גר צריך שלשה ישראלים שיקבל גרות בפניהם. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח" (ויקרא כד, כב) כתיב ביה [נאמר בו] בגר, וצריך לנהוג בגיורו כמו דין (משפט), שצריך שיהיו בו שלושה דיינים, ואם כן מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא [מי יאמר שיזקקו לו אותם שלושה] ונמצא שאין הדבר בידו.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא בר ממל: אלא מעתה, הנותן פרוטה לשפחתו שלו, ואמר "הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך (שאשחררך)" — הכי נמי דהוו [כך גם כן תאמר שיהיו] קידושין כיון שבידו לשחררה? ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] — מעיקרא היתה נחשבת השפחה לבהמה, השתא [עכשיו] היא כדעת אחרת, שלאחר שנשתחררה הריהי כישראל ואינה נחשבת כאותה אישיות כלל.

ומקשים: ואלא הא [זו] שאמר ר' אושעיא: הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך" — אינה מקודשת, הכי נמי [כך גם כן] לדעת ר' יוחנן תאמר דהוו [שיהיו] קידושין שהרי בידו לגרשה? ומשיבים: נהי [אם אמנם] שבידו לגרשה, אבל וכי בידו לקדשה שלא מרצונה? ואם כן אין הדבר ברשותו, שלאחר שתתגרש תעמוד ברשות עצמה ולא יהא הדבר תלוי בו עוד.

ושואלים: אם כן, תפשוט [תפתור] מכאן את השאלה דבעי [ששאל] רב אושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה, באחת אמר לה "התקדשי לי היום", ובאחת אמר לה "התקדשי לי לאחר שאגרשיך" שהשארנו את השאלה מה דינה של אשה זו לאחר שנתגרשה כשאלה ללא תשובה, תפשוט מינה [תפתור מכאן] שלא הוו [יהיו] קידושין! ומשיבים: ספיקו של רב אושעיא היה דלמא [שמא] במקרה זה כי היכי דתפסי [כמו שתופסים] קידושין השתא [עכשיו] — תפסי נמי [תופסים גם כן] לאחר מכן, שכיון שעכשיו היא ברשות עצמה ומסכימה להתקדש לו יכול הוא לקדשה מעכשיו גם לזמן אחר.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: אין תורמין מן התלוש על המחובר, ואם תרם — אין תרומתו תרומה. כיצד? אמר "פירות ערוגה זו שהם תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת" או "פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין" — לא אמר כלום, שאין חובת תרומה אלא על התלוש. אבל אמר שיהיו תרומה "לכשיתלשו" ונתלשו — דבריו קיימין, שבידו לתולשם.

יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב: אפילו אמר "פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת", או "פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו" ובאותה שעה עדיין לא הגיעו לבישול, ואז אין עליהם עוד כל חיובי תרומות ומעשרות כלל, והביאו שליש, ונתלשו — דבריו קיימין.

אמר רבה: לא אמר ר' אליעזר בן יעקב אלא בשחת, שאף שעדיין לא בשלו השיבולים היטב, מכל מקום יש כבר שיבולים, למרות שאינן בשלות, אבל באגם, כלומר, שהתבואה היתה עדיין רכה לגמרי — לא. רב יוסף אמר: אפילו באגם. ואגב הדברים שואלים: מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא [כיצד משתמע שאגם זה לשון צמיחה היא]? ומשיבים: אמר ר' אלעזר: שאמר קרא [הכתוב] "הלכף כאגמן ראשו" (ישעיה נח, ה) כלומר, כצמח רך הנראה ככופף ראשו.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת ברייתא זו ששנינו]: האומר לחברו "אם ילדה (תלד) אשתך נקבה, תהא אותה בת מקודשת לי" — לא אמר כלום. ואמר ר' חנינא: לא שנו שלא אמר כלום אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אם אשתו מעוברת — דבריו קיימין. כמאן [כשיטת מי]? ומשיבים: את הברייתא אפשר לפרש כדברי הכל, אי [אם] כדעת רבה צריך לומר כשהוכר עוברה כבר, כמו שחת, שניכרות בה כבר השיבולים, אי [אם] כדעת רב יוסף — אף על פי שעדיין לא הוכר עוברה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את כל המחלוקת הזו בלשון אחרת: אמר רבה: לא אמר ר' אליעזר בן יעקב את דבריו אלא בשחת דבי כיבשא [של שדה בעל] שאינה צריכה השקיה, אבל בשחת דבי שקיא [של בית שלחין, שצריך להשקות] — לא, כיון שאם לא ישקנה לא תגדל מעצמה, ונחשבת היא כדבר שלא בא לעולם כלל. רב יוסף אמר: אפילו בשחת דבי שקיא [של בית שלחין] שכיון שכבר הגיעה לכדי שחת הריהי דבר שבא לעולם.

ושואלים: לפי לשון זו של המחלוקת, כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת ברייתא זו ששנינו]: האומר לחבירו "אם ילדה (תלד) אשתך נקבה תהא זו מקודשת לי" — לא אמר כלום. ואמר ר' חנינא: לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת — דבריו קיימים. כמאן [כדעת מי] — בודאי כשהוכר עוברה, ואז הדברים הם כדברי הכל, כלומר, גם רבה וגם רב יוסף, שלא נאמרו דבריו של ר' אליעזר בן יעקב אלא בשחת שכבר ניכרות בה השיבולים.

אמר אביי: ר' אליעזר בן יעקב, ורבי, ור' מאיר כולהו סבירא להו [כולם סבורים] סברה אחת שווה — שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כלומר, שיכול להיות קנין בדבר שעדיין לא הגיע לעולם. ר' אליעזר בן יעקב — הא דאמרן [זו שאמרנו], שיכול אדם להרים תרומה אפילו על דבר שלא הגיע עדיין לכלל חיוב במצוה זו. רבי היכן מוצאים שגילה דעה זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: