמֵי בבי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] שעדיין לא נתקנו מתערובת טוב ורע וּבָעִי לְכַרְכּוּשֵׁי בַּקֵּי, 'כַרְכּוּשֵׁי' לשון משיכה כנזכר בגמרא, 'בַּקֵּי' אותיות 'יַבֹּק' [112] בסוד (בראשית לב, כג) מַעֲבַר 'יַבֹּק' שהוא חבור 'הוי"ה אהי"ה אדנ"י' [112] שהם סוד נר"ן [נפש רוח נשמה] והם סוד בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה]. ושאל מַאי טַעְמָא קַרְנָא דְּקַמְצָא רַכִּיכָא? רמז לכתר שהוא נקודת קָמָ"ץ, 'רַכִּיכָא' שהוא רחמים פשוטים. והשיב מִשּׁוּם דְּדָיְרָא בְּחִילְפֵי רמז לחו"ג [חסד וגבורה] שהם מחולפים כנודע והוא למעלה ולכן הוא רחמים פשוטים, אי נמי אחלפי הם חו"ב [חכמה ובינה] שמתחלפים חסדים דאימא יהיו גבורות דאבא, וגבורות דאבא חסדים דאימא, והכתר הוא למעלה מן חו"ב שהם או"א [אבא ואימא] ולכך הוא רחמים פשוטים. ושאל מַאי טַעְמָא הַאי תִּמְרָא דְּתַרְנְגוֹלְתָּא וכו' 'תִּמְרָא' [641] 'ש"ך' ו'ש"ך' [641] שיש בז"א [בזעיר אנפין] בסוד (תהלים פד, יב) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן וכו', מִדְלִי לְעֵילָא? שרוצה תמיד לבא לו שפע ומוחין מלמעלה. והשיב דְּדָיְרִי אַדַּפֵּיהּ [100] בגימטריא מאה שרוצה להשתלם בי"ס [י' ספירות] שהם מאה עד כאן דבריו ז"ל, ודפח"ח ש"י.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד המאמר מַאי טַעְמָא, עִזֵּי מַסְגָן בְּרֵישָׁא, וַהֲדָר אִימְרֵי? וכו', רמז 'עִזֵּי' על העשירים, דכתיב (משלי יח, כג) וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, ו'אִימְרֵי' על החכמים, דכתיב (קהלת ט, יז) דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, ורצונו לומר אם עושין ועד בקבוץ חכמים ועשירים למצוא עצה לתיקון העיר והכללות, הנה דרכם של עשירים לפתוח פיהם תחלה לגלות דעתם בעצה הצריכה ואחר כך דברי החכמים! והשיב לו הטעם כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם דקדם החשך ואחר כך נראה האור, והיינו כי בזה ניכר חשיבות האור ויקרתו ומעלתו יותר מאד, כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך, וכן הענין כאן כי העשירים אין להם שכל רחב וגדול לומר דברים מתוקנים ועצה נכונה כמו החכמים, על כן החכמים יתנהגו בכבדות, לעצור מליהם בראשונה עד שידברו העשירים דבריהם ואחר כך יגידו החכמים דעתם בעצה נכונה ומתוקנת, ובזה יגדל יקר תפארת דברי חכמים כפלי כפלים. ובזה יובן (משלי כט, יא) וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה לעצתו כאשר יגידנה באחור שאין האור ניכר אלא מתוך החושך. ושאל עוד מַאי טַעְמָא, הַנֵי מִיכַסְּיָין וְהַנֵי מִיגַלְּיָין? פירוש החכמים אין מתגאים במלבושים נאים שיהיו מורין עליהם שהם אנשים חשובים, אך העשירים הם מצויינים במלבושים נאים ויקרים אשר בהם נגלים לעיני הכל שהם אנשים חשובים ועשירים. והשיב לו הַנֵי דִּמְכַסִּינָן מִינַיְהוּ, מכסיין פירש החכמים שכל העולם נהנים מתורתם לכך הם מכסיין מצד המלבושים, שאין צריכים ללבוש לבושים יקרים שיגידו ויעידו על חשיבותם, כי הם ידועים לכל המון העם מחמת תורתם המלמדין דעת ומורין לכל העם, אבל הַנֵי העשירים דְּלָא מְכַסִּינָן מִינַיְהוּ שאם הוא עשיר בעל ממון אין יוצא הנאה להמון העם ממנו, ועל כן אם לא יקשט עצמו בבגדים יקרים לא יכירו בו המון העם שהוא עשיר כדי שיכבדוהו ויקומו מפניו, ועל כן הוצרך לעשות סימן לעצמו שהוא עשיר על ידי בגדים יקרים, מה שאין כן החכם תורתו מכרזת עליו והכל יודעים שהוא חכם, כי נהנים ומתכסים מתורתו, ולכן אפילו אם ילביש בגדים פחותים יכבדוהו ויקומו מפניו. ושאל עוד מַאי טַעְמָא גַּמְלָא זוּטְרָא גְּנוּבְתֵּיהּ? נראה לי בס"ד גָּמָל רמז לעם הארץ, יען כי הגמל יש בו סימן אחד מן השני סימנים של טהרה, וישראל יש להם שני סימני טהרה, שהם חלק התלמוד, וחלק המעשה, שעליהם נחלקו חכמי ישראל (קידושין מ:) חד אמר 'תלמוד גדול' וחד אמר 'מעשה גדול' וכל בני ישראל חזקתו אדם כשר בחלק המעשה, ורק בחלק התלמוד אין הכל שוים כי יש בישראל בני אדם שהם עמי הארץ אבל מעשה יש להם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז.) על פסוק (שיר השירים ו, ז) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ 'אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרמון'. נמצא עם הארץ יש לו סימן אחד של טהרה בלבד שהוא חלק המעשה, ולכן ידמה לגמל שיש לו סימן אחד משני סימני טהרה. והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא לג:) על פסוק (ישעיהו נח, א) וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, אלו תלמידי חכמים ששגגתם חשיבה זדון, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם, אלו עמי הארץ שזדונם חשיב שוגג. וידוע כי העון נקרא בשם גניבה שהיצר הרע גונב דעתו של אדם בו, ועוד על ידי העון תגנוב הסטרא אחרא מן הקדושה למעלה, בסוד (בבא מציעא כב.) ירדן שנטל מזה ונתן לזה, ולכן שאל מַאי טַעְמָא גַּמְלָא הוא עם הארץ זוּטְרָא גְּנוּבְתֵּיהּ, העון שלו נקטן שנחשב זדונו לשוגג? והשיב לו מִשּׁוּם דְּאָכַל כִּיסֵי, והיינו כי ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שיש בכל המאכלים הן הצומח הן בעלי חיים גלגולים של נפשות רשעים, וכן סיגים הרבה יש בתוכם, והתלמיד חכם על ידי עסק תורתו יוכל להפרידם באוכלו אותם ולבררם, ולא יזיקו לו גלגולים הרעים והסיגים שבתוכם, אבל עם הארץ שאין לו תורה לא יוכל לבררם ולנקותם, ולכן באוכלו המאכלים יתאחזו בו הסיגים וגלגולים רעים שבהם והם יחטיאוהו, ונמצא הוא אנוס בדבר זה ולכן זדונותיו נחשבים כשגגות! ולזה אמר דְּאָכַל כִּיסֵי רמז לסיגים וגלגולים רעים שיש במאכלין ומשקין שאוכל ושותה מהם מזיקין כקוצים וברקנים. ושאל עוד מַאי טַעְמָא תּוֹרָא אֲרִיכָא גְּנוּבְתֵּיהּ? פירוש 'תּוֹרָא' קאי על תלמיד חכם שנקרא שור בכתוב (משלי יד, ד) וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר, וכתב רד"ק ז"ל על מה שנאמר (דברים לג, יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, שכל אדם גדול ומשובח נקרא 'שׁוֹר' מַאי טַעְמָא תּוֹרָא אֲרִיכָא גְּנוּבְתֵּיהּ דחטא שלו מתגדל דאמרו שגגת תלמידי חכמים עולה זדון וכנזכר לעיל? והשיב מִשּׁוּם דְּדָיִר בְּאַגְמֵי רמז לבתי מדרשות ששם נמצא מים רבים זו תורה שנמשלה למים, וגדלים שם תלמידי חכמים הרבה שנמשלו לקנים, כמו שנאמר (משלי ד, ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה, על כן בתי מדרשות נקראים 'אַגְמֵי' והחכם כל דרתו ועסקו הוא בבית המדרש שנמצא שם התורה שהיא תבלין של היצר הרע, וכיון דמשכנו במקום תורה בָעִי לְכַרְכּוּשֵׁי בַּקֵּי הם כוחות היצר הרע המחטיאים שהם נקראים 'יתושין' העוקצין את האדם, והכונה כיון דדייר בבית המדרש ששם נמצאת התורה שהיא תבלין של היצר הרע, היה לו לְכַרְכּוּשֵׁי בַּקֵּי הם כוחות היצר הרע, ולמה לא דחה אותם ונכשל בחטא מאחר דכלי זיינו מצוי אצלו? ולכך גם שגגתו תגדל להיות נחשבת כערך הזדון! ושאל עוד מַאי טַעְמָא קַרְנָא דְּקַמְצָא, רַכִּיכָא? נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב חיים לראש ז"ל בשם הרב סרה"י, שהארבה הוא כנגד דבר 'לֹא תִגְנֹב' מפני שהארבה גוזלת וחומסת עיין שם. ועל כן ישמעאל נמשל לארבה שגם הוא אומנתו לגזול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי דברים פיסקא שמג) קודם מתן תורה אמר הקב"ה לשר ישמעאל אם יקבלו אומה שלו את התורה, אמר לו מה כתיב בה, אמר לו לֹא תִגְנֹב! אמר לו אם כן אי אפשי לקבלה, כי הוא אומנתו וברכתו בכך, דכתיב (בראשית טז, יב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, נמצא הוא דומה לארבה, והנה הגלות והשעבוד מכונה בשם 'קֶרֶן' שהוא כקרן המנגח, כמו שנאמר (דברים לג, יז) וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, ולזה שאל לָמָּה קַרְנָא דְּקַמְצָא פירוש גלות ישמעאל שגלו אצלו ישראל הוא רַכִּיכָא? שלא יגזרו שמדות על ישראל להעבירם על דת כמו אדום, והוא נחשב רך לגבי גלות אדום! והשיב מִשּׁוּם דְּדָיְרָא בְּחִילְפֵי וכו', פירש 'חִילְפֵי' הוא הערבה שהיא רמז לעמי ארצות שנמשלו לערבה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש על ד' מינים שבלולב, ורצונו לומר משום שיש בגלות ישמעאל בישראל עמי ארצות הרבה, ואם היה הגלות קשה לגזור עליהם שמדות להעבירם על דת ביד חזקה הוה נָדְיָא וּמִתְעַוְּרָא, פירוש היה הגלות שהוא נמשל לקרנא נדייא את החלפי אלו העמי ארצות מאמנותם, ומתעוירא עיני השכל שלהם, לכך מן השמים לא נתנו שליטה גדולה לבני ישמעאל על ישראל בהיותם גולים אצלם. ושאל עוד מַאי טַעְמָא הַאי תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלְתָּא מִדְלִי לְעֵילָא? נראה לי בס"ד, התלמיד חכם נמשל לתרנגול הנקרא 'גֶּבֶר' וכן התלמיד חכם הוא גבר בגוברין בעסק התורה, גם התרנגול מחשב עתות הלילה שעומד וקורא בחצות הלילה, וכן התלמיד חכם מחשב עתים לעמוד בחצות לילה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ע"פ (תהלים קלד, א) הָעֹמְדִים בְּבֵית הֳ' בַּלֵּילוֹת, וכן דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קיט, סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ, גם תרנגול דרכו לעמוד במקום גבוה וקורא בקול גדול, וכן בתורתו של תלמיד חכם כתיב (משלי א, כא) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (שם כ) בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ, ולכן תַּרְנְגוֹל [689] עולה מספר לֶחֶם תּוֹרָה [689], הנה כי כן תרנגול הוא רמז לתלמיד חכם. ולזה שאל לָמָּה תִּימְרָא וכו', פירוש אם מצערים להחכם הן בדברים הן בממון, הוא תיכף ומיד נושא עיניו לשמים למסור דינו להקב"ה שיתבע עלבונו, מה שאין כן המון העם אם יגיע להם נזק מאחרים הן בממון הן בבזיון, הם בעצמם רודפים לנקום נקם, הן בפיהם הן בידם הן בקובלנא לפני הממשלה, ורק החכם הוא קובל לפני הקב"ה ונושא עיניו לשמים לתבוע דינו מלפני השם יתברך. והשיב דְּדָיְרִי אַדַּפֵּיהּ וכו' פירוש התלמידי חכמים שנמשלו לתרנגולים דירתם ומשכנם ב בבית המדרש אצל דפים של הספרים, כי תחלה לא היה הדפוס, וגם לא היה המלאכה של הנייר, והיו כותבים ספרי הקודש של הלכות ואגדות על לוחות של עצים, ולכן עתה גם הניירות של הספרים נקראים דפים על שם לוחות העצים שהיו נוהגים בהם, כי אלו נקראים 'דַּפִּים' והתלמיד חכם דירתם היא אצל דפים של ספרי הקודש בבית המדרש, כי זו מלאכתם ועסקם בימים ובלילות! ולכן אִי עַיִיל קִטְרָא שהוא רמז לצער, הן מצד בזיון, הן מצד ממון, שאם יכנס בו צער מזה וכיוצא אז מִתְעַוְּרָא עין השכל שלו שלומד בה, כי יתבלבל דעתו מחמת הקוטרא הוא הצער שמצערים אותו אחרים, ויסתמו עיני שכלו וחכמתו ולא יוכל ללמוד, ועל כן הוא קובל על המצערים אותו לפני הקב"ה, שהוא יתברך בעלה של תורה שהוא יתבע עלבון התורה, כי הצער הזה אשר צערוהו הוא נוגע לתורה ואינו קובל על הנוגע לגופא, וכמו שאמר רבי אלעזר למר עוקבא בעבור הצער שהיה מצערו גניבא באומרו (תהלים לז, ז) דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, שהוא יתבע עלבון התורה מאלו המצערים אותך, ואמרו בגמרא (גיטין ז.) 'הדבר יצא מפי רבי אלעזר ונתנוהו לגניבא בקולר' ולכן התלמיד חכם מִדְלִי עיניו לְעֵילָא.

'דָּשָׁא' דֶּרֶךְ שָׁם. נראה לי בס"ד, השער הוא סוד המלכות, שהיא סוד שם אֲדֹנָי אשר במלואו תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] שהוא לשון שַׁעַר בתרגום, וכל התפילות ותיקונים שיהיו בעסק התורה והמצות נכנסים דרך שם, שהמלכות נקראת 'שם' בסוד (שמואל ב' ח, יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם, ולכך אומרים קודם תפילה פסוק (תהלים נא, יז) 'אֲדֹנָי' שְׂפָתַי תִּפְתָּח, גם שם מניחין מזוזה שדי הוי"ה [340] מלבר ומלגאו עולין מספר 'שם' [340]. ואמר עוד 'דַּרְגָּא' דֶּרֶךְ גַּג, פירוש אחר שהכנסנו התפילות ועסק התורה ומצות דרך השער הנזכר אז נעלה אותם של חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד], שהם שלשה ספירות תחתונות ושלשה ספירות אמצעיות, וזהו דֶּרֶךְ גַּג שלש ושלש. ולכן סידרו אנשי כנסת הגדולה תפילת העמידה ג' ברכות ראשונות, ושלוש אחרונות שהם חג"ת ונה"י, ואמצעיות הם בסוד תוספת, ונרמז זה ב'דַּרְגָּא' שהוא סוֻלָּם [136] שעולה מספר קוֹל [136], כלומר קול התפילה עולה דרך גג הנזכר.

'מַתְכּוֹלִיתָא' מָתַי תִּכְלֶה דָּא. עיין רש"י [לכשיכלה מה נאכל ולי נראה מתי תכלה דא לפי שאינו כלה עד זמן ארוך שאינו נאכל אלא מעט מעט], ולפי פשוטו נראה לי, שהיה דרכם להביא אחר ברכת המוציא כלים של חומץ לטבל בהם הפת כדי לעורר תאות האכילה, ואחר כך יביאו לפניהם התבשילין לאכול, ולפי טבע האדם יתאוה לדבר חמוץ והוא מטבל בו פת הרבה, וממילא ימלא כריסו מן הפת ואינו יכול לאכול הרבה מתבשילין של בשר, לכך יאמרו מָתַי תִּכְלֶה דָּא הוא כלי החומץ, כדי שלא יאכלו עוד פת הרבה וישבעו בו. ועל דרך הרמז נראה לי בס"ד, רמז בטיבול זה על טיבול פת באפר בערב ט' באב, וטיבול כרפס בחומץ בליל פסח שהוא זכר לגלות, ואומרים מָתַי תִּכְלֶה זכרונות אלו כי יבא מלך המשיח ונעשה מזכרת לנסים של ימי מלך המשיח, וכמו שנאמר (ישעיהו נד, ד) וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד.

'בֵּיתָא' בּוֹא וְאֵיתִיב בָּהּ. נראה לי בס"ד, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פו:) 'כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא' ונרמז זה בשם 'בֵּיתָא' שהוא נטרקון אֵתִיב בָּהּ, ולא תוכל לומר צא מכאן! ועל דרך הדרש נראה לי על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל שאין אדם מתיישבת דעתו אלא בישיבתו בביתו. ואומרו 'בִּיקְתָּא' בֵּי עַקְתָּא, נראה לי בס"ד הכונה אות בי"ת תתחלף באח"ס בט"ע [בדילוגים של 7] באות עי"ן, ואם כן 'בִּיקְתָּא' היינו 'עַקְתָּא' ורצונו לומר דירה בהרווחה מרחבת דעתו של אדם, וצריך שישתדל למצוא כך. ואומרו 'כּוּפְתָּא' כּוּף וְתִיב, שהאדם צריך לכוף החומר שלו שיעשה לו הפך רצונו, ובזה יוכל להתיישב נגד היצר הרע וזהו 'כּוּף וְתִיב' ונרמז זה בשם 'כּוּפְתָּא' למפרע הוא 'אתפוך' שתהפך רצון החומר ותשב עליו.

'לִבְנֵי' לִבְנֵי־בְּנֵי. נראה לי בס"ד דברי תורה נקראו 'אֲבָנִים' וכמו שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק (דברים כז, ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח הֳ' אֱלֹהֶיךָ, והאדם צריך למבעי רחמי שימשך עסק התורה לבני בניו, וכמו שנאמר בגמרא (בבא מציעא פה.) על רב יוסף שצם ג' פעמים ארבעים יום על זה, והקרו לו (ישעיהו נט, כא) לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, ואמר מכאן ואילך לא צריכנא למבעי. ועל דרך הפשט נראה לי כי אמר כן על לבנים שאינם שרופים דרך סגי נהור. ואומרו 'הוּצָא' חֲצִיצָא נראה לי בס"ד, שהאדם בצומות וסגופים שהם קשים לחומר כמו קוצים באלה יעשה חֲצִיצָא חשובה בפני היצר הרע, כי 'אין ארי נוהם מקופה של תבן אלא מקופה של בשר' (ברכות לב.), ונראה לי ה"א של 'הוּצָא' תתחלף באחה"ע באות חי"ת [כל האותיות שהאדם יבטא בהם מוצאיהם חמש המקומות מתחלפות זה בזה - אחה"ע מהגרון, גיכ"ק מהחיך, דטלנ"ת מהלשון, זסשר"צ מהשיניים, בומ"פ מהשפתים].

'חַצְבָּא' שֶׁחוֹצֵב מַיִם מִן הַנָּהָר. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ט:) אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה מאה ואחד, ופירש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים (שער הזווגים פ"ו) מפני כי שר שכחה נקרא מ"ס [100], ולכן אם שונה ק"א [101] גובר עליו עיין שם. והנה 'חַצְבָּא' עולה ק"א [101], שֶׁחוֹצֵב בה מַיִם התורה מִן הַנָּהָר הוא בינה, שה"ס [שהוא סוד] הבריאה ששם סוד המאות והתורה נתנה לנו משם. ואמר 'כּוּזָא' כָּזֶה נראה לי בס"ד, 'כָּזֶה' נטרקון 'כַּף זֶה' רצונו לומר כמדת כף יד מדתו של זה הכלי. ועל דרך הדרש נראה לי אפילו תלמוד מעט צריך שיהיה שמור וקיים אצלך, דידוע 'זֶה' מורה על הקיום. או על דרך מה שכתב הרא"ם ז"ל (מזרחי במדבר ל,ב) במלת 'זֶה' משמע זה הדבר בעינו בלתי שינוי, וכן הענין כאן אפילו אם תלמוד מעט הזהר לשומרו בעינו כמו שהוא ולא יהיה בו שינוי. ואמר 'שׁוּטִיתָא' שְׁטוּתָא, נראה לי על פי מה שנאמר בגמרא דכתובות (דף יז) על רב שמואל בר יצחק מרקד בשלשה הדסים לפני הכלה, וכי נח נפשיה אפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא, ואמר רבי זירא אַהַנְיָיה לֵיהּ שׁוֹטִיתֵיהּ לְסָבָא [הועיל לו הבד שלו לזקן], וְאַמְרֵי לָהּ 'שְׁטוּתֵיהּ' לְסָבָא [שיטתו ומנהגו] עיין שם. ולזה אמר שוטיתא שטותא רצונו לומר, אם יתנהג בו כשוטה לרקד בו לפני הכלה לא ימנע, דמצוה גדולה עביד ביה.

'סוּדְרָא' סוֹד ה' לִירֵאָיו. דריש חצי סוּדְרָא 'סוֹד' ואותיות 'רָא' נטרקון של 'יִרְאָה' והנה ידוע כי התורה יש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], וסודר תלמיד חכם נקרא סודרא על שם חלק הסוד שהוא המעולה שבחלקים, ולכן בזכות חלק הסוד נצפה לגאולה. ולזה ראשי תיבות סוֹד יְיָ לִירֵאָיו לס"י שהוא ראשי תיבות לפרקנך סברית יְיָ תרגום פסוק לִישׁוּעָתְךָ וכו', וסופי תיבות 'הוֹד' שיתגלה הוד אדיך אשר ממנו נשיג החכמה בזמן מלך המשיח, ולכן לבוש המיוחד לתלמיד חכם נקרא 'סוּדְרָא'.

שְׁלֹשָׁה כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין מוֹסִיפִין גְּבוּרָה וְאֵלּוּ הֵן: דָּג וְנָחָשׁ וַחֲזִיר. נראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה כן בשלשה בריות אלו בלבד, כי שלשה אומות יש בעולם שנשאר יחוסם קיים בעולם יותר משבעים אומות, והם יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁמָעֵאל וֶאֱדוֹם כי שאר אומות ערבבם סנחריב ואין להם עתה שם ידוע, ולכן עשה כן בְּ'דָג' שהוא מין טהור כל זמן שמזקין מוסיף כח כנגד יִשְׂרָאֵל שנמשלו לדגים, שכל זמן שמזקנת אומת ישראל מוסיפה כח ביחוס שלה, שיש להם התפארות בכך, ועשה כן בְּ'נָחָשׁ' שהוא מין טמא כנגד אומת יִשְׁמָעֵאל דאיתא ברעיא מהימנא (בפנחס דף רע"ו) נחש ממונה על ואיהו רהב וכו' יעוין שם. ועשה כן בְּ'חֲזִיר' שהוא מין טמא כנגד אֱדוֹם הוא עשיו, דאיתא בספר מג"ע (אופן קמ"ז) דעשיו נמשל לחזיר, דכתיב (תהלים פ, יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר, יעוין שם.

גמ' משיא כלתא. עי' רש"י ע"ז דף נא ע"ב ד"ה דסחיפא:

כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. אחז"ל אני בריה וחברי ברי' בשדה הוא אינו מתגדר במלאכתי ואני איני מתגדר במלאכתו. והענין כי באמת אנו חושבים כל העמים כחמור הרחיים סובב סובב הכלי שיזוז ממקומו כי הוא סגור עינים וסבובו לתכלית בעליו אשר סגרו עיניו וכן כל אנשי עולם סביב יתהלכון בשביל צדיק או עמך כולם צדיקים שימצאו הכל מוכנים לפניהם ויעבדו השי"ת. אמנם חברי ברי' בשדה אינו מאמין זה התכלית האמתי ואומר בהיפוך כי הוא ממקיימי עוה"ז ומישבו. ואנחנו עבדי ה' מחריבי קרתא כי זה התכלית שאנו אומרים לדבקה בו הם אינם מאמינים. ולדבריהם הברי' שבעיר שהם עבדי ה' נבראו לבטלה לגמרי. ויען כי לא נברא דבר אחד לבטלה. על כן להאמין סברא הראשונה הנ"ל וק"ל:

חזייא דהוה בדיחא דעתי'. הא דהוה בדח דעתי' כדקאי אבי חמוה משום דהוה חתן הדר בבית חמיו ולא חטא ע"כ בדיחא דעתי' ע"ד צהבו פניו דרב ספרא בפ' ע"פ ק"ג ע"ב ועיין קדושין י"ב ע"ב ופי' רש"י ד"ה ועל חתנא דדייר בית חמוה' ע"ש:

ונשא השעיר עליו. בגמרא שבת דף ע"ז ע"ב איתא. מ"ט עיזי מסגן ברישייהו והדר אמרי א"ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא. מ"ט הני מיכסיין והני מיגליין הני דמכסינן מנייהו מכסיין והני דלא מיכסינן מינייהו מיגליין עכ"ל הגמרא. עיין מ"ש מהרש"א ח"א דברים ראוים למי שאמרן. מ"מ יש לי לדקדק לדברי' אכתי מאי השיב לו כברייתא של עולם היא גופא קשי' מדוע רמז הקב"ה אז שם מלכות יון קודם למלכות ישראל. גם לשון מכסינן מינייהו דוחק מכסינן מינן ה"ל לומר ולולי דבריו ז"ל היה אפשר לומר כך דהנה עשו ושר שלו נקראים שעירים והן הנה שני שעירי חטאת כידוע. ומבואר כן במדרש ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל שלעתיד יניח הקב"ה כל עונות ישראל על אדום עיין בילקוט פ' אחרי. והנה עתה מלכות אדום היו צריה לראש ואחריו יאיר נתיב יעקב ומעשה אבות סימן לבנים שכן הי' בלידתם ויצא הראשון אדמוני וכו' ואחריו יצא אחיו גם אז יצא עשו בראשון לממשלת עה"ז וכבר פירשנו במקום אחר וידו אוחזת ידו היינו רשותו של יעקב אוחזת בעקב פי' בסוף ימי עשו אז יתחיל יעקב להתנוצץ. והטעם לזה באמת כי אין הטוב ניכר כי אם בהעדרו שקדושת שמו הגדול ניכר יותר כשיעשה לנו כל הנסים והנפלאות אחר היותינו נכנעים תחת ידי עשו ויהפוך הכל לטובה וכן נאמר ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואנכי שכולה וגלמודה. והנה זה היה הטעם בבריאת העולם שבתחלה ברא החושך המרמז לגלות כנרמז גם לאברהם אבינו בין הבתרים. והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו אמרו במדרש זה שיעבוד מלכיות. ואח"כ ויהי אור ואז וירא אלהים את האור כי טוב ניכר טובו בהעדרו מקודם זהו ממש כנ"ל והאור היינו גאולה אמיתית וזהו אור הנגנז לצדיקים לע"ל. והיינו ששאל מ"ט עיזי היינו עשו מסגי ברישי' ממעי אמו ולבתר אימרי זה יעקב שה פזורה וגם עיזי בני עשו מסגי ברישא היו צריה לראש והדר בעת הגאולה אימרי ישראל כנ"ל והשיב לו כברייתו של עולם חשוכא והדר נהורא כנ"ל שניכר הטוב בהעדרו. ואח"כ שאל לו מ"ט מיכסיין וכו' יובן הנה כתי' בישעי' בנבואת צור שהוא ראש מטרופולין של אדום שלאחר שבעים שנה בימי מלך אחז אח"כ חורבנה תבנה עוד. וא"כ נודע עת קיצה משא"כ אנחנו אלה פה כלנו היום ספו שנה אל שנה ואין קול תשועה לישראל בעו"ה והקץ סתים טמיר וכסי' התי' לזה אף שברצונו אפשר למהר לדלג על הקץ אמרו ז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים והפי' קבלתי שע"י שחטאו ישראל ונפלו ונתפזרו ניצוצות קדושות אל הטומאה ארץ עממים והן הנה הגרים הנולדים מניצוצות ההמה ואין לנו לחזור לארצינו עד שתתלקטו לאחד אחד הניצוצות ההמה על ידי גרים המתגיירים. וזהו אורך גלותינו ואין אתנו יודע עד מה. והנה ידוע שהגר בא לחסות תחת כנפי השכינה דוקא משא"כ בישראל כתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים אבל נאמר ברות אשר באת לחסות תחת כנפיו והיינו ששאל מ"ט הני עיזי מגליי' קיצם שבעים שנה ימי צור והני אימרא מכסיי' קיצן והשיב הני דמכסיי' מינייהו שגרים מתכסי' עצמם בהם תחת כנפי השכינה מכסיי' קיצם כנ"ל משא"כ אדום ודו"ק:

תו איתא שם מ"ט גמלא זוטר גנובתי' משום דאכל כיסי. מ"ט תורא אריכא גנובתי' משום דדייר באגמי. הנה ידוע אף שיש כמה מצות שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קימת לעולם הבא מ"מ יתירה עליהם העוסק בצדקה וג"ח שבטוח שבעה"ז ייטיב לו ה' ויצילו מכל צרה וצוקה ומותר לנסות בו הקב"ה משא"כ בשארי מצות שנצטוינו לא תנסון את ה' אלהיכם משא"כ במעשר כתיב ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים עד בלי די. והטעם לזה משום חסרון כיס הנותן כספו לאיש אשר לא עמל בו והוא לא ראה ולא ידעו מעולם הוצרך לתשלום גמול הגדול הזה והיינו מ"ט גמלא הגומל חסדים טובים זוטר גנובתא שפלתו וירידתו (מתורת מהרש"א ח"א בסוגי' זו למדתי כן שזנב נקרא ירידה ושפלות וכן כתיב ותהי לראש ולא לזנב) קטן וקצר ומהרה מושיעו ה' יותר משארי עוסקי במצות והשיב לו דאכל כיסי' שמכלה כיסו ומאכילו לאיש אחר. והנה היפך מזה בבעלי תורה עוסקים בתורת ה' יומם ולילה ובה כל חפציהם ורובם מעונים ביסורים בחבלי עוני וטרדות רבות. ורשב"י ברח למערה ורחב"ד די לו בקב חרובין. ועל הרוב הטעם שנתפסים בעון דורם שדרים בין דור פרוץ בעבירות והי' להם להשגיח יותר מאשר השגיחו כמבואר כל זה בכמה מקומות. והנה ידוע שתורה נקראת בשרא דתורא שמינה ושאל מ"ט תורא היינו בעלי תורה אריכתא גנובתא שפלתם מאוד ארכו משום דדרי באגם דור פרוץ בלי גדר באגם מקום הפקר ובעי לכרכושי בקי ה"ל להפריח זבובי מות המבאישים שמן רוקח ודו"ק:

תו איתא שם ת"ר ג' מוסיפין גבורה דג נחש וחזיר. גבורה היינו דין כידוע ושלשה מוסיפים דין למעלה דג היינו צדיקים גמורים או אומה ישראלית בכללם שניצודים כדגים והקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה ואמר כל זמן שמזקינים שאז חכמה ניתוספת בהם. ונחש הם רשעים גמורים שמהפכים רחמים לדין וכל זמן שמזקינים דעתן מטפשות עליהם. והחזיר מיער שהקב"ה מתמלא עליהם עברה בכל יום שמלכותן נמשכת כ"כ ומזקינים כ"כ ודו"ק:

ה' אימות הן וכו'. אפשר לרמוז דהגם דהיצה"ר מתגבר כארי על ה' חלקי הנפש כי כל א' כלולה מכלם יכול האדם להתגבר עליו בתורה בה' מיני למוד מקרא משנה הלכה זהר דינין וניצול ממנו מעין דוגמא דעינינו הרואות יעברו חלושי"ם ואת האימי"ם לתקיפי ארעא:

מ"ט עזי מסגן ברישא והדר אמרי וכו'. אפשר לפרש מאמר זה דרך רמז ואסמכתא דשאל מ"ט עזי מסגן ברישא כלומר חלקי יצה"ר מדוע באים כשהילד נולד כדכתיב לפתח חטאת רובץ ויתחזק י"ג שנים עד שיבא יצה"ט ועיקר השאלה מאחר דהיצה"ט אתו עמו בבטן אמו וכמ"ש בפסקי תוספות נדרים בסוף פ"ג וז"ל יצר טוב ניתן במעי אמו שיודע כל התורה ובשעת לידה נכנס יצה"ר ואז מגרש את יצר הטוב וכו' עכ"ל וכבר כתבנו במ"א שדברי פסקי תוספות הללו נעלמו מכמה גדולי אחרונים והיינו דשאל מ"ט עזי מסגן ברישא כחות היצה"ר עזים וקשים מסגן ברישא דמאחר דהיצה"ט קדם והוא במעי אמו מה זה היה ליצה"ר לבא בתחילה וע"ד ויבא הלך לאיש העשיר. והדר אמרי רמז ליצה"ט אימרא יאה רך וטוב והיה צריך להפך ומה גם דהיצה"ט קדם במעי אמו. והשיב כברייתו של עולם ברישא חשוכא וכו' והקליפה קדמה לפרי כשיצא לאויר העולם וכך היא המדה כדי שיהיה שכר ועונש שאם היצה"ט היה נשאר כשיצא לאויר העולם והיה נשאר י"ג שנים. ואח"כ היה בא יצה"ר לא היה לו כח לפתות לאדם:

עוד שאל מ"ט הני מכסיין וכו'. הכונה שכל טענות היצה"ט אינם נראות לעין והם מכוסות. וטענות היצה"ר גלויות וכמו שפירשו הראשונים פסוק ותרא האשה וכו' וגם תאוה הוא לעינים דענייני היצה"ר נראים לעין תועלת גופני. והיה צריך דטענות יצה"ט יהיו במופתים גלויים. אך זה חלי דעניני היצה"ר הן נגלין והוא נכסה היצה"ט. והשיב הני דמכסיין מינייהו מכסיין פירוש דהשומע עצות היצה"ט לקיים תורה ומצות מכסיין מינייהו חלוקא דרבנן ולבוש רוחני לעה"ב לכן מכסיין ולא גליין להרבות שכר לצדיקים דאינון דכיין בכלי שהוא כליין ודין הניין. והני דלא מכסיין מינייהו כי תאוות העה"ז אגלאי בהתייהו גשמיים ועכורים היינו רביתייהו ולא נעשה מהם מלבוש רוחני להכי מגליין והשוטים טועים מדרך השכל מפני מראית העין:

גם שאל מ"ט גמלא זוטרא גנובתיה. ירמוז על מלכות בבל וכבר בקונטריס דברים אחדים דף קכ"ה ע"ג הבאתי דברי רבינו מהרח"ו ז"ל דגברה מאד חוצפת נבוכדנצר הרשע מעין דור הפלגה שהיה רוצה לעשות בסט"א מדרגה ע"ג גימטריא חכמה וז"ש אעלה על במתי ע"ב וכן גמל"א גימטריא ע"ג כמ"ש שם וידוע דהמלך והשר אשר ישראל שרויים בגלות אצלו גונב ממעשה ישראל הטובים ומהקדושה והיינו דשאל מ"ט גמלא זוטרא גנובתיה כלומר מלכות נ"נ מ"ט זוטרא גנובתיה דהגלות היה מועט ע' שנה. והשיב משום דאכלה כיסי שאוכלת קוצים פירוש דעל ידי ענין המן דנצטערו ישראל מאד מאד והיו בסכנת מות ושבו בתשובה גמורה וקבלו התורה אהניא להו דכנסת ישראל אכלה קוצים על דרך הכתוב ואכלת את כל העמים והם המן ובניו וכל המצר לישראל קוצים לישראל והמן ובניו על כל קו"ץ וקו"ץ עשרה קוצו"ת במשתה ותלו המן על הקו"ץ כמשז"ל ובניו תול"ן חוצה לו ועי"ז היה הכנה לבית שני ע"י מרדכי ואסתר כמשז"ל ואמטו להכי היה גלות בבל ע' שנה לבד:
תו @66בעי מ"ט תורא אריכא גנובתיה@ משל לגלותנו הארוך שנקרא תורא כמשז"ל דבאורך הגלות גם הסט"א גונב ניצוצות הקדושה מישראל ומדוע עלתה ארוכ"ה וגנובי גנבא למה לה בכל אורך הגלות. והשיב דדייר באגמי ובעי לכרכושי בקי ופירש רש"י ז"ל להבריח היתושים כלומר דישראל מפוזרים בכל מקום אף במקום דאינו ישוב גמור דדיירי באגמי וכל זה לברר ניצוצות הקדושה ולהציל עשוק מיד עושקו והיינו להבריח היתושים הסט"א ולברר ניצוצי קדושה חדשים גם ישנים ולזה צריך זמן גדול:

והדר בעי מ"ט קרנא דקמצא רכיכא וכו'. אפשר רמז קמצא סט"א אות ק' הוא רומז לסט"א כמ"ש בזהר הקדוש והיה הנשאר אותיות מצא גימטריא ס"מ ושאל איך בא גר מאדום סט"א וז"ש קרנא דקמצא סט"א רכיכא שבא מהם גר. והשיב משום דדיירא ביני חלפי כלומר הגר ניצוץ קדוש אלא ששכן בין הקוצים סט"א ואי קשיא אם הסט"א מתקשה שאינה מניחה לגר ניצוץ קדוש שיבא להתגייר נדיא ומתעורא דהדין הוא כמ"ש הרמ"ע ז"ל דנהרס כל בנין סט"א כדי להוציא נפש הגר כדין גזל מריש ובנאו בבירא מקעקע את כל הבירה כדינא דאוריתא:

ואיבעיא ליה מ"ט האי תימרא דתרנגולא מדלי לעילא. רמז לת"ח שנקרא גבר בכמה דוכתי באתרא דלית גבר וכו' מאן גבר בכול' וכיוצא וגבר תרנגול ות"ח דל והלך ועיניו נשואות למרום אגב דוחקיה והשיב דדייר אדפיה נשמתו ממקום גבוה ואי עייל קוטרא אם היה עשיר היה מעלה עשן היצה"ר והרהורים רעים ומתעוררים כי כפי גודל נשמתו כן הפגם גדול מאד ואשכח סימ"א סמו"י מן העין ולכן הוא שרוי בצער ומתוך כך נכנע וינצל מהיצה"ר:

דשא דרך שם. אפשר להסמיך רמז דש"א ר"ת דין שלום אמת שהם קיום העולם כדתנן ופירש הרב הלבוש ז"ל ריש ח"מ תדשא הארץ דש"א. וזה רמז דשא כלומר על ידי שמירת דין שלום אמת דרך שם להעמיד ארץ ולקיים העולם וזהו דרך ארץ ודרך העולם בל ימוט:
א"נ דש"א ר"ת דבור שינה אכילה דיזהר למעט בשינה. ולמעט בדיבורו כמ"ש סוף פרק כסוי הדם יעשה עצמו אלם וק"ו ליזהר מדיבור אסור. ולמעט באכילה כמשז"ל הגדר המופלא הוא למעט באכילה. וזה רמז דש"א דבור שינה אכילה דרך שם לקנות השלימות ולטהר נפשו לעבוד את ה':

דרגא דרך גג. אפשר לרמוז במה שפירשתי בעניותי רמז בפסוק כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך והענין בקצר אמיץ כי תבנה בית חדש אשר תאוה נפשך לשוב בתשובה ולבנות אשר קלקלת והרסת בבתי הנפש והנה הואלת לבנות בית חדש בנין של קיימא. ועשית מעקה לגגך תמיד תעשה סייג וגדר לכל הדברים ועי"ז לא תשים דמים כי יפול הנופל ממנו מהסייג והעיקר יהיה נשמר וזה רמז דרגא סולם לעלות במעלות עובד ה' היינו דרך גג שצריך מעקה אתה תעשה גדר וסייג בכל דבר וזהו הדרך לעלות במדרגות עבודת ה':

פוריא שפרים ורבים עליה. אזהרה גדולה שלא יהיה כונתו כי אם לקיים מצות ה' ובזה כלל כל סדר קדושה הכתוב בא"ח סימן ר"ס:

סודרא סוד ה' ליראיו. אפשר רמז כי הת"ח יש לו סודר להתעורר שיזהר תמיד לשמור הלבוש רוחני חלוקא דרבנן וכשם שתמיד מקפיד שהסודר שנותן על צוארו יהיה נקי מפני כבוד הבריות על אחת כמה וכמה יגדל ליזהר שמלבוש רוחני של נפשו מקיום המצות ומלבוש רוחני של רוחו של הלימוד יהיו זכים ונקיים שבהם עומד לפני ה' וזהו סוד ה' ליריאיו כי האדם יראה לעינים שסובר שהת"ח עושה זה להדור. ואדרבא הוא ליכנע וסימן לירא את ה' לכלכל דבריו ולימודו ומצותיו שיהיו כסדרן והלכתן במעמד שלשתן:

חמשה אימות הן אימת חלש על גבור וכו' פירש הרב מהרש"א דמזה אל יסמוך הגבור על גבורתו ותקפו ואל יתיאש מן הפורענות וכו' ע"ש ויש לרמוז דמנין חמשה אימות כנגד חמשה דברים שאדם סומך עליהם ומתגאה בהם החכם בחכמתו והגבור בגבורתו והעשיר בעושרו ובר רמי ורברבי ביחסו והמצליח בעניניו במזלו וכנגדן חמשה אימות מדברים קטנים ושפלים ובזוים לבריות גדולות ונוראות. וגם האדם אל יתגאה וישתבח בה' מעלותיו כי הכל הבל ופתע ישבר על ידי נבזים ושפלים:

מ"ט עיזי מסגן ברישא וכו' עיין להרב פנים מאירות בספרו הנחמד כתנות אור פ' בשלח דישב ודרש בשני חלוקות ראשונות רמזים נאים ע"ש:

דשא דרך שם דרגא דרך גג. יש לרמוז במ"ש בפי' הפ' הוא ישופך ראש דאם האדם בתחילת פתוי יצה"ר מכניעו ואינו שומע לו כלל בזה קנה עולמו עומד עליו ומבערו וזהו הוא ישופך ראש אם לא ישמע בתחיל' הוא ישופך וידיעת ההפכים אחת היא. וזה רמז כי הפתח נקרא דשא פי' דרך שם כי הפתח הן לטוב הן למוטב יהיה דרך ומסלול אם להכניע יצה"ר ולקנות עה"ב או לשמעו ולאבד עולמו. ושפיר נאה לפתח שם דשא דרך שם כי הכל תלוי בפתח כלומר בתחילת הדבר. ומ"ש דרגא דרך גג רמז כי הגאה שתמיד רוצה לעלות במעלו"ת אח"ז הוא כעולה לגג שלא יש ישוב שם ועל כרחו צריך לירד:

גראינין. מתניתין דפרקין דלעיל חוץ מקליפתן וגרעיניהן: ונגרע. והגרעינין זורקין ונגרעין מתוך האוכל: אוממות. גבי גחלים מייתינן ליה בכיצד צולין גחלים יכול עוממות ת''ל אש אי אש יכול שלהבת כו': עממוהו. לא החשיכו מראיתו להיות הם נאים ממנו: מאמצין. לקמן גבי עינים של מת בפ' שואל (דף קנא:): במשיפה של קילור. שרגילין לשופו בחלב של אשה: כדי לשוף במים. לשני עינים: כדי שיפה או כדי אחיזה ושיפה. מה שנדבק באצבעותיו לבד מה שנותן בעיניו: אפומא דכולה כתית. וכל מכה קרויה פה: מורשא קמא. עליון של מכה: שבלול. לימצ''א: לכתית. מניחה (לכתית) עליו: זבוב לצירעה. למי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניחה עליו: לחפפית. מין שחין: סממית. אייראניא''ה בלע''ז: לעקרב. עקיצת עקרב כותש סממית ומניחה עליו: ושייף. ומושח: מפגיע. חיה קטנה וקולה גדול ושומע וירא שתהא בריה גדולה ובורח: יתוש. נכנס לפיל בחוטמו וכן סממית לעקרב נכנס לו באזנו: סנונית. ארונדייל''א נכנסת תחת כנפי הנשר ומעכבו מפרישת כנפיו: כילבית. שרץ קטן ונכנס לדג גדול באזנו: המבליג שוד על עז. המחזיק שדוד על הגבור: כל חללי עלמא. פירוש דברים הנעשים בכל חלל העולם: מסגיין בריש עדרא. מהלכות בראש העדר: ברישא חשוכא. סתם עזים שחורות סתם רחלות לבנות: מכסיין. בזנב: והני מגליין. העזים אין להם אליה: הני דמכסינן מינייהו. רחלים שאנחנו מתכסין מצמרן גם הן מכוסות: דאכלה כיסי. קוצים לפיכך זנבו קצר כדי שלא ידבקו בה הקוצים: ובעי לכרכושי בקי. להבריח היתושין: קמצא. ארבה ול''נ קמצא [נמלה]: חילפי. ערבה: ואי קשיא נדיא ומתעוורא. ואם היתה קשה תנוד ותעקר כשתכה בעצים: ומתעוורא. יסתמו עיניה שמראות עיניה תלויה בה כדשמואל: תימרא דתרנגולא מידליא לעילא. ריס של עין התחתון כשעוצם עיניו עולה למעלה מן העליון ובשאר כל בריה העליון שוכב על התחתון: משום דדייר אדפי. שעולה בלילות על הקרשים והקורות צריך שיעלה התחתון על העליון מפני העשן שלא יכנס בעיניו: מתכוליתא. דבר שמטבילין בו כגון כותח או שאר ליפתן: מתי תכלה דא. לכשיכלה מה נאכל ול''נ מתי תכלה דא לפי שאינו כלה עד זמן ארוך שאינו נאכל אלא מעט מעט: ביתא בא ואיתיב. שדרך לישב בבית: בקתא. בית צר וקטן: בי עקתא. בית צר: כופתא. מכתשת ל''א מדה לחטין ול''נ כמין גולם עץ עשוי לישיבה כמו כופת שאור שיחדה לישיבה דתניא בפסחים (דף מה:): כוף תיב. כפוף אותו ושב עליו: לבני לבני בני. מתקיים לדורות הרבה: הוצא. גדר קוצים או לולבים: חציצה. אינו דבר קיימא אלא חציצה בעלמא: כוזא. כלי חרס קטן: כזה. כלומר דבר מועט וקל כמו זהו מהו חשוב למלאותו לי מיינך במתנה: שוטיתא. בד של הדס שמרקדין בו לפני כלה: שטותא. נראה המרקד כשוטה: משיכלא. ספל גדול שהכל רוחצים ידיהם ורגליהם ממנו: משו כולא. רוחץ את הכל: משכילתא. ספל קטן ונאה: משיא כלתא. מיוחד לחשובים כמו כלה ואשה חשובה לרחוץ ממנו: אסיתא מורטיי''ר: חסירתא. שחסר החקיקה מבפנים: בוכנא. עלי שכותשין בו: לבושא. חלוק עליון שקורין שרו"ק: לא בושה. למנוע הבושה שמכסה כל החלוקים התחתונים הקרועים ורעים: כגולם. שאין לו חיתוך אברים: גולתא. מקטורין נאה: גלי ותיב. כשהוא יושב מגלה עצמו שלא ישב עליו שלא ילכלכנו ולא ישופנו בקרקע וישיר שערו ויקרע ויבלה: בור זינקא. בור שיבשו מימיו קורין כן: נקי. חסר מימיו: סודרא. דרך תלמידי חכמים לעטוף סודר: אפדנא. טרקלין של מלכים: אפתחא. אל פתח זה יבאו הכל אם למשפט אם לשרת המלך: אבר קטן. אחד מפרקי אצבע קטנה: דגדול. של אדם גדול והאי קטן אאבר קאי אי נמי אבר גדול של קטן והאי קטן אגברא קאי ולא אאבר. לא אבר קטן. וקטן אכולא מילתא קאי אבר קטן של גוף קטן: דרבי שמעון כו'. והכי קאמר כדי לסוך בו אבר קטן וקטן יהא הגוף בן יומו ורבי נתן סבר חד קטן אמרינן או האבר או הגוף אבל תרי קוטני לא: ה''ג דכולי עלמא אבר קטן של קטן בן יומו לא:

דרבי שמעון בן אלעזר סבר אבר קטן של קטן בן יומו כו'. תימה דאדרבה איפכא מסתברא דר' נתן דקאמר אבר קטן משמע טפי של קטן בן יומו מרשב''א דאמר אבר קטן וקטן בן יומו דהא לעיל פריך ארבי ינאי דמפרש אבר קטן דמתניתין אבר קטן של קטן בן יומו דהוי כלישנא דר' נתן מברייתא דקתני בה כלישנא דרשב''א ויש לומר דלמאי דמשני הוי סברא איפכא ונקט הכא כדמסיק לעיל ואית ספרים דגרסי איפכא ואין נראה דהא מסיק דלרשב''א אבר קטן של קטן בן יומו ולמאי דגרס איפכא לא הוי כמסקנא לא לפי דמייתי השתא ולא לפי מה שדוחה לא דכולי עלמא כו':