מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? שהרי אף לדעת רב הונא אינה יכולה להנשא לאדם אחר עד שתתן! שכל עוד לא התקיים התנאי לא חל הגט והריהי אשת הראשון! ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] למעשה כגון שנתקרע הגט או שאבד בינתיים; לרב הונא הוי [הריהו] גט, שהרי חלו הגירושין משעת נתינה, לרב יהודה לא הוי [אינו] גט, שצריך שיהיה הגט קיים בזמן חלותו.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שתיאמרנה שתי המחלוקות ואי אפשר ללמוד אחת מחברתה. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] שחולקים רק לגבי קידושין, היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בזו אומר] רב הונא שהקידושין חלים מיד, אף שצריך אחר כך לתת, משום שבקידושין דלקרובה קאתי [שלקרב אותה הוא בא] מן הסתם התכוון שיחו לו הקידושין מיד, אבל בגירושין דלרחקה קאתי [שלרחק אותה הוא בא] אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב יהודה שלא יחולו הגירושין אלא משעה שתתן.

ולהיפך, ואי איתמר בהך [ואם היתה נאמרת מחלוקתם רק בזו, בגירושין] היינו אומרים: בהך קאמר [בזו אומר] רב הונא שהגט חל מיד משום דאיהו לא כסיף ליה למתבעה [שהוא אינו מתבייש לתבוע ממנה] את הכסף כאשר ירצה ויעמוד ויגרש מיד, אבל הכא [כאן] בקידושין, דאיהי כסיפא לה למיתבעיה [שהיא מתביישת לתבוע אותו] אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב יהודה שהאשה אינה גומרת בליבה להתקדש עד שתקבל את הכסף בפועל, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

מיתיבי [מקשים] על רב יהודה ממה ששנינו: האומר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", אף על פי שנתקרע הגט או שאבד — הרי זו מגורשת, ואולם לאחר לא תנשא עד שתתן, כדברי רב הונא שהגט חל מיד בשעת נתינתו.

ועוד תניא [שנויה ברייתא]: אמר לה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" ומת, אם נתנה לו — אין זקוקה ליבם, שהרי גרושה גמורה היא, לא נתנה — זקוקה ליבם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא נתנה בחייו נו‍תנת לאחיו או לאביו או לאחד מן הקרובים היורשים אותו ומגורשת למפרע.

ונדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי [חלוקים הם] אלא דמר סבר [שחכם זה, סתם ברייתא, סבור] ש"על מנת שתתני לי" כוונתו לי ולא ליורשיי ומשום כך, אם לא נתנה לו אינה מגורשת כי לא התקיים התנאי, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון, סבור] שכוונתו אפילו כשתתני ליורשיי, אבל דכולי עלמא מיהא [לדעת הכל על כל פנים] תנאה הוי [תנאי הוא], וחלות הגירושין היא כבר משעת נתינה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב יהודה!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — שיטת רבי היא. שאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב], שלשיטת רבי לשון "על מנת" משמעה העמדת תנאי על מעשה שחל מעכשיו, ואולם פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] וסבורים שבלשון זאת אין המעשה חל מעכשיו, אלא רק משעה שיעשה את הדבר. ואנא דאמרי כרבנן [ואני שאמרתי כדברי חכמים] ולפי שיטתם אמרתי.

א גופא [לגופה] של אותה הלכה, אמר רב הונא אמר רבי: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב]. אמר ר' זירא: כי הוינן [כאשר היינו] בבבל הוה אמרינן [היינו אומרים]: הא [זו] שאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב], פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו].

כי סלקי להתם [כאשר עליתי לשם, לארץ ישראל] אשכחיה [מצא] את ר' אסי דיתיב וקאמר לה משמיה [שישב ואמר אותה משמו] של ר' יוחנן, וכך אמר: הכל מודים באומר "על מנת" שכאומר "מעכשיו" דמי [נחשב], לא נחלקו אלא באומר "מהיום ולאחר מיתה" אם לאחר מיתה נחשב כתנאי או כחזרה.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: האומר "הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה" — הרי זה גט ואינו גט, אלו דברי חכמים, שמסופקים הם אם חזר בו ממה שאמר "מהיום" והתכוון בגט לאחר מיתה, שאינו גט כלל. או שמא היה זה תנאי, שחלות הגט מהיום תלויה בזה שימות. ואילו רבי אומר: כזה הוא גט גמור.

ושואלים: ולרב יהודה שאמר ב"על מנת" נמי פליגי [גם כן הם חלוקים], אדמיפלגי [עד שהם, רבי וחכמים, חולקים] בבעיה של "מהיום ולאחר מיתה" — ניפלגי [שיחלקו] במקרה שאמר תנאי זה בלשון "על מנת"?

ומשיבים: לשיטתו יש לומר שהם חלוקים גם בדבר זה, אבל שנה בלשון זו כדי להודיעך כח של רבי עד כמה הוא מרחיק ללכת בשיטתו ש"מהיום ולאחר מיתה" נמי [גם כן] הרי זה גט. ומקשים: וניפלגי [ושיחלקו] ב"על מנת" להודיעך כח של רבנן [חכמים] עד כמה הם מחמירים, שסבורים שאף זה אינו גט! ומשיבים: מכל מקום כח דהיתירא [של היתר] עדיף להודיענו, שעדיף לנו לשנות את המחלוקת בדרך שיתברר עד כמה מרחיק המתיר בסברתו.

ב שנינו במשנה שהאומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מכאן ועד שלושים יום "— יתן לה בתוך הזמן והיא מקודשת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הזמן שקבע לאו תנאה הוא [אינו תנאי] מהותי ורק לזרוזיה קאמר [לזרז בדבר אמר אותו], שרצה להוכיח על ידי קביעת הזמן שכוונתו רצינית, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם זה הוא חלק מהותי בתנאי, וביטולו מבטל את הקידושין.

עוד שנינו במשנה שהאומר "על מנת שיש לי מאתים זוז", אם יש לו — הרי זו מקודשת ואם לאו — אינה מקודשת. ושואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא יש לו אף שלא הראה אותם לה, וכיצד ניתן לבטל את הקידושין מהעדר הוכחה חיובית? ועוד, תניא [שנויה ברייתא] במפורש: חיישינן [חוששים אנו] שמא יש לו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה, במשנתנו], מדובר בקידושי ודאי, וכיון שלא הוכיח שיש לו — אין אלה קידושי ודאי, הא [זה בברייתא] מדובר בקידושי ספק שמידי הספק לא יצא, ואי אפשר לבטל קידושין אלה לחלוטין.

על מה ששנינו "על מנת שאראך מאתים זוז" — הרי זו מקודשת ויראה לה. תנא [שנה החכם] בתוספתא: לא נתכונה האשה אלא לראות משלו, ולא לראות סתם סכום כסף. על מה ששנינו שאם הראה לה על השלחן אינה מקודשת, שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא, שהרי האשה נתכוונה לראות כסף שלו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא אף על גב דנקט דמי בעיסקא [אף על פי שמחזיק כספים אלה בעיסקה], שבעל הכסף נתן לו כספים אלה לצורך עיסקה משותפת, ומכל מקום כיון שאינם שלו לא נתקיים התנאי.

ג משנה האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי שטח זריעה של בית כור עפר" — הרי זו מקודשת ובלבד שיש לו. ואם אמר לה "על מנת שיש לי במקום פלוני", אם יש לו באותו מקום — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת. אמר "על מנת שאראך בית כור עפר" — הרי זו מקודשת ויראנה. ואם הראה בבקעה, כלומר, שדה בין השדות, שאינו שלו — אינה מקודשת.

ד גמרא על דברי המשנה, שרק אם יש לו בית כור מקודשת ואם לא אינה מקודשת. שואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא באמת יש לו! ועוד, תניא [שנויה ברייתא במפורש]: חיישינן [חוששים אנו] במקרה כזה שמא יש לו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] דין משנתנו מדבר בענין קידושי ודאי, וכיון שלא הוכיח זאת אינם קידושין, הא [זה] הדין בברייתא מדובר בקידושי ספק.

ושואלים: למה לי למיתנא [לשנות] את המשנה הזאת גבי ארעא ביחס לקרקע] ולמה לי למיתנא [לשנות] במשנה הקודמת גבי זוזי [ביחס לכספים], הלא לכאורה אין הבדל כלל בין המקרים! ומשיבים: צריכא [צריך] שייאמר הדבר בשני המקרים; דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק לגבי זוזי [כספים] היינו אומרים דווקא בכספים היא ספק מקודשת משום דעבידי אינשי דמצנעי [שעשויים אנשים שמחביאים] את מעותיהם ואין הכל יודעים אם יש להם כסף. אבל ארעא [קרקע], אימא [אמור]: אי דאית ליה ארעא [אם יש לו קרקע] — קלא אית ליה [קול, פירסום, יש לו], שהרי אינו יכול להחביא אותה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שייתכן שיש קרקע בבעלותו ואף על פי כן אין הדבר ידוע לרבים.

על מה ששנינו שאם אמר "על מנת שיש לי במקום פלוני", אם יש לו באותו מקום — הרי זו מקודשת. שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם אין לו באותו מקום אינה מקודשת, שהרי תנאי היה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אמר [יכול היה לומר] לה: מאי נפקא [מה יוצא] לך מינה [מזה], שגם אם השדה אינו במקום זה אלא במקום אחר, ואפילו מרוחק יותר אנא טרחנא ומייתינא [אני אטרח ואביא] מן השדה אל הבית, ומה את מפסידה? על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שכיון שלא נתקיים התנאי בטלו הקידושין.

עוד על מה ששנינו שאם אמר לה "על מנת שאראך בית כור עפר" — הרי זו מקודשת ויראנה, תאנא [שנה החכם] בתוספתא: לא נתכוונה זו אלא לראות משלו. שנינו במשנה שאם הראה לה בית כור עפר בבקעה — אינה מקודשת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דנקיט בדיסתורא [שמחזיק את השדה באריסות] ויש לו שותפות מסויימת בו, ובכל זאת אינו שלו ולא לכך נתכוונה ואינה מקודשת.

ומעירים: לגבי הקדש תנן [שנינו במשנה]: