קידושין מה ע"א

דף מה - א

ושוין - תנא קמא ורבי אליעזר - שמוכרה האב לבתו הקטנה ^[1] כשהיא אלמנה, לכהן גדול שתהיה לו לאמה, או כשהיא גרושה וחלוצה, לכהן הדיוט שתהיה לו לאמה ואף שאסורים הם בלאו לייעדם -

ומשום שאף על גב שהן אסורות להם, הרי בדיעבד קידושין תופסים להם באלו; דקיימא לן כחכמים, שקידושין תופסין בחייבי לאוין.

והשתא תיקשי לעולא: והרי האי אלמנה - שאביה בא למוכרה - היכי דמי [אלמנות זו מקידושין שנעשו על ידי מי הם]?

אילימא דקדשה אביה, ומקדושין אלו נתאלמנה, והרי מי מצי האב מזבין לה [וכי יכול האב למוכרה], הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ^[2], ואיך שנינו: ושוין שמוכרה!? ^[3]

אלא לאו בהכרח דבנישואין ראשונים קדיש איהי נפשה [קידשה היא את עצמה] בחיי אביה שלא מדעתו, ולכן יכול הוא למוכרה כי הוא לא קידשה ; ומכל מקום קא קרי לה המשנה "אלמנה" [קוראת לה המשנה בשם "אלמנה"], כלומר: דין אלמנה עליה שהיא אסורה לכהן גדול -

ותיקשי לעולא הסובר אפילו מיאון אינה צריכה!? ^[4] אמר תירץ רב עמרם, אמר רבי יצחק: הכא בברייתא זו באלמנה שנתאלמנה מקידושי יעוד ^[5] עסקינן -

ושוב אין להקשות: הרי אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, ומשום דברייתא זו אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: מעות הראשונות - שקיבל האב כשמכרה - לאו לקידושין ניתנו, ולא על ידי קבלת האב את מעות הקנין חלים הקידושין, אלא על ידי שפוחת האדון פרוטת פעולה שיש לו עליה ; ונמצא שקדושי עצמה הן, ואין זה מעכב את האב למוכרה כשנתאלמנה מיעוד זה מלמוכרה שוב לשפחות.

אשה שמת בעלה ואין לו בנים, הרי היא זקוקה ליבום, ואינה ניתרת אלא על ידי חליצה.

ייבמה האח בביאה, הרי היא אשתו גמורה ויוצאת ממנו בגט בלבד; אבל אם עשה בה מאמר [קדושי כסף או שטר], צריכה היא כדי להיות ניתרת, גט מדרבנן למאמרו, וחליצה כדי לפוטרה מזיקתו.

איתמר:

קידש אדם אשה קטנה שלא לדעת אביה, שהיא צריכה גט וצריכה מיאון, ומת בעלה קודם הגט והמיאון, ונפלה לפני אחיו ליבום, נחלקו אמוראים, כיצד ניתרת היא אם עשה בה האח מאמר, וכיצד ניתרת היא מזיקתה לאח:

אמר רב הונא אמר רב: ממאנת למאמרו, כלומר: אם עשה בה מאמר, הרי היא טעונה גם מיאון להיות ניתרת, ומפרש לה ואזיל.

ואינה ממאנת לזיקתו, ואם עדיין לא עשה בה מאמר, אינה טעונה מיאון כדי להיות ניתרת, כדמפרש ואזיל.

כיצד:

אם עשה בה האח מאמר, הרי היא צריכה גט, וצריכה גם חליצה, וצריכה גם מיאון -

והטעם: צריכה היא גט, שמא נתרצה האב בקידושי שני, ואז ממה נפשך צריכה היא גט, שאם לא נתרצה בקידושי ראשון ואם כן אין היא זקוקה ליבום, הרי היא מקודשת לשני מן התורה, וצריכה מן התורה גט כדי להתירה ; ואם נתרצה בקידושי ראשון, ונמצא שאין זה אלא מאמר ביבמה, כי אז צריכה היא על כל פנים גט מדרבנן, כשאר מאמר שעושה היבם ביבמתו.

וצריכה גם חליצה, שמא נתרצה האב בקידושי ראשון, ואינה ניתרת לשוק בלי חליצה, כשאר אשה שעשו בה מאמר שטעונה עדיין חליצה.

וצריכה גם מיאון, שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני, ואינה גרושה גמורה מן התורה, ואילו האנשים יאמרו מאחר שהצרכנוה גט מן השני: אין קידושין תופסין לשני באחותה, שאחות גרושתו היא. ^[6] וזה הוא שאמר רב: "ממאנת למאמרו" ; ומה שאמר: "ואינה ממאנת לזיקתו", כיצד:

אם לא עשה בה האח מאמר, אינה צריכה אלא חליצה בלבד.

והטעם: כי מאי אמרת [מה יש לך לחוש ולומר]: תיבעי נמי מיאון, שמא יאמרו: מאחר שהצרכנוה חליצה אין קידושין תופסין לו באחותה שאחות חלוצתו היא, לזה אין לחוש, כי הכל יודעים: אחות חלוצה דרבנן, וקידושין תופסין לו בה - ^[7] דהרי אמר ריש לקיש: כאן - במשנה ביבמות מא א - שנה לנו רבי [במשנה זו לימדנו רבי מסדר המשנה]: אחות גרושה אסורה לו מדאורייתא, ואילו אחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, [וכפי שמתבאר בגמרא שם ההוכחה לזה מהמשנה דשם].

מעשה בהנהו בי תרי, דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי בבבל, שקל חד מינייהו כסא דחמרא ויהב ליה לחבריה, ואמר ליה: "מיקדשא לי ברתיך לברי"! [מעשה בשנים שהיו יושבים ושותים יין בבבל תחת אילני צפצפה שהוא מין של ערבה, ^[8] ונטל האחד מהם שהיה לו בן גדול, כוס של יין, ונתן לחבירו שהיתה לו בת קטנה או נערה, ואמר לו: "מקודשת תהא בתך לבני"]!

אמר רבינא:

אין קידושין אלו כלום, שהרי אין האב זכאי לקדש את בנו! ואם משום "שמא נתרצה הבן", הרי שאפילו למאן דאמר [שמואל בסוגיא לעיל]: חיישינן "שמא נתרצה האב",

צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה. קשה לן היאך יאמרו כן והא מכיון שהוא חולץ לה ידוע הוא שהיא חלוצתו והכל יודעי דאחו' חלוצ' היא מדרבנן ומפרשים רבים אמרו שמא יש שראה בגט ולא ראה בחליצה וא"ת אם כן אפילו במיאון יש לחוש שמא לא יראה מיאון אין דנין אפשר משאי אפשר דכל היכי דאפשר לתקוני מתקנינן.
ואין דעתנו נוחה בזה, אלא אפי'למי שראה החליצה יש לחוש שמא יאמרו מדקא מחמרי עלה רבנן וצריכה גט בשלא מדעת שמע מינה קמו בהו רבנן בקדושי קמאי וקדושי טעות הוו שהאב מיחה בראשון ולא מיחה בזה וחליצה עצמה בטעות הוה ולפיכך חששו לקדושי שני שכיון שלא מיחה בהם קדושין גמורי' הם שאלו משום מאמר לא היו מצריכים גט כלל בשותק שקטנה אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה ואם עשו כן אין חוששין לו ולפיכך הם אומרי' שקדושי ראשון לא הוו קדושין ושל זה קדושי תורה לכך חששו להם אי נמי אמרו בתר חליצה קדש דחלוצה תפסי בה קדושין ושוב אין קדושין תופסין באחותה שלעולם לא יתלו הגט בגט יבמין כיון דשלא מדעת הוא ולא הצריכו בו חכמים גט כלל בשום מקום אחר בעולם ובודאי נמי הכי הוא דלא הצריכו חכמים גט למאמר אלא משום שחששו לשמא נתרצה האב בשני ולא נתרצה בראשון והוו להו קדושין גמורי' ואי דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין לא חיישינן לה משני כלל ועוד בשלמא בחלץ ונתן גט למאמרו בעלמ' מפרש בגט עצמו דלמאמר הוא נותן או לזיקתו אבל זה ודאי גיטו לחשש קדושין הוא נותן ולא גט יבמין הוא אלא גט גמור דקני לה ארוסה ממש הלכך יש לחוש לכך שלא יאמרו חלץ וקדש וגרש ואין קדושין תופסין באחותה מה שאין כן בחולץ ונותן גט למאמרו בעלמ' וזה נכון הוא.
ויש אומרים דאפילו הרואין חליצה טועין ואומרים קידושי ראשון לא היו קדושין גמורים אבל היתה צריכה בהן מיאון וכיון שמת הצריכוה חליצה וסברי כמאן דא' אינה ממאנת לזיקתו אבל קדושיו של זה קדושין גמורין הן כיון שבגט היא יוצאה ואין קדושין תופסין באחותה. וזה דעת רבי' בעל התוס' ז"ל ואינו מחוור.
והא דאמרי' שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני ולא אמרינן שמא רצה בשניהם ואף על פי כן קדושין תופסין לו באחותה שהיא אחות חלוצתו והם יאמרו אין קידושין תופסין משום שאם נתרצה בשניהם היאך תמאן אבל אפשר היה לומר שמא לא נתרצה בשני ואפילו נתרצה בראשון אלא דאלומי אלים למלתיה לומר שקדושיו של זה תופסין באחותה (ואע"פ כן) אם קדש אחיו המת את אחותה קדושין תופסין בה שאינה מקודשת לא לזה ולא לזה וכל זה יהא ניכר במיאון שקדושי שניהם תופסין באחותה ואע"פ שעקרא של חששא אינה אלא בקדושי היבם מכל מקום אגב אורחיה דתלמוד' אשמועינן דנפק' מינה לקדושי שניהם ועוד דלרוחא דמלת' אמרי אפילו תימא אין קדושין תופסין באחות חלוצה ולא נחית לעומק' דמלתא כיון דלא צריך לה:

לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה. ואם תאמר תיבעי נמי מיאון כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין לאביו בה, איכא למימר היא גופא מבזז בזיזה מנייהו ולא שכיחא דאזלי בה:

מדאיצטריך רבינא למימר אפי' למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב וכו'. שמע מינה ההוא בדשידך הוה ואפי' הכא לא חששו והא דאקשינן עלה ודלמא שליח שויה משום דקא סלקא דעתין דכיון דשידך כל צדדים דאית לן למימר אמרינן למיחש בקדושין וכי אמרי רב ושמואל שמא נתרצה ה"ה לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך אלא חששא דשכיחא טפי נקיט וגבי בן דליכא למיחש שמא נתרצה שאינו עשוי להתרצות בקדושין שלא מדעתו ניחוש לשליחות כשלא צווח מתחלתו כדפרישית וליכא לפרושה בדלא שידך ולאפוקי ממאן דמוקי דרב ושמואל בדלא שידך דאם כן היכי אמרינן בפי' [אמר מר דלא] סבר לה כרב ושמואל הא לא מפקא מרבינא [הא דרב ושמואל] אלא מלישנא קמא דעולא דלא מתני והוא ששדכו:

וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני. הקשה רש"י בפירושיו למה לי נתרצה בקדושי ראשון, אפילו נתרצה לו, כיון שלא נתרצה בשני אין כאן גט, דקטנה מן הארוסין אין עושין בה מאמר שלא מדעת אביה, כדאיתא לעיל, וכיון דאין כאן גט, תפסי קדושין באחותה, והרואה שהצרכנוה גט סבר גט גמור הוא, ואין קדושין תופסין באחותה, ולפיכך צריכה מיאון, ותירץ דקדושי ראשון כדי נסבה. ור"י תירץ דלרבותא נקט ליה, דלא מיבעיא אם נתרצה האב בקדושי ראשון דאיכא למגזר דהני קדושי שני לא הוו קדושין, ותפסו ליה קדושין באחותה, דאחות חלוצתו היא, אלא אפילו כשתמצא לומר שלא נתרצה האב בקדושי ראשון דהשא ליכא למיחש כולי האי, דדלמא נתרצה בקדושי שני, ומדינא לא תפסי קדושין באחותה, דאחות גרושתו היא, אלא אפילו כשתמצא לומר שלא נתרצה בקידושי שני ומדינא לא תפסי קדושין באחותה דאחות גרושתו היא אפילו הכי צריכה מיאוט דשמא כשם שלא נתרצה בקדושי ראשון כך לא נתרצה בקדושי שני.
וקשיא לן למה לי למנקט חשש מחודש למיאונין, הא משום חשש ראשון דהיינו שמא נתרצה האב בקדושי ראשון שאתה מצריכה חליצה בכך, מחמת אותו חשש עצמו הוה ליה לאצרוכה מיאון, דכיון דצריכה גט משום שמא נתרצה האב בקדושי שני וגיטו אינו מחוור, דשמא לא נתרצה בקדושיו אלא בקדושי ראשון, וגט יבמין הוא דהוי, איכא למיחש שמא יאמרו קדושי ראשון לאו קדושין וגיטה משני מחוור ואין קדושין תופסין באחותה, והוה להו למימר צריכה חליצה ומיאון שמא נתרצה האב בקדושי ראשון ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה, כלומר כשאתה מצריכה גט משני זה יאמרו שהוא גט מעליא, דשמא לא נתרצה לקדושי ראשון ונתרצה לקדושי שני, ובשלמא ברישא דרישא דאמר צריכה גט שמא נתרצה האב בקדושי שני, אף לגרסתו של רב אחא דגריס נערה, דצריכה גט למאמרו אף על פי שלא נתרצה האב בקדושי שני, היינו דלא נסיב כולהו בחדא, ולימא צריכה גט וחליצה שמא נתרצה האב בקדושי ראשון, דהשתא אף בנערה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו ומיאון כדי שלא יאמרו קדושי ראשון לאו קדושי וקדשוי שני קדושי, דאיכא למימר דהיינו טעמא דלא אמר הכי משום דאלומי אלים לטעמיה, דאיכא למימר דגט מעליא בעו דדלמא קדושי שני דאורייתא, וכל שכן לגירסת הספרים דגרסי קטנה, דהא בקטנה מן האירוסין לא תפסי בה קדושי יבם שלא מרצון אביה וגט אינה צריכה. אבל במציעתא קשיא לי כמו שכתבתי. וניחא לי דלרווחא דמלתא קא נסיב, חד חשש לגט ואידך לחליצה ואידך למיאון, וכיון שכן כדין נסיב ליה [הא ד]שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני, דאלו אמר שמא לא נתרצה האב בקדושי שני בלחוד (ה"ד) [הוה אמינא] אם נתרצה בקדושי ראשון היינו מציעתא שעליו אתה מצריכה חליצה, ואף מיאוניה אין אתה צריך לומר שהן מחשש שלא נתרצה בקדושי שני, דאף כשתמצא לומר שנתרצה בקדושי שני הדין כך הוא שאין רצונו בשני מעלה ולא מוריד אחר רצונו בראשון, אלא על כרחין כיון דנקט ליה חשש משום קדושי שני אצטריך ליה למנקט שאף בראשון לא נתרצה כנ"ל, ומן הטעם הזה אפשר לומר דלא נקט צריכה מיאון שמא נתרצה האב בקדושי שניהם, משום דהא נקט ליה נתרצה בראשון ונקט נמי נתרצה בקדושי שני, ומשום כך נקט הכא חשש מחודש, דהיינו שלא נתרצה לא בראשון ולא בשני.

צריכה מיאון שמא לא נתרצה כו'. ואם תאמר, והא חולצת ומידע ידעי דאחות חלוצה דרבנן. איכא מאן דאמר דחיישינן דלמא איכא מאן דשמע בגט ולא שמע בחליצה. ואם תאמר, אם כן כי ממאנה נמי ניחוש שמא לא שמעי במיאון. איכא למימר כל היכא דאיכא לתקוני מתקנין, ואין דנין אפשר משאי אפשר.
ואם תאמר, והא ביבמה דעלמא בשעשה בה מאמר דצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו, ניחוש דלמא אמרי גט גמור הוא, דלא שמעי בחליצה, הא ליתא דהתם ידעי בקדושי ראשון דלית בהו ספיקא, ומידע ידעי דגט יבמין הוא ,אבל הכא דכולהו ידעי דשלא לדעת אביה קבלה קדושיה, מימר אמרי קמו רבנן בקדושי ראשון דלאו קדושי וקדושי שני קדושי וגט גמור הוא, ור' יצחק ז"ל בעל התוס' תירץ דאפילו מאן דשמע בחליצה, דלמא טעי ואמר דגיטו מחוור דקדושי ראשון לאו קדושי וקדושי שני קדושי, דכיון דלא מיחה בשני ודאי נתרצה, דאי לאו דנתרצה ודאי לא שתק, דכיון דנתקדשה לראשון יודע הוא מסתמא שנתקדשה לשני, מחמת שהיא זקוקה לו על ידי קדושיה, ואם לא שגמר בדעתו ונתרצה שתתקדש לו מוחה היה בה, ומשום הכי טעו ואמרי דגט גמור וחליצה דרבנן היא משום קדושי ראשון, דהא אילו היה הראשון קיים היתה צריכה מיאון אף על פי שלא נתרצה האב, כדמשמע מפירכיה דרב כהנא דפריך מכולן שמתו או שמיאנו.
ואם תאמר אם כן מיאון הוה בעיא ולא חליצה. דלמא סברי שאינה ממאנת לזיקתו כבית שמאי דאמר הכי ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קז, א) אי נמי אף על גב דסגי לה במיאון יסברו דאפילו הכי אצרכוה חליצה דאין מלמדין את הקטנה למאן, דלעולם יתרחק אדם מן המיאונין ויתקרב לחליצה, כדאיתא התם בפרק בית שמאי (יבמות קט, א).

אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן. פירוש, ואפילו בששדכו, דאלו בשלא שדכו אפילו לנתרצה האב לא חיישינן, דרבינא לאפוקי מדרב ושמואל אתי, כדאמרינן בפי' אמר מר דלא סבירא ליה להא דרב ושמואל, והיינו נמי דאקשינן וליחוש דלמא שליח שויה, דכיון דשדכו אית לן למיחש לכל טצדקי דאית לן למימר. ובתוס' אמרו דדוקא באב הוא דקא אזיל ומקשי דניחוש ליה, משום דמצוה עליה רמיא, דכתיב (ירמיהו כט, ו) קחו לבניכם נשים, ורגיל הוא לדבר עמו על עסקי נשואיו, אבל באחר שקדש את האשה לחבירו אין חוששין לו כלל, ובאב נמי אסיקנא דלא חיישינן דבפי' אמרינן מר לא סבירא ליה הא דרב ושמואל, ופירש רש"י דאין חוששין לשמא נתרצה, וכל שכן לשמא עשאו שליח, אלא אם כן שמענו. נראה מתוך דבריו שאם שמענו דנתרצה לבסוף מקודשת, ולכאורה ודאי לישנא הכי משמע מדאמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב, שמא נתרצה הבן לא אמרינן, אלמא אין חוששין לשמא אמרו, הא אם נתרצה נתרצה, וכן נמי מהא דאמרינן בפי' מר לא סבירא ליה הא דרב ושמואל, ורב ושמואל חוששין אמרו, ואנן לא קיימא לן כותייהו למיחש, אבל אם שמענו שנתרצה הא נתרצה.
ואלא מיהו לפי מה שפירש רש"י ז"ל בפרק קמא (ז, א) גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני, דדוקא כשעשאו שליח, הכי נמי בששמענו מעיקרא שנתרצה בכך. ואי נמי יש לומר הכא שאני דאב אצל בתו ואי נמי אצל בנו, שהדבר מצוי שהאב משתדל בנשואיהן, כל זמן ששמענו לבסוף שנתרצו חוששין להן, שהדבר קרוב שנתרצו בפירוש מתחלה.
ורב אלפסי כתב דבין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קדושין, נראה שהוא מפרש בפי' מר לא סבירא ליה הא דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב מקודשת, ומשום הכי בסתמא נמי מדשתיק חיישינן שמא נתרצה, דאפילו שמעיניה דאיתרצי לבסוף אינה מקודשת, ושמא אמר לה נמי צאי וקבלי קדושיך לא חיישינן, ואפילו בדשדיך, וכתירוציה דאביי דאמר לקמן גבי מפותה צריכה קדושין אחרים לדעת האב, ואפילו פיתה מתחלה לשאם אישות, וההיא דהוא אמר לקריבי והיא אמרה לקריבה, דמשמע מינה דאי לאו דאמרינן שארית ישראל לא יעשו עולה כאביי, או שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כרבא, הוה חיישי ליה, ההיא כבר תירצה רבינו ז"ל בהלכות, דהתם לפי שגלה האב דעתו קודם לכן שהיה רוצה לקדשה להאי (לאו דאביי ורבא חיישי) שמא שדר ליה לקדושה בחשאי ולדעתיה הוא דקשה, ואפילו תמצא לומר דאביי ורבא בדרב ושמואל שייכא, אנן כרבינא דבתרא הוא קיימא לן.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים, רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, ורב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה, דמשמע הא אם בא אביה ונתרצה, הכל מודים שהיא נשואה גמורה, ואם מתה, הבעל יורשה, דאלמא רצוי דאב הוי רצוי, ואף רבינו בעצמו פסקה בהלכותיו, מסתבר דהתם משום שנתקדשה לדעת היא, דכיון דנתקדשה לדעת הוה ליה מסמא כמאן דאמר לה צאי והנשאי לו לדעתך כל אימת דבעית ולית אנה כאן, ומיהו כשבא האב ומיחה הויא מחאתו מחאה, דהא קאמר דלא נתרצה, ומחאתו מוכחת עליו שלא נתרצה, לפיכך לרב אסי אינה אוכלת, ורב נמי לענין ירושתה מודה הוא דאינו יורשה, ומכל מקום כשבא ונתרצה מימר אמרינן דמעיקרא נמי איתרצויי.
והכי איתא בירושלמי (ה"א) קדשה לדעת וכנסה שלע לדעת מהו שתאכל בתרומה, רב אמר אוכלת, ושמואל אמר אינה אוכלת, ואמר ר' מונא טעמא דרב מכיון שקדשה לדעת חזקה שכנסה לדעת, ואף על גב דאמור התם דלדעת ר' מונא לרב, מתה, בעלה יורשה, בהא פליג אגמרא דילן, דהתם עבדי ליה כברי ממש שנתרצה בנשואה, כיון שנתרצה בקדושיה, ובגמרא דילן עבדי לה כברי, ואינו ברי ממש, ושתיקתו או מחאתו מוכחת עליו כנ"ל.
ובשאלתות דרב אחא כתוב בפרשת ואלה המשפטים (נט) והלכתא כרבינא, מדאמרינן יכולה אשה לקדשה לבתה או אחיה היכא דשכיב אביה, אבל קיים אביה לא יכלה, ואף על גב דרב ושמואל דאמרי תרוייהו חיישינן שמא נתרצה האב, ונערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה הימנו גט ומיאון, לית הלכתא כרב ושמואל אלא כרבינא בתרא, דאמר להו רבה בר שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל ולא צריכה ממנו גט ולא מיאון, ולא אמרינן שמא נתרצה האב, וכל שכן קטנה שלא נתרצה.
ולענין קטנה שהלך אביה למדינת הים עמדה [אמה] וקדשה, כתוב בהלכות גדולות בסוף הלכות קדושין וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואנסיבתא אמה, אישאילת הדה מלת כמה זימני קמי רבנן, ואמרי דשפיר עבדת אמה, דנשואין תקינו לה רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מקדשה קדושי תורה, ואי לא מנסביה בתקנה מדרבנן, וכי גדלה גדלי נשואין דילה, וכדאתי אב לא צריך לקדושה. ונראה דרב אחא ז"ל חולק בזה ממה שכתבנו למעלה משמו, שכך כתב יכולה אשה לקדשה לבתה או אחיה היכא דשכיב אבוה, אבל קיים אבוה לא, ושמא אף הוא ז"ל מודה בשהלך לארץ מרחקים כמדינת הים דתקינו לה רבנן קדושי.
ובתוס' הקשו אם כן אמאי דחקינן לעיל בקדושי יעוד ואליבא דר' יוסי בר יהודה, לוקמה בשהלך אביה למדינת הים ועמדה ונתקדשה, ופמני קושיא זה דחו ואמרו דאין קדושיה כלום ואפילו מדרבנן. ומסתברא דאי משום הא לא איריא, דטפי ניחא להו לאוקמה במקודשת דאורייתא מלאוקמה בתקנתא דרבנן וההיא נמי דכולן שמתו או שמיאנו דמוקמינן לעולא כגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ולא מוקמינן בשהלך אביה למדינת הים, מהאי טעמא נמי דניחא ליה לאוקמה בחשש קדושי דאורייתא מלאוקמה בשל דבריהם.
ויש מרבותינו הצרפתים שאסרוה לזה שנתקדשה לו, דדלמא קבל בה אביה קדושי מאחר, ולפיך אסורה לישב תחתיו של זה כלל, ור"ת הקשה אם כן כשמת אביה במדינת הים תאסר לעולם. והשיבו לו דלשמא קדשה לא חיישינן לשמא יקדשנה חיישינן. והלכך כשמת העמידה על חזקתה ותנשא ואינה חוששת, וכן בשלא מת והרי היא כהנת אוכלת בתרומה דאורייתא ואינה חוששת דכל שעתה ושעתא איכא למימר לא קדשה לישראל, וכאותה שאמרו בפרק כל הגט (גיטין כח, א) אלא אמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא, וקיימא לן כר' יוסי דאמר התם דחיישינן, והכא דכותיה וחיישינן שמא יקדש, והשיב ר"ת דהיא הנותנת דכיון דלא חיישינן לשמא קדש, אם כן בהא נמי כל שעתא ושעתא איכא למימר לא קדשה, דהא לשמא קדש לא חיישינן, והלכך בשנשאת לזה למה אתה אוסרה עליו, ולא דמי לההיא דתרומה, דתניא התם בפרק כל הגט הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד, כלומר שמא ימות ונמצאת זורה אוכלת בתרומה למפרע שעה אחת, דשאני התם שנאסרה מחיים שעה אחת קודם מיתתו, והלכך כשתמצא לומר דחיישינן שמא ימות נמצאת אוסרה כל שעה ושעה, דדלמא השתא מיית השתא מיית. וכן אתה אומר בההיא דבקיעת הנוד דמייתי התם שמא יבקע הנוד נמצא שותה טבלים למפרע, אבל הכא דלא עבדי איסורא אלא משעה שמקדשה לאחר ואילך ולמפרע לא, כיון דלא חיישינן לשמא קדש כל שעתא ושעתא בהתירא קיימא. ועוד הביא ראיה מההיא דפרק קמא דגיטין (יג, א) דאמר בעבד כהן שברח שאכול בתרומה ולא חיישנן שלמא מכרו רבו לישראל. ומיהו יש לדחות דהתם אין אדם עשוי לקדש בתו כהנת לישראל ועבד כהן נמי לישראל, כדי שלא יהא מכשילן, אי נמי בעבד שברח לא ימצא לוקחים אחר שברח, אבל באשה שעומדת להתקדש אטו מי ידע שקדשה אמה שלא לדעתה, ואין להקל בדבר.

מת זה שנתקדשה לו שלא לדעת ונפלה לפני אחיו בעודה קטנה או נערה אר"ה א"ר עשה בה היבם מאמר צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון ופרישנא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושי שני ואשה גמורה היא וצריכה חליצה שמה נתרצה האב בקדושי ראשון והוי יבמה גמורה של זה וצריכה מיאון להכרזה שלא יטעו בקדושי אחותה שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני זו פנויה גמורה היא וקידושין תופסין באחותה וכשרואין העולם שנותן לה גט כסבורין שהיא גרושה גמורה ושאין קדושין תופסין לו באחותה להכי אתי מיאון להכריז שאין קידושיה גמורין ואין הגט בא אלא משום הספק וקשיא לן אי משום הודעה והכרזה שלא יטעו באחותה למה לי מיאון הא כיון דאיכא חליצה מידע ידעי דלאו גרושה היא אלא ספק חלוצה וקידושיו תופסין באחות חליצה דהא כ"ע ידעו דאחות חלוצה קדושין תופסין בה כדאמרינן בסמוך תדע דהא קיי"ל יבם שעשה מאמר ביבמתו צריכה גט למאמרו וחלוצה לזיקתו ולא מצרכינן לה מיאון שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחתו כיון דאיכא חליצה תו לא טעו ומאי שנא הכא דצריכא מיאון ואיכא דמתרצי דהכא חיישינן דלמא איכא דידע בגט ולא ידע בחליצה ואתי למטעי אבל השתא דאיכא תרתי חליצה ומיאון כולי [עלמא] ידעי ואי איכא מאן דלא ידע אנן כל מה דאפשר לתקוני מתקינין והתם דסגי ליה בגט למאמרו וחליצה לזיקתו משום דגדולה היא ולא שייך בה מיאון ואלו היתה קטנה הכי. נמי שצריכה מיאון גם כן. ולא נהירא:

אבל הנכון דהכא אפילו מאן דידע בחליצה טעי בגט לדונ' בגרושה דבשלמא ביבם דעלמא הנותן גט למאמרו ליכא למטעי אפי' למאן דלא ידע בחליצה דהא גט יבמין הוא ומתוך לשונו מוכח שאינה גרושה אלא חלוצה דהא קרי לה יבמה ומפרש גופיה שנותן גט למאמרו אבל הכא שאנו מצריכין לה גט משום חשש שהיא אשתו גמורה שנתרצה האב בקידושיו ולא בקידושי אחיו הרי לשון הגט כלשון הגט שעושה איש לאשתו ואינתתיה קרי לה והרואה אותו אע"פ שראה בחליצה אומר קמו בהו רבנן בקידושי ראשון וידעו שלא נתרצה האב בהן ולא היתה אשתו כלל וחליצה דעבדי בטעות היא ובקדושין של זה נתרצה האב וגרושה גמורה היא דאי לא גט יבמין היה עושה אותה ולפיכך צריכה מיאון מיהו בנערה דלא אפשר במיאון סגי לה בחליצה דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן והשתא לפום האי שיטתא העושה מאמר ביבמתו גמורה אפילו היא קטנה אינה צריכה מיאון בחליצה וגט סגי לה שגיטה מוכיח עליה היה. נכון. רבינו הגדול ז"ל:

והקשה הראב"ד ז"ל למה לי למימר הכי שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני בלאו הכי נמי מצי למימר שמא נתרצה האב בקדושי ראשון והוי חליצתו גמורה וקידושיה תופסין באחותה והרואים הגט יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ותירץ דאלומי אלים קושיא דאפילו מי שסבר שאין קדושין תופסין באחות חליצה איכא למיחש שמא לא נתרצה האב בשניהם ופנויה גמורה היא וקדושין תופסין באחותה ואינהו נדייני לה בגרושה או בחליצה ואמרי דאין קדושין תוספין באחותה ולא נהירא. ואחרים תרצו דאיהו בעי למימר דזימנין דלא תפסי קדושין באחותה בין לראשון בחייו בין לשני אחריו לפי שלא נתרצה האב בקידושי שניהם ואינהו כי חזו לחליצה דייני לה כאשתו של ראשון ויאמרו שלא תפסי קדושין בחייו באחותה. כי חזו לגט דייני לה כגרושה ואמרי שאין קדושין תופסין לזה באחותה ויבא טעות לעולם בקדושי שניהם באחותה ונכון הוא:

והרב בעל המאור ז"ל תירץ דאלו נקט שמא נתרצה האב בקדושי ראשון זימנין דכי אמרי עלמא אין קדושין תופסין ליבם באחותה דהוי הכי קושטא דמלתא כגון שנשאה יבם שלא לדעת אביה דאי אמרה נתרצה האב בקידושי ראשון יבמה גמורה היא וכשנשאה יבם אפילו בעל כרחי של אב הרי היא כאשתו גמורה וגט דיהיב לה גט מעליא הוא ואין קידושין תופסין באחותה אבל השתא דאמרינן שלא נתרצה האב בקידושי שניהם אין במעשה שניהם כלום ופנויה גמורה היא וקדושין תוספין באחותה. וגם זה נכון. והלכתא כרב הונא דליכא מאן דפליג עליה:

הנהו בי תרי דשתו חמרא תותי ציפי בבבל כו'. עד אמר רבינא אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב נתרצה הבן לא אמרינן פי' האי עובדא בדשדיך הוה דאי לא ליכא מאן דאמר נתרצה האב וכ"ש נתרצה הבן ופרכינן וליחוש דלמא שליחא שוויא פירוש דלמא שליחא שוויא בעדים והלכו להם למדינת הים דבלאו הכי לא מהימן שליח גופיה דהוה שליח כדכתיבנא לעיל והא דחיישינן הכי משום דשדיך ורגלים לדבר לחוש שאין אדם מקדש אשה לבנו שלא מדעתו ומפרקינן לא חציף איניש לשווייה אבוה שליח משמע מהכא לכאורה דבאינשי דעלמא דליתיה להאי טעמא שקדש אשה לחברו דחיישינן דלמא שליחא שווייה להצריכה גט מספק ואע"ג דלא טען שליח כ"ש בטעין ודוקא בדשדיך כי הכא. וי"ל דבאינש דעלמא פשיט לן טפי דדילמא עביד מנפשיה ובאבוה הוא דהוה חיישינן אי לאו האי טעמא וזה נכון אלא שראוי להחמיר:

זו שנתקדשה שלא לדעת אביה לשיטתנו אין כאן חשש כלל ואם נתגרשה מקדושין אלו אינה אסורה לכהן ואם מת המקדש ויש לו אח אין כאן זיקה כלל אפילו לספק חליצה אבל לדעת הפוסקים שחוששין שמא נתרצה האב אם מת המקדש ונפלה לפני יבם דנין בה בדרך אחרת וכבר ידעת במאמר שבשאר יבמות שאם בא לפטרה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו הואיל והקדושין לא עקרו הזיקה לגמרי אבל מיאון אין כאן אפילו בקטנה הואיל ולדעת אביה נתקדשה שאין מיאון במקום קדושין גמורים אבל זו שעקר קדושיה בספק מצד שנתקדשה שלא לדעת אביה יש צדדין שצריכה מיאון עם הגט והחליצה אם היא קטנה שהיא בת מיאון והוא שאמרו ממאנת למאמרו ר"ל עם עשה בה היבם מאמר ואינה ממאנת לזיקתו ר"ל אם לא עשה בה מאמר שאם עשה בה מאמר ר"ל שלא מדעת אביה צריכה גט וחליצה ומיאון גט ר"ל גט גמור שמא נתרצה בקדושי שני ולא בראשון חליצה שמא נתרצה בקדושי ראשון ואף אם נתרצה בשני צריכה חליצה מצד הראשון שאין קדושי שני אלא מאמר ומיאון שמא לא נתרצה לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני והגט והחליצה לחנם ויבאו לומר שאין קדושין תופסין באחותה מצד הגט ומתוך כך צריך מיאון להודיע שהגט אינו גט גמור וקדושין תופסין לו באחותה ואף לכשתאמר שנתרצה בקדושי ראשון מכל מקום לא נתרצה בקדושי שני שהגט בא בשבילו ולא נתרצה בראשון כדי נסבה אלא שגדולי המפרשים טורחים להעמידה לענין פירוש אלא שלענין פסק אין צורך בכך ואע"פ שבנערה אין מיאון ויש לחוש לטעות בכך היכא דלא איפשר לא איפשר לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה בלבד ומצד קדושי הראשון ושמא תאמר אף בזו הואיל וראו את החליצה יאמרו שאין קדושין תופסין באחותה ונצריכה מיאון הרי אף בחליצה גמורה שבלא שום פקפוק קדושין תופשין באחותה שלא נאסרה אחות חלוצה אלא מדברי סופרים כך נאמרה במסכת יבמות אחות גרושה מן התורה אחות חלוצה מדברי סופרים ואע"פ שיש לחוש לשאר מינין אחרים שבעריות כגון שלא יאמרו אין קדושין תופסין לאביו בה משום כלתו אין זה כלום שכלתו ושאר עריות חמיר להו לאינשי ומדקדקים בה ביותר אבל אחות אשה מתוך שיש לה היתר קילא להו ואין מדקדקין בה כל כך:

גמרא אלא לאו דקדיש איהי נפשה וקרי לה אלמנה. ובשדכו לא מצי לאוקמא כיון דגט צריכה שמא נתרצה האב הוי כאלו קדשה ושוב אינו מוכרה לשפחות אחר אשות. וא"ת והא קתני גרושה משמע דבעי' גט אפ"ה מוכרה אח"כ וי"ל דלעולם מיירי בלא שדכו והוה סגי ליה במיאון והבעל גרשה ומ"ה יכול האב למוכרה דכיון דהוה סגי ליה במיאון לא קרי' לשפחות אחר אישות:

שמא לא נתרצה האב לא בקידושי' ראשון ולא בקידושי שני. פרש"י האי דקאמר שלא נתרצה בקדושי ראשון כדי נסבה ואפי' נתרצה בשל ראשון ולא נתרצה בשל שני אין זה גט ותפסי קידושין באחותה דאחו' חליצה דרבנן. וה"ה דהוה מצי למימר אפי' נתרצה בשל שניהם צריכה מיאון דלא הוי גט אלא מדרבנן ואמרו דגט גמור הוי דלא נתרצה בראשון ויתרצה בב' אלא להכי נקט בראשון נתרצה לא בשני דבכה"ג אפי' גט מדרבנן לא הוי. ונ"ל דלהכי קאמר שלא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני דלא מבעיא אם נתרצה בקידושי ראשון דאז תפסי קידו' באחותה אפי' נתרצה בקידושי שני הילכך דין הוא שתהא צריכה מיאון אלא אפי' אי אמרת נמי לא נתרצה בקידושי ראשון ואפשר דקידושי ב' מדאורייתא אם נתרצה האב ואין קידושין תופסין באחותה אפ"ה צריכה מיאון שמא לא (נתגרשה) [ונתרצה] בקידושי שני וא"ת למה לי מיאון הכא משום שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה בשלמא מן המקדש דין הוא שתהא צריכה מיאון שמא יאמרו מאחר דצריכה גט א"כ נתרצה האב והוו קידושין מעליא ולא תפסי קידושין באחותה אבל הכא כיון דבין נתרצה האב בשניהם בין לא נתרצה (לאביה ולא ביה) תפסי קדושין באחותה למה יטעו לו' דלא נתרצה בראשון ונתרצה בשני ולא תפסי קידושין באחותה ועוד כיון דחולצת הכל יודעין דאחות חלוצה דרבנן ואי איפשר לטעות דקידושין ב' מדאורייתא והראשון לאו דאורייתא דא"כ חליצה ל"ל וי"ל דאה"נ יש פתח לטעות ולומר דגט עיקר מדאורייתא דבקידושי ראשון לא רצה שהרי לא ידע שנתקדשה לו אבל בקידושי שני ודאי נתרצה שהרי כיון שנתקדשה לראשון יש לו לאב לידע דמסתמא תתקדש גם ליבם שהיא זקוקה לו ע"י קידושי אחיה אם לא ימחה בידו ואם היה מוחה בידו כולי האי לא עבדא שתתקדש בע"כ וכיון שלא מיחה א"כ נתרצה הילכך טעו למימר דקדושי ב' מדאור' ומה שהצריכוה חליצה משום קדושי ראשון דהוו קדושין דרבנן אפי' אם לא נתרצה האב ואם היה הא' חי היתה צריכה מיאון כדבעי רב כהנא לאוכוחי דיהבא נפשה בלא דעת אביה אינה צריכה מיאון הילכך כשמת צריכה חליצה מדרבנן מחמת אותם קדושין היאך יטעו לו' שבשביל קדושין דרבנן וסגיא להו במיאון הצריכוה חליצה אכתי תמאן לזיקתו וחליצה ל"ל וי"ל דשמא יסברו דאין מיאון לזיקה דיש מימרא הכי בפ' ב"ש ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו א"ג אפי' ידעי' דמהני מיאון לזיקה דקידושי יתומה סברי דניחא להו לרבנן טפי שתחלוץ ממה שילמדו אותה למאן כדאמרי' בפ' ב"ש לעולם יתרחק אדם מן המאונים:

אינה צריכה אלא חליצה לבד. וא"ת לר"ל דאמ' בפ"ק דיבמות דאחי' חייב על החלוצה כרת ניחוש שמא יאמרו אין תפיסת קידושין לאחיו בחליצה ובין לו ובין לאחיו בצרה דר"ל אמר בין הוא בין אחיו חייבים על הצרה כרת ואפי' לר' יוחנן דאמר דחולץ שליחות דאחיו קא עביד בחליצה שליחו' דצרה קא עבדא ניחוש לאחי המת מאמו שיאמרו אשת אחיו היתה ולא הוו קידושי' וי"ל דחלוצה וצרה מבדל בדילי מנייהו ולא חיישי':

מת זה שקדש קטנה שיש לה אב שלא לדעת האב. בקדושי שני ולא בקדושי ראשון ונמצא שקדושי ראשון אינן כלום וקדושי שני קדושין ומ"ה צריך גט. בקדושי ראשון והויא זקוקה ולא אכפת לן אם נתרצה במאמר שני אם לאו:

אין קדושין תופסין. שהרי אחותה גירש בגט ונמצא שזאת אחות גרושתו והיא ערוה עליו מן התורה. אחות חלוצתו שאסורה עליו אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא שריא ליה הילכך כ"ע מודו שאם קדשה צריכה גט:

כאן שנה ר'. ביבמות פרק החולץ תנן החולץ יבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת המגרש אשתו ונשא אחיו ומת פטורה מן החליצה ומן היבום ועליה אמר רבי שמעון בן לקיש כאן שנה רבי וכו':

ציפי. זיזין היוצאים מן הכותל:

ברתיך. וקטנה או נערה היתה. נתרצה גבי קטנה הנתקדשה שלא לדעת אביה.

צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה. פירש המורה שמא לא נתרצה אלא בשל ראשון ולא בשל שני ולא היתה צריכה לא גט ולא חליצה והרואה שהצרכנוה גט אומר שהקידושין גמורין הן ואין קידושין תופסין לו באחותה. וקשיא לי למה לי שמא נתרצה האב בקידושי ראשון אפילו נתרצה בשל ראשון אם לא נתרצה בשל שני אין זה גט. וכיון דאין כאן גט תפסי קדושין באחותה דקדושין תופסין באחות חלוצה כדלקמן. והרואה שהצרכנוה גט יאמר גט גמור הוא ואין קידושין תופסין באחותה והילכך צריכה מיאון ואומר אני שמא לא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבה ואינם נראים לי דברי המורה כלל אלא תלמודא דוקא קאמר שמא לא נתרצה לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני דבלאו הכי ליכא למיחש למידי. שאלו נתרצה בקדושי ראשון לא מיבעיא אם לא נתרצה בקידושי שני שאינן קידושין ואם חזר וקדש את אחותה היא מקודשת. אלא אף על פי שנתרצה גם בקידושי שני אינן קידושין מדאורייתא שהרי היא יבמתו כיון שנתרצה בקידושי אחיו ואין קידושין תופסין ביבמה אלא מדרבנן ואם חזר זה השני וקדש את אחות יבמתו קדושין גמורין הן שאינה אחות אשתו אלא אחות יבמתו. ואלו הוה כן שנתרצה בקידושי ראשון והיא יבמתו לא היינו מצריכים את השני מיאון כי אם גט לבדו שאין טועין העולם בגט יבמה לומר דהוא גט גמור ואין קדושין תופסין באחותה דא"כ כל העושה מאמר ביבמתו יצריכוה מיאון שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ואמאי אמר צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו וצריכה נמי מיאון. אלא ודאי הדבר ידוע לעולם שיבמה לאו בת קדושין היא וגט זה אינו אלא חומרא בעלמא וקידושין שקידש את אחותה קידושין הן. הילכך אין לומר שמא נתרצה האב בקידושי ראשון ולא נתרצה בקידושי שני שאם בקידושי ראשון נתרצה אפילו נתרצה נמי בקידושי שני אינן קידושין מפני שהיא יבמה וגם אין לומר ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה שאין טועין העולם בקדושי יבמה. ומשום הכי נקט שמא יאמרו לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני והיא פנויה לגמרי וקידושין שחזר וקדש את אחותה הן קידושין גמורין ולכשיראו שנותן לזו גט יהו סבורים שהן קדושין גמורים שיאמרו קידושי ראשון היו לדעת והן קדושין גמורין ולהכי נתן לה גט וא"כ אין קדושין תופסין באחותה. משום הכי הצריכוה מיאון להודיע שאין גט זה אלא חומרא בעלמא. והחליצה אינה מבררת שקידושי ראשון היו קידושין מפני שאינה נעשית אלא לכשתגדיל ואם יקדש אחותה קודם שתגדיל זו יוציאוה בלא גט ונפיק מינה חורבא:

בד"ה צריכה מיאון וכו' וא"ת א"כ אמאי נקט לא נתרצה כלל וכו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נ"ל דודאי איכא למיחש נמי שמא נתרצה לשניהם גם שמא נתרצה לראשון ולא לשני וקידושין תופסין באחותה אלא במה שהצריכו לה מיאון לא נדע ביה חששא דאכתי מיאון ל"ל אבל במה שהצריכו אותה מיאון נדע ביה הך חששא דשמא לא נתרצה לשניהם ולכך צריכה מיאון ושפיר נקט תלמודא לא נתרצה כלל ודו"ק:

בד"ה הכל יודעים וכו' וי"ל דמלתא דלא שכיחא היא שיקדשנה האב וכו' לפי שכלתו אסורה וכו' עכ"ל ובספר לחם אבירים הקשה בזה דאע"ג דעל ידי קדושי האב לא שכיחא מכל מקום אכתי הא שכיחא שיקדשנה אחיו של האב וימות ונפלה זו לפני האב ויפטרוה בלא חליצה כי יסברו שהיא כלתו כיון שהיתה צריכה חליצה מבנו וע"כ תיבעי מיאון ויש ליישב דהא נמי מלתא דלא שכיחא דלא חיישינן לשמא ימות ודו"ק:

תד"ה אלא. וא"ת ומגרושה לכ"ה כו' הא לא בעיא אלא מיאון כו'. אם כוונתם דהיכי מ"ל גבה גט כיון דא"צ תימה דהא מ"ל בפשיטות דאינה חפצה למאן והוא רוצה להפטר ממנה לכן מגרשה בגט. ואם ר"ל הואיל דא"צ לגט דסגי במיאון ולכן אפי' נתן לה גט לא יפסלנה מן הכהונה. א"כ גם מאלמנה לכ"ג תיקשי להו ועוד הרי משנה מפורשת ביבמות (קח) הממאנת כו' ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט כו' ופסלה מן הכהונה:

תד"ה צריכה. וא"ת א"כ אמאי נקט לא נתרצה כלל. מש"כ המהרש"א דגם בשנתרצה לראשון ולא לשני ל"צ מיאון. נראה דאין זה אלא לרבי לעיל דמאמר קונה בע"כ אבל לרבנן וודאי שייך בזה מיאון. ואף לרבי צריך מיהא להודיעו כמש"כ התוס' שם:

בא"ד וא"ת כו' כיון דצריכה חליצה כו'. לע"ד י"ל משום דהחליצה אינה אלא כשתגדיל וחיישינן שמא יקדש מיד אחותה ויאמרו אינו קדושין כיון שעדיין לא חלצה וליכא הכירא:

תד"ה הכל. עי' רש"א מה שהביא להקשות בשם ל"א. ול"נ דס"ל לרב דע"כ ל"ח אלא לאיסור כרת דא"א אבל ללאו דיבמה לשוק ל"ח עמש"כ לקמן (ס) בס"ד:

רש"י ד"ה תותי ציפי. נ"ב ללשון שני יש לנו דוגמתו בפ' מ"ש (דף כה.) חזי הני ציפי דבי רב:

אילימא דקדשה נפשה כו' והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. הא דמקשינן הכא בפשיטות ולא מוקי לה כאידך תנא דלאישות אחר שפחות לא מצי מזבין אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין וכ"ש לרבי עמרם א"ר יצחק דלמסקנא נמי מוקי לה כיחידאי אלא שכבר כתבתי לעיל ד' י"ט ע"א בסוגייא דייעוד דאפשר דלקושטא דמילתא האי תנא דסבר ודריש בבגדו בה לשפחות אחר שפחות סבר נמי דלשפחות אחר אישות לא מצי מזבין והיינו כרבי שמעון דלעיל והכי נמי סברי רב המנונא ורב עמרם א"ר יצחק בשמעתין דכ"ע לא מצי מזבין לשפחות אחר אישות ודוקא אליבא דרנב"י משנינן לעיל דע"כ ג' מחלוקות בדבר והארכתי שם וכאן אין להאריך בזה:

תוספות בד"ה אלא לאו כו' וא"ת אמאי לא משני דמיירי בשידכו כו' עד סוף הדיבור. לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה הדיבור דהא עיקר מילתא דברייתא דושוין שמוכרה אלמנה כו' היינו לאשמעינן דאף על גב שאין מוכרה לקרובים דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות אפ"ה יכול למוכרה לחייבי לאוין דקידושין תופסין בדיעבד וא"כ אמאי נקיט התנא אלמנה גרושה וחלוצה דלא הוי חייבי לאוין גמורין מדאורייתא אלא חומרא דרבנן הוא שהחמירו בה לחוש שמא נתרצה טפי ה"ל למינקט שאר חייבי לאוין גמורין וכל שכן מה שתירצו התוספות דלשמואל איכא לאוקמי בלא שדיך וקרי לה אלמנה משום דבעי מיאון דהא האי מיאון ע"כ אינו אלא משום חשש קידושין דרבנן דלחשש קידושין דאורייתא לא שייך מיאון וא"כ לאו בכלל חייבי לאוין היא וכן במה שתירצו התוספות שכך אירע שלא מיאנה אלא גירשה ולפ"ז אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן ומאי קמ"ל דשוין שמוכרה וכ"ש דמשמע לעיל דף י"ט ע"ב דמקרא דאם רעה בעיני אדוניה יליף שמוכרה לחייבי לאוין שרעה בנשואין וא"כ משמע דמחייבי לאוין דאורייתא מייתי קרא ואמאי מייתי כל הני דלשיטת התוספות לא הוי אלא חשש אלמנה וגרושה דרבנן. ועוד קשה דמעיקרא משמע להו להתוספות דשדיך עדיף טפי לענין קידושין דחשבי' ליה מוסרה לאישות טפי מייעוד ובעיקר הדין קידושי ייעוד הוי קידושין גמורין מדאורייתא ושדיך לכ"ע ליתנהו ודאי קידושין ולעולא לחד לישנא אפילו ספק קידושין לא הוי ומאי פשיטותא דשדיך מקרי מוסרה לאישות כיון דגלי דעתיה הא אין לך גילוי דעת יותר מייעוד ואפ"ה לא חשבינן לה מוסרה לאישות ועוד כיון שהאב רוצה למוכרה ועומד וצוח שלא נתרצה מעולם בקידושין היאך נפקיע אותה מרשותו בע"כ שלא יהא יכול למוכרה דא"כ כל בת תפקיע עצמה מיד אביה לענין מכירה ותלך אחר הבחורים לומר שקבלה ממנו קידושין אף שיש ליישב כל זה בדוחק מ"מ קושיא הראשונה עומדת לנגדי ולא מצאתי מקום ליישב אם לא לשיטת הרי"ף ז"ל שכתבתי לעיל בסמוך דשמואל ועולא לא פליגי אלא בעיקר הדין אי אמרינן דבנתרצה האב בפירוש הוי קידושין דאורייתא או לא והשתא אתי שפיר דלשמואל משכחת שפיר אלמנה שיכול האב למוכרה והיינו בקטנה שנתקדשה שלא מדעת האב ואח"כ נתרצה האב כששמע דה"ל אלמנה גמורה ואפ"ה יכול האב למוכרה ולא הוי לשפחות אחר אישות כיון דלא קרינן בה בבגדו בה שהרי הוא לא מסרה לאישות אלא שאח"כ נתרצה לקדושין ולא גרע מייעוד דלא חשבינן לה מסרה לאישות משא"כ לעולא דלא חייש לשמא נתרצה והיינו משום דס"ל דאפילו נתרצה לא הוי קידושין כמ"ש הרי"ף ז"ל להדיא א"כ מקשה שפיר כן נ"ל נכון בעזה"י ונראה שהוא דבר ברור לסייע לשיטת הרי"ף ז"ל ושיטת התוספות צ"ע מיהו בהא דשדיך חשיב להו טפי מוסרה לאישות מקדושי ייעוד אפשר דבייעוד עיקר מסירתו בתחלה לא היה לשם אישות אלא לשם שפחות ודוק היטב:

שם בגמרא איתמר מת ונפלה לפני אחיו לייבום אמר רב הונא אמר רב כו' וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון כו' ופרש"י ותוספות דלא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבה וקשיא לי דא"כ תיקשי גופא דמימרא דרב דקבע למילתא במת ונפלה לפני אחיו דמשמע דאהאי דלעיל קאי בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ובפשיטות ה"מ למימר בקטנה שנתקדשה מדעת אביה אלא שעשה אחיו מאמר שלא מדעת אביה דצריכה גט וחליצה ומיאון מהני טעמי גופייהו לכך היה נלע"ד דודאי בכה"ג היכא דקים לן שהקידושין הראשונים היה מדעת אביה א"כ מידעו ידעי דמאמר של השני אינו אלא מדרבנן בין בקטנה בין בגדולה וכל שכן כיון דמצרכינן לה חליצה ידעי דקדושי מאמר גרידא הוו וקידושין תופסין באחותה אלא דעיקר החששא דוקא בכה"ג שהקידושין הראשונים היה שלא מדעת אביה וא"כ איכא למיחש שיאמרו שלא נתרצה לראשון אלא דמשום חומרא דשמא נתרצה אצרכוה חליצה כדמצריך רב גט משום האי חששא אבל יאמרו דנתרצה האב לקדושי שני בקדושין דאוריית' מדאצרכוה גט ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה ובאמת לא נתרצה כלל וקידושין תופסין מש"ה אצרכוה מיאון להודיע שהקידושין דשני לא היה מדעת אביה לקידושין דאוריית' כן נ"ל לולי שרש"י ותוספות לא כתבו כן ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה צריכה מיאון כו' וא"ת ל"ל מיאון כיון דצריכה חליצה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ומהרש"א ז"ל כתב כאן בקצת קצת ממה שכתבתי אלא שקיצר במובן אלא דלפי מה שהבין מהרש"א ז"ל לעיל בשיטת התוספות דשמעתין דבלא שדיך לרב ושמואל צריכה מיאון גרידא אלמא דשייך בהן קצת קידושין דרבנן א"כ כל שכן דלא הוי מקשו התוספות הכא מידי דע"י החליצה לא נודע אי חיישינן לקדושי ראשון שמא נתרצה דאפילו לא נתרצה היתה צריכה מיהא חליצה מצד קידושי דרבנן שיש בה כמו בקטנה יתומה שנתקדשה דצריכה חליצה וכמו שכתבתי לעיל דלענין מיאון גרידא ל"ש נתרצה האב ל"ש לא נתרצה שוין בזה אלא שכבר כתבתי שם לענ"ד לשיטת התוספות למסקנא לרב ושמואל נמי לא שייך מיאון גרידא בקטנה שהיא ברשות אביה אלא לאחר הגט לסימנא בעלמא דכל שלא נתרצה האב אין מעשיה כלום אפילו מדרבנן ולפי זה יפה כתבו כאן דע"י החליצה יהיה גם כן סימן לחששא דשמא נתרצה ואין צורך למיאון דממ"נ הקידושין תופסין באחותה כן נ"ל ודוק היטב וכן מוכח מהתוספות כאן בתירוצם שכתבו שיאמרו דהחליצה אינה אלא לרווחא דמילתא משום בני אדם שיעלה על הדעת שנתרצה לראשון אלמא דבלא נתרצה פשיטא להו דאין צריכה חליצה אפילו מדרב וכדמשמע מסוגיא דשמעתין צריכה חליצה שמא נתרצה וא"כ ממילא דמהראשון אין צריכה מיאון אפילו לרב ושמואל בלא שדיך דאי ס"ד דבעי מיאון מחשש קידושין דרבנן א"כ מהשני נמי צריכה חליצה ודו"ק:

בד"ה הכל יודעין כו' וא"ת כי לא עשה בה מאמר כו' והיה לנו להצריכה מיאון אם נתרצית אף לראשון כו' עכ"ל. נראה בכוונתם דכיון שלא עשה בה מאמר א"כ מידעו ידעי שהמיאון אינו אלא לזיקתה כדקי"ל להלכה דממאנת אף לזיקתו ורב גופא דאיהו מרא דשמעתין משמע שסובר כן בפ' בית שמאי כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ובזה נתיישב ג"כ ל' הגמ' דקאמר מאי אמרת תיבעי נמי מיאון והיינו ע"כ שתמאן זיקתה וכדפרישית: