ושמע מינה [ולמד מכאן]: מעות בעלמא [סתם] של קידושין שלא חלו — חוזרים, שאם נתן לאשה מעות לשם קידושין, ולא חלו הקידושין — אין אנו אומרים שנתן לה את המעות הללו כמתנה, אלא הרי הם כמלוה וחייבת להחזירם. שהרי במשנתנו התמרים שאכלה אינן נחשבות לה כנתינה לשם קידושין אלא כמלוה, ואינה מתקדשת אלא בתמרה אחרונה באם שווה פרוטה.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: המקדש אחותו ונתן לה כסף קידושין, וללא ספק אין כאן קידושין שהרי היא ערוה עליו; רב אמר: מעות הקידושין חוזרים, שחייבת האחות להחזיר את המעות הללו שנתן לה כביכול לשם קידושין. ושמואל אמר: מעות אלה מתנה הן והריהן שלה. ומסבירים את טעמיהם: רב אמר: מעות חוזרים; וטעמו — אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר בדעתו ונתן לה את המעות לשום (לשם) פקדון. ומקשים: ולימא [ושיאמר] לה במפורש שנותן לה לשום פקדון? ומשיבים: סבר [סבור הוא] שלא מקבלה [תקבל] ממנו, ולכן אמר בלשון זו.

ושמואל סבר: מעות מתנה הן, ומאותו טעם: אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה. ושואלים: ונימא [שיאמר] לה במפורש שהוא נותן לה לשום מתנה? ומשיבים: סבר [סבור הוא]: כסיפא [בושה] יש לה מילתא [בדבר] ולכן לא תרצה לקבל את הכסף ולפיכך נתן לה בדרך זו.

מתיב [מקשה] על כך רבינא ממה ששנינו במשנה: המפריש חלתו כשהיא קמח, ועדיין לא נעשתה עיסה — מה שהפריש אינו חלה, כיון שאמרה תורה "ראשית עריסותיכם", שאין מפרישים אלא מן העיסה, ומה שנתן הוא גזל ביד הכהן, אם אין הכהן מחזירו. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] הוא גזל ביד הכהן? נימא [נאמר] גם כאן כסברת שמואל: אדם יודע שאין מפרישים חלה בעודה קמח, ואם כן מה שנתן — נתן לשם מתנה, ולא לשם חלה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאנו מחייבים אותו להחזיר, שאם לא כן נפיק חורבה מינה [פעמים יוצאת תקלה מזה]. כיצד? זימנין דאית ליה [פעמים שיש לו] לכהן פחות מחמש רבעים של קב קמח ובפחות משיעור זה אין חובת חלה על העיסה, והאי [ואת הקמח הזה] שקיבל לשם חלה, אליש ליה בהדי הדדי [ילוש אותו יחד] עם הקמח שלו, וקסבר [והוא סבור] נתקנה עיסתו לענין חלה, שאין צורך להפריש ממנה, שהקמח שלו עצמו לא היה חייב בחלה, ומה שהוסיף הוא חלה ואתי למיכלה בטיבלה [ויבוא לאכול אותה בעודה טבל (בלתי מתוקנת)], שכן קמח זה שקיבלו באמת אינו חלה, והוא מצטרף עם הקמח שלו לחייב הפרשת חלה מן העיסה.

ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] שאדם יודע שאין מפרישים חלה בעודה קמח, וכיצד יכול גם הכהן לטעות בכך? ומשיבים: אמנם אדם יודע ואולם אינו יודע מספיק; יודע הוא שאין מפרישים חלה בעודה קמח, ואינו יודע לגמרי, דסבר [שהוא סבור]: טעמייהו מאי [טעמם של החכמים מהו], מדוע אמרו שאין מפרישים חלה מן הקמח — משום טירחא [וטירחה] של הכהן שרוצים למנוע ממנו את הטירחה ללוש בעצמו, ולכן אמרו שיקבל עיסה גמורה וטירחא [ואת הטירחה] של הכהן אחילתיה [מחלתי] בעצמי.

ומקשים מצד אחר: ומדוע נטריח את הכהן להחזיר את הקמח לבעליו ותיהוי [ותהיה] הפרשה זו של קמח נחשבת מדברי חכמים תרומה, ולא תאכל על ידי הכהן עד שיוציא עליה חלה ממקום אחר לתקן אותה. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] כיוצא בזה: אם נתן תרומה מן הצמחים שצמחו בכלי הנקוב שדינם כגידולי קרקע ממש וחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה, על מה שצמח בכלי שאינו נקוב, שמדין תורה אינו חייב כלל בהפרשת תרומות ומעשרות — למרות שמעיקר הדין לא עשה כלום והם עדיין טבל, הרי זו תרומה ונשארת ברשות הכהן, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר מפירות שצמחו במקום אחר החייב מן התורה בהפרשת תרומות ומעשרות, ומדוע לא אמרו גם בחלה כעין זה?

ומשיבים: לגבי דבר שנמצא בתרי מני [בתרי כלים] לחוד — צאית [מציית] הכהן, שמאחר שהוא יודע שהיו כאן שני כלים, וכגון בהפרשת תרומות ומעשרות שיש הבדל ברור בין הכלי נקוב לכלי שאינו נקוב, מבין הכהן את הדבר ומקבל את דברי חכמים, אבל אם היה הדבר בחד מנא [בכלי אחד] — לא צאית [איננו מציית], וכגון בהפרשת חלה שאינו מבין את ההבדל אם קיבל קמח או עיסה, ולכן לא יציית לדברי חכמים ומשום כך הצריכוהו להחזיר את הקמח לבעלים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהתנא חושש מטעם אחר: לעולם תפרש כי הכהן מיצת ציית [ודאי יציית] גם בכלי אחד ואין לחשוש לתקלה שתגרם על ידי הכהן, ואולם החשש הוא אחר, כי קסבר [סבור הוא] בעל הבית שהפריש את חלתו קמח שנתקנה בכך עיסתו, ואתי למיכל בטיבלא [ויבוא לאכול אותה בעודה טבל].

ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] אדם יודע שאין מפרישין חלה בעודה קמח! ומשיבים: יודע ואינו יודע; יודע שאין מפרישין חלה קמח, ואינו יודע מספיק. דסבר טעמא מאי [שסבור הוא שהועם מהו] — משום טירחא [הטירחה] של הכהן, ואת הטירחא של הכהן הרי קבלה עליה [קיבל עליו] הכהן, שהרי לא החזיר לו את הקמח וסבור שחלה היא.

ומקשים: ומדוע לא נאמר ותיהוי [ותהא זו] תרומה, ויחזור ויתרום. מי [האם] לא תנן [שנינו] כיוצא בזה בהלכות תרומות: אם תרם מפירות שצמחו בכלי שאינו נקוב על פירות שצמחו בכלי הנקוב — הרי זו תרומה, ויחזור ויתרום! ומשיבים: הא אוקימנא [הרי כבר העמדנו] שבתרי מאני צאית, בחד מנא לא צאית [בשני כלים נבדלים ניכר לו ההבדל ביניהם ומציית, בכלי אחד אינו מציית].

על ההנחה הזו תוהים: וכי לא צאית [מציית] אדם לחזור ולתרום אפילו בדבר אחד?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: התורם קישות מן הקישואין לכהן ונמצא שאותה קישות מרה היתה, שאינה ראויה לאכילה, או תרם אבטיח מן האבטיחים ונמצאת סרוח — מה שתרם הרי זה תרומה, ואולם יחזור ויתרום! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] דמדאורייתא [שמן התורה] תרומה מעליא [מעולה, גמורה] היא ולכן גם אם לא יציית ולא יתרום לא תצא תקלה מזה.

וכיצד יודעים שתרומה גמורה היא — מדברי ר' אלעאי. שאמר ר' אלעאי: מנין לתורם ונותן מן התבואה הרעה על (עבור) היפה שתרומתו תרומה — שנאמר בענין תרומה: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח, לב), ו"חלבו" הכוונה לחלק הטוב, המובחר שבו, ומכאן הוא מדייק, שהתורה אומרת שצריך לתת את הדבר הטוב כתרומה, ואם נתן דבר גרוע משמע שעושה בכך עבירה ("תשאו עליו חטא"). אך מכל מקום אפשר להבין מכאן שתרומה זו נחשבת, כי אם אינו קדוש ולא חלה התרומה נשיאות חטא למה? שאם לא עשה דבר בהפרשת תרומה זו, נמצא שלא חטא. מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.

אמר רבא: