וכן בדיני ממונות, שאם שלח שליחים לעשות עבורו פעולה בענייני ממונות כגון ששלחם למלווה לפרוע לו את חובו — מעידים הם על הפרעון.

ומעירים: וצריכא [וצריך] היה לפרט את ההלכה בכל המקרים הללו; דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בקידושין, היינו אומרים כי יכולים הם להיות עדים בדבר משום דלמיסרה קאתי [שלאסור אותה לכולם הם באים] בעדותם, ואין סיבה לומר שישקרו, שאין הם נוגעים בדבר שהרי אסורים הם בה לפי עדותם. אבל בגירושין — ניחוש [נחשוש] שמא עיניו נתן בה השליח, ומעיד שקר כדי שיוכל לשאתה.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בגירושין שהשליחים נאמנים — משום שאין לחשוד בהם שהם מעידים שקר משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא [שאשה לשנים אינה ראויה], וכיון ששנים הם המעידים, אין לחשוד בהם שמא עיניהם נתנו בה. אבל ממונא [ממון] — אימא: הני מיפלג פלגי [אמור שאלה מחלקים] ביניהם את הכסף, ובאמת לא פרעו את החוב ולקחו את הכסף לעצמם. על כן צריכי [צריכים] כל הדברים להיאמר, שבכל מקרה הם נאמנים להעיד.

ושואלים: מאי קסבר [מה סבור] רב נחמן? אי קסבר [אם סבור הוא] שהמלוה את חבירו בעדים צריך הלווה לפורעו בעדים — הני [אלה] השליחים נוגעים בעדות נינהו [הם], דאי אמרי "לא פרעניה" [שאם יאמרו "לא פרענו לו"] אמר להו [אומר להם] המשלח: פרעוני פרעו אתם לי והחזירו לי את הכסף שנתתי לכם כפרעון החוב ולא יהיו נאמנים לומר שהחזירו ללווה, ולכן הם מעידים בשקר שפרעו!

אלא לעולם קסבר [סבור הוא]: המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ומגו דיכלי למימר [ומתוך שהם יכולים לומר] "אהדרינהו [החזרנו אותו], את הכסף, ללוה" ואין צריכים להביא עדים על כך, כדין המלווה את חבירו, יכולין אף למימר [לומר] "פרעניה למלוה" [פרענו את החוב למלו וה] ולכן אין הם נוגעים בעדות.

ומעירים: והשתא דתקון רבנן [ועכשיו בדורות אחרונים שתיקנו חכמים] שבועת היסת, שהכופר בתביעת חבירו חייב להשבע על כך — נעשו עדים אלו שוב נוגעים בעדותם. שהרי אם היה טוען המלוה שלא קיבל את חובו צריכים היו להשבע ללוה שהחזירו לו את כספו. ומשום כך אין עדותם עדות, אלא משתבעי הני [נשבעים אלו] העדים "דיהיבנא ליה" ["שנתנו לו"] למלווה, ומשתבע [ונשבע] כנגדם המלוה שלא שקיל ליה [נטל, קיבל, אותו, את החוב] ופרע ליה [ופורע לו] לוה למלוה את החוב שנית, כמו שפסקו חכמים במקרים דומים.

א שנינו במשנה: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה". תנן התם [שנינו שם במשנה]: נערה המאורסה — היא ואביה (או אביה) מקבלין את גיטה. אמר ר' יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחד, כלומר, לא ייתכן לומר שיש זכות שווה לשני אנשים בדבר אחד שאם הנערה נחשבת כאישיות משפטית עצמאית שיכולה לזכות — אין עוד מקום לאביה בכך. ולהיפך, אם אין לה זכות בעצמה — רק אביה יכול לזכות. אלא, אביה בלבד מקבל את גיטה. וכל שאין יכולה לשמור את גיטה מפני קטנותה או חוסר דעתה — אין יכולה להתגרש, שאין גט תופס אלא בזו שמבינה מעט שיש בגירושין משום ניתוק הקשר, וזו שאינה בת דעת כלל אי אפשר לגרשה.

אמר ריש לקיש: כמחלוקת לגירושין בנערה אם היא ואביה מקבלים את גיטה או אביה בלבד, כך מחלוקת לקידושין. ור' יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין, אבל לקידושין דברי הכל — אביה ולא היא.

ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוחנן אליבא דרבנן [לפי דעת חכמים]? — שכן הוא מסביר: גירושין, שמכנסת עצמה על ידי הגירושין שוב לרשות אביה, נחשב הדבר כאילו האב זכה בגט על ידי בתו ובין היא ובין אביה יכולים לקבל את הגט. ואילו קידושין, שמפקעת עצמה מרשות אביה, הרי היא אינה יכולה להפקיע את עצמה מדעתה בלבד, ורק אביה יכול להוציאה מרשותו ולא היא.

ומקשים: והרי מאמר (קידושי כסף שעושה יבם ביבמה) שמפקעת עצמה היבמה מרשות אביה מדברי סופרים, ותנן [ושנינו במשנה]: