הרי היא כפקדון. ונדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא דמר [שחכם זה] סבר: מלוה, אף על גב שלא נשתייר הימנה (ממנה) שוה פרוטה אפשר לקדש בו, ומר סבר: נשתייר הימנה שוה פרוטה — אין [כן], ואי [ואם] לא נשתייר הימנה שוה פרוטה — לא. אבל דכולי עלמא [לדעת הכל] המקדש במלוה מקודשת! וקשה על רב שאמר המקדש במלוה אינה מקודשת.

אמר ליה [לו] רבא: ותסברא, הא מתרצתא [וסבור אתה שזו הברייתא מתורצת ומיושבת היא]? הא משבשתא [זו משובשת] היא, שאין גירסתה מדוייקת, ואין להביא ראיה ממנה.

וכיצד אפשר להוכיח שהיא משובשת — האי [זה] הפקדון שמדובר בו בברייתא היכי דמי [איך היה בדיוק]? אי דקביל עליה [אם שקיבלה עליה] אחריות שאף אם ייגנב או יאבד תתחייב לשלם למפקיד, אם כן היינו [זה הוא] מלוה, שהרי גם לאחר שאבד ולא נשתייר ממנו כלום — חייבת היא לפרוע את דמיו. אי [אם] שלא קביל עליה [קיבלה עליה] אחריות — אי הכי [אם כך] אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסוף הברייתא]: ובמלוה, אף על פי שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת — ניפלוג וניתני בדידה [יחלק וישנה בדברי הברייתא עצמה] חלוקה אחרת קרובה יותר: במה דברים אמורים שאם לא נשתייר בפקדון שווה פרוטה אינה מקודשת — זהו דווקא שלא קבלה עליה אחריות, אבל אם קבלה עליה אחריות, אף על גב שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה הריהי מקודשת!

אלא כיון שבהכרח עלינו לתקן את גירסת הברייתא, תריץ הכי [תקן כך]: ובמלוה, אף על פי שנשתייר הימנה שוה פרוטה — אינה מקודשת.

שנינו בברייתא שר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' מאיר: מלוה הרי היא כפקדון. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון אחר הם חלוקים]? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי [מצאתים, את החכמים בבית מדרשו] של רב דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים]: בשאלה האם מלוה שלא החל הלווה להוציאו עומד ברשות הבעלים לקחת אותו בחזרה, בכל זמן שירצו, והוא הדין לעניין אחריות לגבי אונסין, קמיפלגי [חלוקים הם] על מי חל החיוב,

דמר סבר [שחכם זה סבור]: מלוה ברשות לוה קיימא [הוא עומד], והוא הדין לאונסים, שאם אירע אונס ואבד הכסף הרי הוא ברשות הלווה, ואחריותו עליו. ומר סבר [וחכם זה, ר' שמעון בן אלעזר, סבור]: מלוה שלא הספיק הלווה להוציאו ברשות הבעלים קיימא [הוא עומד], והוא הדין לאונסים. ומשום כך יכול הוא לקדש אשה בכסף שהלווה לה.

ואמינא להו [ואמרתי להם]: לאונסים — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] כי ברשות הלוה קיימי [עומדים הם] וחייב באחריותם, מאי טעמא [מה טעם] — הלוואה לא גרעא משאלה [אינה גרועה, פחותה, מהשאלה], מה שאלה דהדרה בעינא [שהחפץ חוזר בעינו] לבעליו ובכל זאת חייב השואל באונסים כמפורש בתורה, מלוה שהוא מוציא אותו ואינו מחזירו בעינו לא כל שכן שהוא נחשב כעומד ברשות הלווה, וחייב באחריותו. אלא הכא [כאן] רק בשאלה של מלוה ברשות הבעלים לענין חזרה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], ובענין זה נחלקו שלדעת חכמים אינו יכול לחזור בו, ולדעת ר' אליעזר בר' שמעון יכול.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא: השואל קורדום מחבירו למשך זמן מסויים, אם ביקע בו עץ או עשה בו מלאכה אחרת — קנאו לענין ההשאלה, שאין המשאיל יכול לחזור בו ולבקש מיד את הקרדום בחזרה. לא ביקע בו — לא קנאו. לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו זו]? שהרי כפי שהסביר רבה, בזו נחלקו חכמים ור' שמעון בן אלעזר.

ודוחים: לא, עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא במלוה בהלוואה דלא הדרה בעינא [שאינה חוזרת בעינה] ולכן בעצם מעשה ההלוואה עבר הכסף לרשות הלווה, ומשום כך סבורים חכמים שאינו יכול לחזור. אבל בשאלה דהדרה בעינא [שחוזרת בעינה] לדברי הכל, דווקא אם ביקע בו — אין [כן], קנה אותו ונתחייב באונסיו, לא ביקע בו — לא קנאו.

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שדברי רב שמקדש במלוה אינה מקודשת תלויים במחלוקת תנאים]? ששנינו: אמר לאשה "התקדשי לי בשטר חוב", או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם, שנתן לה הרשאה = ייפוי כח לגבות את המלוה לעצמה — ר' מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. ומעתה נברר: האי [אותו] שטר חוב היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שטר חוב שאחרים חייבים לו — היינו [זהו] אותו מקרה של מלוה ביד אחרים ולמה נכפלו הדברים! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שטר חוב דידה [שלה] שהיא חייבת לו, ואם כן במקדש במלוה קמיפלגי [חלוקים הם], האם מחילת המלוה (על ידי החזרת שטר החוב) יכולה להיחשב ככסף קידושין.

ודוחים: לעולם תפרש שמדובר בשטר חוב של אחרים, והכא [וכאן] במלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי [חלוקים הם]. שיש שתי בעיות השנויות במחלוקת — הן לגבי הלוואה שיש עליה שטר, והן בזו שאין עליה שטר.

ומסבירים: במלוה בשטר במאי פליגי [במה הם חלוקים] — בפלוגתא [במחלוקת] רבי ורבנן קמיפלגי [חלוקים הם]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אותיות, כלומר, שטרות נקנות במסירה, שאם מוסר המלווה שטר חוב לאדם שלישי — יכול המקבל לגבותו, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: בין שכתב שטר מכירה על שטר החוב ולא מסר את השטר עצמו, בין שמסר את השטר ולא כתב עליו שטר מכירה — לא קנה המקבל עד שיכתוב וימסור.

ונפרש כי מר [חכם זה, ר' מאיר, יש לו, הריהו מקבל] את שיטת רבי ולכן יכול לקדש אשה בשטר חוב גם אם לא כתב עליו שטר מכירה. ומר לית ליה [וחכם זה, חכמים אין לו, אינו מקבל] את שיטת רבי, ולפיכך אינה מקודשת שהרי לא קיבלה דבר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור כך]: דכולי עלמא לית להו [לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים] את שיטתו של רבי והכא [וכאן] בהלכה של רב פפא קמיפלגי [חלוקים הם]: שאמר רב פפא: האי מאן דזבין שטרא לחבריה [מי שמוכר שטר לחבירו], צריך למיכתב ליה [לכתוב לו] בנוסח זה: "קני [ייקנה] לך הוא וכל שעבודיה [שיעבודיו] ". שאם לא כתב כן, לא הקנה לו אלא נייר בלבד. מר אית ליה [חכם זה, חכמים, יש לו, הריהו מקבל את דברי] רב פפא, ומר לית ליה [וחכם זה, ר' מאיר, אין לו אינו מקבל] את דברי רבפפא וסבור שגם אם לא כתב בנוסח זה — יש בכך הקנאת החוב, ויכול לקדש בו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, הריהם מקבלים] את דברי רב פפא וגם לדעת ר' מאיר מקודשת דווקא אם כתוב בשטר "קני לך הוא וכל שעבודיה" והכא [וכאן] בדברים שאמר שמואל קמיפלגי [חלוקים הם]. שאמר שמואל: