ומשיבים: תרי תנאי נינהו [שני תנאים הם] שנחלקו בענין זה ושניהם אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהודה והם חלוקים בדעותיהם אם נתקדשה ירושלים עצמה או לא.

אמר עולא משמיה [משמו] של בר פדא שיטה אחרת בנושא זה, אומר היה ר' מאיר: הקדש במזיד — מתחלל, בשוגג — אין מתחלל. ולא אמרו שהקדש בשוגג מתחלל — אלא לענין קרבן בלבד, שאם חללו חייב להביא אשם מעילות. ומקשים: וכי מאחר שאין מתחלל בשוגג, קרבן במאי מחייב [במה הוא מתחייב], הרי לא עשה דבר?!

אלא כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל פריש משמיה [פירש משמו] של בר פדא, אומר היה ר' מאיר: הקדש במזיד — מתחלל, בשוגג אין מתחלל. ולא אמרו כי בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד, שכאשר אכל דבר של הקדש השתמש וכילה את ההקדש, ועל כך מביא קרבן, אבל כשמוציא מעות הקדש — אינו מתחלל, והכסף נשאר בקדושתו.

א אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כשיטת ר' מאיר במעשר שני, שהוא נחשב לכל דבר כממון גבוה, הואיל וסתם לן [לנו] התנא במשנה אחרת כותיה [כמותו], והלכה כשיטת ר' יהודה בהקדש הואיל וסתם לן [לנו] התנא כותיה [כמותו].

ומבארים: משנה זו שסתמה כר' מאיר במעשר, מאי [מה] היא — דתנן [שכן שנינו במשנה]: כרם רבעי בשנתו הרביעית, לאחר שלוש שנים של ערלה שצריך להעלות את פירותיו לירושלים ולאכלם שם, בית שמאי אומרים: אין לו חומש, כלומר, אין צריך להוסיף על שוויו חומש אם הוא עצמו מחללו בכסף כדי להעלות את הכסף לירושלים כמו מעשר שני, ואין לו ביעור שאין חובה לבערו בערב פסח של השנה הרביעית לשמיטה שאז מבערים את כל המעשרות שלא ניתנו בשעתם. ובית הלל אומרים: יש לו חומש וביעור.

ועוד, בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, שהכרם בשנה זו נחשב כרכוש הבעלים ולכן חייב לתת ממנו מתנות העניים. ובית הלל אומרים: כולו הולך לגת לעשות ממנו יין, כיון שהוא של גבוה אינו חייב בהפרשת מתנות עניים.

מאי טעמא [מה הטעם] של בית הלל — גמרי [למדים] הם בגזירה שווה "קדש" שנאמר ברבעי "קודש הלולים לה'" (ויקרא יט, כד) מ"קדש" הנאמר גבי מעשר שני שנאמר עליו "קודש לה'" (ויקרא כז, ל); מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור — אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא גמרי [אינם לומדים] "קדש" "קדש" ממעשר.

ומעתה נברר את שיטתם בנוגע לחיוב פרט ועוללות מכרם רבעי: ובית הלל שאומרים שדין רבעי כמעשר, כמאן סבירא להו [כדעת מי הם סבורים] בדין מעשר? אי [אם] כשיטת ר' יהודה אמאי [מדוע] כולו לגת? האמר [הרי אמר] ר' יהודה שמעשר שני עצמו ממון הדיוט הוא ולדעתו צריך להתחייב בפרט ועוללות! אלא לאו [האם לא] שהם סבורים כשיטת ר' מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא. משמע מסתם משנה זו שהלכה כר' מאיר, שכן הלכה כבית הלל בכל מקום.

ואותה משנה שבה סתם לנו התנא כשיטת ר' יהודה בהקדש מאי [מה] היא — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שילח שליח לקנות לו דבר ונתן לו בטעות מעות הקדש, אם שילח ביד פיקח ונזכר בעל הבית שהן מעות הקדש עד שלא הגיע השליח אצל החנווני — חנווני מעל לכשיוציא את הכסף לצרכי עצמו. משמע שמועלים בהקדש אף בשוגג.

ושואלים: וכשיטת ר' יהודה במעשר מי [האם] לא תנן [שנינו] סתם משנה כשיטתו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הפודה מעשר שני שלו, של עצמו — מוסיף עליו חמישיתו, בין שהיה המעשר משלו בין שני תן לו במתנה. ונברר, מני [כשיטת מי היא] משנה זו? אילימא [אם תאמר] שכשיטת ר' מאיר היא — אולם לדעתו מי מצי יהיב ליה [האם יכול לתת אותו] במתנה? והאמר [והרי אמר]: מעשר שני ממון גבוה הוא, וכיון שאינו שלו ודאי אינו יכול לתתו במתנה לאחר! אלא לאו [האם אין זאת] שיטת ר' יהודה שמעשר שני ממון הדיוט הוא, הרי שיש סתם משנה אף כשיטתו!

ודוחים: לא, לעולם שיטת ר' מאיר היא והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] לא שנתן לו מעשר ממש במתנה, אלא כגון דיהיב ניהליה בטיבליה [שנתן לו את כל התבואה בטיבלה] כשהיא עדיין טבל, בלתי מעושרת. שבתוך מה שנתן יש גם מעשר שעדיין לא הופרש בפועל. וקסבר [וסבור הוא]: מתנות שלא הורמו (שעדיין לא הפריש אותן) כמי שלא הורמו דמיין [הן נחשבות], שכיון שעדיין לא הופרשו אין בהן דיני קדושה השייכים בהן, ולכן יכול לתת אותן במתנה.

ומביאים עוד ראיה שסתם כר' יהודה, תא שמע [בוא ושמע]: הפודה נטע רבעי שלו, של עצמו — מוסיף עליו חמישיתו, בין שהיה זה ממטע שלו, בין שניתן לו במתנה. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר' מאיר היא — מי מצי יהיב ליה [האם יכול לתת אותו]? והא גמרי [והרי לומדים] גזירה שווה "קדש" "קדש" ממעשר ולכן מוסיף עליו חומש, אם נלמד את הגזירה שווה שכשם שמעשר ממון גבוה הוא ואינו יכול לתת במתנה גם נטע רבעי אינו יכול לתת! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' יהודה היא?

ודוחים: לעולם שיטת ר' מאיר היא, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] לא שנתן לו את פירות הנטע רבעי כאשר היו כבר בשלים, אלא כגון דיהיב [שנתן] את הפירות כשהוא סמדר (לפני שהבשילו). ודלא [ושלא] כשיטת ר' יוסי, שאמר שסמדר לענין ערלה אסור, מפני שהוא כבר פרי. שר' מאיר סבור שאין הסמדר נחשב לפרי, ואין דיני ערלה ונטע רבעי חלים עליו אלא לאחר שיבשיל, ויכול ליתנם במתנה.

ועוד ראיה מביאים, תא שמע [בוא ושמע]: המוכר מעשר שני שלו לחבירו ומשך הימנו הקונה מעשר בשווי סלע (מטבע), ולא הספיק לפדותו עד שעמד ערכו בשתים בשני סלעים ועדיין לא שילם למוכר — נותן הקונה סלע למוכר, ונמצא משתכר (מרוויח) בסלע, ומעשר שני שלו הוא, שהרי נקנה לו בשעה שמשך. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר' מאיר היא — אמאי [מדוע] משתכר בסלע? הלא בהקדש "ונתן את הכסף וקם לו" (ראה ויקרא כז, יט) אמר רחמנא [אמרה תורה], שאין קונים מן ההקדש אלא לאחר מתן הכסף, והרי ברשות ההקדש עלה ערכו! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' יהודה היא הסבור שמעשר שני הוא ממון הדיוט, ואף לענין דיני קניינים דינו כן שהקנין נגמר בשעת המשיכה.

ואומרים: אכן לעולם הלכה זו כשיטת ר' יהודה היא, ואולם בכל זאת אנו אומרים שפוסקים בעיקרו של דבר כר' מאיר כי והכא חד סתמא [וכאן יש סתם אחד] שסתמה המשנה כר' יהודה, ואילו הכא תרי סתמי [כאן יש שני סתמים] שפעמיים נשנתה המשנה ממנה מבואר שדעת בית הלל כר' מאיר במסכת מעשר שני ובמסכת עדויות.

ומקשים: ואי סתמא [ואם הסתם] הוא בדוקא שלמדים הלכה ממנו, מה לי אם היה זה חד סתמא [סתם אחד] מה לי תרי סתמי [שני סתמים]?! אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הלכה כשיטת ר' מאיר הואיל ותנן בבחירתא כוותיה [ושנינו במסכת הנבחרת, מסכת עדויות, כשיטתו]. שכיון שיש במסכת זו דברי עדות מדוייקים — עליה יש לסמוך יותר מאשר על מסכת אחרת.