מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה] את דעתי שאין סומכים על עד אחד בדבר של ערוה — על זה דתנן [ששנינו במשנה], אמר ר' שמעון: מעשה במגורה (מאגר מים) של דסקים (שם מקום או אדם) ביבנה שהיתה עומדת בחזקת שלימה, שהיו סבורים שיש בה ארבעים סאה, כשיעור מקוה לטהר, ומדדו לאחר זמן ונמצאת שהיא חסירה שהיה בה פחות משיעור זה ו

כל טהרות שנעשו על גבה, שטבלו טמאים לשם טהרות במגורה זו עד שנמדדה, היה ר' טרפון מטהר, ור' עקיבא מטמא. והיו מתדיינים בנושא זה. אמר ר' טרפון: מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד משך כל הזמן, מספק אתה בא לחסרו, לומר שהיה חסר גם בעבר — אל תחסרנו מספק. אמר ר' עקיבא כנגד זה: אדם זה שטבל באותו מקוה בחזקת טמא הוא עומד לפני שטבל, מספק אתה בא לטהרו — אל תטהרנו מספק.

חזר ואמר ר' טרפון: משל לכהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה — שעבודתו שעשה לפני שנודע פסולו — כשירה. אמר ר' עקיבא: משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בעל מום — שעבודתו שעבד משנעשה בעל מום פסולה.

אמר ר' טרפון: אתה דימיתו את דין המקוה שנמצא חסר לבעל מום, ואני דמיתיו לבן גרושה או לבן חלוצה, נראה למי דומה. אי [אם] דומה לבן גרושה ולבן חלוצה — נדוננו כבן גרושה או כבן חלוצה, אם דומה לבעל מום — נדוננו כבעל מום.

התחיל ר' עקיבא לדון: מקוה פסולו ביחיד, שאין צורך בשני עדים לקבוע על פיהם שהמקוה חסר, וכן בעל מום פסולו ביחיד, שאין צורך בשני עדים להעיד שהוא בעל מום, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים, שצריכים שני עדים להעיד על אמו כדי לפוסלו, ולא די באחד.

דבר אחר אפשר לומר: מקוה פסולו בגופו, וכן בעל מום פסולו בגופו, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים (מכוח אמו). אמר ליה [לו] ר' טרפון: עקיבא! כל הפורש ממך כפורש מן החיים. שהתפעל ר' טרפון מדברי ר' עקיבא וקיבלם.

עד כאן דברי הברייתא, ומעתה לענייננו: האי [זה] בעל מום שפסולו ביחיד היכי דמי [כיצד בדיוק היה]? אי דקא [אם שהוא] מכחיש ליה [אותו], שבעל המום טוען שאין בו מום — מי מהימן [האם יהיה נאמן] העד האחד? אלא ודאי מדובר באופן דשתיק [ששותק] בעל המום ונחשב לו הדבר כהודאה,

ודכותיה [וכיוצא בו] גבי בן גרושה ובן חלוצה גם כן צריך לומר דשתיק [שהאיש עצמו שותק] ואיננו מוחה, וקתני [ושנה] שם: מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים. משמע שעל פי עד אחד, ואפילו בעל הדבר שותק — אין פוסלים אשה!

ואביי אמר כנגד טענה זו: לעולם אתה צריך לפרש בשני המקרים דקא [שהוא, בעל הדבר] מכחיש ליה [אותו] את העד, ודקאמרת [ומה שאתה אומר]: אמאי מהימן [מדוע הוא, העד, נאמן] לומר שהוא בעל מום — יש להסביר דאמר ליה [שאומר לו] העד: שלח אחוי [פשוט בגדיך והראה] שאין בך מום, וכיון שיכול הדבר להתגלות — נאמן העד, שהרי אם שקר הוא מעיד יכול הכהן להוכיח זאת. והיינו דקתני [וזהו ששנינו]: מקוה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו, שניתן הדבר לבדיקה בו עצמו ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים.

א לגופו של דבר שהזכרנו בברייתא שואלים: ובן גרושה ובן חלוצה, שעבודתו בדיעבד כשירה, מנלן [מניין לנו]? אמר רבי יהודה אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב] על פנחס: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה, יג), וכוונתו: בין זרע כשר ובין זרע פסול. ומכאן למדים שבדיעבד אין עבודת כהן זה נפסלת אף שנתברר שהיה פסול.

אבוה [אביו] של שמואל אמר: מהכא [ראיה לדבר מכאן], שנאמר בברכה לשבט לוי: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה" (דברים לג, יא), שדרש מן המלה "חילו" שאפילו חולין (חללים) שבו תרצה את עבודתם בדיעבד.

ר' ינאי אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה לדבר, שנאמר בדין הביכורים: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (שם כו, ג), וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו? ואם כן מהו הלשון "בימים ההם"? אלא זה שהיה כהן כשר ונתחלל, שכל ימיו שעבד בכהונה, נחשב לכהן (כשר).

וממשיכים לברר את האמור בברייתא: בעל מום שעבודתו פסולה למפרע מנלן [מניין לנו]? אמר רב יהודה אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב] על פנחס הכהן "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב), וכוונתו כשהוא שלם נכרתה לו ברית ולא כשהוא חסר אבר שהוא בעל מום. ומקשים: והא [והרי] "שלום" כתיב [כתוב] ולא "שלם"! אמר רב נחמן: האות וי"ו של המלה שלום קטיעה [קטועה] היא, שמסורת היא שכותבים אותה קטועה, וניתן לקרוא את המלה כאילו היתה כתובה "שלם".

ב משנה כלל הוא בהלכות יוחסין: כל מקום שיש, שתופסים, קידושין ואין עבירה בנישואין הללו, שאין בהם איסור מן התורה — הולד הולך אחר הזכר, שייחוסו נחשב אחרי אביו. ואיזה זו — כגון זו כהנת, או לויה, או ישראלית, שנשאו לכהן, או ללוי, או לישראל, שבכל אלה הולד מתייחס אחר משפחת אביו.

וכל מקום שיש, שתופסים, קידושין ויש עבירה — הולד הולך אחר ההורה הפגום. ואיזה זו למשל זו אלמנה שנישאה לכהן גדול, או גרושה, או חלוצה שנישאה לכהן הדיוט, או ממזרת, או נתינה שנישאה לישראל, או בת ישראל שנישאה לממזר, או לנתין, שדין הולד כדין ההורה הפגום שביניהם.

וכל מי שאין לה עליו קידושין בזיווג זה, שהקידושין אינם תופסים, אבל יש לה על אחרים קידושין, כלומר, אותה אשה יכולה באופן כללי להתקדש, שהיא מכלל ישראל — במקרה כזה הולד ממזר. ואיזה זה — זה הבא על אחת מכל העריות שכתובות בתורה. וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין — במקרה זה הולד כמותה, שאינו מתייחס ואינו נחשב כלל כבן אביו, אלא הריהו כאמו. ואיזה זה — זה ולד שפחה, או גויה שולדה הוא כמותה עבד או גוי, ואם יתגייר אינו קרוי ממזר.

ג גמרא שנינו במשנה שכל מקום שיש קידושין ואין עבירה — הולד הולך אחר הזכר. אמר ליה [לו] ר' שמעון לר' יוחנן: האם כללא [כלל] הוא שכל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך תמיד אחר הזכר? הרי